שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 143

מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו שאינו שב מידיעתו כו' וצריך להבין דהא עכשיו נודע שאכל וגם השיעור ואילו הי' נודע לו כן תחילה לא הי' אוכל. וצריך לומר משום שדבר זה שהוא השיעור לא הי' אפשר לו להתוודע בשעה שאכל. וכן ביאר המל"מ פ"ב מהלכות שגגות הלכה ב'. וגם מוכח משם דאף שאם הי' נודע לו שהוא חלב אף שחישב שהוא פחות מכשיעור לא הי' אוכל דהוה אמינא ח"ש כמו איסורא אית בי' לר"י דאורייתא ולר"ל דרבנן. מ"מ כיון שאין חזרתו מחמת איסור כרת לא חשיב שב מידיעתו. וע"כ הרמב"ם לטעמי' ספיקא דאורייתא לקולא ובתוך זמן הבדיקה ספק שמא יש לו רפואה ולא חל הפדיון ואי אפשר להתוודע בתוך זמן הבדיקה שאין לו רפואה לא חשיב שב מידיעתו מדאורייתא. ואף ששב מחמת איסור דרבנן לא חשיב שב מידיעתו כנ"ל. וכיון דליכא קרבן ליכא חומש כפירש"י מרובה (ס"ג:) בד"ה הודה מעצמו דאין חומש בלא אשם. וכן במעילה (ב':) בד"ה מעילה דרבנן בדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך נמי לא מייתי חומש. ואינו מביא אלא קרן והוא ככל הני דתנן במס' מעילה לא נהנין ולא מועלין. ומעל לא משמע כן ע"כ פירש שהנה אחר הבדיקה: יא) ובלח"מ פ"ח מהלכות שגגות דמשמע מרמב"ם דביה"ש דע"ש חשיב איקבע איסורא. ולכך סתם הרמב"ם דאי ס"ל כשיטת התוס' דוקא במוצ"ש הי' לו לרמב"ם לפרש. וצריך תלמוד מנ"ל לרמב"ם זה. ולפמ"ש י"ל דאתיא לי' מהא דשבת (ל"ה:) העושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממנ"פ. ואי ביה"ש דע"ש לא חשיב איקבע איסורא ומותר מה"ת. א"כ על אכילה דע"ש לא חשיב שב מידיעתו. אלא ודאי בין השמשות דע"ש נמי חשיב איקבע איסורא וחייב עלי' אשם תלוי. וליכא למימר בי' ספיקא דאורייתא לקולא. והתוס' לשיטתם יבמות (פ'.) הגה"ה עי' בשב שמעתתא פ"ג.

וצ"ל לדעת הרמב"ם דסד"א לקולא. הא דלרב נעשה סריס למפרע נ"מ לענין קרקע שלו שמכר אם חל המכירה למפרע ולא כדמפרש בשב שמעתתא לענין חטאת דהא לא שב מידיעתו] דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. ע"כ יכולין לסבור ביה"ש דע"ש לא חשיב איקבע. אך להרמב"ם מוכרח דבה"ש דע"ש חשיב איקבע איסורא דאל"כ לא הי' חשיב שב מידיעתו על מלאכת בה"ש דע"ש: יב) ולא דמי להא דשבועות(י"ט:) שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב. ובתוס' שם דברה"ר איירי. וא"כ כניסתו בראשון בהיתר הי' רק בשני הי' אסור משום דהוי תרתי דסתרי] ולא הוי שב מידיעתו על הראשון. יש לחלק דבשעה שהלך בראשון הי' אפשר להתברר אם השביל טהור ע"י בדיקה. וא"כ אם הי' נודע לו אח"כ שהוא טמא הי' חייב קרבן. כמו כן אם הלך בשני ונודע לו שחטא ממנ"פ ג"כ חייב. משא"כ ספק דבה"ש שאי אפשר להתברר. וא"כ אם יבא אליהו אח"כ ויאמר שבה"ש שבת הי' הי' פטור לרמב"ם. את"ל דבה"ש דע"ש לא חשיב איקבע. ה"נ כשנודע לו ע"י ממנ"פ פטור. ושפיר הוכיח הרמב"ם מהא דהעושה מלאכה שני בין השמשות דבה"ש דע"ש חשיב איקבע: יג) ובענין ספק הש"ס אם לא חשיב מום רק מכאן ולהבא שפירש כבודו משום דלא חשיב בגלוי. וגם אני עלה בדעתי כן. הגם שדבר מושכל הוא הסברא להיפוך. דמום שבסתר ומום עובר לאו בני בקתא חדא נינהו. דמום שבסתר אינו מום כלל וכשר להקרבה. רק במחוסר אבר מבעיא להש"ס. אבל מום שבסתר ודאי כשר. וכן כתב הרמב"ם שם להדיא. אבל בע"מ עובר פסול להקרבה וחייב מלקות על הקרבתו כמו בע"מ קבוע. רק שאין פודין עליו מדכתיב גבי פדיון אשר לא יקריבו. וזה ראוי להקריב לאחר זמן. וא"כ זה שמומו בגלוי רק שאינו ידוע אם יתרפא.

הרי בע"מ גלוי הוא שהרי ידוע עכ"פ שהוא מום עובר ובע"מ עובר נמי בע"מ הוא וראוי להקריב לאחר זמן אינו שבאמת אין לו רפואה. ולא נזכר בשום מקום שיהי' גלוי שלא יהי' ראוי להקריב לאחר זמן רק שהמום יהי' בגלוי. בפרט לפי הטעם שכתבתי בענין מום שבגלוי חשיב דוקא מום משום דמום וטומאה אחת הוא. ובסתר אין טומאה. ולא שייך בנ"ד כלל דטומאתו יגלה. דאטו טומאה עוברת לאו מום הוא. הלא כל הטמאים יש להם טהרה במקוה. ואדרבא טומאה שיש לה טהרה חמורה כדאיתא בשלהי עירובין (ק"ד:) למ"ד המכניס שרץ עצמו פטור משום שאין לו טהרה במקוה. ובזבחים (מ"ג:) וטומאתו עליו מי שהטומאה פורחת ממנו ותו לא מידי. וה' יתן לו חיים ושלום ובריאות וישמח בשמחת פורים כנפשו ונפש מחו' דו"ש וש"ת הק' אברהם, סימן תט ב"ה לכבוד הדומ"צ מווישגראד. א) בדבר האיש אשר קנה בכפר אחד מאדון חצר כ"ה בהמות אשר לפי דבריהם הי' ביניהם איזה פרות מבכירות ובתוכם הי' מבכירה אחת שקורין ייאלעפקי חולה מסוכנת והלוקח לא רצה לקנותה ונגמר ביניהם אשר גם היא מכורה ללוקח. אך אחריות מיתתה על המוכר אם תמות בתוך זמן אשר הוגבל ביניהם יחזיר ללוקח את מחירה או בהמה אחרת כנגדה. וכאשר הגיע זמן המוגבל אדון החצר הודיע לו אשר יש לו גם עגל שנולד קודם זמן המוגבל. ושאלו להרועה מאיזה בהמה היא העגל אמר הרועה אשר הוא מהייאליפקע הנ"ל. והלוקח ראה שהיא יונקת מבהמה אחרת. שלא ידעינן בה אם כבר ילדה ואמר הרועה אשר מפני שהייאליפקע היא חולנית ע"כ ינקה מבהמה אחרת: ב) והנה כבוד מעלתו כתב שבין אם נאמין להרועה או לא שערי היתר נסגרו ממנו. כי הלוקח נתן כל הכסף וגם הי' קוויטעל והיא סטימותא והחת"ס העלה שהוא קנין דאורייתא דכל תנאי שבממון קיים. וגם לסמוך על ר"ת שמגוי אינו קונה בכסף לבד אי אפשר.

נמצא שאין לצדד היתר מצד חוסר קנין. ואף אם נאמין להרועה יהי' תלוי במחלוקת הפוסקים בסימן רמ"ו אם קבלת הנכרי אחריות מועיל להחשב שלו עכ"ד: ג' ובעז"ה נבאר הדברים אחת לאחת. קנין סטימותא מעולם הי' פשוט בעיני שהוא תקנה דרבנן דמאין נלמד זאת מה"ת וכדעת הנתיבות שהביא החת"ס. ומ"ש החת"ס דכל תנאי שבממון קיים [אף אם נודה לדבריו דתנאי שבממון קיים אף שלא הי' קנין לתנאי זה] זה אם הי' מתקנים ביניהם שיהי' כך. אבל מנהג שאינם חוזרים אין זה תקנה ותנאי. והחילוק שבין מנהג לתקנה מבואר בסוכה בערבה. למ"ד מנהג נביאים אין מברכין כיון שלא תיקנו להם אין זה בכלל לא תסור אף שהנהיגו כן. כ"ש שלא הנהיגו רק נהגו: ד) ולענין אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא אשר הוא מחלוקת רש"י ותוס' פרק התקבל. ודעת רשב"א ור"ן דהוה קנין תורה ולא קאמר שהוא הפקר לבד. ואף לדעת התוס' הוא דוקא שעדיין לא הגיע ליד המקבל. אבל בהגיע ליד המקבל זוכה מן ההפקר כמו שביאר הר"ן פרק התקבל. אך הרמב"ם פ"ח מהלכות לולב בהא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני כתב שהקטן אינו מקנה מה"ת. והיינו דאפי' הגיע לעונת הפעוטות דמתנתו מתנה. מ"מ אינו מה"ת. ואף שאביו חוזר ולוקח הלולב בידו ויזכה מן ההפקר. דעכ"פ הפקר ב"ד הפקר מה"ת. אך דעת הרמב"ם כדעת ר"י הובא בשטמ"ק ב"ב דהיינו שחכמים התירו ליקח את הממון. והוא כעין שהתורה התירה גזל העכו"ם מ"מ אינו קונה אותו לדעת ס' יראים. כן בזה אין אביו יוצא בו ידי לולב. והנה דבר זה מערכה מול מערכה. רש"י ורשב"א ור"ן ס"ל שהוא קנין מה"ת. ולעומת זה תוס' ור"י ורמב"ם: ה) אך לפלא בעיני כי הדבר מפורש בירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול בהא דהבת מאכלת בתרומה. ומשני כמ"ד מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות.

הנה מפורש דאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא ומאחר שבגמ' דידן אין הכרע למה לא נפסק כירושלמי העולה מזה דמשום סטימתא אינו אלא מדרבנן ונוכל להקל בספיקו: ו) והנה מצד קנין כסף האומנם שרוב פוסקים כר"ת דקי"ל כר"י דבר תורה מעות קונות. וממילא בנכרי משיכה קונה. מ"מ הרמב"ם ובה"ג ס"ל דגוי בין בכסף בין במשיכה. וכהאי א"נ שבתוס' ע"ז (ע"א:) ד"ה שקולו. ובצירוף שיטת רש"י דגוי במעות לבד קונה הוה ספיקא דדינא ז והנה אם נאמין לגוי מסל"ת שהולד מהמבכרת שאחריות מיתתה על הגוי המוכר. הנה מחמת הפוסקים סימן רמ"ו דמחמת אחריות חשיב של גוי אין שום היתר כי שם דוקא בקיבל עליו גם אחריות יוקרא וזולא. אבל באחריות אונסין לבד מפורש ריש פרק אלמנה לכה"ג דלא חשיב שלו. אך נידון דידן יש בו היתר לכל הפוסקים מחמת דברי תוס' פסחים (ו'.) בהמת ארנונא לחד לישנא חייב בבכורה כיון דמצי מסלק לי' בזוזי. והקשו תוס' מהא דאיזהו נשך כיון דאי לא משכח זוזי שקיל בהמה חשיב יד נכרי באמצע. ותי' דשאני התם דתחילה היתה הבהמה של נכרי. ע"כ כיון דאי לא משכח זוזי שקיל בהמה לא נפקע מרשותי' עכ"ל. והיינו דהוה שיור בקנין דאי לא משכח זוזי שקיל בהמה. וה"נ בנ"ד שהישראל שייר בקנין שאם תמות יחזיר לו דמי' או בהמה אחרת והוה שיור בקנין שנשארת לענין זה לנכרי ע"כ לא נפקא מרשות הנכרי וחשיב יד נכרי באמצע: ח) ואינו דומה לקדשים שחייב באחריותו דקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי ולא חשיב שלו אף דמתחילה קודם שהקדישה הי' שלו לגמרי ואף עכשיו חייב באחריות. לא דמי דקדשים מה שאחריותו עליו משום שלא יצא ידי נדרו עד שיזרק הדם. אבל בהקדש לא שייר מידי. מה שאין כן בנ"ד דמה שהנכרי חייב באחריות משום שהלוקח שייר בקנין שלא רצה לקנותה לגמרי שיהי' אחריותה עליו.

והוא דומה ממש להא דאיזהו נשך דאף דמשום השיעבוד לא חשיב שלו כלל כיון דיכול לסלק בזוזי כהא דבהמת ארנונא. מ"מ חשיב יד נכרי באמצע משום שלא רצה להקנותה רק בשיור זה. ה"נ משום שישראל לא רצה לקנותה רק בשיור זה: ט) ואין לומר דתוס' לא הוצרכו לסברא זאת אלא לל"ק דבהמת ארנונא חייבת בבכורה. אבל למה דקי"ל בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לי' לית לן סברא זו כלל. דליתא דמה שבהמת ארנונא פטורה לעולם מן הבכורה משום דעיקר דין המלך בבהמות כמבואר טעם זה בפוסקים. אבל בהא דאיזהו נשך בצאן ברזל דעיקר דין הגוי בולדות ואעפי"כ פטורין [היינו שהנולד להולדות ג"כ פטורין דחשיב יד נכרי באמצע בולדות] ע"כ הטעם כסברת התוס'. וה"נ בנידון דידן: י) אך אין נאמנות לגוי בשל תורה. ולכאורה אין לחשוב לספק שמא כבר ילדה למה דקי"ל חלב אינו פוטר דסמוך מיעוטא דחולבות אעפ"י שאין יולדות לחזקה שלא ילדה. ממילא בנ"ד שלא ידעינן שהיתה חולבת מקודם נוקמא אחזקה שלא ילדה מקודם והוי ודאי בכור. ולא נשאר רק ספק אחד שמא כסף אינו קונה וספיקא דאורייתא הוא: יא) אך נראה מקום להתיר. דהנה בבכורות (כ"ד) מבעיא אם יולדת מרחמת אף דלא דידה. ובמסקנא את"ל יולדת מרחמא [ראה חזיר כרוך אחר רחל] דמינה מרחמא דלאו מינה לא. או דילמא דלאו מינה נמי מרתמא תיקו. והנה לרמב"ם דפסק את"ל פשיטותא הוא נקטינן יולדת מרחמא ולפי זה אף שאין הגוי נאמן. מ"מ אין ראי' שהיא מהבהמה שינקה אצלה רק בחזקת שהיא מהעדר שילדה שם. וכיון דרוב בהמות מתעברות. ובודאי גם העדר הוא רובם ילדו. והולד ספק מאיזה בהמה הוא אזלינן בתר רוב שהוא מרוב בהמות שכבר ילדו. ומה דחיישינן בכל בהמה שמא לא ילדה מבואר בגמ' משום דהוי רובא דתלוי במעשה. וזה כשדנין על בהמה מיוחדת חיישינן שלא נעשה בה מעשה עליית הזכר.

אבל כשאין דנין על הבהמה אם היא האם רק על הולד מאיזה בהמה נולד א"צ לחדש מעשה שנאמר שמא לא נעשה המעשה. שכבר יש רוב בהעדר שנעשה בהם מעשה וילדו שפיר אזלינן בתר רוב שהיא מהבהמות שכבר ילדו: יב) ואין לומר דניחוש שמא לא נעשה מעשה בהעדר ואין רוב העדר ילדו. דליתא דכי חיישינן שמא לא נעשה המעשה בשיש עכ"פ מיעוט נגד הרוב אמרינן סמוך החזקה שלא נעשה המעשה למיעוטא [וחזקה שלא נעשה מעשה עדיף משאר חזקה שמשתנה ממילא. וזה אינו משתנה אלא ע"י מעשה] אבל הכא במה שאנו אומרים שרוב העדר ילדו אינו נגד המיעוט ואנו מקיימים הרוב והמיעוט. רוב ילדו ומיעוט לא ילדו. ואין נומר כלל מיעוט עדרים שלא ילדו. דמנלן שיש עדרים שלא ילדו ומסתמא אמרינן כל עדרים רובם ילדו. וכיון שכן שפיר אמרינן שהולד מרוב שכבר ילדו. וגם חזקה שלא ילדה אין כאן. דזה לא שייך אלא כשדנין על בהמה מיוחדת. אבל כאן אנו דנין על הולד מאיזה בהמה הוא ועיין תוס' עירובין (ל"ו) ד"ה אבל עירב. ונידון דידן עדיף מהתם ודו"ק: יג) ולכאורה יש לומר דאף למה דפשיט יולדת מרחמא אף דלא דידה. היינו שלא נחליט שודאי שלה ללקות עליו משום אותו ואת בנו. אבל מ"מ ספק גמור שמא הוא שלה ולא ניזיל בתר רוב. דלכאורה משמע כן בגמ' דקאמר למאי נ"מ למלקי משום אותו ואת בנו. ולא קאמר דנ"מ לאסור משום אותו ואת בנו דאי מרחמא מותר לשוחטה לכתחילה ביום אחד עם הולד. אך לק"מ דאפי' אין לספק בה באם יותר מבשאר בהמות שבעדר. מ"מ כיון דאחת מהעדר אסור לשוחטה עם הולד אסור לשחוט כולם נמי כמו בעל חיים אסור שנתערב בבעלי חיים היתר דכולם אסורים. וכן כתב הפרמ"ג. ומודינא בקונה פרה מניקה וגם ולד היונק דאסור לשוחטם ביום אחד אף דאין איסור בבירור. דודאי כהאי גוונא יש לחוש שולד זה לא נולד כלל בעדר.

אבל בידוע שהי' עדר כמו בנידון דידן. בזה אני אומר דלמ"ד דלאו דידה נמי מרחמא. אין לספק בה יותר מאחרות ואזלינן בתר רובא שנולד מאתרות: יד) ונוכל לומר עוד דיש חזקה להתירא ג"כ דאוקי הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שבמעי אמו לא הי' קדוש בבכורה. והנה יש פוסקים דאין כאן חזקה שלא ילדה. דלעומתו יש חזקת הולד שתולין במעי אמו כמבואר בתוס' והרא"ש. אך ר"ת פוסק כמ"ד חלב אינו פוטר דסמיך מיעוטא לחזקה שלא ילדה. ולא ס"ל דיש חזקה להיפוך שהי' תולין במעי אמו. ונראה הטעם דחזקת האם קודם והוחזקה האם בחזקת מבכרת וממילא הולד קדוש. ולא דמי למקוה שנמדדה ונמצא חסר דמטמאין הטמא שטבל בה ולא אמרינן חזקת מקוה קדים. דשאני התם דהספק נולד כשנמצא חסר לאחר שטבל הטמא. משא"כ הכא שנולד הספק באם קודם לידת הולד. וזה בדאיכא חזקה שלא ילדה. אבל בנ"ד דליכא חזקה שלא ילדה כיון שאין הספק באם רק בולד ממי נולד. שוב מוקי הולד בחזקתו שאינו קדוש בבכורה. ואיכא רובא וחזקה בולד. והוא פשוט ודאי [אפי' לר"מ דחייש למיעוטא כיון דאיכא רובא וחזקה למיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ]. וזה לדעת הרמב"ם בכמה מקומות את"ל פשיטותא: טו) אך הרא"ש פסק שהוא ספק אם יולדת מרחמא. וכן קי"ל בש"ע. ולאותו צד דיולדת לא מרחמא דלאו דידה והולד בודאי מאותה בהמה שינקה ממנה והוי רובא דתלוי במעשה וחזקה שלא ילדה והולד בכור ודאי. נמצא הולד ספק בכור. שמא קי"ל דלא מרחמא דלאו דידה והולד בכור ודאי מכח חזקה. או קי"ל יולדת מרחמא אף דלאו דידה והולד פשוט ודאי מכח חזקה ורובא. ועוד ספק הנ"ל שמא אין כסף קונה מן התורה ואינו קונה רק משום סטימתא דרבנן. והוא ספק אחד דרבנן וס"ס בדאורייתא דמותר כהא דר' אושעיא פסחים (ט'.) וכיון דלהרמב"ם פשוט ודאי ולהרא"ש וש"ע נמי איכא ס"ס נראה להתיר:

טז) ולרוחא דמילתא לעשות בה מום ע"י גוי דהוא רק דרבנן כמ"ש הרא"ש פרק הפועלים. אך נראה דוקא שאינו נותן [או מבטיח] שכר לגוי. דבשכר הוא דאורייתא כיון דלהטיל מום בבכור אסור ע"י גרמא מה"ת. ושוכר הא חשיב גורם ריש הכונס השוכר עידי שקר חייב בדיני שמים. אך אמירה לגוי הוא דכתב הרא"ש דהוא דרבנן. דיש לדמותו לאמר לאחרים להעיד שקר דפטור אף מדיני שמים כמ"ש התוס' שם: יז) וראיתי בחתס"ת בנדון שאלה אחת שכתב לרווחא דמילתא להטיל מום ע"י גוי קטן דלא מיחליף. ולדידי ע"י גוי קטן יותר אסור. דגבי משיכה דמהני קורא לבהמה והיא באה אמרינן שם עבד קטן כבהמה דמי דאדעתא דגדול עושה וחשיב כעושה בעצמו. ועיין בירושלמי פ"ח דכלאים (ה"ב). ועיין באגלי טל מלאכת חורש סקי"ב אות י"ב. רק ע"י גוי גדול בחנם שלא בפני ישראל: נאום הק' אברהם. סימן תי בענין הנ"ל. כבוד הרב הגאון כו' מוהר"ר יואב יהושע נ"י אבד"ק קונצק. א) מה שכתב על מה שכתבתי ההיתר מתוס' בהמת ארנונא שכבר נאמר כן במ"ב ולא רצה לסמוך ע"ז לבד. ליתא דהמ"ב התיר וכתב דעל טעם זה לא רצה לסמוך רק אם יסכימו כו' ומטינא שיבא מכשורא כדרך יראי הוראה וקאי על טעם זה לבד דבצירוף הטעמים התיר בלי הסכם. ומ"מ בטעם זה לבד דעתו ג"כ להתיר רק יען שאין הדבר מפורש לא רצה בלי הסכם כדרך יראי הוראה. ואנכי אינני מיראי הוראה בדבר הברור לי בפרט שיש לי הסכם ממ"ב: ב' מה שכתב מ שו' להרמב"ן סי' רכ"ה דקונה משום דינא דמלכותא לענין בכור אני רואה בתשו' להרמב"ן להיפוך וז"ל ואפי' נהגו לקנות בכסף וגוי מסתלק לי' מ"מ ברשותו דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהוא דאורייתא עד דמושך כדינא דאורייתא.

אבל ודאי לחייב הגוי לתת לישראל בהמה זו חיובא מחייבינן לי' בב"ד דבדיניהם דיינינן לי' (ושם דינא דמלכותא לא הוזכר ברמב"ן רק דיניהם] ובודאי כבודו ראה כן בחת"ס שכתב כן לדעת הרמב"ן והוא פלא ואולי נוסחא אחרת נזדמן לחת"ס ברמב"ן לפי שעה ונגנז. ולפנינו מפורש להיפוך: ומה שכתב עוד דכיון שהתנאי הי' שהבהמות ישארו אצל המוכר קנה לוקח את המקום ליתא כלל. הא' דבגמ' שכ"מ האומר ידור פלוני בבית זה לא מהני דהוי דבר שאין בו ממש. ה"נ אפי' אמר המוכר הבהמות יהי' ברפת זה עד אותו הזמן אינו כלום. ועוד דהא לא אמר ברפת זה רק ברשותו ויוכל להעמידם ברפת אחר ועוד במה קנה הכסף לא ניתן עבור הרפת רק שהשוה עמו כל בהמה כך וכך. וחזקה אינו כל זמן שלא קנה ישראל הבהמות. ואולי נכתב כן בהכתב שנתן לו אך מטעמים ראשונים נסתלק טענה זו. ועיקר חפצי הי' שישוב על החידוש שחדשתי בדין הספק מאיזה ברמה: ד ומה שכתב עוד שמא נולד אחר הזמן מנין יודעין כלל שהוא מאותו העדר רק מהם והם אמרו שקודם הי' ואף גוי נאמן במיגו כדמוכח מהא דנכרי אמר של רבעי כו' אינו נאמן שלא נתכוין זה אלא להשביח את מקחו. הא לאו הכי הי' נאמן במיגו שלא מכרן: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן תיא שאלה מהו למכור את הבכור לנכרי קודם ששחטו מחשש שימצא טריפה ויצטרך קבורה: א) תשובה דבר זה נחלקו בו רבותינו האחרונים ביור"ד סימן ט"ז שהרמ"א כתב בשם הגהות מרדכי שטוב למוכרו לנכרי. ומהרש"ל חלק עליו מחשש שימצא טריפה. וכולם פשוט בעיניהם דאי לאו חשש זה הי' מותר. ובעניותי לא הבנתי. שהרי הנכרי יאכלנו כשהוא נבילה והוי כמאכיל בכור שמת לנכרי. ואפי' תימא דבתר שעה שנתן לו אזלינן ואז הי' חי והי' לו היתר לישראל. הא ליתא דהא אמרינן בבכורות (ט"ו.) תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה.