שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 144

וא"כ קודם זביחה אין לו שום היתר. ואיך יאכילנו לנכרי. וכן כתב רש"י בזבחים (ק"ד.) דשחיטתו בגבולין כזריקתו במקדש וכן משמע מהא דאמרינן בתמורה דחטאת בע"מ שנפדה ונתכפרו בעלי' קודם שנשחטה תמות דהוי חטאת שכפרו בעלי'. אבל אם משנשחטה נתכפרו מותרת. הרי דלא נפקע קדושתה עד שנשחטה. ועי' בתוס' בכורות (כ"ה.) ד"ה שער: ב) ועוד תמי' לי טובא דהא מצוה לאוכלו תוך שנתו בין תם בין בע"מ כדאיתא ר"פ עד כמה וכשמוכרו לנכרי אינו אוכלו. ואף שמותר להאכילו לנכרי אחר שנשחט אפשר שמקיים במה ששחטו ומתירו לישראל וכאשר ביארתי [בה' שחיטה לעיל סי' ב'] עיי"ש. ובמה שאוכלו הנכרי נבילה ודאי אינו מקיים המצוה כיון דאסור להאכילו כך. שו"ר למהרי"ט אלגאזי בכורות שגם הוא פקפק בדין זה מטעם אחר עיי"ש: הק' אברהם סימן תיב א) בכורות (ל"ג:) בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום. ובהא דחכמים דאמרו במשנה יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום פירש"י במקום שאינו יכול לחזור ולהתרפאות וקשה דאפי' יכול להתרפאות עכ"פ הוה לי' מום עובר וכיון דחייב על הקרבתו למה לא יתחייב על עשייתו. וראיתי בס' מנחת חינוך שכתב דלדעת רמב"ן דמפרשת אמור דכתיב בה כל מום לא יהי' בו מרבינן מום עובר לאיסור הקרבה על הטלת מום עובר נמי חייב. וקשה מתניתין. ב' קשה לפי הש"ס ע"ז (י"ג:) דמטיל מום בקדשים בזמה"ז פטור אף למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב. וכ"ש למה דקי"ל פטור דפטור בזמה"ז. וא"כ מה הקשה הרא"ש על הרמב"ן במה שפסק כלשון המיקל לקמן (ל"ה.) דאפי' בעט אחר רדיפה מותר. דבשל תורה הלך אחר המחמיר. הא בזמה"ז ליכא איסור תורה. וכבר הקשה כן בתשו' מהר"י ברונא.

וחילק בין בכור לשאר קדשים. ותירוצו אינו מובן. ועוד שהרא"ש פרק הפועלים הביא דברי ראב"ד בבעיא אם יש שבות באיסור לאו דקי"ל לקולא. ואף דבבכור איתא בפרק כל פסולי המוקדשין שאם עשה גוי בו מום כדי להתירו אסור. ואף דבזמה"ז אין איסור אלא מדרבנן. משום חומרא דקדשים הוא. והא שם בבכור קאי. הנה דאף בכור בזמה"ז אין איסור אלא מדרבנן. ג' קושיית בעל ספר יראים לפי הש"ס ע"ז הנ"ל דחייב מטיל בבע"מ משום דחזי לדמי. וזה לא שייך בבכור. ולמה יאסור בבכור שאחזו דם דחשיב כבע"מ כבסוגיא. והכא לא שייך דחזי לדמי: ב) ונראה ליישב דהנה בספרא מרבינן כל קרבן וקרבן בפרט לאיסור הטלת מום. והובא בספר יראים סימן שפ"ג שפ"ז כיון דכתיב כל ומרבינן מטיל מום בבע"מ נתרבה גם בכור באיסור זה (והיינו בלא הי' בו מום קבוע שנפדה עליו פסולי המוקדשין. דא"כ הו"ל כמו פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. וכן כתבו התוס' רק מום עובר או אחיזת הדם שאינו נפדה עלי'] ואף דלא חזי לדמי. מ"מ אסור להטיל בו מום קבוע שנתחלל קדושתו ונעשה כצבי ואיל. ודוקא שאר קדשים צריכין שיהי' חזי לדמי דבמה שנעשה בו מום לא נפקע קדושתו כלל. והראי' שאם ילדה ולד תמים לפני פדיונו יקרב. ואם ילדה לאחר פדיון חולין הוא דהוה כולד צבי ואיל אבל ילדה לפני פדיונן יקרב ואם קדם מומן להקדשן וילדה נפדה שלא במום דלא יהי' טפל חמור מן העיקר. ובקדם הקדשן את מומן יקרב ולא אמרינן בי' שלא יהי' חמור מן העיקר. ע"כ דעיקר נמי קדושתו עליו אף שיש לו פדיון). וכיון שלא נפקע קדושתו במה שעושה בו מום קבוע. רק שנפסל מהקרבה. אין איסור בהטלת מום רק בראוי להקרבה הוא או דמיו. ונתמעט גם בזמה"ז שאינו ראוי להקרבה. אבל בכור (ומעשר] שמום קבוע מחלל קדושתו לא נתמעט בזמה"ז.

ולא נתמעט מתמים יהי' לרצון גבי בכור רק אם הי' בו מום קבוע דהוי דומיא דפסולי המוקדשין לאחר פדיונם. אבל מום עובר או אחיזת דם נתרבה מכל מום לא יהי' בו דאסור להטיל בו מום קבוע אף דלא חזי לדמיו. ע"כ משום דבמום קבוע נתחלל קדושתו בכך. וה"ה בזמה"ז דאסור: ב) ובזה ניחא בבכור שאחזו דם שמותר להטיל בו מום עובר דמסתמא בזמה"ז קאי בזמן התנאים שבמשנה ובזמה"ז אף למאן דאוסר להטיל מום בבע"מ אינו אלא משום דמחלל קדושתו ומום עובר שאינו נפדה ובכור לא נתחלל קדושתו אין איסור בזמה"ז. אך למ"ד מטיל מום בבע"מ מותר. ואף בבכור שאחזו דם אף דאחיזת דם אינו מום לפדות עליו. וכן מותר להטיל מום בבכור בע"מ כמ"ש הרא"ש אף שאינו מום לפדות עליו ובכור לא פקעה קדושתו בכך. מ"מ מותר להטיל בו מה"ת. וא"כ בכור בזמה"ז יהי' מותר להטיל בו מה"ת וקשה קושיית מהר"י ברונא הנ"ל: ד) אשר ע"כ נראה. דהנה צריך להבין סברת הש"ס דבזמה"ז יהי' פטור על מום דלא קרינא בי' תמים יהי' לרצון. ואינו מובן דהא בגוף הקרבן אין שום חסרון. והמניעה מפאת שאין בהמ"ק. ואין זה דומה לבע"מ כלל שהוא חסרון בגוף הקרבן. אך בזבחים (דף נ"ט:) קדשים שנשחטו ואח"כ נפגם קרן המזבח פסולין. ואפי' נתקן המזבח משום דיחוי. ובקדשים חיים אם נפסלו בפגימת קרן מזבח תלוי בפלוגתא אם בע"ח נדחין. ולכאורה משמע מזה דכשאין מזבח יש פסול בגוף הקרבן. דאל"כ למה יחשב דיחוי. [עי' תוס' זבחים (ל"ד:) ד"ה וליהוי דיחוי]. אך ז"א שהרי בזבחים (ע"ג:) בזבחים שנתערבו אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי. ואף שלא הי' חסרון בגוף הקרבן רק מחמת שא"י מי הוא הכשר אעפי"כ חשיב דיחוי. וא"כ אין ראי' דחסרון מזבח יחשב חסרון בקרבן:

ה) אך עכ"פ מפורש שם דלמ"ד בע"ח נדחין אם נפגם המזבח פסול אף שנתקן המזבח משום דיחוי והרי רבא הוא מרא דשמעתא במס' ע"ז (י"ג:) בקדשים בזמה"ז נראה כו' הוא רבא. והרי רבא הוא הסובר בע"ח נדחין כנ"ל בזבחים שנתערבו. דאמר רבא אי אקריב לא מרצי ומוקי בגמ' כמ"ד בע"ח נדחין וא"כ שפיר הו"ל פסול בגוף הקרבן משום דיחוי ודומה לבע"מ וכן תוס' שהקשו במנחות ובבכורות דילמא דאצטריך קרא לבזמה"ז. היינו משום דשם מרא דשמעתא ר' יוחנן הכל מודים כו' לא נחלקו כו' ור' יוחנן הוא הסובר בכמה מקומות בע"ח נדחין. ואף דאיתא שם דקדשים שהוקדשו בשעה שהי' המזבח פגום לכ"ע לא הוי דחוי דדחויין מעיקרא נינהו. הא כתבו התוס' שם הטעם משום דבידו לתקן לא חשיב דיחוי אלא בנראה ונדחה. אבל בזמה"ז דבעוה"ר אין בידינו לבנות בהמ"ק ומזבח. אף דחוי מעיקרא חשיב דחוי. וזה רבא לשיטתי'. אבל למה דקי"ל בע"ח אין נדחין מטיל מום בזמה"ז דאורייתא: ואין להקשות לפי זה מה משני בע"מ לדמי חזי בזמה"ז לא לגופי ולא לדמי. הא לדמי לא נפסל משום דיחוי והוי חסרון שחוץ לגופו שאין בהמ"ק דלק"מ דחזי לדמי היינו שעומד למכירה ולקנות בו קרבן אחר חשיב קרבן. אבל בזמה"ז דלכתחילה מחללין על פרוטה וזורקין לנהר ואינו עומד לקנות בו קרבן לא חשיב קרבן. וראיית הראב"ד גבי אמירה לנכרי דאסור אפי' בבכור בזמה"ז דרבנן. היינו דלמ"ד בע"ח נדחין אינו אלא דרבנן ומ"מ אסור אמירה לנכרי: ז) אכתי פש גבן לברורי בבכור בחו"ל דפסק הרמב"ם כרע"ק וכמתני' דסוף חלה דבכור בחו"ל לא יקרב א"כ הוא פסול בגופו. ויהי' מותר להטיל בו מום מה"ת. ואף דלשון ממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכור. י"ל דהוא רק לכתחילה. מ"מ הלא הרמב"ן והרשב"א והר"ן מדמים למעשר בהמה הא קאמר הש"ס ריש פרק מעשר בהמה כאן ליקדש כאן ליקרב.

ושם אמר הש"ס כאן ליקדש כאן ליקרב. א"ה מאחר שאינו קרב למה קדיש. ומשני להאכל במומן לבעלים. ואם איתא דבדיעבד כשר מה מקשה הש"ס. אלא ודאי אף בדיעבד פסול. וה"ה בכור המדמים למעשר בהמה פסול בדיעבד. וא"כ יהי' מותר להטיל מום מה"ת: ח) איברא דק"ל טובא לדעת הרמב"ם דאפי' בזמן בית שני אין מחייבין בתרומות ומעשרות מה"ת. א"כ כיון דרע"ק יליף בכור ממעשר דגן. לא הי' בכור נוהג בזמן בית שני. ולא לשתמיט תנא דתני הכי ונימא רע"ק הוא. בפרט דקי"ל כוותי' דרע"ק ולמה לא נשנה. ועוד דבהא מתני' דסוף חלה דאתי כרע"ק דהעלה מבבל ולא קיבלו ממנו. ובודאי דבבית שני קאי. דבבית ראשון בבל מנין הי' בו ישראל. וע"כ בבית שני שנשתיירו שם אותם שלא עלו בימי עזרא. מכלל דאפי' בזמן בית שני מבבל הוא דאין מקבלין הא מא"י מקבלין. ולמה הא הוקש למעשרות ומעשרות בזמן בית שני דרבנן: ט) ועל כרחינו לומר דודאי קודם שנכנסו לארץ הי' מקריבין בכורות במדבר אף שלא נולדו בא"י כדאיתא פ"ק דבכורות (ד':) אותו יום שהוקם המשכן הי' מקריבין חטאות ואשמות בכורות וכו' ולית מאן דפליג. וקרא נמי משמע דכתיב אך בכור שור וכשב. ובשרם יהי' לך משמע לאהרן עצמו שקרב במדבר ואף דמעשרות ליתנייהו במדבר וע"כ ההיקש בכור למעשר אינו אלא בשעה שיש חיוב מעשר. הוקש בכור שאינו נוהג להקרבה. אלא מקום שנוהג מעשר. ממילא לאחר שפסקה קדושת הארץ מה"ת נוהג בכור אף שאינו נוהג מעשר ואפי' בחו"ל. ודכוותי' אשכחן לגבי הלל ושירה קודם שנכנסו לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו לארץ לא הוכשרו ארצות שבחו"ל לומר שירה. ובמגילה (י"ד). כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון. ה"נ קודם שנכנסו לארץ הוכשרו כל ארצות להביא מהם בכורות. וזה ילפינן מקרא דיהי' לך כנ"ל. משבאו לארץ נפסל חו"ל.

וכיון שגלו ופסקה קדושת הארץ חזרו לחיוב הראשון להביא בכורות מחו"ל. ומה שלא קבלו מבבל משום דמדרבנן נתקדשה הארץ בימי עזרא ולא הוכשרו כל ארצות להביא בכורות. ממילא לענין איסור הטלת מום אסור מן התורה: וראיתי בתשו' הרי"מ בדין בכור בזמה"ז וכן בדין בכור בחו"ל דלא אימעט מתמים יהי' לרצון אלא בנפסל משום מום נתמעט מתמים יהי'. אבל בכור בחו"ל אף שפסול מ"מ אסור להטיל בו מום מה"ת וכן בכור בזמה"ז. והא דע"ז (י"ג:) בקדשים בזמה"ז משום דאם יאסור להטיל בו מום יהי' הדין כונסין לכיפה וסופו למות. ודינו כבכור שאחזו דם דמשום דאי שביק לי' מיית חשיב כבע"מ יעיי"ש באריכות ובעניותי אין הנידון דומה. דבכור שאחזו דם חולה הוא ופסול משום הקריבהו נא לפחתך ומה דמפסל משום הקריבהו לפחתך פסול אפי' בעוף וחשיב מום גדול. אך דיש לו רפואה. וכשאין לו רפואה בלא מום קבוע. ואין לו תקנה בלא עשיית מום גמור הוי מעכשיו מום גמור משום חליו. אבל בכור בזמה"ז עכשיו אין בו פסול כלום. ועוד דבכור בזמה"ז אין מה שסופו למות ע"י שכונסין אותו לכיפה מונעתו מהקרבה. ואם הי' בהמ"ק להקריב לא הי' מכניסין לכיפה. והי' מקריבין אותו ואיך נאמר דלא חשיב תמים לרצון משום שסופו למות והא אין מה שסופו למות מונעו מהקרבה כלל והנלפע"ד כתבתי: יא דעת הרא"ש דמותר להטיל מום בבע"מ עובר מה"ת. וכן פסק בטוש"ע. ורמב"ם פ"ב מהלכות איסורי מזבח הלכה ט"ו כיצד כו' כל אלו ספק קבועין ספק עוברין לפיכך אם עשה בה מום אחר אינו לוקה. משמע דבודאי מום עובר אם עשה בה מום קבוע לוקה. וכן משמע במשנה דמפרש הרא"ש ביכול להתרפאות במקום שאינו עושה בו מום. דכה"ג לא חשיב בע"מ מהשתא. והאי אין עושה בו מום פירש"י שיכול להתרפאות.

וא"כ מהשתא הוה לי' בע"מ עובר ממנ"פ ועוד דאפי' אפשר להתרפאות בלא הקזה כלל, הלא השתא חולה הוא ופסול להקרבה. ואף דיכול להתרפאות יחשב כמו בע"מ עובר וא"ת דחולה לא חשיב כבע"מ. הלא בש"ס ע"ז משמע דכל פסול כבע"מ: יב) בתוד"ה אילימא הקשו בהא דקאמר הש"ס עד השתא דמשמע דהיתר להטיל בו מום משום דבר שאין מתכוין. והלא אפי' מתכוין להטיל מום מבואר בגמ' דשרי. דמטיל מום בבע"מ שרי. ותי' בתוס' דמתני' מיירי דלא מיית אם לא יקיז ולא חשיב כבע"מ. ואין היתר רק במקיז סמוך למקום שעושה בו מום. וא"צ ליזהר שלא יגע במקום שעושה בו מום כיון שאינו מתכוין. וע"כ לא גרסינן במשנה במקום עיי"ש. והנה רש"י שגורס במשנה במקום מבואר דאפי' במטיל מום בידים במקום שעושה שרי משום שאינו מתכוין. וביותר מבואר ברע"ב שכתב יקיז אף במקום שעושה מום אם צריך להקיז באותו אבר. אך קשה קושיית התוס' דכיון שמקיז בידים במקום שעושה מום למה יחשב אינו מתכוין: יג) ונראה ליישב דרש"י לשיטתו שפי' סוף פרק האורג בהא דמפיס מורסא להוציא ליחה חשיב א"צ לגופה. פירש"י משום שאינו חושש אם תסתם מיד ופתח לא חשיב במה שהוא פתוח עכשיו לבד. וה"נ בזה שאין איסור אלא במום קבוע. שהרי פירש"י במקום שאין עושה בו מום היינו שיכול להתרפאות [ועי' לעיל במ"ש בזה] וכיון דאין איסור אא"כ עושה מום קבוע ולזה אינו מתכוין חשיב אינו מתכוין. ולפמ"ש לעיל דהיתר ביכול להתרפאות משום דאין איסור במטיל מום בבכור אלא במחללו. והוא אינו מתכוין לכך. דומה לקוצץ בהרת ואינו מתכוין לטהר חשיב אינו מתכוין: יד) אך לכאורה קשה הא פסיק רישי' הוא שידוע שיעשה מום קבוע. אך הנה רש"י כתב גבי פציעת חלזון דפסיק רישי' לא הוי אא"כ לא איכפת לי' אבל אם ניחא לי' להיפוך מותר.

והכא בודאי לא ניחא שישאר בע"מ דבהמה תמימה שוה יותר: טו) ובזה ניחא מה שלא ישחט על אותו מום שאם ישחט שוב יהי' אסור משום פסיק רישי'. ולתנא דהיתר משום דמותר להטיל מום בבע"מ ס"ל באמת ישחט על אותו מום ותרי תנאי אליבא דר"ש. אך התוס' לטעמייהו דגבי פציעת חלזון לא ס"ל סברת רש"י הנ"ל אלא דמיפטר משום מלאכה שא"צ לגופה. וא"כ בנתכוין להקיז מאותו אבר חשיב פסיק רישי' וא"א להתיר משום שאינו מתכוין. ועוד דגבי מפיס מורסא פירשו התוס' פי' אחר משום שא"צ שיהי' ראוי להכניס אויר ג"כ עיי"ש: סימן תיג הלכות חלה החוה"ש וכל טוב לכבוד הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מוהר"ר זאב נחום נ"י. א) מכתבך הגיעני. ואשר נתקשית בדברי המחבר ביו"ד ר"ס שכ"ט. שכתב הדובשנין והסופגנין והאיסקריטין פטורין מחלה משמע אפילו נאפה בתנור והרי בש"ס פסחים (ל"ז:) הסופגנין והדובשנין וכו' פטורין מן החלה וכו' אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן. ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ופירש"י והר"ן דאכולהו קאי. נהירנא שגם אנכי נתקשיתי בזה וגרם לנו מחמת שהסעיף א' והסעיף ב' נראין כשני ענינים ובאמת הענין אחד ומיירי שלא אפאה בתנור ובמחבת והיינו הך דסעי' ב' רק הלשון מחולק: ב' והנה הדבר ברור דאין חילוק בין מים לשאר משקין. ובמי פירות נחלקו הפוסקים. ובשבעה משקין לכ"ע חייב. וכמבואר בסוף הסימן. והרי דבש הוא משבע משקין. אולם הטעם משום דבלילתן רכה וכמו שפירש"י. הביאו הב"י והבה"ג וכן כתבו התוס' בשם ר"ת במחלוקת ר' יוחנן ור"ל דדוקא בבלילתן רכה פליגי והרמב"ן חולק באפאן בחמה כיון דעשאן ע"ד לאפותו בחמה. אבל מ"מ אין פטורין משום שהן בדבש: ' ובש"ך סק"א כתב וסתם לחם אינו אלא העשוי מלחם ומים וכה"ג עכ"ל.

והנה צריך ביאור מלת וכה"ג אם מרבה שאר משקין איך נתמעטו הדובשנין. אולם ביאור דבריו דהעשוי מלחם ומים דרכן לעשותן בלילתן עבה שהמים אין בו טעם ואינו אלא לחבר הקמח. ולמה יתן יותר מהצריך לזה. וכן נראה בחוש שהעשוי במים לשין. והעשוי בדבש ובצוקער בוחשין בכף. וז"ש וסתם עיסה אינו אלא העשוי מקמח ומים שבלילתן עבה וכה"ג שבלילתן עבה. שוב ראיתי בלבוש עט"ז להדיא כדבריי וז"ל וסתם לחם העשוי מלחם ומים דרך לעשות בלילתן עבה וכו' לפיכך עיסה שבלילתן רכה וכו'. ואין ספק שדברי הש"ך לקוחין מהלבוש ד' ובאמת כשאני לעצמי נ"ל הפירוש שבלילתה רכה פטור משום דחיוב חלה איפלגו תנאי אם משעת גלגול אם משעת אפי'. ועי' פ"ג דחלה מ"ו בפירוש הרמב"ם. ואנן קי"ל כת"ק דמשעת גלגול ולישה. ובשבת (דף קנ"ו.) לא קשיא הא בעבה הא ברכה. ופרש"י ברכה בוחשין דאין זו לישה. וכן פסק הלכה. יע"ש. וע"כ כשבלילתן רכה דאין בו לישה כ"ע מודים לרע"ק דמשעת אפי'. וע"כ אם אפאן בתנור חייב. ואלו לטעם הלבוש והש"ך אפי' אפאן אח"כ יפטור. ואולי הטעם משום דע"י אפי' נעשה עבה כנראה בחוש: ה) ודברי הר"ן מסייעים לי שאחר שהביא דברי ר"ת דפי' תחילתה סופגנין בלילתה רכה. והביא דעת הרמב"ן שחולק עליו שאפי' בלילתה עבה חשיב סופגנין כיון שדעתה לעשותה בחמה. הקשה וכ"ת אמאי תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייב. מ"ש מגלגלה גזבר פטור משום שבשעת חובתה הי' פטורה. יע"ש מה שתירץ. ולשיטת הלבוש והש"ך אפי' לר"ת נמי קשה כיון דחשיב גלגול אלא דלא מיקרי לחם, א"כ בשעת חובתה הי' פטורה. אבל לפמ"ש דלא מיקרי גלגול א"כ לא הי' שעת חיוב ודו"ק: ו) וליישב דעת הלבוש והש"ך נראה עפ"י הש"ס חולין (קל"ז.) בקיטוף פטור מלקט דכתיב קצירך ולא קיטוף. ואמרינן שם דבמידי דאורחי' בקיטוף הקיטוף חשיב קצירה.

וה"נ בדובשנין הבחישה בכף חשיב גלגול ולישה ע"כ כתבו הטעם משום דסתם לחם לחם ומים. ושם אין חיוב אלא בבלילתה עבה. ובלא זה לא מיקרי לישה על כן אין לחייב בשום עיסה כי אם בבלילתה עבה: ז) ויש להוסיף על דבריהם דהא ילפינן לחם לחם ממצה לפטור חמץ שאינו מחמשת המינים ונפטור נמי הנילוש בשאר משקין דבמצה אינו יוצא דהוא מצה עשירה. וצ"ל דעיקר חיוב חלה על הקמח שהרי חלה חובת קרקע והקמח יוצא בו ידי מצה אם הי' נלוש במים. וכיון דא"א לחייבו רק אם דנין על הקמח לבד והקמח דרך לישתו בלילתו עבה דסתם עיסה במים שבלילתו עבה. ע"כ אפי' נילוש במשקין שדרכו לבחוש בכף נמי פטור אלא בבלילתו עבה ובלישה ממש: ח) מעתה דברי הטוש"ע מסודרים כראוי שמתחילה כתבו דין הדובשנין וכו' דפטורין בשעת חיוב חלה. והיינו בשעת לישה והכא פטורין בשעת בחישה דהוא לישה דידהו מטעם הלבוש והש"ך. ולא יכלו לתפוס הדין בסתם עיסה שבלילתה רכה. דממנ"פ קודם אפי' כיון דלא הי' לישה פשיטא דפטור דלעולם חיוב חלה אינו קודם לישה. ואי לאחר האפי' באמת חייבין ע"כ תפסו הדין בדובשנין. וזה טעם הברייתא שתפס הדין בדובשנין. ובסעיף ב' כתבו הדין שני הנאמר בגמ' דאי הדר אפי' בתנור חייב בחלה. דין זה בכל עיסה שבלילתה רכה יהי' נלוש במים או בשאר משקין. וזה אמת ויציב בדברי הפוסקים ז"ל: ט) ובאמת לולא שמפורש בגמ' מצד הסברא היינו יכולין לומר דבדובשנין ובלילתן רכה וכו' אפי' אפאן אח"כ פטור כקושית הר"ן דבשעת חובתה הי' פטורה [ודוקא בעיסה במים בלילתה רכה חייבת דלא הי' לישה ולא הי' שעת חיוב] אבל דובשנין הואיל ודרכו בבלילתו רכה היינו לישתן. והכא לא שייך תירוץ הר"ן דמחוסר רק מחשבה. דהכא באמת מחוסר מעשה גמור. דהיינו האפיי' דבלילתה רכה לאו לחם מיקרי ואין החסרון במחשבה רק במעשה שבלילתה רכה.