שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 139

ח) אך יש לדחות דהוי ס"ס משם אחד דשני הספקות שאינו וולד. ואף דבהא דרמב"ם נמי הכל שם אחד דשני ספיקות שאשתו ילדה זכר תחילה ואין נ"מ אם ילדה אח"כ או לא. הנה הא דמשם אחד לא הוי ס"ס למדו תוס' פ"ק דכתובות מחמת הקושיא. דאת"ל ברצון שמא כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא. ומחמת זה חדשו דמשם אחד לא הוי ס"ס. אך הרמב"ם הא פסק קטנה שקדשה אבי' וזינתה ברצון נאסרת. וכתב הה"מ פ"ג מה' אס"ב ה"ב שהוכחת הרמב"ם מכח קו' תוס' ההוא. הנה דס"ל לרמב"ם אף ששני הספיקות משם אחד הוי ס"ס. ואין ראי' מרמב"ם לדידן דקי"ל קטנה שזינתה ברצון אינה נאסרת דכן פשטא דכמה סוגיות. ומוכרח לומר משם אחד לא הוי ס"ס. הן אמת שקושית התוס' כתובות תרצתי בחידושי בטוב טעם. וריטב"א קידושין (ע"ג:) פשיטא לי' דבתרי ספיקי משם אחד הוי ס"ס עי"ש. בכל זאת הלא הסכמת האחרונים משם אחד לא הוה ס"ס וקשה לחלוק עליהם ויש לפדות בזה בלא ברכה. ט) ונ"ל לכאורה שאם בעל ופירש והוא בבירור לאחר מ' יום והפילה מלא בשר או מלא מים עכור הוי ולד ודאי. שהרי כתב הר"ן בחי' דשפיר היא התחלת יצירת אדם. וע"כ ס"ל לר' יהושע נדה (כ"ה.) דדריש מקרא שאין הקב"ה עושה שפיר לאדם אא"כ נוצר. וכיון שזה התחלת יצירתו לא הי' עושה לו עור אא"כ נוצר [לגמרי] ע"ש. ורבנן לא ס"ל דרשה זו. מ"מ אם הוא לאחר מ' יום בודאי הרי נגמרה יצירתו. ויש לדחות דכיון דחזינן שאינו מרוקם זה ראי' שנתקלקל העובר ולא נגמרה יצירתו. ולר"י דדריש מקרא ע"כ נגמרה יצירתו ולרבנן דלא דרשי בודאי נתקלקל העובר ולא נגמרה יצירתו:

י) אך מ"ש חכ"צ להשיג על מהרי"ק וז"ל ועוד שנראה מדבריו דבימי הטור נתחדשה חומרא זו ולכך כתב עלי' שאינו אלא משום חומרת הכרת השפיר ואינו כן אבל האמת שגם בזמן התלמוד נסתפקו בהכרת השפיר כדאמרינן בגמ' (דף כ"ה) מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא. משמע שהוא דבר קשה בהכרה בעצם ולא מטעם חומרא דידן בעלמא. וא"כ הדבר ברור לענין פדיון הממע"ה עכ"ל החכ"צ. ואין דבריו מוכרחין שהרי סוף פרק שנים אוחזין מה מדמית איסורא לממונא הקשו התוס' הא בממון חיישינן טפי דאין הולכין אחר רוב. ותי' בתוס' דמ"מ באשת איש החמירו במים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה. ובתוס' יבמות (ל"ו:) שהחמירו במיעוט המצוי אפי' בשאר איסורים. כמו כן י"ל שמיעוט מצוי שיטעה בהכרה. ולענין פדיון מחויב לפדות מחמת רוב משום דכתיב עני ורש הצדיקו. וכנ"ל בס"ס: יא הן אמת שבתוס' בכורות (כ'.) ס"ל להיפוך ודלא כדעת רמב"ם הנ"ל בס"ס דגריעא מרוב ואעפי"כ מחייבתו בפדיון] שהרי ס"ס לא מהני לטהר ברה"י ואלו רוב מהני כמפורש במשנה דתשעה צפרדעים ואפי' ברובא דליתא קמן כמפורש בתוס' ריש המפלת. וכ"ש דחייב לפדות מכח רוב. ואף דתוס' פליגי. לא נכון לגבב כל הקולות שיטת רשב"א כשמואל דאמר חוששת ושיטת תוס' שאין פודין ע"י רוב. ע"כ נ"ל במלא דם מחויב לפדותו. וכיון שנ"ד הי' מלא דם מחויב לפדותו אף שהי' עליו כמין ריקום של חוטין כ"ז שאינו בתוכו לא מידי היא כיון שהיא על עור השפיר:

יב) אך יען שלא ראתה את השפיר רק אשה שאינה נאמנת בדבר שבממון רק שמסתמא מהימנה לי' כבי תרי שלמה תשקר [הגם שיש פוסקים דלא מהני מהימן כבי תרי רק אם מאמינה בכל הענינים אין זה מוסכם] ודעת ראב"ד [הובא בשלטי גבורים פרק זה בורר דפוס זולצבאך רס"ב] דאפי' בממון אי מהימנא לי' מחויב לקיים כדברי העד ויכול שכנגדו להחרים על מי שמאמין ואינו מקיים. ואזדא הראב"ד לטעמי' פ"ד מה' ק"פ ה"א שהשיג על הרמב"ם באינו מאמין לו שאסור להביא לו פ"ש ובמאמין לו מודה לו. מכלל שאם מאמין לו חיוב גמור לקיים כדברי העד. וזה דעת ט"ז באהע"ז סימן קט"ו דמה שאמרו לצאת ידי שמים היינו דבידי אדם א"א לכופו שהדבר מסור ללב ויכול לומר עכשיו איני מאמינו. ולשיטה זו חייב לפדותו. אך דעת כמה אחרונים דאין חיוב בידי אדם והוא כדעת רשב"א במיוחסת סימן קל"ג. וא"כ בממון אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב. והואיל דהוא פלוגתא דרבוותא יפדו בלא ברכה ע"מ להחזיר: הדו"ש הק' אברהם סימן שצט ב"ה יום א' יתרו תרס"ה לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרבני החריף ובקי מוהר"ר דוד נ"י. א דבר הסוגיא דמנחות דמקשה על בכור שיש לו שני ראשין מבכור שנטרף תוך שלשים ומשני שאני הכא דבגלגולת תלא רחמנא. ואינו מובן דס"ס טריפה הוא משום יתר כנטול. ושני הפי' שכתבת בשם השטמ"ק בשם המאירי. הא' דחילוק יש בין טריפות הראש לשאר טריפות. איך מוכח זה מהא דבגלגולת לחייב בטריפות ראש ואטו קרא דגלגלותם מיותר. גם תי' הב' משום שנולד כך. קשה מנ"ל חילוק זה מקרא דגלגלותם כיון דאין קרא מיותר: ב' והנ"ל בפירוש הגמ' לפמ"ש בתשובת הרשב"א סימן צ"ח שלא אמרו שיתרת זו אינה חי' אלא כך אמרו שכך קיבל מרע"ה מסיני שיתרת כנטול. וכל שאילו נטול אינו חי יב"ח. אפי' מעתה שלא ניטל טריפה כאילו ניטל.

ואעפ"י שמרבה כחול ימים עם יתרונו עכ"ל. מעתה ילד זה שנולד בשני ראשים יחי'. מה אמרת מ"מ כיון שאם ינטל ראשו טריפה ונבילה אף עכשיו שלא ניטל כן. ליתא שאין כאן יתרת אלא בגוף. שהגוף יש לו שני ראשים אבל לגלגולת אין יתור. ושני הגלגולת נפרדים זמ"ז. ואין לגלגולת עוד גלגולת אחר. והרי הגלגולת אינו נדון לטריפה. ובגלגולת תלא רחמנא. ובשלמא אם היינו אומרים יתר כנטול שאינו חי'. הואיל לגוף יש יתור ואין הגוף תי'. גם הראש ימות שא"א לחיות בלא גוף. אך להרשב"א הנ"ל דחי' יחי'. רק דמ"מ טריפה משום היתור. וכיון דלכל גלגולת וגלגולת אין יתור. שכ"א בפני עצמו. ובגלגולת תלא רחמנא חייב בפדיון: ועוד נראה דאפי' לפירוש הפשוט יתר כנטול שאינה חי'. יש לפרש דמה דתלא רחמנא בכור אדם בגלגולת משום דבאדם עיקר הגלגולת שש משכן השכל. וכן פרש"י יומא (כ"ב:) בהא דמקשה ונימנינהו לדידהו ופרש"י לגלגלותם. הנה דהגלגולת הוא עצם האדם. ובשני ראשין יש כאן שני אנשים ויש להם גוף אחד. והוא היפוך יתר כנטול דפי' הלבושי שרד שחיות האדם נחלק לשנים. ובנ"ד נהפוך הוא שיש כאן שני אנשים בראשים. כל ראש יש לו חיות שלו לבד. ובגוף נתקבצו שני התיוניח לאחת ולמה יטרף בשביל זה. ובהמה שיש לה שני ראשים. דבבהמה לא גלי קרא דעיקר הגלגולת. ומאדם לא נוכל ללמוד לבהמה. דבאדם העיקר השכל. משא"כ בהמה העיקר הגוף. והראש כמו אבר אחר. וחשיב בהמה אחת שנתחלק חיות הראש וטריפה. משא"כ באדם דבגלגולת כו' אין כאן טריפות כלל: ד ואשר הוקשה לך למה לא הביאו הרמב"ם והפוסקים דין זה. על הפוסקים אין התחלת קושיא שגם הני בעיי דחולין (ע'.) לא הביאו הואיל ולא שכיחי כלל.

אך גם על הרמב"ם אין קושיא שהרי כתב בתוס' בעוה"ז ליתי' וצ"ל דמה דאתא האי גברא ואמר אתיליד לי' ינוקא דאית לי' תרי רישי' הוא חידה ומשל כמ"ש הבאר הגולה שדרך חכמים לדבר דרך משל. והביא ראי' מהא דעירובין (ס"ג.) שלא תאמר משל הי'. ואיך יביא הרמב"ם זה. ובודאי אם הי' מפרשים כפי' המאירי הי' להם להביא זה אך הברור כמ"ש: הדו"ש הק' אברהם. סימן ת א בדין אנדרוגינוס יש ארבעה פלוגתות רב סובר נדה (כ"ח.) ספק זכר ספק נקיבה. רבנן בתראי דבכורות דף (מ"א.) סברי ברי' בפ"ע הוא ואינו לא זכר ולא נקיבה. ועיי"ש בגמ' (מ"א) אמר ר"ח מחלוקת באנדרוגינוס כו'. והנה לדידהו לא מבעיא בבכור דבעינן זכר דוקא דאנדרוגינוס לא קדוש. אלא אף לשלמים דבין זכר בין נקיבה כשרים. אנדרוגינוס פסול כדאיתא שם בגמ' הזכר אם נקיבה ולא טומטום ואנדרוגינוס יע"ש: ב) ובב"ב (ק"מ) ילדה טומטום אינו נוטל פירשב"ם דברי' בפ"ע הוא ועיי"ש בגמ'. ובסיפא ואם אין שם אלא הוא יורש את הכל פירשב"ם ואע"ג דברי' בפ"ע הוא ואינו לא זכר ולא נקיבה מ"מ נפיק מבן אין לו עיין עליו. משמע דאי לאו הכי וציין עליו לא הי' יורש ולא אמרינן ממנ"פ אי זכר אי נקיבה יורש. ובתוספי הרא"ש הובא בשטמ"ק דאפי' הי' שם בת נוטל הטומטום בנכסים מרובים. ודוקא בנכסים מועטים הנקיבות נוטלות הכל דטומטום לאו נקיבה ואין לו חלק בנכסים מועטים. אבל בנכסים מרובים כיון דיורש הוה ועדיף מאח. ה"ה דיורש כמו בת יע"ש. ותמוהין לי דבריו דהא היכא דליכא בנים בנות גדולות עם הקטנות חולקות בשוה משום דהיכא דאיכא נחלה דאורייתא בכנות לא תקינו להו רבנן וה"נ כיון דאין שם זכרים רק טומטום ונקיבות וטומטום ברי' ואינו זכר והנקיבות יש להם ירושה בודאי ואמאי יהי' להם בנכסים מועטים יותר מהטומטום וצ"ע:

ג) ואיך שיהי' אפי' לדעת הרא"ש אין הטומטום נוטל רק מדכתיב בן אין לו עיין עליו הא לאו הכי אינו נוטל כלום. ועיין בתוס' יומא פרק יוהכ"פ גבי כוי ברי' בפ"ע משמע שם ג"כ דאי לאו קרא הוה אמרינן דכוי חלבו מותר משום דאינו בהמה ולא חי' יע"ש. וצ"ע להאי מ"ד אם אנדרוגינוס חייב במ"ע שהזמן גרמא. ובר"ה ובתוספתא דמגילה מבואר דאנדרוגינוס חייב בשופר ובמגילה. וכפי הנראה למ"ד ברי' בפ"ע ואינו זכר ולא נקיבה ודאי פטור כיון דאינו זכר וכמו כוי שחלבו מותר אי לאו קרא דכל חלב כנ"ל. וכן פטור מכסוי דמו כמ"ש התוס' יומא שם. ויותר מזה בכריתות (כ'.) צריך לימוד לאסור דם הכוי אף דבין דם בהמה בין דם חי' אסור וכתבו תוס' שם משום דכוי אינו לא חי' ולא בהמה: ד' השיטה הג' באנדרוגינוס הוא ת"ק בתוספתא דביכורים לתירוץ הב' בתוס' יבמות (פ"ג) ד"ה ברי' דחשיב חצי' זכר וחצי' נקיבה. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מהלכות שופר שכתב דלמ"ד אנדרוגינוס חצי זכר חצי נקיבה אנדרוגינוס אינו מוציא אף מינו. וכתב הרב המגיד שהוא מחלוקת ביבמות. וכוונתו דלמ"ד ביבמות (דף פ"ג:) אנדרוגינוס אינו חייב עליו רק במקום זכרותו. מוכח דסובר דבמקום נקיבות חשיב נקיבה. ובפרק ז' מהלכות תרומות דעת הראב"ד דאנדרוגינוס הפוסל את האשה בביאתו הבא על אנדרוגינוס אף דרך זכרותו פוסלו מן התרומה דאתי צד זכרות ומשתמש בצד נקבות. ולכאורה דאזיל לשיטתי' בהלכות שופר: ה) אולם צ"ע דכי היכי דאנדרוגינוס הבא על האנדרוגינוס דרך זכרותו חשבינן לי' כאילו משתמש גם בצד נקבות. א"כ הבא עליו בצד נקבות יתחייב עליו ג"כ ונחשבנו כאילו שימש גם בצד זכרות שבו. אשר ע"כ נראה דהנה בא על האנדרוגינוס דרך זכרותו היינו כמו שחייב בכל זכר ומשכבו דומה למשכב האשה שלא כדרכה. וע"כ חשיב כבא על צד נקבות שלו ג"כ.

כיון דמשכב זה שייך באשה ג"כ. משא"כ בבא עליו דרך נקבותו דמשכב זה ליכא בזכר. ע"כ חשיב כבא על צד נקבותו לבד. ולפי זה הטעם פשוט דפוסלו מהתרומה דבועל ודאי כבועל בצד זכרות שלו לבד דאין נקבה בועלת לעולם וק"ל: ו' הדעת הרביעי הוא דעת ר"י במתניתין דיבמות (פ"א.) דחשיב זכר גמור. ואמרינן דלענין קדשים לא חשיב לי' כזכר. ובזה י"ל שתי בחינות או דלענין קדשים דוקא משום דאיכא תרי מיעוטי הזכר הזכרים כדאיתא בבכורות יע"ש. או דבאמת לא חשיב לי' זכר גמור רק לחייב עליו סקילה כזכר. ועי' בתוס' נדה (כ"ט:) ד"ה אמר ודו"ק: סימן תא הלכות בכור בהמה ב"ה יום א' פ' קרח. לכבוד הרב וכו' מוהר"ר אבא נ"י אבד"ק באביעק. א בדבר הספק בכור שנולד לו מום באזנו אך לא נודע אם נפגם גם העצם ושוב בא הישראל ואמר שנולד בו מום קבוע. ושאל מעכ"ת לפי דעת הט"ז דהיכא שהישראל חייב לטפל בו חושדין את הישראל שעשה בעצמו. וא"כ ה"נ אין הישראל נאמן מחמת שפשע הישראל במה שלא מכרו לנכרי. אולם כ"ת רצה ללמוד היתר שאפשר שגם מתחילה הי' בו מום קבוע וגם אפי' לא נפגם מן העצם עכ"פ מום עובר הוי עכ"ד כ"ת: ב' תשובה. הנה הרא"ש הוכיח דמה"ת מותר להטיל מום קבוע במום עובר מבכור שאחזו דם שמותר להקיז אף במקום שעושה בו מום לרבנן. וזה מה"ת. אבל מדרבנן אסור להטיל מום קבוע בבע"מ עובר. דא"כ ל"ל לרב ללמוד איזה מום עובר. כשיסתפק לו יעשה מום קבוע. ועוד דא"כ למה לא ישחוט על אותו מום לרבנן כיון דאפי' לכתחילה מותר. א"ו בעלמא מדרבנן אסור והכא התירו מחמת שאם לא יעשה בו מום ימות יע"ש. והנה מדבריו משמע דלהטיל מום בבעל מום קבוע מותר אפי' מדרבנן מדכתב דלהטיל מום קבוע בבעל מום עובר אסור: ג) אולם מפשט הסוגיא לא משמע כן. דלא פליגי אלא למלקות. אבל לכתחילה מודו דאסור.

ופלוגתתם ודאי אפי' במטיל מום בבעל מום קבוע דלדידי' לא הותר אלא פסהמ"ק לאחר פדיונם. עיין בסוגיא בכורות (ל"ג:) וכן משמע מהרמב"ם שכתב הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל מום אחר השני אינו לוקה. ופשט דבריו שהשני עושה מום כמו שהי' בתחילה מדכתב מום אחר ואעפ"כ לכתחילה אסור ועי"ש בהלכה ז' שהרמב"ם במום קבוע איירי ד) אבל י"ל לדעת הרא"ש דס"ל דדוקא בקדשים אחרים דבעי פדיון לאחר שהוממו אסור להטיל בהם מום. אבל בבכור דלאחר שהומם מותר לשוחטו במדינה והטמא יאכלנו. ודאי מותר להטיל בו מום. ע"כ לא אסר הרא"ש אלא בבע"מ עובר שעדיין קדושתו עליו. ופלוגתתם במטיל מום בבע"מ אינו אלא בשאר קדשים אפי' בקבועים. ובבכור ומעשר בעוברין דוקא. אבל בכור בקבוע דינו כפסהמ"ק לאחר פדיונם דמותר לכ"ע. וע"כ אף מדרבנן אין בו איסור. וע"כ י"ל דהרמב"ם נמי מודה בהא. והא דכתב אינו לוקה בשאר קדשים קודם פדיון איירי. אבל בבכור כיון דלא בעי פדיון כמו שנפדה דמי ופשיטא דמותר: ה ובהכי ניחא ליישב קושית התוס' בהא דפריך הש"ס בכורות שם בע"מ מעיקרו דקלא בעלמא הוא והקשו בתוס' דאימא בבכור בע"מ מעיקרו איירי דחל קדושה עליו ולאו דקלא בעלמא הוא. ולהנ"ל ניחא דבכור בעל מום קבוע דינו כפסולי המוקדשין לאחר פדיונם. והאמת היינו דמשני הש"ס דממעט פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. וממילא ה"ה בכור בע"מ קבוע דמותר. ואפי' הי' תם והומם. ואצ"ל בבכור בע"מ מעיקרא כמו שהקשו בתוס'. ממילא מוכח מדברי התוס' דלא ס"ל ההוא דהרא"ש. ואפי' בכור בע"מ קבוע מחייב ר"מ: ו' ובאמת לפי"מ שהעלה הרא"ש דאפי' ב"מ עובר מותר להטיל מום קבוע מה"ת יש לעיין דא"כ מה הקשה הש"ס בע"מ מעיקרו דקלא בעלמא הוא. הא משכחת לה בעל מום עובר מעיקרו דלאו דקלא בעלמא הוא.

וא"ל דכיון דחל קדושה עליו שוב אין סברא לחלק בין מעיקרו ללא מעיקרו דא"כ מה הקשו התוס' מבכור. אלא ודאי ס"ל דמ"מ דמעולם לא נראה להקרבה עדיף. [עיין בתוס' תמורה (כ"א) ד"ה המטיל מום שכתבו דאפי' למ"ד המטיל מום בבע"מ לוקה משום שנראה להקרבה קודם המום] וא"כ שוב קשה לישני הש"ס שהי' בו מום עובר מעיקרו דלא נראה להקרבה מעולם. אך י"ל לדעת הרא"ש דדוקא לדידן דמתירין אפי' הי' תם יש להתיר ג"כ בבע"מ עובר. אבל למאן דאוסר בהי' תם מתחילה. כ"ש דאוסר במום עובר דעדיין ראוי להקרבה כשיעבור המום. וע' בתרומות פ"ז מ"ב. וכן משמע בע"ז (י"ג) דפריך על מטיל מום בזמה"ז להוי כמטיל מום בבע"מ. ולמה לא משני דשאני בזה"ז דלא נראה להקרבה מעולם וכמו שחלקו התוס' תמורה וכנ"ל. וע"כ כיון דכשיבנה בהמ"ק מיד יהי' ראוי דינו כנראה להקרבה: ז נחזור לדברי הרא"ש דמוכח דבכור בעל מום קבוע דינו כפסולי המוקדשין לאחר פדיונם והתוס' חולקים כנ"ל. ונראה הטעם כיון דבכור מצוה לאכול תוך שנתו בין תם בין בע"מ עדיין קדושתו עליו. ולא דמי לפסהמ"ק שנפדו שחל קדושתם על הדמים. ולא מצינו בהם שיהי' חיוב לאכול. כ"ש אם הוא בע"מ, וקצת נ"ל ראי' לדעת התוס' דהא בע"ז (י"ג) המטיל מום בבכור בזה"ז כ"ע מודים דפטור. ולא דמי למטיל מום בבע"מ דפליגי דהתם חזי לדמי' אבל בזה"ז לא חזי למידי. ולכאורה קשה דא"כ מ"ט דר"מ במתני' דאוסר בבכור הא בכור אינו נפדה וכשהומם לא חזי למידי. וע"כ לומר דבכור אף לאחר שהומם חשיב קדושתו עליו. ומ"מ רבנן מתירים דלא מקלקל לי' במה שעושה בו מום. אבל ר"מ אוסר בשאר קדשים דחזי לדמי. אף דלענין זה לא מקלקל לי' במה שעושה בו מום. ה"ה דאוסר בבכור ודו"ק: ח) וכיון דכל האיסור לעשות מום בבכור בע"מ משום דחזי לאוכלו כשהוא בע"מ. א"כ האיך נאמר דדוקא במום עובר אסרו.

אבל בבע"מ קבוע מתוך שהותר לשחטו הותר לעשות בו מום. דאדרבא הא דאסור לעשות מום בבע"מ עובר הוא רק משום דלאחר שעשה בו מום קבוע יהי' ראוי. וא"כ אם כשעשה בו מום קבוע יהי' מותר לעשות עוד אחר. האיך נאסר עכשיו משום אחר שעשה בו מום. דהא אמרת דאח"כ חולין גמורים הם וז"ב: ט ובאמת יש לעיין האיך אוסר ר"מ להטיל מום בבע"מ עובר דהא כל טעמא משום דחזי לדמי' כמבואר בש"ס ע"ז. ובבכור י"ל דחזי למצוה לאכלו גם כשהוא בע"מ כנ"ל והרי בע"מ עובר לא חזי למידי. ואי דאח"כ כשיולד בו מום קבוע יהי' ראוי לדמי'. א"כ גם לרבנן יאסור דכשיעבור מומו יהי' ראוי למזבח. וע"כ דבתר השתא אזלינן. וא"כ גם לר"מ יהי' מותר. דע"כ בהאי סברא לא פליג ר"מ עם רבנן. דאל"כ מנ"ל דר"מ אוסר גם בבע"מ קבוע: והנראה לי בזה דכיון דר"מ אוסר להטיל מום משום דראוי לדמי' אף שאינו פוסלו בזה. דהא כבר נפסל לגופי' ולדמי' אף עכשיו ראוי ע"כ אף בע"מ עובר אוסר להטיל בו מום קבוע דע"י עשיית מומו נעשה קודש דחזי לדמי' (ובבכור לאוכלו כך ובקודש אסור להטיל בו מום. ואף שאינו פוסלו ואדרבא מכשירו. דע"כ לר"מ אין הטעם משום שפסלו וכיון דקדושתו ומומו באים כאחת אסור יא' ובהכי ניחא לי ליישב הא דמותר לר"מ להקיו במקום שאין עושה בו מום ופרש"י דיכול לחזור ולהתרפאות. וא"כ הוי מום עובר וכיון דלדעת הרא"ש מה"ת מותר להטיל מום קבוע בבעל מום עובר ע"כ מום עובר נמי חשיב מום. דאל"כ לעולם יהי' מותר מה"ת להטיל מום בקדשים ע"י שיטיל בו מתחילה מום עובר. והא ודאי ליתא. אלא ודאי לדעת הרא"ש המטיל מום עובר בקדשים ג"כ עובר מה"ת ואיך מחיר ר"מ להקיז במקום שאינו עושה בו מום: יב אך לפי דרכינו ניחא דכשמטיל בו מום עובר נמצא דאף עכשיו לא חזי למידי ומותר כמו בזה"ז ודו"ק.