שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 140

[ובהכי ניחא ליישב הא דמשמע בבכורות בכמה מקומות דמטיל מום בבכור בזה"ז דאורייתא עיין גיטין (מ"ד) את"ל צורם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא וברא"ש בכורות סימן ו') ולא ידענו טעמא מאי פסק להקל דבשל תורה הוא. ואפשר דאף דהטלת מום הוי דאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי דרבנן. ולכאורה קשיא אכל הני. דבע"ז מפורש דבזה"ז הוי רק דרבנן. ולפמ"ש ניחא דבכור אף בזה"ז דאורייתא למאן דאסור להטיל מום בבע"מ דע"י מומו הוכשר למצוה לאוכלו תוך שנתו. מיהו עדיין אינו מיושב דהא קי"ל כרבנן דהתירו להטיל מום בבע"מ]: יג) ולפימ"ש ניחא ליישב קושית תוס' (דף ל"ד.) ד"ה אילמא. תימה דאטו טעמא דר"ש משום דאינו מתכוין הא אפי' מטיל מום במתכוין מתיר כדדרשי' לעיל מקרא דמטיל מום בבע"מ מותר, ועיי"ש דנדחקו בתירוצם דמתני' וברייתא בתרי גוונא איירי. ולפענ"ד ליישב בפשיטות. דהנה שלהי זבחים פליגי ר"ש ורבנן בשוחט בחוץ בע"מ עובר דר"ש מחייב בל"ת משום שראוים לבוא לאחר זמן ורבנן פוטרין. וע"כ לר"ש דאמר יקיז אף במקום שעושה בו מום לא סגי בטעמא דמטיל מום בבע"מ פטור. כיון דאחיזת הדם הוי מום עובר כמ"ש התוס' והרא"ש. וכמו שחייב עליו בל"ת בחוץ דחשיב ראוי לפתח אוה"מ שראוי לאחר זמן. כ"כ יתחייב במטיל בו מום. וכן מדמה הש"ס במעילה בחורים שלא הגיע זמן בפלוגתא הנ"ל. ע"כ קאמר בטעמא דר"ש דהוי דבר שאינו מתכוין. פירוש שעכ"פ אינו מתכוין שישאר בע"מ קבוע. ואף שעושה המום בכונה מ"מ שיהי' בע"מ קבוע כלומר שישאר כך במומו אינו מתכוין. וע"כ פטור משום מטיל מום קבוע בבעל מום עובר אף דראוי לאח"ז. מ"מ הרי אינו מתכוין ופטור על מה שעושהו בע"מ עכשיו דעכשיו בלא"ה הוא בע"מ עובר ואי דאחיזת הדם יכול להתרפא והוא עושהו בע"מ עולמית.

לזה אינו מתכוין ותותר משום דשא"מ. אבל מטעמא דאינו מתכוין לחוד לא סגי. דמ"מ מתכוין שיהי' בע"מ עכשיו. ואף דבמקום שיוכל להתרפא מותר אף לר"מ. היינו משום דלא חזי למידי. אבל בעושהו בע"מ קבוע דחזי שוב אסור אף מחמת שהוא עושהו עכשיו בע"מ דבע"מ עובר נמי חשיב בע"מ ואסור לעשות במוקדשין אף מום עובר ודו"ק היטב: יד' נחזור לענינינו הנה דבר זה אם מותר לעשות מום קבוע בבע"מ עובר מדרבנן במחלוקת שנוי' דלהרא"ש מותר ולהתוס' אסור. והנה לשיטת הרא"ש אפשר לצדד ולומר כיון דעכ"פ הי' בו מום ועכ"פ מה"ת אין איסור שוב הוה ספק דרבנן כיון דאפשר שהי' בו מום קבוע. אך ז"א חדא דהוי ספק מחמת חסרון ידיעה דודאי הבקי הי' יכול להבחין. ועוד דא"כ בספק בכור דעלמא יהי' מותר להטיל מום בזה"ז לדעת רש"י בע"ז (י"ג) דהמטיל מום בזמה"ז רק מדרבנן. אלא ודאי כיון דעיקר ספק בשל תורה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אף לענין איסור דרבנן שבו. ואין לומר דהכא הספק שמא יש בו מום קבוע. ואין הספק אם מותר להטיל בו מום נצמח מחמת ההיתר איסור של תורה היינו לשוחטו. אך ההיתר דמחמת שכבר יש בו מום ואינו פוסלו. ליתא דכבר ביארנו דאף הרא"ש מודה בכל המוקדשין דעלמא אסור ורק בבכור מתיר הרא"ש משום דלא בעי פדיון כמאן דנפדה דמי. וא"כ ההיתר רק מחמת שמותר לשוחטו בזמה"ז בשל תורה: טו) אולם יש להמציא היתר אם המעשה ה' שאחר שנעשה קבוע שוב א"א להכיר אם הי' מתחילה נחתך מן העצם. בזה יש לומר כיון דמתחילה הי' מחמת חסרון ידיעה חשיב כאילו לא נולד הספק אז. דמטעם זה לא מקרי ספק שהרי הוא בעצמו רואה האיך הוא. וחשיב נולד הספק עכשיו אם כבר הי' בו מום. נמצא לידת הספק רק מדרבנן לחוד. דכשהי' בשל תורה לא הי' עוד ספק כלל.

אולם אם גם עכשיו הוא מחמת חסרון ידיעה כגון שלא נחתך באותו מקום שנחסר תחילה אין להתיר כלל. (וגם הא מילתא דנחתך מן העור חשיב מום עובר ג"כ אינו מוסכם ולהרמב"ם לא חשיב מום כלל:] טז) ועתה נבוא לענין בדבר אשר מסופק כ"ת אם יש לחשוד את הישראל שעשה בעצמו. והנה יש להקשות על הטור שתלה טעם שאין כהנים נאמנים משום שטורח עליהם לטפל בבכור. דהא רועה כהן בי ישראל לחד מ"ד אינו נאמן משום דאמר דיהיב לדידי' משום דטרח בי'. ורועי ישראל בי כהן לחד מ"ד אינו נאמן משום לגימא כמבואר בש"ס. וע"כ משום נגיעה בעלמא אינו נאמן. אולם להטור צ"ל דכיון דנחשדו שוב משקרים אף משום שאר נגיעות אך צ"ע מנ"ל הא. ולכאורה יש סתירה לדבריו מהא דאמר ר"נ בעלים נאמנים דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו. ואי כדברי הטור דטעמא דכהנים חשודים משום טורח הטיפול. א"כ מאי מקשה ממעשר דאינו נוהג אלא בזמן המקדש ואז אפי' כהנים נאמנים. אולם ברש"י שפירש על משנה דהכל נאמנים על מומי מעשר בתשיעי שקראו עשירי דאין לו תקנה אלא במום משמע ביש תקנה להקריב אף בבכור נאמן. וא"כ קשה מה הביא הש"ס ראי' ממעשר: יז) ע"כ נראה דגם רש"י סובר כהטור והא דסובר רש"י דביש תקנה להקריב אף במומי בכור נאמן הוא אליבא דאמת דישראל נאמן על מומי הבכור ע"כ הטעם משום שאין מוטל עליו הטורח לטפל בו. ממילא בזמן המקדש אף כהן נאמן אפי' בבכור. וע"כ מפרש רש"י דהכל נאמנים על מומי מעשר בזמן המקדש. ומ"מ מייתי הש"ס ראי' דישראל נאמן על בכור ממעשר בזמן המקדש. דאי אמרת דגם ישראל אינו נאמן ע"כ הטעם לא משום טיפול וא"כ אף במעשר בזמן המקדש לא יהי' נאמן. וע"כ דישראל נאמן והטעם רק משום טיפול. וע"כ במעשר דהוא רק בזמן המקדש הכל נאמנים ואפי' כהן. וא"כ מוכרח לומר דאף רש"י ס"ל כהטור.

דאל"כ יקשה עליו מהוכחת הש"ס הנ"ל: יח) עוד יש לצדד להתיר עפ"י דברי הש"ך יור"ד סי' ס"ו סק"ו בביצה שנתערב ברוב ונמצא דם על החלמון לבד או על החלבון לבד דמותר אף דספק בדאורייתא וע"י גלגול דרבנן. מ"מ כיון דלדעת קצת פוסקים דם זה אינו אלא מדרבנן. א"כ לעולם הוי ספיקא דרבנן אף בלא תערובות. ע"כ לדידן עכ"פ יש להקל בתערובות. מבואר דבספק ספיקא מקילים אף בע"י גלגול א"כ ה"ה הכא דהוי ספק ספיקא אף קודה שהטיל ישראל המום. ממילא מקילים אח"כ שנעשה דרבנן. ואף שיש לחלק דהכא אין הספיקות ביחד מ"מ הוי סניף גדול להתיר. באופן שנראה שמתחילה לא ניכר אם יש חסרון בעצם מחמת חסרון בקיאות ועכשיו מחמת שחתך כולו אי אפשר להכיר בשום אופן אם מתחילה הי' בעצם נ"ל להתיר לשוחטו ותו לא מידי נאום הק' אברהם, סימן תב ב"ה יום ב' לך תרנ"ד: שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב כש"ת מוהר"ר שמעון נ"י אבד"ק ביאלא קטן. א דבר העז המבכרת שמכרתו אשת בעה"ב לערלית בכסף. היינו שלקחה כסף עירבון שקורין זאדאטיק עשרה גדולים והמותר זקפה במלוה. ואח"כ לקחה הערלית העז לביתה לחלוב אותה וילדה זכר. והרי מבואר בפוסקים שצריך לעשות משיכה. מחמת שרוב פוסקים כר"ת דבישראל מעות קונות. ומדישראל בחדא גוי נמי בחדא. ואף דהרמב"ם ס"ל שגוי קונה או בזה או בזה. שאר פוסקים חולקים. [והיא לא נתכוונה למשיכה אלא לחלוב אותה]: ב) והנה מ"ש כבודו דחצירה קני' לה שלא מדעתה. ליתא דאיך יקנה לה החצר שלא מדעת להתחייב דמים. ואם הי' בחצירה בשעת מכירה. אף שלא הקנה לה בתורת חצר. ודאי הי' החצר קונה לה. והן הן דברי עבוה"ג שהביא כבודו. אבל לא יועיל מה שהי' בחצירה לאחר מכירה: ג) אך מ"ש שכסף עירבון הוא סטימתא כמבואר בתשו' רע"ק ניתן להאמר.

והנה בחת"ס סי' שי"ד הביא בשם הנתיבות דסטימתא הוא רק קנין דרבנן. והחת"ס חולק ואין דבריו מחוורין בעיני. ובעיקר הדין אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא הביא קושית האבני מלואים על הסוברים דלא מהני מסוגיא דפ' אלמנה לכה"ג. הבת מאכלת בתרומה בנכסים מועטים. (ומה שתי' שם באבני מלואים משום דספק שמא העובר נקבה. והבן הנולד מאכיל. ואיסור ספיקות הוא דרבנן. ובדרבנן מועיל קנין דרבנן. במחכ"ת אינו כלום. דאי קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. א"כ נשאר ספיקא דאורייתא אף לאחר הקנין דרבנן. ואכתי מדרבנן לחומרא. ומה יועיל הקנין דרבנן אם העובר זכר. וכיון שכן נשאר ספיקא דאורייתא כשהי'. וזה פשוט] וע"כ העלה בחת"ס דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא לבד במקום שחכמים עקרו לא לגמרי. כגון במעות דמהני למי שפרע. וביאוש דאינו רק משום תקנת השבים. ואם החזיר אחר יאוש ה"ז משובח יע"ש: ומה אעשה ונעלם משני גאוני עולם אלו דברי הירושלמי במקומו. שהקשה שם מזון הבנות מדבריהם עוקרין דבר תורה. ומשני כמ"ד מאליהן קיבלו עליהם את המעשרות יע"ש. והנה לפי"ז מוכח מכאן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא. והיינו כדעת ר"י שבשטמ"ק ב"ב דרק הפקר הוא ולא קנין. ובהא דמזון הבנות גם הפקר לא הוה דאינו רק שיעבוד. ולא שייך שמשועבד להפקר. כהא דמית גר פקע שיעבודי': ה) מ"מ בנ"ד אף לפי מה שהעלה החת"ס שם דלפי שיטה זו הוא הפקר רק נגד הגוי. וכל זמן שלא זכה הגוי הוא ברשות ישראל מ"מ שוב כשלקחה הנכרית לביתה לחלוב. חצירה קונה שלא מדעתה. כמו זוכה משאר הפקר. כיון שעבור זכי' זו לא תתחייב דמים. שהיא רק זוכה מהפקר והבן: ו) אך לבי מהסס בסטימתא אם מועיל במקום שאין המוכר והלוקח מכוונים למכירה רק להפקיע מאיסור בכור וחמץ. ואחר הלידה. ואחר הפסח ישיב המכר לבעליו.

דמי יודע אם גם באופן זה נהגו שלא לחזור בהם. ואופן המכירה בבכור הזה לא יכולתי לעמוד על אופיא שלה. כי מסכום המעות י' גדולים יראה שרק להפקיע מאיסור בכור. אך ממה שחלבה הערלית את העז יראה שהי' כוונתם להשאיר העז גם אחר לידה אצל הערלית. אך ראיתי להמק"ח בפשיטות. דסטימתא מועיל בחמץ. ומשמע במכירה הנהוג שרק להפקיע איסור חמץ. ואחר הפסח חוזר המוכר וקונה החמץ: ז) ובענין שאלתו אם יש להתיר להטיל מום בבכור זה ע"י נכרי הנה בדבר הטלת מום בבכור בזמן הזה העליתי במק"א [והוא לקמן סימן ת"ט] דהוא מדאורייתא דכן מוכח בהרא"ש בתרי לישני דבעטו אחר רדיפה דכתב הרא"ש אף דאיסור הטלת מום דאורייתא. האיסור אחר הטלת מום דרבנן. וכן מהא דאמרינן בגמ' לענין קנסו בנו אחריו צרם אוזן בכור דאורייתא וראיות אלו הובאו בפוסקים. ועיקר היסוד שלהסוברים דהוא דרבנן מהא דפ"ק דע"ז (י"ג:) דאם הקדיש בזה"ז נועל דלת בפני' והיא מתה. ולשוי' גסטרא. אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ומקשה נראה מום מעליא הוא. ומשני משום דלא חזי להקרבה. וגרע ממטיל מום בבע"מ דהכא לא חזי לא לגופי' ולא לדמי: ח) ולענ"ד אין משם ראי' כלל דהנה לכאורה אין ללמוד בזמן הזה להתיר מתמים יהי' לרצון. דהקדשים בעצמותם ראוים הם. אך ארי' הוא דרביע עלה שאין בהמ"ק [ועוד מהרה יבנה בהמ"ק] וזה הקשה החת"ס. אך מרי' דשמעתא היא רבא. והוא ס"ל פרק כל הזבחים. השתא דאמר רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצה. משום דנדחה מהקרבה וכמ"ד בע"ח נדחין. ואיתא פרק קדשי קדשים דלמ"ד בע"ת נדחין כל הקדשים שהי' בעת שנפגם המזבח נפסלו ואף שנתקן המזבח אח"כ כבר נדחו. וע"כ כל הקדשים שבזה"ז נפסלו מהקרבה לעולם. ושפיר נתמעטו מתמים יהי' לרצון.

וקאמר דאפי' למאן דאסר מטיל מום בבע"מ משום שעומדים למכרם ולקנות בהם קרבן עליהם. משא"כ בזמן הזה הדין לחללם בד' זוזי ולהשליכם לנהר אין שם קרבן עליהם מחמת הדמים. והם עצמם הרי נפסלו: ט) וכן הא דכתבו התוס' במנחות ובבכורות דבזמה"ז מותר להטיל מום מה"ת לכ"ע. היינו דשם מרא דשמעתא ר' יוחנן. והוא ס"ל ג"כ בכמה מקומות בע"ח נדחין. משא"כ לדידן דקי"ל כרב דאין בע"ח נדחין. אין לדמות בזמה"ז לבע"מ. ולכ"ע אסור מה"ת. וראיית הרא"ש פרק הפועלים מבכור בזמן הזה דאפי' בדרבנן אסור שבות. היינו משום דסוגיא דבכורות לכ"ע. ואפי' להסוברים בע"ח נדחין: י) ולענין בכור בחו"ל. בזה הי' נראה לפסוק שמותר להטיל בו מום מה"ת. דקי"ל ממקום שאי אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור. וע"כ אף בדיעבד כן. דכן מוכח להדיא ר"פ מעשר בהמה. שמינה למדו הפוסקים לבכור. ושם משני כאן לקדש כאן ליקרב. ומקשה אי אינו קרב למה קדיש ומשני לאכול במומו לבעלים]. ואי בדיעבד כשר מה קושיא וע"כ אף בדיעבד פסול. וה"ה לבכור: יא) אך נ"ל דבזמה"ז מיגרע גרע ואסור מה"ת, והוא דהנה תמוה לדעת הרמב"ם דאף בזמן בית שני תרומה דרבנן. וכפשטא דירושלמי הנ"ל מאליהן קיבלו עליהם את המעשרות. שאף בימי עזרא דרבנן. דלא כפירוש ר"ש פ"י דשביעית. א"כ למה קרב בכור בבית שני. כיון דלענין תרומות ומעשרות כל א"י כחו"ל. אך ברורן של דברים דהיקש בכור למעשר הוא דוקא בזמן שנוהג מעשר שהרי ביום שהוקם המשכן קרבו בכורות כדאיתא בש"ס פ"ק דבכורות. אף שנולדו בחו"ל ע"כ היקש בכור למעשר אינו רק בזמן שיש מעשר. וע"כ כשפסקה קדושת ארץ לענין מעשר. מביאין בכור אף שאין מעשר. וכהאי גוונא במגילה (יד.) עד שלא באו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה לאחר שבאו כו' כיון שגלו חזרו להתירן הראשון.

וע"כ בזמה"ז לדעת הרמב"ם דמה"ת אף בא"י ליכא מעשר. גם מחו"ל מביאין בכור מדאורייתא. (וכן לדעת התוס' דקדושת עזרא פסקה לגמרי]. ומה שלא קיבלו בכורות בזמן בית שני מחו"ל היינו משום דמדרבנן נוהג מעשר בא"י אבל מדאורייתא יש בכור אפי' בחו"ל, יב) ולענין להטיל מום ע"י גוי לכאורה לא גרע משום גורם לדעת הסוברים דלא מתירין גורם כיבוי רק משום פסידא היינו דאין איסור גרם בדבר הנעשה ע"י גוי רק גורם שע"י מעשה לבד. אבל בכור דאסור ליתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיבוא הכלב ויטלנה ויטיל בו מום. הנה דאפי' גרם שע"י מעשה הכלב אסור. ולמה יתיר יותר במעשה הנכרי יג' ומ"ש הרא"ש בפרק הפועלים בבעיא דשבות באיסור לאו. דנקיט לה ראב"ד לקולא. וכתב ומאי דמסקינן סוף פרק פסולי המוקדשין במטיל מום בקדשים דע"י נכרי אסור. ואפי' בזמה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן. [התם משום חומרא דקדשים ולא גמרי' מיני']. ומה קושיא מום בקדשים אסור ע"י גוי משום גרמא י"ל משום דהתם אסור בדיעבד אפי' עשה הגוי בו מום בלא צווי ישראל. רק שנתכוין לטובת ישראל מחזי כשלוחו. והיינו כעין זכי' מטעם שליחות. אבל גרמא אין כאן שלא צוהו ישראל כלל יד) אך מבואר בפוסקים בעשה גוי מלאכה בשבת לצורך ישראל דאסור ליהנות בו כתבו הטעם משום גזירה שמא יצוהו לעשות. ה"נ הטעם משום זה. ובמצוה הלא יהי' אסור משום גרמא. ועדיין קשה מה דמיון יש שבות באיסור לאו למטיל מום בקדשים ע"י נכרי: טו) ע"כ נראה לחלק בין מצוה לגוי למניח דבילה כדי שיטול הכלב. דכהאי גוונא מצינו חילוק בקנין משיכה. בעבד לא מהני קורא לו והוא בא משום דאדעתי' דנפשי' עביד. ובקידושין (כ"ו) בתוד"ה חבילי זמורות בשם ר"מ דכשאוחז חבילי זמורות למעלה והפיל מגביה עצמו כדי לאכול חשיב מוגבה מכח האדם.

ה"נ גוי העושה מום בעצמו בציווי ישראל אדעתא דנפשי' עביד. ולא חשיב ישראל עשה ואפשר אפי' גורם לא הוי. משא"כ מניח דבילה והכלב עושה בו מום כדי לאכול חשיב גרמת אדם. ואינו דומה לגוי שיש לו דעת עצמו: טז) ע"כ יש להתיר מה"ת לעשות מום עפ"י גוי ובלבד שיהי' גדול. דקטן אדעתא דמצוהו עושה. כהא דפ"ק דקידושין עבד קטן כבהמה דמי ועוד צריך לידע שלא יתן לגוי שכר הרבה ע"ז. דא"כ יהי' ברי שהגוי יעשה בו מום. ויהי' דומה למוסר דחשיב גרמי משום דברי הזיקא. ויש לחלק. ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ: יז) סוף דבר לדינא נ"ל. אם המכירה הי' באמת. אני נמנה להתיר הטלת מום ע"י גוי. ואם לאו לבי מהסס קצת. ואם כ"ת רוצה לסמוך על המק"ח יוכל לסמוך. ולענין אם ימצא טריפה אם לא יהי' ודאי טריפה רק ספק אני נמנה להתיר שלא יצטרך קבורה כמו הטלת מום ע"י גוי כנ"ל. וטריפה ודאי לא שכיח: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תג ב"ה יום ד' חקת תרנ"ה. שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה ישראל יעקב נ"י אבד"ק זעלעווי א) היות מנהגי להשיב ראשון לשואל ראשון לא הגיע עת לראות מכתבו עד היום וראיתי כי הדבר פשוט שאינו בכור מחמת שהגוי קיבל עליו אחריות יוקרא וזולא ומיתה: ב) ונדבר קצת מצד הקנין שהברירה הי' ביד הגוי לבחור לו בשכר טיפול ומזונות של השה. ליקח או הולד או צמר השה. וגם מצד זה נראה שאינו בכור אף שהגוי בחר לו אח"כ הצמר. תחילה הי' גם הולד ברשות הגוי. כדמוכח מדברי ר"ן ספ"ק דע"ז בלוקח כלי על מנת לבקרו דחשיב לוקח עד שיגלה דעת באינו חפץ במקחו. ומהאי טעמא אין בו משום שביתת בהמתו. ואף שבסוף לא הוחלטה ביד לוקח. שהרי אם נאנסו בהליכה חייב משום לוקח. ואף שנאנס ולא הוחלט בידו. והטעם משום שבידו הדבר תלוי:

עוד ראי' מהא דפרק חזקת (דף נ"ה) בנכסים המשועבדים למלך חשובים ראוי הואיל ושליח המלך יכול למוכרם בלי שיתבע תחילה את בעה"ב. ובחי' רמ"ה שם דאפי' חייב למלך דבר מועט וקרקעות שלו שווים הרבה יותר. נקראים כל הנכסים ראוים לבעה"ב. כיון דכל פורתא ופורתא יכול שליח המלך למוכרם חשיב הכל ראוי ולא אמרינן ממנ"פ האחת מוחזק. צ"ל דזה אינו ספק. רק בודאי הוה ראוי אף שלבסוף לא מכר. משום הבידו לבד חשיב ראוי לבעה"ב ומוחזק למלך. וכיון שכל פורתא ופורתא בידו חשיב הכל ראוי אף שלבסוף לא מכר רק אחת או שפרע בזוזי ה"נ משום הבידו לבד שהי' בידו לבחור לו הולד חשיב בחזקת הגוי: ד) אך לכאורה צ"ע מהא דכתב הב"י סי' רע"ח בשם הר"ן [והוא בשטמ"ק] דהמזכה לאחר שלא מדעתו והשביחו הנכסים קודם שגילה המקבל דעתו שמתרצה במתנה השבח לנותן. ואמאי הא הברירה ביד המקבל. ונאמר להיפוך דעד שלא גילה דעתו שאינו מתרצה צריך להיות השבח למקבל. ואיך אזיל הר"ן בתר איפכא דאפי' נתרצה המקבל לבסוף השבח לנותן. ויש ליישב דטעמו של הר"ן משום דאין מזכין לאחרים בע"כ. וע"כ עד שיתרצה אין הנכסים בחזקת המקבל. שאם תאמר שהנכסים בחזקתו. ממילא אף אם לא יתרצה לבסוף. יהי' בחזקת המקבל עד שיאמר שאינו מתרצה משום הבידו לבד [כדברי ר"ן פ"ק דע"ז הנ"ל]. ונמצא מזכה לאחרים שלא מדעתם שלא יתרצה לבסוף ואעפי"כ ביני ביני יהי' הנכסים בחזקתו. ואינו בדין. ע"כ לא מהני הזיכוי להיות הנכסים בחזקתו קודם הרצוי אפי' אם נתרצה לבסוף שאם תאמר כן. גם אם לא נתרצה לבסוף יהי' הנכסים בחזקתו עד אז. ואינו בדין: ה ואם תאמר לחלק באופן אחר שהרי לקח הכלי לבקרו כדי ללוקחו ע"כ בחזקת לוקח שהרי לקחו ע"מ לקנותו רק שהתנה תנאי. משא"כ בהא דב"י בשם הר"ן שלא גילה המקבל דעתו.