שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 142

ב' ועוד דנהי דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנות היינו שדעת אחרת מתכוין להקנות לו באותו קנין. אבל הכא נתכוין להקנות לו במשיכה ולא במסירה. ובטעם השני הזה יש מקום עיון ביבמות (נ"ב:) וע"ש בתוד"ה כעודר: ג) ומ"ש שהחת"ס כתב סטימתא קונה מה"ת. הנה טעם שלו תנאי דממון קיים ע"כ מהני תנאי המדינה. ותמהני שהרי התנאי הי' בלא דבר ובמה חל התנאי המדינה. ובב"מ גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל דמוקי כר"י דאמר תנאי שבממון קיים מ"מ מקשה במה מתחייב בדברים. אולי כונתו משום דברי ד"מ סימן של"ג דברי ציבור א"צ קנין. אבל עולה בזכרוני דזה דוקא במידי דמצוה כגון מלמד או רב: ד) מה שהביא ראי' מתשו' המיוחסת לרמב"ן דסטימתא מועיל להפקיע הבכורה. הלא ידוע שהמיוחסת הוא באמת תשו' הרשב"א. והרשב"א הוא הסובר פרק התקבל דהא דסוכה בינוקא דוקא בלא הגיע לעונת הפעוטות. הנה דס"ל דרבנן מועיל לדאורייתא ואזיל לטעמי' פרק השולח דחכמים מקנים אליו לא הפקר לבד וא"כ אין ראי' כלל שסטימתא יהי' קנין דאורייתא: ה' ומה שנסתפק אם יהי' ודאי בכור או ספק. ודאי אינו רק ספק בכור שהרי יש דיעות דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא: ו אם צריך הכהן לקבלו הנה גם בספק בכור כתבו ז"ל שמחויב לקבלו ואם אינו מקבלו חשיב מבזה מתנות כהונה. אך בנ"ד שסטימתא קונה עכ"פ מדרבנן. י"ל דמועיל לענין ממון שלא יצטרך ליתנו לכהן אף שלענין קדושה הוי בכור מדאורייתא. מ"מ לענין ממונא מהני תקנתא דרבנן והפקר ב"ד הפקר להפקיע זכות הכהן. שהרי ספק בכור אף שאסור בגיזה ועבודה מ"מ פטור מליתנו לכהן אלמא דינא דכהן כשאר ממון. וא"כ נימא בי' ג"כ הפקר ב"ד הפקר. וכיון דמדרבנן של נכרי הוא ואין בו קדושת בכור אין בו חיוב נתינה: ז) אך י"ל דז"א דשאני ספק בכור דאפשר שאין בו קדושת בכור באמת.

אבל זה כיון שקדוש מדאורייתא א"א שלא יהי' קדוש מדרבנן. וכיון שקדוש קדושה גמורה ממילא מחויב בנתינה לכהן). אך גם בלא זה הא איכא שני ספיקות שמא כסף קונה. ושמא קנין סטימתא דרבנן מהני לדאורייתא. אף דאין מתירין בס"ס זו. עכ"פ מועיל שלא יהי' הכהן מחויב לקבלו וכמ"ש סימן ש"ו סק"ג דבכמה פלוגתא דרבוותא מקילין שלא יהי' הכהן צריך לקבלו ה"נ בנ"ד: ח) ולענין חלק אחוריים. הנה לדעת מהרש"ל פרק המקשה שהביא הש"ך שם סק"ז נראה לכאורה דאפי' שמנו של גיד יאסור ליתנו לנכרי. שהרי מהרש"ל למד דין איסור מכירה או נתינה לגוי חוץ להזמין הגוי שיאכל עמו שמותר] ממכירה באיטליז דלמוכרו לגוי יותר בזיון. ובמכירה באיטליז מבואר בפוסקים דאפי' שמנו של גיד אסור כיון דמותר מה"ת. אך נ"ל דז"א דמקור דין זה דשמנו של גיד אסור למוכרו באיטליז הוא מתוס'. ותוס' לטעמייהו דאיסור באיטליז הוא דאורייתא. ע"כ לא אתי איסור שמנו של גיד דרבנן ומפקיע איסור מכירה באיטליז דאורייתא. והפוסקים חששו לדעת התוס'. ודלא כהרמב"ן בהלכותיו דאיסור מכירה באיטליז דרבנן דלדידי' ודאי מותר למכור לנכרי שומנו של גיד. והנה מהרש"ל שם כתב באיסור מכירה לגוי שרק מדרבנן. (ואף שלמד קו"ח ממכירה באיטליז ס"ל כרמב"ן שגם מכירה באיטליז דרבנן] ממילא מותר בשמנו של גיד. אך בשר אחוריים שבאמת מותר רק שאין לו מנקר ודאי אסור למהרש"ל: ט) אך עיקר דברי מהרש"ל דעת יחידית היא ומפורש בכל הפוסקים שמותר להאכיל לגוי. ולא כתבו דוקא להזמין הגוי. משמע דבכל גונא שרי. וכן כתב בתוי"ט בפ"ה דבכורות מ"ו ד"ה מכרוהו דמותר למכור לנכרי. ויותר מזה משמע כן להדיא ברא"ש שכתב דמשמע שבה"ג פסק כב"ה דברייתא דאסור להזמין גוי על הבכור.

והיינו מדכתב בה"ג בכור אסור למוכרו אבל חלב וגיד שרי דלא עביד רבנן מעלה אלא במותרת לאכילה] ואא"ב דלב"ה דמתני' מותר למוכרו לנכרי שפיר למד מבה"ג דאסור למוכרו דכב"ה דברייתא ס"ל. אבל אם נאמר כמהרש"ל דאף לדידן דקי"ל כב"ה דמתני' כמבואר בכל הפוסקים ובמהרש"ל עצמו] אסור למוכרו לגוי. א"כ דעת בה"ג כב"ה דמתני' ממש. הרי להדיא ברא"ש דלדידן אפי' למוכרו מותר. מ"מ יען שהש"ך הביא דברי מהרש"ל קשה עלי לחלוק עליהם למעשה. אך בחלק אחוריים דלא מפורש במהרש"ל וש"ך לאסור נתיר בפשיטות. כ"ש בספק בכור דאפי' בחלק פנים יש להתיר בפשיטות: ידידו מחו' הדו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן תז ב"ה יום ב' בלק תרס"ג לפ"ק פה אטוואצק. כבוד הרב החריף הבקי מוהר"ר אברהם אלי' נ"י האבד"ק פייאסק. א) דבר המבכרת שנמכרה בכסף לבד שנתנה ערלית עירבון (שקורין זאדאטיק] זולת זה לא נעשה שום קנין לא משיכה ולא סטימתא. הדבר פשוט שהולד ספק בכור. וזאדאטיק בדיניהם לא מהני רק שאם חוזר בו המוכר מחויב ליתן לו כנגד הזאדאטיק. וזה לא מהני לפטור מבכורה כיון שהמוכר יכול לסלק את גוי הלוקח בזוזי. ודומה לבהמת ארנונא דהיכא דמצי מסלק למלך בזוזי חייבת בבכורה. ואפי' לפרש"י פ"ק דפסחים באיכא דאמרי דאפי' מצי מסלק בזוזי חשיב יד מלך באמצע אין חובת איש אחר דומה לחוב המלך, כמו לענין ראוי בבכור שאם יש שעבוד המלך על הנכסים חשיב ראוי שהמלך חשיב מוחזק. ע"כ חשיב יד נכרי באמצע. משא"כ חוב אחר. והכא גרוע אצלם מפסיקה שקורין אומאווע] לבד: ב' ובדבר אם להתיר לעשות בו מום ע"י גוי אשר ההיתר כתוב בשו"ת תשואות חן. בתשובת הרי"ם מאדמו"ר זצ"ל מגור דחה ההיתר. גם בע"פ אמר לי שרמות רוחא נקיטא להמתירים כן:

ג' ועל דבר אשר העיר כבודו דכיון דמספק יועיל תפיסת הגוי יחשב יד גוי באמצע כהא דב"מ (ו':) הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי אמרת תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן. אין משם ראי' דאפי' לפי האמת אינו שלו יחשב זכות מה שיועיל תפיסה מחמת שלא נדע. ואף דאי תקפו כהן מוציאין אין כאן ספק ממונו של כהן היינו דטעם דמוציאין משום חזקת ממון וחזקת מרא קמא דבעה"ב חזקה זאת מועיל לענין מעשר ג"כ. כיון דהספק נצמח מחמת הספק ממון של מי הוא אך למ"ד אין מוציאין דנחשב ספק למי הוא גם לענין מעשר הוי ספק. אבל לא נלמד משם כלל שיחשב זכות אף אם לפי האמת אינו שלו. ממילא בנ"ד הוי ספק גמור שמא לא הועיל הקנין ואין לגוי זכות בה כלל לפי האמת: ד) אך יש להעיר מהא דסוף פ"ק דבכורות בר' אליעזר דאמר אין פדיון פטר חמור חל עד שעת נתינה. מודה ר' אליעזר בספק פטר חמור שמפריש עליו טלה והיא שלו. והיינו משום דאינו מחויב בנתינה חל הפדי' בהפרשה. וקשה אם פטר חמור הוא הרי לפי האמת מחויב בנתינה ואין הפדי' חל בהפרשה וע"כ לומר כיון דמספק אינו מחויב חשיב שפטור. שאם לא תאמר כן האי הפרשה לאו מידי הוא שאם אינו פטר חמור א"צ הפרשה ואי פטר חמור הוא הא מחויב בנתינה וע"כ כנ"ל דלא אזלינן בתר מה שלפי האמת רק כמו שהדין אצלינו. וה"נ י"ל לכאורה כיון שהדין שיועיל תפיסה יחשב יד נכרי באמצע: ה) אך בהא דפרק השולח (מ"ב:) בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אף למ"ד מעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה זה אוכל שאם יבוא אלי' כו' קנין כספו קרינן בי'. וכן בב"ב בקונה שני אילנות דספק אם קנה קרקע מביא ואינו קורא ואף דלענין הדין מוקמינן על חזקת מרא קמא ולית לי' בקרקע. מ"מ מביא מספק.

ע"כ נראה דבכורות (וכן הא דב"מ הנ"ל דאי תקפו כהן מוציאין לא חשיב של כהן כלל]. כל הני מטעם יאוש נגעו בה שהכהנים מתייאשים כמו שפרש"י בפרק כל הגט (למ"ד.) גבי מכירי כהונה דשאר כהנים אסחו דעתייהו. ה"נ בספק פטר חמור כיון דהכהנים אין להם שום מקום שיהי' שלהם שאף אם יתקפו יוציאו מידם מתייאשים. והשתא לא תקשה הא דב"ב דבקרקע לא מהני יאוש. וכן הא דגיטין כיון דיאוש עד דאתא לרשות זוכה. וכשאינו רוצה לקנות לא מהני יאוש כדאיתא בפ' מרובה (ס"ו:) גבי חמץ זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות וכאן אין אחד מבני התערובות רוצה לזכות בעצמו כדי שלא יופסל מתרומה ומעשה ידיו אף בלא זכי' היא שלו מספק: ו) ולכאורה יש לעיין מהא דאלו מציאות דמייתי הש"ס הא דמאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו בה הנמושות משום דעניים מתייאשים, ומקשה למ"ד יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש הא איכא עניים דעלמא ומשני עי"ש ומבואר דכל זמן שאין הכל מתייאשים לא מהני. וכבר הקשה רעק"א ז"ל מקטנים דיאוש דידהו הוי שלא מדעת עי"ש. אך צ"ל דדוקא עניים גדולים דאפשר שיזכו חשיב לגבייהו גורם לממון דמבואר בפרק שבועת העדות גבי משביע עידי קנס. דספק שיבא לידי ממון חשיב גורם לממון אבל קטנים לאו בני זכי' נינהו. ואי אפשר שיבא להיות שלהם. ע"כ אין איסור גזל משום הקטנים לבד. וזה במתנות עניים אבל בכהנים יקשה מ"מ קטנים לא מייאשי. ובמתנות כהונה גם קטנים בני זכי' בדעת אחרת מקנה. וכ"ש לפמ"ש בקצה"ח סימן רמ"ג דאפי' למ"ד אף בדעת אחרת מקנה אין לו זכי'. מ"מ כיון שמחויב לכהן חשיב כמו שכר פעולה דיש לקטן זכי'. וא"כ יקשה הא כהנים קטנים לא מייאשי ואכתי פוטר ממונו בממונו של כהנים קטנים אך לק"מ כיון דאינו מחויב ליתן להם דוקא ויכול ליתן לכהן גדול יוכל ליקח לעצמו ג"כ ולא חשיב גוזלם.

ודוקא כשכל הכהנים אינם מתייאשים חשיב כשלוקחם לעצמו גזל השבט כיון דממנ"פ צריך ליתן לאחד. אבל כששאר כהנים מתייאשים שוב אין למקצת כהנים חוב עליו כלל. ודוקא בעניים מקשה הש"ס מעניים דעלמא משום שהמצוה תעזוב לבד והעני לוקח בעצמו ואין הבעה"ב יכול ליתן לעני שירצה. ז נחזור לענינינו שהוולד ספק בכור ואסור להטיל בו מום אפי' ע"י גוי לפי דברי תשו' הרי"מ. אך בדיעבד שהוטל בו מום עפ"י הוראת חכם ואנן קי"ל בדרבנן [ע"י גוי דגרוע מגורם כמפורש ברא"ש ב"מ] לא קנסו שוגג אטו מזיד. כ"ש עפ"י הוראת חכם דמפורש בתוס' ב"ק (דף ק'.) דאפי' ר"מ לא קניס ובט"ז יו"ד סימן צ"ט אומר מותר חשיב שוגג ובמק"א הארכתי בזה. א"כ הי' מותר אחר הטלת מום לשורטו. אך נראה דליתא שהרי אם הטיל גוי מום מעצמו וכוונתו להתירו הרי אסור כמפורש במשנה בכורות פ"ה גבי קסדור וא"כ צוואות הישראל גורם היתר ודי שלא תהי' צוואת הישראל בשוגג אוסרתו. אבל לא שעוד יגרום היתר והטעם שהטלת גוי בכוונתו להתיר אוסרתו אף שהישראל שוגג גמור מפורש כיוצא בזה בתוס' שבת (קכ"ב.) בד"ה ואם בהא דגוי העושה לצורך ישראל אסור אף דהמבשל בשבת בשוגג יאכל. דמבשל בעצמו לא חיישינן דילמא אתי לבשולי מזיד אבל בגוי העושה חיישינן שמא יצוה לגוי [ועי' עירובין רפ"ד בענין פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג. ואין גמ' עירובין אתי] וה"נ בנ"ד שנעשה המום ע"י גוי בכוונת הגוי להתיר ודאי אסור. ועוד דכיון שישראל צוהו חיישינן ודאי שמא יצוהו במזיד ואסור אפי' בדיעבד: ח) מ"מ מאחר שהורה המורה וחלה הוראתו שנשחט ואכלו הבשר אפשר שלא לאסור העור ואנכי בכפר בלא ספרים אפי' תשו' הרי"מ אין מצוי כאן קשה עלי לברר זה והי' בזה שלום הק' אברהם סימן תח ב"ה אור ליום ב' תרומה תרנ"ב לפ"ק.

שלום ובריאות וכל טוב לכבוד אהובי מחותני החריף הבקי החסיד מוהר"ר אליעזר ליפמאן נ"י. א מכתבו הגיעני על דברי רש"י בכורות (ל"ט) במים הקבועים שבודקין אותו ע"י אכילת יבש אחר הלח ואם לא נתרפא הוי מום. ובעי הש"ס אכל ולא אתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא למאי נפקא מינה למימעל בפדיונו אי אמרת למפרע הוי מומא מעל. ואי מכאן ולהבא הוי מומא לא מעל. ופירש"י מוקדשין שעיני' מנטפות והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. אי אמרת למפרע הוי מומא אישתכח דחילול הוי חילול ופדיונו קדוש ומביאין קרבן מעילה. והקשה רעק"א ז"ל דאפילו נהנה אח"כ אי אמרת דמכאן ולהבא הוי מומא לא מעל כיון דלא חל הפדיון ולא נתפסו המעות בקדושה. והרמב"ם כתב באמת בנהנה אח"כ. וגם עליו קשה דנ"מ בנהנה קודם ג"כ: ב' וכבודו יישב דברי רש"י. דהנה קשה מ"ט מבעיא לי' לש"ס שלא יהי' מום למפרע כיון דאגלאי מילתא שלא הי' ראוי להתרפאות. ודומה למה שכתב הנמק"י גבי חולץ למעוברת דאם בשעת חליצה לא הי' ראוי הילד להיות בן קיימא הוי חליצה. ע"כ פירש כוונת הגמ' דזה באמת פשוט דמתחיל מעכשיו הפדיון. רק דמספקא לי' שמא הגמר הוא אחר הבדיקה שנתברר שאינו בר רפואה. ודומה למקדש מעכשיו ולאחר שלשים דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות. ויש להסביר הדברים די"ל עד עכשיו לא הוי מום שבגלוי כיון דלא ידענו שמא יתרפא. ולבסוף כתב דחשיב בגלוי דאם לא כן גם אח"כ לא יחשב גלוי כיון דאינו ידוע רק למי שניסה. והוא כעין סתירה לדבריו עכ"ד מעלתו:

ג והנה מה שהוקשה לו למה לא יחשב מום למפרע יש לפרש עפ"י דברי הגמ' יבמות (ס"ה.) ת"ר נשאת לראשון ולא הי' לה בנים לשני ולא הי' לה בנים לא תנשא לשלישי אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה. אבעיא להו נשאת לשלישי שלא הי' לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצי אמרי לה דאיגלאי מילתא דאת הוא דגרמת. ומסקנא דמצי אמרה השתא הוא דכחשי. וה"נ במים הקבועים שפעמים שהחולי חזק שאין לו רפואה ופעמים שאינו חזק ויש לו רפואה. ואי אינו חזק יש לו רפואה על ידי אכילת היבש אחר הלח. ואם לא נתרפא מוכח שהחולי חזק. מכל מקום אפשר שבתוך שמונים נתחזק החולי ע"כ לא נתרפא דאף שמתחילה הי' החולי מעט. הרי לא כלה זמן רפואת החולי עד שנתחזק. ושוב לא יוכל להרפא: ד ומה שפירש כבודו שבאמת חל הפדיון תחילה רק שלא נגמר. לא אוכל להלום הדברים. דממנ"פ אם חשיב מום שיוכל לפדות עליו יגמור הפדיון ג"כ. ואם לא איך יתחיל הפדיון. וגם מה שרצה ליישב עפ"י פירוש זה קושיית רעק"א שהקשה דאיך יחול הפדיון אח"כ כיון דבשעת הפדיון לא נתפסו המעות בקדושה. ודימה כבודו לפי פירושו לאומר מעכשיו ולאחר שלשים מעכשיו יתחילו ולאחר שלשים יגמרו דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות [אף שאין קנין אח"כ. ה"נ נגמר הפדיון מאליו אף שלא פדה אח"כ]. והנה בנתאכלו המעות אף במתנה לאחר שלשים לבד מקודשת. ובטח כוונת כבודו על נתקרע השטר. ופלטה הקולמוס נתאכלו המעות. ובאמת בנתקרע השטר אפי' במעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן לא מהני כמבואר בתוס' קידושין (ס"ג) דלר"י מעכשיו ולאחר ל' ונתקרע השטר לא מהני רק לשמואל דאמר תנאה הוי מהני: ה) אך מה שפירש דלא חשיב מום שבגלוי כיון שאינו ידוע אולי יתרפא הוא דבר מושכל וחכמה.

ומה שדחה דא"כ אפי' לאחר שמונים לא יחשב בגלוי כיון דאינו ידוע רק למי שנסה הרפואה. אינו מוכרח. ודיחוי זה חוזר ונראה. דענין מום שבגלוי הגם שגזירת הכתוב הוא. יש לפרש דענין מום וטומאה אחד הוא כמפורש בש"ס ריש פרק המנחות והנסכים. ומוכח לה מקרא דכתיב ואם בבהמה הטמאה אשר לא יקריבו ובבעל מום הכתוב מדבר. וידוע שענין טומאה עיקרו בגלוי כידוע מענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה ואינו מטמא אחרים. ומענין טומאת התהום שהותרה לנזיר ועושה פסח. וה"נ מום שהוא טומאה כנ"ל. אינו רק בגלוי. וגבי טומאת התהום אפי' נודע לאחד בסוף העולם אינו טומאת התהום וה"נ הואיל וגוף המום בגלוי רק שמחוסר ידיעה. וכשנודע לאחד. שוב חשיב בגלוי ושפיר יש לפרש כן האיבעיא. וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה. רק מטעם אחר יש לפקפק ויבואר אח"כ בעזה"י: ו) ונשוב לעיקר דברי רש"י וקושיית רעק"א דכיו דבשעת הפדיון לא הי' מום איך יחול אח"כ והוא לא פדה אח"כ. ונראה דקושייתו הי' אפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם [דאם לא כון נוכל ליישב בפשיטות פירש"י שפירש האיבעיא לכ"ע] דהני מילי במתנה שיחול לכשיבוא לעולם. אבל בפדה סתם איך יחול אח"כ והוא לא התנה על אח"כ. וכן הוא בנדרים (פ"ה:) בהא דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן. ומקשה וכי אמרה הכי מקדשה והא משעבדא ידי' לבעל. וכתב הר"ן אפי' אליבא דמ"ד אדם מקדיש דשלב"ל פריך דאיהו לא אמר אלא באומר בפירוש שיחול באותו זמן שאפשר לחול כההוא דתנן לאחר שאתגייר כו' אבל סתמא מהשתא משמע: ז) הן אמת דביבמות (ק"ט:) בהא דקידושי קטנה גדלי בהדה הקשה הרשב"א כיון דמתחילתן לא הי' אלא מדרבנן לאחר גדלות במה הוא מקודשת דאורייתא. וי"ל דעשאום כמתנה בשעת קידושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות כו' הנה דסתמא כאילו התנה.

יש לפרש דבקידושי קטנה שתיקנו חכמים לב ב"ד מתנה עליהם אבל סתמא כמעכשיו דמי כדברי הר"ן הנ"ל. והוא מוכרח בגמרא נדרים שם מהא דמשני דאמרה לכי מגרשה. הנה דמ"מ בסתם לא מהני: ח) אך בפרק ד' דחלה משנה ד' הנוטל חלה מן הקב רע"ק אומר חלה וחכ"א אינו חלה. ובס' פי שנים להרא"ש בשם ירושלמי דהכא בהוסיף אח"כ. ומדמי לה רע"ק לאומר בפירות מחוברים יהי' תרומה לכשיתלשו. הנה דס"ל סתמא כהתנה דמי. וחכמים סוברים דסתמא כמעכשיו. ואזלא סוגיא דנדרים כרבנן. ורש"י פירש האיבעיא שיהי' אליבא דכולי עלמא. דלרע"ק כיון דסתמא כהתנה דמי. וס"ל נמי לרע"ק אדם מקדיש דשלב"ל כדאיתא ביבמות (צ"ג) א"כ ודאי מעל. או לפי הפירוש דתחילה לא הוי מום משום דלא חשיב בגלוי. מ"מ מתחילה לא הי' אפשר להרפא והוא רק מחוסר בדיקה. והבדיקה בידו והוא רק מחוסר זמן ובידו ומחוסר זמן לאו דשלב"ל. והדברים עתיקים: ט) ובעיקר הדין אם סתמא כמעכשיו דמי או כלאחר זמן עיין בש"ך יו"ד סי' ש"ה סק"ט. ודעת הש"ך דפליגי בזה רב ושמואל והלכה כשמואל דסתמא כמעכשיו. מ"מ נוכל לפרש דרש"י פירש האיבעיא אליבא דכ"ע. וברש"י פסחים (ל"א) בפלוגתא דאביי ורבא אם למפרע הוא גובה דמוקי בש"ס דאקדיש מלוה וזבין מלוה. ופירש"י דכשבא לגבותו חוזר בו מן ההקדש. אבל אם לא חזר חל ההקדש בשעת גבי' ואף שהקדיש סתם. ומיהו דברי רש"י אלו בלא"ה קשיין דהוי דשלב"ל. ובידו לגבות הקרקע לא הוי דאפשר שיסלקנו בזוזי ועי' ריטב"א קידושין (נ"ב) ד"ה ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא. ואין להאריך בזה עוד: י) ועל מה שפירש הרמב"ם בנהנה אחר הבדיקה ע"י אכילת היבש אחר הלח דוקא נ"ל עפ"י דברי הגמ' יומא (פ':) האוכל חלב בזמה"ז צריך שיכתוב לו שיעורין שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין.