שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 138

סימן שצר ב"ה יום ה' שופטים תרנ"ו לפ"ק סאכטשאב שלום לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מוהר"ר יואב יהושע נ"י. א) דבר הילד אשר לקחוהו הרופאים בכפות. אם רוב היקף מכוסה בכפות. נמצא שיש חציצה ברוב הרחם. אך אם רוב מגולה מצד הסברא רוב רחם ככולו. ורו"מ מאז כתב בשם גיסו ראי' ממקומו מיצאו שני ראשיהם כאחד דהש"ס הקשה דאחד חוצץ להשני אף שהוא תאומים וכל דבר יש לו ד' קצוות ואחד חוצץ בפני חבירו מצד אחד לבד. ומ"מ אי כולה רחם מקדש הוי חציצה. הנה דאף חציצה במיעוט פוסל בזה. ואני פרשתי שאין הקפידא מחמת שלא נגע כל הבכור ברחם. רק משום שלא נגע כל הרחם בבכור ואפי' היה נוגע מקצת רחם בכל הבכור לא הי' מקדש: ב) אך הרבינו גרשום מפרש משום שלא נגע כל סביבות הבכור. אך לפי פירושו. דבטבילה שאין מיעוטו חוצץ מדאורייתא זה מהלכה למשה מסיני ואי לאו הלכה הי' חוצץ אף במיעוטו. אך בתוס' ישנים עירובין (ד':) דאי לאו הלכתא הו"א כולו קמ"ל הילכתא רובו. וכן משמע ביבמות דקאמר הא דאינו מקפיד אינו חוצץ דוקא ברובו אבל כולו חוצץ ואינו מובן החילוק. אך לפי דברי תוס' ישנים הנ"ל יתפרש דמקפיד הוא במה שחדשה הלכה דאף רובו ולא כולו חוצץ זה דוקא במקפיד אבל באינו מקפיד לא חידשה הלכה כלום ואינו חוצץ רק בכולו. וא"כ בכור נמי מסברא הא אינו חוצץ רק בכולו. ואם תדמהו לטבילה עכ"פ במיעוטו לא יחצוץ. אלא ודאי הקפידא משום כולו רחם כפשט הגמ': ג) מ"מ מה שכתבתי שמצד הסברא רוב רחם ככולו הנה במנחות (י"א) נמצא קורט לבונה פסול משום קומץ חסר. מקשה הש"ס תיפוק לי' משום חציצה. פרש"י שחוצץ בין ידו לקמח. אף שאין חציצה רק במקצת היד. ורוב ידו נוגע. צ"ל דשאני יד לקמיצה שכל היד מגביל הקומץ שזה שיעור קומץ מה שנכנס בין ג' אצבעותיו לפס ידו. ע"כ בעינן כל ידו ולא סגי ברובו.

מ"מ נ"ל לפדותו בלא ברכה:. ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שצה ב"ה יום ב' אחרי שלום וכל טוב לכבוד הרב הגאון הגדול החסיד המפורסים כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. א) בדבר העושה שליח בתוך ל' לפדות לאחר ל' גם לפני נשאלה זאת. ופסקתי כדבריך דיכול לפדות כיון דאף עכשיו יכול לפדות שיחול לאחר ל' דמהני באיתנייהו למעות לכ"ע. וכן הם דברי התוס' בנזיר (י"ב) בעושה שליח להפריש חלה לאחר שילוש דמהני כיון שאף עכשיו יכול להפריש על אח"כ היינו שיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהי' נילוש עי"ש: ב' ובדבר אם אשה יכולה לעשות שליח לפדיון הבן. נ"ל ג"כ דמהני דא"צ שליחות לפדיון. דקבלת הכהן גרמה לו לפדיון כמו בעבד כנעני בכסף ע"י אחרים בעל כרחו של עבד. ואפי' לדעת הרמב"ם דבממונא לא מהני. מ"מ מפורש בירושלמי הילך מנה ותצא שדך לחירות מהני מדין עבד כנעני. היינו שיש לו שיעבוד על השדה של אחר. וזה יליף מעבד כנעני שג"כ יש לו שיעבוד על העבד. וא"כ בנ"ד שאין הבכור קנוי לכהן רק שיעבוד יש לו עליו. מהני מדין עבד כנעני. דקבלת הכסף של האדון מוציאתו לחירות. וה"נ בזה כיון דגוף הכסף קנוי לכהן. דלענין זה מהני שליחות האשה ועיין בתוס' קידושין (ח'.) בד"ה מנא אמינא לה. דמבואר מדבריהם דגם בכהן שייך לא סמכה דעתה כמו בקנינים וה"ה לנ"ד. דילפינן מקנינים. ודוק: ג) אך צ"ע דמה נעשה לענין ברכה דודאי אם הכהן אינו רוצה לקבל לא יועיל הפדיון דנתינה בע"כ למקבל לא הוי נתינה כמ"ש הרשב"א בגיטין הובא בב"ש סימן כ"ז סק"ב. והכא דאתינן עלה מדין קבלת רבו גרמה לו לא מהני בע"כ. וכן מוכח מהא דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי למ"ד. הרי דלא מהני נתינת אחר בע"כ של מקבל. והטעם כמ"ש.

וכיון דברצון הכהן תליא מילתא שוב לא תוכל לברך כמבואר בתשו' הרשב"א סי"ח דשמא לא ירצה לקבל. ובלא זה יש לעיין כיון שהיא אינה עושה המצוה רק הכהן במה שמקבל: ד) ועוד יש מקום עיון כיון דאשה אינה בכלל ערבות במצוה שאינה מחויבת כמ"ש הרא"ש לענין בהמ"ז א"כ איך תאמר וצונו. ואף להפוסקים דמותרת לברך במצוה שהזמן גרמא. מ"מ אינו אלא רשות. ונתבטל הברכה המחויבת ובודאי אסור לפדות בלא ברכה דומה להא דתנן אילם לא יתרום. וכן חרש המדבר והערום. (וזה יש לעיין ג"כ במילה להפוסקים דכשירה למול. האומנם כי י"ל דלא נתמעטה אלא מחיוב האב. אבל מ"מ מחויבת כמו ב"ד. אך בריטב"א קידושין לא משמע כן: ה) לכן לדעתי שידחה הפדיון עד שיבא אביו. כי עיקר דברי הרא"ש שכתב לפדות בו ביום משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ולכאורה דמדאורייתא הוא. אמנם לפענ"ד הרא"ש לדוגמא בעלמא נקט. ואם לדין יש תשובה כי מזה למדין ג"כ שאין מעבירין על המצות כמבואר ברש"י יומא (ל"ג.) בסוף העמוד ובמגילה (ויו:). וצריך לפרש דמה שמעביר ממקום זה למקום אחר דומה למחמיץ המצוה שמעביר מזמן זה לזמן אחר. וע"כ קאמר במגילה במעביר מי"ד שבאדר ראשון לי"ד שבאדר שני חשיב מעביר על המצוה. והיינו שזמנים חלוקים דומה לגופין חלוקים וכמ"ש הרמב"ם בה' שגגות. אבל בפדיון הבן דאינו חלוק לילות מימים וכולי יומא אריכתא וכדאיתא בש"ס ביצה (ל':) ובש"ס נזיר (ז'.) שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו. יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. התם לאו דמפסקי מהדדי הוא מאי קאמר יממא ולילי חד יומא ולעולם דלא מפסקי מהדדי. הרי מפורש שכל הימים חשובים גוף אחד. ולא חשיב מעביר כשפודה ביום אחר. ודוקא בהא דמגילה שימים שבין י"ד ראשון ובין י"ד שני אינם ראוים לקריאה.

והם זמנים חלוקים וכדברי רמב"ם בה' שגגות פ"ה ה"ה. ובתוס' כריתות (ט':) דמפרשים שבתות כגופים דמיין כפשטו כגופים מחולקים משום דשבת זה מובדל מחבירו שימי חול בנתיים. אבל בפדיון הבן לא שייך כלל דין מעביר: ו' ותדע שא"כ מצות שמוטל על האדם לעשותם פעם אחת בימי חייו. או פעם אחת בשנה יהי' כל אדם מחויב לעשותם ביום שהגדיל כעין כתיבת ס"ת וזכירה מה שעשה עמלק אלא ודאי כדכתיבנא. והרא"ש לדוגמא בעלמא כתבו שטוב לפדותו בזמנו. אבל אין איסור כלל כשממתין. וכמו כשממתין במילה עד סוף היום דאינו רק מניעות זריזות בעלמא: ז) אמנם יש מקום לומר שיפדנו זכר משום זכי' כיון שגילה דעתו שרוצה לפדותו בזמנו ולא חשש על מניעת ברכתו ולעשות בעצמו דוקא. אך זה צ"ע הרבה מה שאין לי פנאי עכשיו בימים אלו כלל ומסברא י"ל דוקא שתעשה אשתו המצוה נתרצה אבל שיעשה זכר לא. בזה אצא ואו"ש. תחוגו חג המצות ברב חדוה ודיצות כאוות נפשכם ונפש בנכם הדו"ש. הק' אברהם. סימן שצו לרב אחד. ב"ה יום ד' בחוקתי תרנ"א: א בדבר הבכור שאביו בין אנשי חיל בריחוק מקום אם יפדוהו ב"ד בלא אביו. הנה הסכמות אחרונים דיכול לפדות ע"י שליח הדבר ברור בין במעות האב בין במעות השליח. כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני ואף שפדיון הבן דמצוה לא עדיף מקרבנות שיכול להפריש שיתכפר בו חבירו. וכן פסח שיכול להפריש על חבירו מדעתו אף שהוא חובת הגוף. ואין לחלק דשאני פדיון הבן דיש קצבה לכסף ה' שקלים ובעי חסרון ממון משא"כ בקרבנות דלא בעי שיעור ממון. ליתא דבערכין (כ"א) דיכול להקריב אשם על חבירו אף שאינו אלא בכסף שקלים: ב) אך לפדות בלא ידיעת האב. הנה דכשפודה במעות האב ודאי לא יועיל בלא דעתו. דכה"ג בתרומה שתורם שלא מדעת לא מהני.

ואף שבתה"ד סימן קפ"ת גבי חלה דמשרתת מפרשת חלה בלא דעת בעה"ב משום זכי' ודוקא בתרומה משום דאפשר בעה"ב הי' רוצה לתרום באופן אחר בעין יפה או להיפוך. הנה גם בפדיון הבן יש לומר כן שמא רוצה ליתן לכהן אחר. ודוקא בתרומה דהפרשה לחוד ונתינה לחוד הוא דצריך לטעם עין יפה וכו' משא"כ בפדיון הבן: ג אך כשתרם במעותיו לכאורה דומה לתורם משלו על של חבירו דמבואר בפוסקים דא"צ דעת בעלים. אך בנדרים (ל"ו) הכל צריכים דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. ושם הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום וצריך טעם למה בתרומה מועיל משלו על חבירו בלא דעת בעלים ובקרבנות אינו מועיל. ובערכין (כ"א) דלא מהני הפרשה בלא דעת חבירו בין בחטאת בין בעולה דלא ניחא דליכפר במידי דלאו דידי'. והנה אם נאמר החילוק בין מצות עשה לבד בין כפרה על עבירה דבחסרון ממון הו"ל כפרה טפי. יקשה מפסח דאינו מכפר על שום עבירה רק שמפקיע חובתו. מ"ש ממ"ע בעלמא: ד) וע"כ הי' נראה לחלק דבכל מצוה אמרינן דניחא לי' לקיים בממוני' ולא הוה זכות. ושאני תרומה שהוא רק תיקון הכרי וכמ"ש המג"א סימן ח' סק"ב גבי חלה שדומה לשחיטה שאינו מצוה כל כך רק תיקון עיסה עי"ש. ומקור הדברים מדברי רש"י גיטין (מ"ז:) ד"ה מדאורייתא שאם אינו רוצה לאכול או למכור אין חיוב לתרום. אבל קרבן דהוא מצוה דרמיא עלי' ניחא לתרום. אבל קרבן דהוא מצוה דרמיא עלי' ניחא לי' לקיים בעצמו בממונו וא"כ ה"ה בפדיון הבן דלא מהני שלא מדעת: ה) אך הא דהפרשת תרומה הוא רק מתיר במחלוקת שנוי' כי בתוס' ר"ה (ד') דעובר על הפרשת תרומה בבל תאחר. מוכח שהוא מצוה מחויבת. וכן משמע ברמב"ם פי"א ה' ברכות שפירש הטעם דמברך על השחיטה ולא לשחוט משום דשחיטה אינו מצוה מחוייבת רק מתיר.

וגבי תרומה כתב שמברך להפריש תרומה. מוכח דהפרשת תרומה מצוה מחויבת. ורש"י בגיטין לטעמי' שגורס בפסחים לא סגי דלאו איהו שחיט. אבל הרמב"ם גורס לא סגי דלא שחיט והוא גי' הרמב"ן בס' המצות. וא"כ לפי שיטתם מוכח מדמברכין בתרומה להפריש שכן מפורש בתוספתא. דתרומה מצוה מחויבת: ו) אך בעיקר הדין דהתורם משלו על של חבירו דא"צ דעת בעלים מבואר בריטב"א קידושין (כ"ג:) דאע"ג דבנדרים מסיק בתיקו. מ"מ נפשטה האיבעיא מהא דבכורות המפריש פדיון פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. ולדעת הפוסקים דתרומה מצוה מחויבת יש לחלק דשאני פדיון פטר חמור דאינו מחויב שהרי בידו לעורפו והערופה איננה מצוה לדעת הראב"ד בהשגות פי"ב מה' ביכורים והפדיון רק להתירו בהנאה והוא מתיר ע"כ זכות הוא לבעלים. אבל תרומה שהוא מצוה מחויבת י"ל לאו זכות הוא לבעלים דניחא לי' בדידי' ואין ללמוד מפדיון פטר חמור לתרומה. אך הרמב"ם לטעמי' דערופה נמי מצוה. וא"כ שפיר הוי מצוה מחויבת או לפדות או לערוף. ושפיר מוכח מפדיון פטר חמור להפרשת תרומה: ז והנה פשט המכילתא בפירוש החומש בפסוק ואם לא תפדה וערפתו הוא הפסיד ממון כהן לפיכך יופסד ממונו מוכח כפירוש הראב"ד דאינו מצוה מחויבת. ותלוי בדיעות הפוסקים הנ"ל אם תרומה מצוה מחויבת. אך בפדיון הבן שודאי מצוה מחויבת אין ללמוד מפדיון פטר חמור לדעת הראב"ד דמכילתא מסייע לי'. וגם מהא דהפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום משמע דבמצוה מחויבת לא חשיב זכי'. ע"כ לדעתי נכון לכתוב לאביו שיעשה שליח אחד ומועיל בכל אופן שיעשה שליח או שיעשה שליח לפדות בממון האב או שיעשה שליח לפדות בממון אחר כנ"ל: הק' אברהם. סימן שצז א בתשו' מהרי"ק שורש קמ"ג בהמפלת שפיר ולא נבדק אם הוא מרוקם הבא אחריו בכור לכהן דאוקי שפיר בחזקת שלא הי' מרוקם.

גם האשה בחזקת שלא ילדה. ועובדא דמהרי"ק הי' שהפילה לאחר שמונה שבועות לבעילתה. ובתשו' חכ"צ סימן ק"ד השיג עליו מגמ' נדה (כ"ט.) אריב"ל עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל מ"ט הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן כו' עד מתני' כשלא הוחזקה עוברה וכי קאמר ריב"ל כשהוחזקה עוברה הרי דרוב מכחיש לחזקה דמהרי"ק ואמרינן שבודאי נתרקם והי' ולד מעליא שהרי מביאה קרבן ונאכל. ועוד לו יהי' ספק הממע"ה והכהן בא להוציא וכבש"ס שם בשפיר דר' יהושע יע"ש ובתשו' נוב"י מהד"ת סימן קפ"ח בן המחבר השיג על החכ"צ יע"ש: ב) וכל דבריו תמוהין בעיני דמה שהקשה על רש"י שפירש בדריב"ל ספק רוח הפילה דהא מסקינן דהוחזקה עוברה והאיך אפשר שהפילה רוח. ואשתמיטתי' גמ' ערוכה (ח':) הרי שהיתה בחזקת מעוברת ואח"כ הפילה רוח כו' ומשם נפשט ג"כ מה נקרא הוחזקה עוברה דהיינו שהוכר עוברה כמו התם. והוא בסוף ג' חדשים כדאיתא התם: ג' גם מה שיישב הוא דרש"י פירש למה דס"ד אבל למה דמסיק דריב"ל מיירי כשהוחזקה עוברה מיירי שמרגשת הולד במעי' שהוא בשר ועצמות ואין לספק ברוח רק הספק שמא הפילה דבר שאינה טמאה לידה בו כמו דמות בהמה וכדומה. ובמתני' נמי כשידוע שאינה רוח רק הספק הוא כיון שעדיין אינה מרגשת שהוא ולד שלם. שמא עדיין לא נגמרה יצירתו. ואף שאחר ארבעים יום נגמרה יצירת הולד זה אינו ודאי ויוכל להיות שאף לאחר ארבעים יום ג"כ לא נגמרה יצירתו. והביא ראי' לזה מהא דאמרי' בנדה דף (ל'.) המפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקיבה ולנדה. הרי שאינו ברור שאחר מ' יום תגמר יצירתו. במחכ"ת נעלם ממנו דברי הרשב"א בתה"א שכתב דהטעם שמא לא קלטה הזרע עד יום ג' ועדיין הוא בתוך ארבעים. וכן מוכח מהא דאמרינן עד ארבעים יתפלל שיהא זכר. הרי דאחר ארבעים יום בודאי נגמר יצירתו.

דאל"כ אכתי יתפלל כמו בתוך ג' שמתפלל שלא יסריח אף שאינו אלא על הספק. דאי הוא הזריע תחילה או שוב אין תקנה רק מספק שמא הזריעו בבת אחת מתפלל: ד) גם מה שכתב שם דדוקא בשפיר דר' יהושע ספוקי מספקא לי' והוי ספיקא דדינא דלא אזלינן בספיקא דדינא בתר חזקה אמרינן הממע"ה משא"כ בספק דמציאות. בהא אשתמיטתי' גמ' ערוכה ריש פרק הלוקח בהמה זה הכלל כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום כו' ואם ספק יאכל במומו לבעלים. הרי דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא להוציא ממון מבעה"ב לכהן: ה) ובעיקר הדין נראה לפענ"ד כדברי החכ"צ דהוי פשוט ודאי וא"צ אפי' על צד החומרא לפדותו. דהנה בהא דמטמא לידה בהמפלת שפיר כו' איתא בש"ס נדה (כ"ה.) משום דאין הקב"ה עושה עור לאדם אא"כ נוצר. כתב בחי' הר"ן דמשום דפשיטא דשפיר הוא התחלת יצירות אדם וע"כ כיון שיש לו עור ע"כ שכבר נוצר. דאל"כ לא הי' עושה לו עור וכיון דשפיר תחילת יצירת אדם והא דאינו מטמא כשאינו מרוקם משום שעדיין לא נגמרה יצירתו. וכשהוא לאחר ארבעים (וספק אם הוא מרוקם] ע"כ נגמרה יצירתו. וכמו שהוכחנו לעיל דכל לאחר ארבעים בודאי נגמרה יצירתו. ואין לספק שמא נתקלקל העובר במעי' ולא נגמרה יצירתו. דדוקא בבן קיימא שנגמרה יצירתו בארבעים נגמרה יצירתו. דעל זה שפיר מוכחין בדר' יהושע בן לוי דרוב נשים ולד מעליא ילדן כיון דעובר הי' והגיע זמנו להיות נגמרה יצירתו אם לא יתקלקל כנ"ל ודו"ק: סימן שצח ב"ה תרנ"ו להרב דק"ק בראק נ"י. בדבר האשה שהפילה לאחר תשעה שבועות שפיר ולא הי' שם רק אם המילדת והיא אמרה שהי' שפיר מלא דם. הנה כבר חקר בדינים אלו חכ"צ בתשו' סימן ק"ד וצדקו כל דבריו גאביי"ח בן הנוב"י עליו אינם נכונים כלל כמובן למעיין וכבר ביארתים במק"א [והוא לעיל סימן שצ"ז] וקצת אפלפל בדבריו.

א' הנה החכ"צ סימן ק"ד הקשה על מהרי"ק שורש קמ"ג שכתב דמוקמינן הולד בחזקת שלא נתרקמו אבריו והרי"ף בנדה (כ"ט) מפורש בהוחזקה עוברה אזלינן בתר רוב נשים שולד מעליא ולדן ויש ליישב דברי מהרי"ק דהנה מעשה דמהרי"ק שהפילה תוך ח' שבועות והוחזקה עוברה אינו רק לאחר ג' חדשים שאז הוכר עוברה. וכהא דפ"ק דנדה (ח). הרי שהיתה בחזקת מעוברת ואח"כ הפילה רוח. ושם איירי לאחר ג' חדשים. וזה לא נעלם מהחכ"צ. אך כוונתו כיון שהפילה שפיר הרי שהיתה מעוברת רק שלא ידענו אם הי' של קיימא לזה מהני הא דרוב ולד מעליא ילדן. ואין לחוש שמא עדיין לא נתרקם כיון שהוא לאחר מ' יום וקי"ל כחכמים דאחד זכר ואחד נקבה נגמר לארבעים. זה קו' חכ"צ: ב' אך י"ל. דודאי האי רוב איתרע מחמת שהפילה ורוב מתעברות ולד של קיימא אינן מפילות וכהא דריש האשה שנתארמלה רוב הנישאות בתולות יש להם קול והאי מדלית לה קול איתרע לה רובא. אך י"ל כעין שכתב הרשב"א גבי גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה הוי חזקה דאתיא מחמת רובא ועד עכשיו לא יצאתה מרוב. ה"נ אמרינן נהי דעכשיו שהפילה ממנ"פ יצאתה מרוב. מ"מ עד עכשיו לא יצאתה מרוב ולד מעליא הי' במעי'. וזה דוקא בשהוחזקה עוברה היינו לאחר ג' חדשים. אבל תוך ח' שבועות עדיין לא הוחזקה עוברה וסילוק דמים אינו ראי' דווסתות דרבנן. ואף שאח"כ נתברר ע"י שהפילה שמעוברת היתה א"א לדון בו משום חזקה דאתיא מכח רובא דהו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה. כן י"ל דעת מהרי"ק: ג) אך הרשב"א בתה"א (קפ"ו:) המפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה דחיישינן שמא לא קלט הזרע עד יום ג'. ולפי דבריו המפלת ליום מ"ג היא יולדת ודאי. ואף שלא ידענו מה הוא. דא"ל שהפילה שפיר מרוקם. דא"כ אף ביום מ"א יהי' ראי' ממה שמרוקם שקלט הזרע תיכף.

גם אין לומר שהפילה שליא או שפיר שאינו מרוקם דאף מזה נוכל להביא ראי' דאזלינן בתר רוב אף שהפילה ולא הוחזקה עוברה וקם דינא כחכ"צ: ד) וי"ל שגם מהרי"ק מודה בזה אלא שלא נודע מתי נתעברה שהמהרי"ק כתב שהפילה תוך ח' שבועות לבעילתה. מ"מ אינו ברור שהוא לאחר מ' יום שלא מיירי דבעל ופירש ואפשר שמביאה שאח"כ נתעברה. אבל זה ברור שהוא תוך ח' שבועות. שכ"ש שאם היא מביאה שאח"כ היא תוך ח' שבועות. אבל אינו ברור כלל שהוא לאחר מ' יום: ה) עוד יש להשיב על דברי מהרי"ק במ"ש דאוקמינן אחזקה שלא ילדה והבא אחריו בכור הוא דהא איכא לאוקמי הבא אחריו בחזקת שאינו קדוש בבכורה כיון שבמעי אמו אינו קדוש דבכור בפטר רחם תלוי וכמ"ש תוס' (כ':) לענין בכור בהמה. ואין נראה לחלק בין בכור בהמה דקדוש בגיזה ועבודה. דה"נ בכור אדם קדוש לפדיונו: ו) עוד שם השיג על מהרי"ק בשפיר מלא בשר דאף דרמב"ם פסק אינה חוששת הא איכא רשב"א דפסק רה וכיון שכן הו"ל המוציא מחבירו עליו הראי' ואני מוסיף עוד דאפי' לאו בשר רק מלא מים מפורש בחי' רשב"א ור"ן נדה דמחלוקת ר"י עם חכמים בשפיר שאינו מרוקם לאו דוקא בשר ולא אמר בשר אלא להוציא צלול. וא"כ המפלת מלא מים עכורים פטור מפדיון לרשב"א: ז) מ"מ נ"ל דחייב לפדותו מכח ס"ס שמא כרמב"ם ואת"ל כרשב"א אינו אלא חשש וכמ"ש רמב"ם פי"א מבכורים הכ"ד שתי נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא ביכרה אשתו חייב לפדותו מס"ס. ספק זכר ואת"ל זכר ונקבה שמא זכר קדום (והטור כתב שאינו מבין דבריו דה"נ יש לספק שמא נקבה. מ"מ במה שמוכח מדבריו דבס"ס חייב לפדות לא חלק עליו] הנה דבס"ס חייב לפדות. ואף שאין מוציאין ממון בס"ס מתנות כהונה שאני משום עני ורש הצדיקו וכן כתב בקונטרס הספיקות כלל ו' אות ה' ע"ש: