שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 141

וא"כ בנ"ד נמי הרי לא גילה הגוי דעתו שרוצה בולד יותר מבצמר. דברי רמ"ה שבאות ג' יכריעו. ועוד דהא קי"ל כרבה דאמר הואיל אי בעי מיתשיל ממוני' הוא. ואף אם לא נשאל עבר בב"י. ואף שלא הי' דעתו לישאל. ומבואר שם בתוס' דאפי' לצאת ידי מצה מהני הואיל. וה"נ חשיב יד גוי באמצע: ו ומה שפלפל כ"ת משום דעל אח"כ כשנולד לא מהני הקנאתו מעכשיו דהוה דשלב"ל רק על הבהמה לוולדותי' וזה אי אפשר לחול לכשיולד רק למפרע ויהי' תלוי בברירה. והביא תשו' רשב"א בח"א סי' פ"ב. לדידי הפירוש בדברי רשב"א כפשטו. דברירה רק אם צריכין לברר שלא יהי' ספק למפרע אבל שדה משדותי' אין אנו אומרים שאם בירר לו אחת שאגלי מילתא שזו היתה שלו רק שבתחילה קנה זכות זה שאחת ודאי צריך ליתן לו. ואותה שדה שבירר לו באמת אינה חשובה שלו עד שעה שבירר. ובתחילה הי' לו זכות בכל השדות יחד שע"כ יתן לו אחת מהן וה"נ זכות זה קנה הגוי שיוכל לברר לו או בהמה לולדה או הצמר. ואף אם בירר לו הצמר. לא נאמר בשביל זה שתחילה הי' הצמר שלו לא הולד. רק תחילה הי' ברשותו לברר איזה שירצה: ז) ובזה יתיישב נמי סתירת דברי ר"ן ספ"ק דע"א ודברי ב"י בשם הר"ן. דגבי לוקח כלי לבקרו קנה לוקח זכות זה שיהי' הברירה בידו. ואין זה תנאי אגלאי מילתא למפרע. וע"כ אף אם אח"כ לא קני' הלוקח לא אמרי' אגלאי למפרע שתחילה לא הי' שלו כי לא קנה על תנאי רק קנה זכות. אבל במזכה לא יוכל להקנות לאחר גם הזכות בלא דעתו. והכי ברירא דהא מילתא: ח) אך דעיקר היסוד מפסקי מהרא"י דאומרים נעשה כאומר פרה לולדותי' אף שהוא אחר שמקנה הולד. אינו מבורר דהא אנן לא קי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואומרים נעשה כאומר יקדשו לעושיהן. וע"כ הראי' שהביא מהרא"י מיעקב יש לפקפק בה. דאיתא במדרש מעולם לא יצא דבר לבטלה מיעקב.

ולבן אפשר ידע מזה. ועוד שהרמב"ם כתב בה' מלכים שישראל שיש לו דין עם ג"ת אין דנין אותו כד"ת אלא כדיניהם. וא"כ יעקב ישראל שהי' לו דין ודברים עם לבן גוי. דנין אותו כדיניהם. ובדיניהם אפשר שקונה דשלב"ל. אך היתר שני ברור בלי פקפוק: ט) נשתהה התשובה בידי ונתיישבתי כי מחמת התנאי שהתנו שהצמר או הולד יהי' להישראל. אינו דומה לנכסי צ"ב דפרק ז' דיבמות דהתם כל השבח שלו. אך מ"מ יש להביא ראי' מהא דכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. אף שישראל יש לו חלק בשבח. וכן כתב הרמב"ם פ"ט מה' תרומות בהדיא: י) אך לפמ"ש הרב בש"ע בקונטרס אחרון דמתרומה אין ראי' לשבח כדמוכח מס"ד דאף משום אחריות גניבה ואבידה מאכילה בתרומה. רק הראי' ממסקנא באצטלא דפרסוה אמיתנא קניא מיתנא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דחשיב זכות דידה שיעבוד לבד. וחשיב שלו משום האחריות. אך משם אין ראי' רק משום שהכל שלו כל השבח. משא"כ בנ"ד, שנשאר זכות לישראל הצמר או הולד. וזה י"ל שהוא טעם האוסרין במשכיר לנכרי וגוי קיבל עליו כל אחריות. משום דישראל לוקח שכירות במשך הזמן שהבהמה אצל הגוי. ואלו היתה מתה הבהמה בתוך הזמן הי' הישראל מפסיד השכירות. נמצא שנשאר מקצת אחריות הבהמה לישראל. וכן בנ"ד שאם תמות הבהמה יפסיד ישראל הצמר. ואינו דומה לנכסי צ"ב שאין לה זכות. ואין אצלה שום נ"מ אם תהי' הבהמה קיימת אם לאו: יא) ועוד לדעת הרמב"ם ופסק המחבר סי' צ' דבעל שמכר בנכסי צאן ברזל מטלטלין מה שעשה עשוי. נכון היטב מה שנקרא זכות שלה שעבוד לבד. והגוף נחשב של בעל. שדומה לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני לרשב"ג דכיון שאין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואם מכרו מכור. נחשב של ראשון כדאיתא בב"ב (קל"ז.) באתרוג. וה"נ בנכסי צאן ברזל. ואף דלכתחילה לא ימכור. גבי אחריך נמי לכתחילה לא ימכור.

ומשום דבדיעבד מהני מכירתו חשיב שלו. ה"נ בנ"ד בנכסי צאן ברזל. וכן דעת תוס' גיטין גבי עבד אפותיקו דהיורשים הי' יכולים למכור. וע"כ קניא מיתנא. אבל בנ"ד שהגוי אינו יכול למכור חשיב של ישראל. ואפשר שזה טעם דהאוסרין סמ"ג וספר התרומה שהם בעלי תוס' ואזדו לטעמייהו בגיטין כנ"ל: יב) ולענין הלכה המחבר או"ח סי' רמ"ו ס"ד כתב יש מתירים ויש אוסרים. ולא הכריע. ופמ"א סימן יוד כתב מדכתב דיעה ראשונה הוא העיקר אצלו. והם דברי תימה דכשכותב דיעה ראשונה סתם הוא דהוי, עיקר. וכן כתב הש"ך סימן רמ"ב בהנהגות או"ה אות ה' משמע כשכותב שניהם בלשון י"א יאין הכרעה כלל וספק הוא. אולם הרמ"א בסוף הסי' דכל הני התירים הילכתא נינהו. ואחד מהם הוא קיבל אחריות הגוי. ובלבוש כתב בסעיף ד' שני הדיעות. ובסוף הסי' כתב דהני התירי הילכתא. ולכאורה הם דברים סותרים זה את זה. ונראה דבסוף הסי' כשעושה מלאכת גוי דבזה ליכא שביתת בהמתו מה"ת כיון שאין מלאכת ישראל. ודוקא בשישראל לוקח שכירות אסור מה"ת כמו שהאריך בזה הגאון בעל בית אפרים והסכים עמו הגאון בעל חת"ס. וכתב שהוא ברור כמסיני. וכיון דהוי רק איסור דרבנן סמך על המתירין בשגם שי"ל דהאוסרין טעמם משום דישראל יש לו ג"כ זכות בבהמה ואינו דומה לצאן ברזל כנ"ל מעתה בנ"ד שישראל יש לו חלק או צמר או ולד וגם שחוטי חוץ איסור תורה [וכרת יש דיעות] אין לסמוך כלל על המתירין רק לעשות מום ע"י גוי שהוא רק איסור דרבנן. הגם שגם זה אינו נכון דהעיקר הוא דגם בזה"ז הוא איסור תורה. וכן מוכח מדלא סמכו להטיל מום ע"י גוי בפלוגתא דחלב פוטר וכה"ג. מ"מ בצירוף טעם ראשון יש להקל: הדו"ש הק' אברהם. סימן תד ב"ה יום ג' ויקרא תרנ"ז לפ"ק.

שלום לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב יצחק נ"י אבד"ק ראספרשע א) דבר הפרה מבכרת שישראל קנאו בכסף ובמשיכה ולא מכר כלל. הדבר ברור שאין בזה צד היתר מחמת שלא נתן ישראל כל דמי המקח. לא מבעיא לדעת הש"ע חו"מ סי' ק"ד ס"י דמטלטלי לאו בני שיעבודא גם מיני' דידי'. דאין יד נכרי באמצע כלל. אך גם לתשו' הרשב"א המובא שם סעיף א' דמטלטלי בני שיעבודא נינהו. מ"מ כיון שביד ישראל לאכלו ולמכרו. ואז לא יהי' לגוי שעבוד חשיב כולו של ישראל כהא דב"ב (קל"ז) גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני דלרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. חשיב כולו של ראשון ויוצא בו ראשון. ומה"ט אין מקום לדון בזה מדברי הב"ח המובא בקצה"ח סוף סימן צ"ו ע"ש: ב' ודברי מהר"ם זיסקינד המובא בכיס סי' ש"כ סק"ה. הם רק בשעדיין לא לקח בבהמה לביתו דבזה פשוט שיכול לעכב הבהמה עד שיפרע לו כל מעותיו כהא דסוף המדיר כל מה דלא יהיב לי' זוזי לא יהבי לי' חיותא. ע"כ חשיב יד נכרי באמצע. וגם זה אם הי' בא מעשה לידי הייתי מעיין בו. אך נ"ד פשוט שאין בו היתר כלל. הק' אברהם. סימן תה ב"ה יום ב' נשא סת"ר לפ"ק. החיים והשלום לכבוד אהובי ידידי מחו' הרב החריף החסיד יר"א וטעם זקנים כו' מהור"ר ראובן ישעי' נ"י: דבר השאלה שלא הקנה את המבכרת רק בערבון שקורין זאדאטיק והמשיכה לא היתה כד"ת כי נתגלה אשר המקום שמשך הגוי הפרה לתוכה היתה רשות שאינה של שניהם. ומעשה שהי' כך הי'. שפרה היתה עומדת ברשות המוכר ונתן לנכרי החבל מהפרה בהרפת וצוה לו למשוך הפרה לחוץ. והי' רשות שאינה של שניהם. אך כבודו מסתפק מחמת כי אחיזת החבל יחשב למסירה דמהני ברשות שאינה של שניהם. וגם עשו האנדשלאג דהיינו סטימתא: א הנה משום מסירה אין להתיר שהרי האחיזה הי' ברשות מוכר.

ואף שאח"כ ג"כ אוחז החבל בידו ויש לדמותו ללובש כלאים דכל הלבישה חשיב מעשה הואיל שתחילת הלבישה הי' במעשה ולכמה פוסקים אפי' תחילת הלבישה הי' בהיתר מ"מ הואיל והקנין מסירה דהיינו בשעה שנמסר לידו מהמוכר שהרי במציאה ונכסי הגר לא קנה דמאן מסר לי' דליקני. וא"כ הקנין רק מצד המוכר שמסרו לו והרי נמסרה מהמוכר ברשות מוכר ואם בשביל סטימתא כבר הביא כ"ת דברי המק"ח דסטימתא רק קנין דרבנן ולא מהני בבכור. ונהי שראייתו ממקדש אשה במעמד שלשתן יש לדחות. דשאני מלוה דאינה ברשותו ולא מהני בי' שום קנין ואף סטימתא. כמ"ש במרדכי כיוצא בזה בדשלב"ל דלא מהני בי' סטימתא. והובא ב"י יו"ד סימן רס"ד. אך מצד הסברא כי מלין לנו קנין סטימתא מה"ת ומסתברא דקנין דרבנן הוא: ב' ובעיקר הדין אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא הנה דעת הרשב"א והר"ן גבי לא ליקני לולבא ביו"ט קמא לינוקא דהיינו דוקא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל הגיע לעונת הפעוטות אקנוי' נמי מקני ואף דלא הוה רק קנין דרבנן. וכן הר"ן גבי קנין ד' אמות דמהני מדין חצר דחכמים שווינהו כחצירו ומינה שמעי' דלאו הפקר לבד הוא אך גם קנין גמור. דאי רק הפקר לבד במה קנה הד' אמות וכן כתב הרשב"א בפרק השולח (ל"ו:) להדיא וו"ל מהכא שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון של זה ולזכותו לזה אפי' קודם שבא לידו. וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות דמה אבות מנחילין וזכה מיד אף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילים ואומרים ממון ראובן יהי' לשמעון וזכה בו מעתה שמעון: ג) אבל רבינו יונה בב"ב (ק) הובא באס"ז שם וז"ל וכל היכי דאמרינן הפקר ב"ד הפקר בעל הנכסים איבד זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הן כדבר שאינה שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות ב"ד אבל אינו זוכה בדיבור ב"ד עד שיחזיק עכ"ל.

וכן כתב בס' גט פשוט סימן ק"כ סק"ה בפשיטות וז"ל נהי דיש כח ביד ב"ד לאפוקי ממונא מיד האשה ע"י הפקר אמנם הבעל איך יקנה מעות אלו דלא מצינו בשום דוכתא דיש כח לב"ד לאוקמי ברשותו דבר שאינה שלו ולא החזיק עכ"ל: ד) ונראה ראי' ברורה לדעת הר' יונה מירושלמי פרק אלמנה לכה"ג דמקשה אהא דבת מאכלת עבדים בתרומה בנכסים מועטים דזהו תקנתא דרבנן והאיך יאכיל בתרומה דאורייתא. (ומשני כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות]. הנה דקנין דרבנן אין מועיל לדאורייתא. ואף דהפקר ב"ד הפקר דאורייתא אך שאינו קנין ע"כ אינה יכולה להאכיל בתרומה דאורייתא שאינם שלה מה"ת. וניחא הא דמקדש במעמד שלשתן אינה מקודשת מה"ת דאינו שלה מה"ת. ואף דמ"מ יצא המלוה מרשות המקדש ויש לדמותו לזרוק מנה לים ואתקדש אני לך דליש פוסקים מקודשת. ה"נ כיון דמ"מ יצא החוב מרשות המקדש. לא דמי דהכא אין כוונתה להתקדש רק במה שזוכה היא ואין זכייתה מה"ת. ודוקא בזרוק לים שכוונתה להתקדש במה שהוא הוציא המעות עפ"י צווי שלה: ה) והנה לענין בכורה נראה כיון דמ"מ הוי הפקר מה"ת ובתוספתא פ"ב דבכורות בהמות המדבר ובהמת גר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה. ה"נ פטורה מן הבכורה. והא דכתב רש"י פרק הזהב בקנה במעות וקידש בו אשה לר' יוחנן מקודשת כיון דמה"ת קנה ואם עכ"פ הוי הפקר מה"ת הא אינה שלו ובמה מקדשה י"ל דלר' יוחנן כיון דמה דקאי במי שפרע הוא משום דמה"ת קונה. ואם הפקירו חכמים שיהי' מה"ת א"כ אכתי למה יהי' במי שפרע כיון דמה"ת אינו של לוקח. אלא ודאי לא תיקנו חכמים שיהי' הקנין בטל מה"ת עד שיחזיר בו. [אפשר עד שיקבל מי שפרע ג"כ]. ע"כ קאי במי שפרע על החזרה. כיון שבחזרה מבטל הקנין של תורה. אבל בעלמא עכ"פ הוי הפקר מה"ת ופטורה מן הבכורה:

ו אך דברי הרמב"ם עומדים נגדנו שפסק בהא דלא ליקני איניש לולבין לינוקא דאפי' הגיע לפעוטות ויכול להקנות לו מדרבנן מ"מ כיון דאינו מקני מדאורייתא אינו יוצא י"ח מה"ת. הנה דאפי' הפקר אינו מה"ת. דאי הוה הפקר מה"ת א"כ יכול לקנותו בהגבהה או בידו. האומנם כי לכאורה אינו מובן שהרי בגמ' יבמות (פ"ט:) מתרץ בזה הא מה"ת אב ירית לה ותקנו רבנן דירית בעל האיך ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת. ומשני הפקר ב"ד הפקר. משמע דמה"ת כן דאי מדרבנן הדרא קושיא לדוכתא ותקשה להרמב"ם: ז) ונ"ל שדעת הרמב"ם כמו למ"ד גזל גוי מותר מ"מ ממון גוי הוא קודם שגזלו ישראל. ולדעת ס' יראים אפילו לאחר שגזלו אלא שממון גוי הותרה לו לישראל. כן הפקר ב"ד דילפי' מיחרם כל רכושו שב"ד יכולין לתקן שהממון יהי' מותר לאחרים ליטלו. וכן לשון רבינו יונה המובא לעיל הרי הן כדבר שאינו שלו בכ"ף הדמיון. מ"מ לאו אינה שלו ממש. וכן סיום דבריו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות ב"ד. ואי נעשה הפקר גמור מה צריך רשות ב"ד על חזקה. הרי נעשה הפקר גמור. א"ו עדיין רשות בעלים עליו אלא שב"ד נותנים לו רשות להחזיק בו. וסיום דברי ר' יונה אינו זוכה ברשות ב"ד עד שיחזיק. מבואר מדבריו דאחר שיחזיק הוא שלו דכיון שמותר להחזיק בו הוא קונה אותו בחזקה. והרמב"ם אינו סובר כן אלא דאף שמותר להחזיק בו. מ"מ אינה קונה אותו ולשון הש"ס ר"ה (כ"ב:) מאתים זוז נתונים לך במתנה לאו דוקא מתנה ממש אלא שיהא רשאי להחזיק בו כפרש"י. כעין שכתב בס' יראים גבי גזל נכרי דאף למ"ד מותר מ"מ אינה קונה אותו. ה"נ בזה אינה קונה אותו ואינו יוצא ידי לולב דצריך לכם מה"ת. ורבינו יונה סובר כדעת רמ"א בשם תשו' רש"י סימן רנ"ט ס"ב קרובי מומר יורשין ממון המומר אפי' מופקד ביד ישראלים אחרים.

אבל אם יש עדים שתבע אותם המומר בחייו ולא רצו ליתנם לו זכו במה שבידם הנה מבואר דגזל המו מר הואיל שהוא מותר קונה אותו. וה"ה גזל עכו"ם למאן דאית לי' שמותר. וה"ה בהפקר ב"ד כיון שמותר ליטלו קונה אותו כשנוטלו: ח) ולפי הנ"ל בבכור כ"ז שלא קנאו הגוי אפי' לדעת ר' יונה נחשב של ישראל. ואין צד להתיר סטימתא רק לדעת הרשב"א והר"ן דב"ד עושים קנין ג"כ. וכבר כתבתי קושיא לדבריהם מירושלמי יבמות. מ"מ יש ליישב דתלמודא דידן דמייתי הא דר"א מקרא דאלה הנחלות ע"כ עשה קנין. משא"כ ירושלמי דלא מייתי רק הא דר' יצחק מיחרם כל רכושו [עיין פ"ה דפיאה הל"א פ"א דשקלים ה"ה] ע"כ הוא רק הפקר ושפיר מקשה ירושלמי לשיטתו ולגמ' דידן אינו כן: ט) ולענין הלכה לכאורה יש להתיר מס"ס. ספק שמא כרש"י לישראל במשיכה לנכרי בכסף ואף דרוב פוסקים כר"ת. הא איכא נמי דעת בה"ג ורמב"ם וחד תירוץ בתוס' ע"ז (ע"א:) ד"ה ר' אשי דלישראל בכסף לנכרי בין בכסף בין במשיכה. ובצירוף שיטת רש"י יחשב לספק [כ"כ בתשו' רע"ק]. ודעת הפוסקים הפקר ב"ד עושה קנין [הוא דעת רשב"א ור"ן גיטין ויש"ש פ' האשה רבה] והוי ס"ס: י) אך אין לסמוך ע"ז מכמה טעמים. אחד דיעה ראשונה שהוא עיקר באו"ח סימן תרנ"ח סעי' ו' דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. אך זה יש לדחות כי בהאע"ז סימן כ"ח יש מחלוקת הב"י ורמ"א בד"מ אם מקדש אשה במעמד שלשתן מקודשת מה"ת. ב' דלכמה פוסקים אינו מועיל ס"ס להוציא ממון וכיון דלדעת רמב"ם ור' יונה אף הפקר אינו כ"ז שלא זכה בו עכ"פ רק שמותר ללוקחו א"כ הו"ל להוציא ממון. ג' דלא נולדו הספיקות ביחד. ספק ראשון נולד בעת שלקח ערבון וספק הב' נולד בעת שעשה האנדשלאג ודומה לספק טריפה שנתערב באחרות דלא הוה ס"ס.

ד' לפי מה שהעלה השב שמעתתא דס"ס במקום חזקה במקום שהחזקה נגד שני הספיקות מהני הס"ס דס"ס עדיף מחזקה ואתו שני הספיקות ועקרו לחזקה אבל כשהחזקה רק נגד ספק אחד החזקה עושה ספק זה לודאי ולא נשאר רק ספק א'. והם דברים יקרים מפז. וא"כ אם דנין על זמן שבין כסף להאנדשלאג אין כאן רק ספק א' שמא כסף קונה ואתי חזקת מרא קמא ומכריע את הספק ולא קנה. וכיון שלא קנה אז איך אפשר לצרף זה לספק. ואי אפשר לקנות בכסף אח"כ כיון שלא הקנה על אח"כ וכהא דנדרים (פ"ה:) דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דוקא דאמר לכשאתגייר לכשיחליץ. אבל סתמא מהשתא משמע ולא קנה. וה"נ בזה: יא) מיהו לב' טעמים אחרונים י"ל דהכסף הערבון עצמו יחשב סטימתא דלהסוחרים פשוט דכשנותן ערבון אין המוכר יכול לחזור. ושמעתי שיש בזה מנהגים חלוקים. בקצת עיירות נוהגין שכסף ואפי' מקצת כסף קנין גמור ובקצת מקומות לא נהגו כן. אך אפי' במקומות שנוהגין לקנות בין בישראל בין בגוי יש לדון הרבה כי הה"מ פ"ז מה' מכירה כתב בסטימתא כי מנהג מבטל הלכה. ובהגמיי' בשם ר"ח וז"ל כי קנין טוב והגון הוא ויש לסמוך על המנהג. והיינו דרשימה על המקח קנין טוב והגון. ותדע דהא איכא מ"ד בגמ' דאפי' בלא מנהג קונה. ולדידן עכ"פ מועיל בזה מנהג. ובראב"ן למד מזה דמסירת מפתח קונה. והיינו שג"כ חשיב. אבל מנהג בזה לקנות כסף בין בנכרי בין בישראל שהוא היפוך דעת התורה בכסף ומשיכה מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא. ומנהג זה לקנות שניהם בכסף זה ודאי מנהג גרוע שאין מבטל הלכה. כמ"ש כיוצא בזה מהרי"ק שורש ח' בנהגו שהבכור והפשוט יקחו בשוה אין במנהג הזה ממש דאין מנהג אלא הנתיסד עפ"י ותיקון. וכ"ש מנהג זה שעוקר דין תורה. ולא ע"ז אמרו בירושלמי מנהג מבטל הלכה. וה"ה די"ל בזה דכתב הרשב"א ג"כ הטעם משום מנהג מבטל הלכה.

ולא אמרינן כן במנהג הזה שהוא היפוך דעת התורה בין לר' יוחנן בין לריש לקיש. בכסף או קונה בישראל לבד או קונה בגוי לבד. על כן נראה לי ברור שאין במנהג הזה כדי לבטל הלכה. ואף כי יש לחלק בין הא דמהרי"ק. מכל מקום בצירוף דברי הר"ח נ"ל ברור שהוא כן. וע"כ סתמו הפוסקים וכתבו דלא סגי בלא כסף ומשיכה ולא הזכירו דבמקום שנוהגין לקנות בכסף לבד מועיל כסף לבד. וע"כ במ"ש דבעינן קנין חשוב דוקא ולא דמי להאנדשלאג שהוא ג"כ קנין חשיב שדומה לת"כ וכריתת ברית אף שאין ת"כ ממש כמבואר בפוסקים. ע"כ נראה ברור שאין בקנינים אלו כדאי להתיר הבכור: ידידו מחו' הדו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן תו שנית להרב הנ"ל. ב"ה ב' חקת סת"ר לפ"ק. א) דבר המסירה ביארתי היטב בתשובתי דודאי בכלאים כיון דעכשיו לבוש בו מחמת מעשה לבישה ראשונה חשבי' לבישה של עכשיו ג"כ מעשה כמו שביאר ריטב"א פ"ג דמכות. אבל כשעכשיו אינו עושה כלום כגון קנה חמץ בערב פסח כיון דעכשיו החמץ מונח בקרן זוית לא מהני מעשיו שבתחילה. וע"כ משוך פרה וקני לאחר ל' כיון דאחר ל' אין שום מעשה לא קנה. וע"כ מסירה אלו הי' מועיל כהפקר כיון שעכשיו אוחז החבל בידו היינו חשבינן מעשה אחיזתו שבתחילה כאלו עכשיו אחז בה. אבל כיון דבעינן מסירה של מוכר והמוכר עכשיו אינו עושה כלום לא מהני. ואף דלא בעי' מסירה מיד ליד והאוחז בה במצות המוכר סגי. היינו דחשבי' שמסרה לו. והרי מסרה לו בעודו ברשות בעלים [ולא שייך שמסרה לו גם אח"כ שכבר נמסרה לו תחילה] ומה שמסרה לו המוכר קודם לא חשיב כאילו מוסרה לו אח"כ כיון דעכשיו אין עושה המוכר שום מסירה שכבר נמסרה לו ואינו דומה לכלאים שגם עכשיו לובשה רק שהוא בלא מעשה. אבל הכא אין מסירה כלל אח"כ ודו"ק: