שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 145

אולם אחרי שבגמ' מפורש להיפוך עלינו ליישב קושיות הר"ן שקשה גם לדעת ר"ת כאמור. ונאמר דלא מיקרי שעת חובתה בפטור אלא היכא דהוי לחם ביד הקדש דנגלל לחלה כמו מירוח לפרי דחשיב גמר מלאכה. וזה היכא שנקרא לחם. אבל כ"ז שלא חשיב לחם אף דהיינו לישתן אין זה שעת חובתה. וזה נ"ל ברור. ותמיהני על הר"ן ז"ל שלא נחית לזה ליישב גם דעת הרמב"ן: ונראה דהר"ן אזיל בשיטת הרמב"ם פ"ז מה' בכורים ה"ט ופסקוהו בש"ע דשני ישראלים שעשו עיסה כשיעור ע"ד לחלק וחלקוה ואח"כ הוסיף כ"א חלקו עד שהי' כשיעור לכל אחד פטורים שכבר הי' לו שעת חובה שהי' כשיעור ונפטרה משום המחשבה שהי' לחלק. ועי"ש בכ"מ. הרי דכיון דבעצמו הי' כשיעור רק המחשבה הי' לחלק מקרי שעת חובה בפטור. ולא דמי לעושה עיסתו פחות פחות מכשיעור ואח"כ צרפן דחייב. דמתחילה לא הי' חובה כלל כיון שלא הי' כשיעור. וה"נ כיון דבלילתה עבה ולא חסר רק המחשבה שהי' שלא לאפותה בתנור שוב חשיב שעת חובה בפטור: יא) ותירץ הר"ן כיון שלא עשאה בחמה לבסוף רק אפאה בתנור לא חשיב בפטור משום שהי' מחוסר מחשבה. ודוקא התם שבאמת חלקוה והוסיפו אח"כ חשיב בפטור [וי' בשטמ"ק כתובות (נ"ט): ד"ה בידי לפדותה בשם הרמב"ן ותיתי לי דקיימתי' מסברא דנפשא. ליישב קושית התוס' שם סוף עמוד א'] אבל הכא כיון שנמלך ואפאה חייב וכמ"ש דמעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה. ויצא לנו מזה דאף הר"ן יוכל לסבור כהלבוש והש"ך דמקרי לישה ופטור דאינו דומיא דקמח ומים. ואעפי"כ לא מקרי שעת חוב דמ"מ פטור. יהי' מאיזה טעם שיהי'. ושלום בין הפוסקים: יב) והנה שלחתי אחרי מוכרי ואופי לעקיך לשואלם אימתי לוקחים חלה מלעקיך שבוחשין בכף אם קודם אפי' או אח"כ. ואמרו לי שמעולם לא לקחו חלה רק מלעקיך שלשין ביד היינו הקטנים ולא הגדולים שבוחשין בכף.

ולדעתי הדבר ברור שחייב דזה שבוחשין בכף מיקרי רכה כבש"ס שבת הנ"ל. ומהם אין ראי' כי אמרו לי שמתחילה גם מאותן שלשין ביד לא ה' לוקחין חלה רק מזמן קרוב נהגו ליטול חלה מן הנלוש ומפורש בדברי ר"ת והתוס' דבלילתה רכה והדר אפי' חייב אף בדובשנין. והזהרתי אותם מכאן ולהבא שיטלו חלה מהנשפך בדבש בברכה ומהנילוש בציקער בלא ברכה: יג) ואין לפקפק ולומר דהנשפך חשיב משקה. והנאפה במשקה מבואר בש"ע דפטור בבלילתה רכה ואף שאח"כ נתייבש י"ל כמ"ש הרא"ש לענין הגעלה דהלחלוחית נשאר. ולדחוק ולומר דבלילתו רכה דחייב בהדר ואפיי' היינו הנילוש ביד עם הרבה מים שלישתו רכה אבל לא הנשפך ונבחש בכף. הא ליתא דא"כ הי' הדין בנילוש עם הרבה מים לא יטול חלה רק אחר אפי' כיון דמעיקרא לאו לחם הוא. ועוד דברמ"א א"ח סימן תנ"א חצובה צריך ליבון. ופי' המג"א והח"י והרב בש"ע דלפעמים נשפך עיסה עלי'. הרי מפורש דאף הנשפך חשיב שלא ע"י משקה. ולא נקרא משקה רק הצף ומשקה בעין תחתיו לא המעורב בעיסה וכשנילוש ביד מיקרי בלילתו עבה אף אם יהי' הרבה מים ובלילתו רכה כבש"ס שבת. כל זה נראה ברור. הארכתי לבאר זה משום שהאופי לעקיך אומרים שנוהגין להיפוך: בנך הדו"ש באה"ר הק' סימן תיד ב"ה יום ג' ל"ז למב"י תרל"ו נאשעלסק. שלום וכל טוב לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מוהר"ר חיים אליעזר נ"י אבד"ק קאליש. א) יקרת מכתבו הגיעני רציתי להשיב תיכף למען הראות חבת כבודו. אמנם אינני אפנויי מופנה מכל צד. גם עתה אין לי פנאי. אך אמרתי לאו אורח ארעא לשהויי במכתב כל כך לגברא רבה. וזה החלי בעז"ה. דבר הקושיא שהקשה מהרש"ל והגאון רעק"א בדברי התוס' פסחים (מ"ו:) דכיון שיכול לעשות בלי הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל.

והקשו דלעולם יכול לעשות בלי הואיל דבצע מכל חדא פורתא ותירצו שלא הטריחוהו חכמים לבצוע מכל אחת ואחת והקשו הם ז"ל דיבצע רק מחדא וזה יהי' חלה על כל הככרות ע"י צירוף סל. הנה מעולם הי' הדבר פשוט אצלי משום דצריך ליטול אחד מכ"ד או ממ"ח וכמ"ש כת"ר: ב) ותמיהני על תירוץ של מהרש"ל משום דצריך ליקח עוגה שלימה כשאין מפריש מכל חלה. א"כ מה הקשו התוס' שם דא"נ מפריש מכל חלה דומה לעיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל דאסור לאפותה ביו"ט. הא כשמפריש מכל חלה יוכל ליקח מכל חלה מעט עד שבצירוף כל החתיכות לא יהי' כשיעור ככר אחד. נמצא שאינו מרבה בטורח במה שאופה גם החלה. ובכה"ג אפי' בחצי' של נכרי שרי כמ"ש הרש"ל בעצמו הובא בט"ז סימן תקי"ב סק"ה. א"ו משום דצריך ליטול אחד מכ"ד ויעלה יותר מככר אחד שהי' יותר מכ"ד ככרוח. נמצא שמרבה בטורח במה שאופה החלה. דאי לאו החלה לא הי' רק כ"ג ככרות וכמו בעיסה חצי' של נכרי אף אם יטול הנכרי חצי מכל פת. או להמתירים בתנור אחד אף אם יטול חצי מכל תנור אסור בשני תנורים כיון דאפשר למיפלג בלישה והי' חצי ככרות ממה שאופה עתה חשיב מרבה בטורח. או הי' רק תנור אחד כשהי' חולק בלישה. אף שעכשיו אוכל הישראל מכל פת או מכל תנור. מ"מ חשיב מרבה בטורח לצורך נכרי כיון דבלא חלקו של נכרי הי' פחות הככרים או התנורים. ה"נ בחלה. אבל לתירוץ מהרש"ל קשה. ע"כ לדעתי אין לחוש לחומרא זו כלל: ג) אך סיום דברי כ"ת מההיא דביצה תמיהני אם בהחפזו לא ראה דברי תוס' הנ"ל במקומו. גם מ"ש מטעם רוב לא מחוור כלל. וראי' ברורה מריש פרק ר' ישמעאל בחולה שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שלשה בעוקץ אחד דבעי למימר משום רובא במלאכה אף דרובא דהתירא עיי"ש:

ד' את אשר הוקשה לרומעכ"ת לדברי מהרי"ו בעיסה שנתבשלה קודם שהורמה חלתה שיטול רק אחד מק"א דאם יטול יותר לא יתבטל ויאסור כל העיסה. והד"מ לא חלק עליו רק משום דחלח חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולא חיישינן אם לא הי' ק"א בחלה הרי נאסר הפת ואכל באיסור. א"ו חלת חו"ל הקילו. ונראה דבחלח א"י מודה לי' דצריך ליטול כדי נטילה. א"כ מאי הקשו התוס' דאפשר בלא הואיל לבצוע מכל חדא הא כיון שיצטרך ליטול כדי נטילה סביב החלה מכל מצה יופסדו כל המצות עכ"ד כת"ר ואני תמה כי לפי הבנת כ"ת במהרי"ו דבריו מרפסין איגרא: ה) אולם ברורם של דברים שדעת מהרי"ו כהתוס' רי"ד במס' ע"ז במהד"ח. דאם נתערב טעמו של טבל בדבר אחר אין תקנה בהפרשה. וכן טעמו של מע"ש אין לו תקנה בחילול ע"ש. וע"כ הוקשה למהרי"ו כיון שנתערב טעמו ברוטב ואין תקנה בהפרשה ושוב יאסור כל העיסה. רק טעם ההיתר כיון דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. הרי דחכמים הקילו להחשב כאלו מופרש למפרע וא"כ לא נאסרו המים משום טבל כלל. וע"כ צריך שיהי' בו שיעור ביטול. דאל"כ ממנ"פ אם נחשב הפרשה מכאן ולהבא הרי נאסרו המים משום טבל ואם תחשוב הפרשה למפרע הרי נאסרו המים משום חלה: ו והענין שיחשב הפרשה למפרע הוא כעין ברירה כמו שפרש"י במס' ביצה בזוכה מן הפקר ביו"ט קנתה שביתה אצלו למפרע משום ברירה דאגלאי מילתא דמתחילה הי' עומד להיות שלו. כמו כן הקילו חכמים בזה דמתחילה הי' עומד דבר זה להיות חלה שיחשב כאלו הי' חלה גמורה. ומ"מ אם אין בו שיעור ביטול אוסר ממנ"פ כנ"ל. וע"ז הקשה הד"מ מאוכל והולך ואח"כ מפריש דטעם ההיתר משום דרואין כאילו מתחילה הי' חלה. וא"כ אסרה העיסה. וע"כ דהקילו חכמים דכל זמן שלא נתבררה החלה אינו אוסר בטעמה, ולפי"ז בחלת א"י שנתבשלה אין תקנה כלל. ובחלת א"י שנאפית אין חשש כלל.

דשפיר מועיל הפרשה אף על הטעם שבתוך ההיתר כיון שהכל עיסה ואינו טעם גרידא. ובחלת חו"ל שנאפית ולא אכל ג"כ אין חשש כיון שא"צ להקל כאלו הופרש למפרע. שוב ראיתי בט"ז סימן שכ"ד סקט"ו הביא לשון מהרי"ו. מבואר להדיא א פירושי במהרי"ו כאלו גנוב הוא אתי. ונתתי שמחה בלבי שכוונתי האמת בדעתו ז"ל וכל דברי הט"ז שם לענ"ד לא שרירים ולא קיימים. מעתה מה שהקשה כ"ת דהוי דשיל"מ דיכול להפריש ממקום אחר. לא קשיא דאם יפריש ממקום אחר לכאן לא יועיל למפרע כמו באוכל והולך ואח"כ מפריש דצריך לשייר מעיסה זו דוקא. אם כן יאסר הרוטב והרוטב יאסור העיסה. וזה ברור: דברי ידידו הדו"ש באה"ר הק' אברהם סימן תטו א) מס' חלה פרק א' משנה א' חמשה דברים חייבין בחלה החטים והשעורים והכוסמים ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. היינו בבלול. כלומר כשהמינים בלולים יפה ועשה מהן עיסה אחת. אבל בנשוך היינו שעשה עיסה עיסה מכל מין לעצמו אלא שהעיסות נושכות זו בזו. החטין אין מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין. והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין. ובריש כלאים הביא הר"ש תוספתא קב חטין וקב שעורין וקב כוסמין הרי אלו מצטרפין כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו. חצי קב חטין וחצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין. ופירש הר"ש דברישא שהחטין מתחייבין ע"י צירוף הכוסמין לבד בלא השעורין. וכן השעורין בלא החטין. ע"כ תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו. אבל בסיפא דבעי כולהו לצרף תורם מן הכוסמין שעיסתו דומה לשנים: ב) וקשה במה שפי' הר"ש בסיפא דכיון דבעי כולהו לצרף תורם מכוסמין עליהם. מפרק ד' משנה ד' קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אמר יטול מן האמצע שיהי' בחלה מן החדש ומן הישן.

הרי דאף שאין האחד מתחייב בלא השני אינו תורם מזה על זה: ונ"ל דשאני הכא דהא דאינו תורם מזה על זה הוא משום שהוא אינו מינו. ואי חשבת לי' לכוסמין לגבייהו אינו מינו לגמרי הא פטור. אלא דלהחמיר חשיב מינו ולא להקל לתרום מזה על זה. וא"כ שאין חיוב רק בצירוף שלשתן. אם תאמר שאין תורמין מזה על זה הוי תרתי דסתרי דאם אינו מינו הא לא נתחייב ואי מינו תורמין מזע"ז. וממנ"פ החטין והשעורין אינם טבל כשתורם עליהם מן הכוסמין. אבל בחדש וישן דלאו משום שאינו מינו הא דאין תורמין מזע"ז. רק כך הדין דמצטרפין ומ"מ אין תורמין מזע"ז. ודוקא בחטין וכוסמין וכן בשעורין דמשום שאינו מינו אין תורמין מזע"ז ובאינו מינו לגמרי אין מצטרפין והוי תרתי דסתרי. וכהאי גוונא בתוס' שבת (דף ה':) בענין קלוטה כמי שהונחה דהילכתא גמירי בד' אמות דלא אמרינן קלוטה להקל ומספקא להתוס' דשוב אם קלטה כלב חוץ לד"א גם להחמיר לא נאמר קלוטה. והיינו משום דהוי תרתי דסתרי וה"נ דכוותי': ד) אך יש לעיין לפי זה בקב מכל מין ג"כ נימא דלענין שלא יפטרו החטין והשעורין הוי תרתי דסתרי. דע"כ אין החטין חייבין אלא אם כן הכוסמין מן חטין. וא"ת דאין הכוסמין יוצאין מידי טיבלן ליעשות תרומה במה שתורמין אותם על החטין. דאף אם אינם מין אחד עם החטין חייבין משום שנצטרפו עם השעורים, הלא חלה אין לה שיעור. ויוכל לחול תרומה על כל מה שתרם בשביל הכוסמין עצמם ממין אחד. וצ"ל דכיון דאינו תורם על הכוסמין לבד. רק על החטין ועל השעורין ג"כ כיון שאין חלין בשביל החטים ושעורים יחד. לא יחול על הכוסמין רק לפי חשבון דהיינו שני שלישים. ועי' בסוגיא דאת וחמור בב"ב (קמ"ג) בראי' שהביא רב ששת דקי"ל דקנה מחצה. ה"נ לא יחול רק לפי חשבון ודו"ק:

סימן תטז א) משנה ג' אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות וכו'. ומע"ש והקדש שנפדו. בר"ש בד"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל. וקשה דא"כ גם בחלה גלגל ופדה פטור וזימנין דחייב במעשרות ופטור מחלה כגון שהקדיש או הפריש מע"ש לאחר מירוח ופדה לאחר גלגול. והו"ל למיתני כן בסיפא דפטור מחלה וחייבין במעשרות. והנה בתוי"ט פ"א דתרומות מ"ה בהא דאין תורמין ממע"ש והקדש שנפדו. והיינו בהקדימו בשבלים. דאל"כ פשיטא דחולין גמורים הם. וכתב בתיו"ט דטעם הפטור משום דילפינן מע"ש מראשון. והיינו דכי היכי דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה. דאין בו אלא חיובו מעשר מן המעשר. כמו כן מע"ש שהקדימו בשבלים אין בו חיוב אלא להעלותו לירושלים או לפדותו. וא"כ י"ל דמתני' כר' יהודה דממון הדיוט הוא וחייב בחלה אפי' גלגל ואח"כ פדה. ופטור ממעשרות מהקישא דמע"ש למעשר ראשון. והא דפדה ואח"כ מירח חייב משום דבשעת מירוח אין בו עוד חיוב העלאה ופדי'. וכמו מעשר ראשון שהקדימו בשבלים דאיתא בירושלמי שאם הפריש מעשר מן המעשר ואח"כ מירח חייב בתרומה גדולה. ובהקדש יתבאר לפנינו: ב אך ז"א דבהדיא פירש הר"ש דמתניתין משום דממון גבוה. וכן כתבו התוס' בעצמם. ע"כ דהקישא דמע"ש לראשון אינו רק לתרומה גדולה בלבד ומתניתין דפטור מן המעשר משום דממון גבוה הוא. וא"כ אפי' בחלה כהאי גוונא דגלגל ופדה פטור. והדרא קושיא לדוכתא. ובהקדש שנפדה דגלגל ופדה ג"כ פטור. ומשכחת חייב במעשרות. נוכל ליישב שפדה קודם מירוח. רק שהביא שליש ביד הקדש. וע"כ פטור ממעשרות כדאיתא בירושלמי פ"ג הלכה ג' וברמב"ם סוף פ"ב מהלכות מעשר ובחלה חייב: ג) וראי' מותר העומר שהגזבר הי' זורע קודם הפסח ל' יום כדאיתא במנחות (פ"ה.) עיי"ש בתוד"ה אין מביאין. וא"כ הביא שליש ביד הקדש. ואעפי"כ חייב בחלה.

והיינו משום דבשלמא בתרומה ומעשר דכתיב דגנך ממעטינן דגן הקדש ודיגון הקדש. ואף דדגן נכרי ודיגון נכרי לא ממעטינן מחד קרא. ומאן דממעט דגן נכרי ס"ל מירוח נכרי אינו פוטר. ומאן דאית לי' מירוח נכרי פוטר ס"ל אין קנין לנכרי. ועיין בתוס' מנחות ד"ה מירוח. לא קשיא דבשלמא בהקדש שקולין הם וימעטו שניהם. אבל בנכרים מאן דס"ל למעט דגן נכרי ולא מירוח נכרי. היינו משום דס"ל יש קנין. וכשקנה הנכרי הקרקע נעשה חוץ לארץ וכמ"ש הרמב"ם שאפי' חזר ישראל וקנאו הו"ל כיבוש יחיד. ולמ"ד מירוח נכרי פוטר לא ממעט דגן נכרי משום דס"ל אין קנין לנכרי וכאילו לא גדל ברשות נכרי לענין קדושה. אבל מירוח נכרי פוטר משום שמירחו הנכרי לדעת רמב"ם ורש"י. ולהתוס' בבכורות דשלקחו הנכרי לגדיש קנאו לגמרי ודוחק קצת] אבל בחלה דכתיב עריסותיכם לא ממעט אלא גלגל הקדש. כן יש ליישב בהקדש. אבל במע"ש דע"כ לפרש שהוא מע"ש בשעת מירוח קשה וצ"ע: ד) שם ר' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. ובפי' הרמב"ם והר"ש בשם הירושלמי דר' אליעזר יליף חלה מתרומה דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה ותרומת גורן פטורה מתבואה שלא הביאה שליש שנאמר תבואת זרעך שהוא נזרע ומצמיח עיי"ש. והא דלא יליף נמי לענין הפקר לפטור מן החלה. נ"ל לפמ"ש בשטמ"ק ב"ק (צ"ד) גר שמת והחזיק אחד בקמה חייב במעשר משום שנעשה שלו טרם התחיל לבוא לכלל חיוב. דהתורם במחובר אין תרומתו תרומה עיי"ש וזה פירוש דבריו. וא"כ בחלה אם זכה בה בעודה קמח דינו כמו בענין מעשר אם זכה במחובר. ואם הפקירה וזכה בה לאחר גלגול דינו כמו הפקיר לאחר מירוח לענין תרומה [ואם נתגלגלה בעודה הפקר באמת פטורה גם לרבנן כמו מירוח בשעה שהי' גוי ונתגייר. אלא שהוא רחוק שלא יזכה בה המגלגל] דכבר נתחייבה ונטבלה.

ונראה דלפי מה דאיתא רפ"ג דמשנתן את המים בקמח קודם גלגול אף שלא נטבלה מ"מ אם תרם חל שם חלה. ואם זכה אז לר"א פטור: סימן תיז א) משנה ד' והמדומע פטורה מן החלה. דעת התוס' בנדה (מ"ז.) דאף החולין נעשין תרומה יע"ש. וע"כ אפי' יש שיעור בחולין פטורה. וכן מוכח בדבריהם שם. אבל הר"ש כתב דבירושלמי משמע דדוקא כשאין ה' רבעים מן החולין. וקשה לפי' הר"ש הא דתנן לקמן פ"ג מ"ב נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה פטורה שהמדומע פטור משגלגלה חייבת. במאי עסקינן אי לא הי' בה קודם שנדמעה כשיעור משגלגלה אמאי חייבת. וע"כ כשהי' בה כשיעור. ואעפי"כ עד שלא גלגלה פטורה. ובדוחק יש ליישב דלעולם שהי' בה כשיעור אלא שהיתה טבול לתרומה ועד שלא גלגלה הפריש ממנה תרומה ולא קבע לה מקום ונדמעה. או שקבע מקום ואח"כ נדמעה ובצר לה שיעורא. מ"מ פשט המשנה דאפי' יש בחולין כשיעור פטורה: ב) וליישב דברי הר"ש נראה דהנה בנדה שם פלוגתא דר"מ ור' יהודה עם ר' יוסי ור"ש דר"מ ור' יהודה מחייבים מדומע בחלה ור' יוסי ור"ש פוטרים דר"מ ור' יהודה סוברים חלה בזמה"ז דאורייתא. ולא אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה בזמה"ז דאורייתא ור' יוסי ור"ש סוברין דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע חלה בזה"ז דרבנן. וס"ד דבתרומה נמי פליגי. ומסקנא דאפי' מ"ד חלה דרבנן תרומה דאורייתא דר' יוסי האי אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם משום דירושה ראשונה בטלה והוצרכו לירש שני' בימי עזרא. שלישית אין להן דירושת עזרא לא פסקה. וע"כ תרומה דאורייתא. חלה דרבנן דבחלה כתיב בבואכם בביאת כולכם. וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סליק: ג) והנה יש לעיין לפמ"ש התוס' מגילה (י"ט:) בטעם קטן שהגיע לחינוך אינו מוציא גדול ידי מגילה משום דקטן תרי דרבנן. ולא מפיק גדול חד דרבנן.

וה"נ למה דס"ד דלר' יוסי ור"ש גם תרומה דרבנן והוה לי' דימוע תרי דרבנן לא יפקיע חלה חד דרבנן:) ד אך י"ל הא התוס' בעצמם הקשו ע"ז מסומא דפטור מלומר הגדה ומוציא אחרים למ"ד מצה בזמה"ז דרבנן. ואף דהסומא הוה תרי דרבנן. ותירצו דשאני סומא שכבר נתחייב מדאורייתא. ודוקא קטן דמתחלתו פטור הי'. הרי דלגרע סברא דתרי דרבנן מהני מה שכבר הי' בר חיוב שיחשב חד דרבנן. וה"נ מהני מה שמתחילה הי' תרומה חד דרבנן קודם שנתערב בחולין. וכל זה כשאין בחולין כשיעור חמשת רבעים. דהתרומה שנתערבה בה כבר הי' עלי' שם חד דרבנן כנ"ל. אבל ביש בחולין כשיעור דהפטור מחמת שהחולין נעשין תרומה והחולין מעולם לא הי' בהם קדושה. ומתחלתם תרי דרבנן נינהו ולא מפקעי את חיוב חלה שהוא חד דרבנן. ומיושב הר"ש שכתב דמשמע בירושלמי דוקא שאין בחולין כשיעור. דירושלמי ס"ל תרומה בזמה"ז דרבנן. ומתניתין כר' יוסי תרומה דאורייתא חלה דרבנן: ה) ונ"ל שגם דעת רש"י כן. שהרי פירש בדר"מ ור' יהודה משום דאורייתא חד בתרי בטל. ולמה לי' לפרש כן תיפוק לי' דמדאורייתא אין החולין נעשין תרומה. והם עצמם יש בהם כשיעור. ואין לומר דחדא מתרי טעמא נקט. שהרי בעיסה שנדמעה פרש"י שנפלה סאה לתוך פחות ממאה סאין חולין. ואינו מובן דלמה נדי מפשט הברייתא דהעיסה שנדמעה שנתערב בהעיסה תרומה. ונראה דקשה לי' על ר' יהודה דמחייב משום דמה"ת ברובא בטיל. והא ר' יהודה סובר מב"מ לא בטיל. וע"כ במינו איירי. דהא דתרומה צריך אחד ומאה לבטל אינו אלא במינו [כדאיתא במס' ערלה הובא בחולין (צ"ט:)] ע"כ מפרש רש"י שנתערב בצ"ט סאין דהיינו יבש ביבש דר' יהודה מודה כמ"ש התוס' בכמה מקומות: והנה הדוחק הזה הוצרך רש"י לפי פירושו דטעמא משום דאורייתא בטל. אך אם הי' מפרש ביש בחולין לבד כשיעור.