שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 137

שהרי בכהן דפוסל חציצה פרש"י משום דכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן ש"מ דאי לאו הכי הי' מועיל אלא או דילפינן לה בגז"ש מולקח הכהן או יש שום ילפותא אחריתי. ע"כ כיון שמעשה לקיחה נעשית ע"י ידו בחציצה ג"כ. הוי כמו זה יכול וזה יכול דלא חשיב מעשה: יג) וע"כ נ"ל דמה שהקשה על הרמ"א שכתב זאת רק חומרא שצריך להסיר הרצועות תפילין בעת נטילת לולב. משום דס"ל כהר"ן דחציצה לא פסול בלולב אלא משום דלא חשיב לקיחה תמה כשלוקח בחציצה. וע"כ פשוט שאין מזיק כיון שלוקח בלא חציצה ג"כ. וא"כ בנ"ד פשוט דאינו מזיק מה שנוגע מיעוטו בחציצה: יד אולם כל זה צריך דרישה ברופאים כי שמעתי שפעולת האינסטראמענטין להרחיב פי הרחם לא שאוחזין בראש התינוק כלל. וא"כ א"צ לכל הפלפול הנ"ל. גם אפשר שאף רוב המגולה ע"י האינסטראמענטין אינו נוגע בפי הרחם. וא"כ נבוא לבעיא דרבא אי נגיעת רחם מקדש או אויר רחם מקדש: טו זכינו לדין הראשון דאפשר לחייבו משום ס"ס. שמא כרכו בסיב ג"כ קדיש. ואת"ל בחציצה אינו קדיש שמא מקצת רחם מקדש. ומ"ש כ"ת דקי"ל בסי' ש"ה דאפילו בספק ספיקא פטור איני יודע מה זה. והרי הרמב"ם מחייב בספק ספיקא. והטור לא השיג עליו אלא משום דלא הוי ס"ס ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב. מ"מ במתנות כהונה מהני משום עני ורש הצדיקו שו"ר כן בקצוה"ח בקונטרס הספיקות] ואף שאינו מתהפך הפר"ח העלה דאפילו אינו מתהפך הוה ס"ס. אולם זה לדעת הרמב"ן אבל להתוס' אין זה מוכרח וצ"ע: ימחול להתוודע היטב גופא דעובדא ולהודיעני ואיה"ש אשיבהו שנית בל"נ: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן שצב העתק תשובת הרה"ג מקונצק שי' ע"ז אז בהיותו בראדום.

א אתמול הגיעני מכתב קדשו ונתמלא הבית אורה בראותי מכתב אצבעותיו הקדושים בפלפול עצום ומי אנכי שבאתי עד הלום לגשת לפלפל בדבריו הטהורים ומתיירא אנכי שלא ירוץ גלגלתי אך באשר ראיתי רצונו בסוף התשובה שהרשני לכתוב שנית מוכרח אני לעשות רצונו. וקודם שאבוא לגוף הנידון אעורר קצת במכתב קדשו בגוף החידוש באות ז' דצר"ה לא קדיש למפרע רק מה שיצא. אמת שכן כתב המהרש"א ז"ל בתוד"ה ר"ה. אך לפי מה שהקשו בסוף דבריהם שם מתמורה דלר"ה אף ביציאת מיעוט נאמר דברי הרב ודברי תלמיד מוכח מדבריהם דלר"ה ביציאת מיעוט כולו נתקדש אם יצא רוב אח"כ: ב) אודות הקושיא העצומה (באות ג') מבכורות דהקושיא של הגמ' לא אתי כר"ה. [מה דמאלים הקושיא מרב רבי' דר"ה. ברמב"ן פ"ג דבכורות הגי' רב אשי וכן הגירסא ברא"ש ז"ל בכורות (ט') וכן בתוס' סוכה שם להמעיין בט"ז סימן שי"ט סובר דלא אמר ר"ה רק בשליש דוקא משום דהוא רוב מרוב הראשון עכ"פ. אך מקושית התוס' חולין (ס"ט:) מגדיא באזני' לא משמע כן קצת: ג גם ראיתי במכתב קדשו (אות ט') שנתקשה לשיטת הרמב"ן ז"ל דבבכור לא מהני רוב להתקדש מה שבפנים דבעי' נגיעת רחם ממש. דא"כ איך מהני גם ברוב אבר להתקדש מה שבפנים. ראיתי ברי"ט אלגזי סימן ל"ד שסובר לאמת כן והוכיח כן מרמב"ם ז"ל דגם המיעוט צריך דוקא לצאת: ד' מה דתמה במכתב קדשו (באות י"א) דלשיטת הרמב"ן ז"ל אם נאמר דבגולגולת תלה רחמנא איך יתקדש ביצא רובו מסורס. לא ידעתי אם מצינו דבבכור אדם יתקדש ברוב גופו. כי הרי מצינו בנחלה לא מהני רוב גופו משום דבעי יכיר כמו דפשיטא לי' לבעל מהרי"ט אלגזי ריש יש בכור ד"ה איברא דלא כמ"ש הש"ש שמעתתא ז' פט"ו דפשיטא דמהני בנחלה רוב גוף ומכח זה הוכיח שיטת הר"ת דגם בגוף יש טביעת עין:

ה) ובגוף הנידון חקרתי במילדת ואמרה שהי' באמת תחיבות הכפות אל תוך גופה תחת אזני הולד ובעת שהי' הכפות תחובים אחזוה צירים ויצא הולד. והנה הכפות שראיתי מכבר הי' מחזיקות רוב היקף הראש. אך עתה בבוא התשובה טרחתי אחר אותם הכפות עצמם שהוציאו בהם ואין בהם רוב היקף כי הכלים מכלים שונים. ובעבור זה לא כתבתי מתחילה בבירור שהי' רוב היקף ובודאי יהי' הפדיון איה"ש ביום א' משפטים הבע"ל כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א: ו) אך באתי לדון לפניו בקרקע ולא להלכה ח"ו כי הנה הסברא שראיתי במכתב קדשו באות י"ב בתוס' דסוכה דכוונתם דכיון דצריך מעשה. המעשה נתייחס למה שבחציצה כמו למה שאינו חוצץ. וממילא הוי כזה יכול וזה יכול. הנה בגוף הנידון דלולב בעי לקיחה דוקא צ"ע קצת מתוס' סוכה (ל"ט) דהרי נתנו עצה להברכה דלולב שלא יתכוון לצאת עד אחר הברכה. והרי אם אינו מכוון בשעת לקיחה מה מועיל אח"כ מה שאוחזו בידו. גם לשון המג"א סימן תרנ"א סק"ח שכתב לכן לא יתננו והלא בלא"ה אם נותן לתוך ידו של חבירו לא מהני כמו ביומא (מ"ט:) חפן חבירו כו'. גם הרי ביומא שם נשאר בתיקו אף דכתיב ולקח. ואף בין הביניים נשאר בספק. אף דבזה לא הוי לקיחה כלל. גם בגוף הסברא דהוי כזה יכול וזה יכול בעניי אינני מבין כי כבר העלה הבכור שור בחי' לחולין (דף פ"ב) דדוקא בשבת הוא גזה"כ. וכן בהעלאת אבר בחוץ. אבל בכל דוכתא מקרי שכ"א עושה כל המעשה וכן מוכח להדיא ברשב"א ז"ל ב"ק (נ"ג:) שחידש דדוקא בי' מקלות כולן פטורין. אבל בעושין מעשה אחת חייבין דמיקרי דכל אחד עשה כולה: ז) גם בעיקר הדבר אני אומר עפר אני תחת כפות רבינו. ודבר הזה אינו מבין. הלא מוכרע ממקומו כאן בבכור דפוסל חציצה במיעוטו ג"כ. דהרי מקשה הגמ' בכורות (ט':) ניהו דא"א לצמצם חציצה מיהו איכא.

והלא ידוע כי כל דבר יש לו ארבע קצוות וממילא בתאומים שיצאו באחת כל אחד אינו נוגע בחבירו רק מצד אחת ורוב היקף הראש של כל אחד ואחד נוגע ברחם. וחקירה זו העירני גיסי נ"י. וזה אין לומר דשם הטעם משום דהרחם עצמו יש לה חצי' בחציצה. ז"א הרי עד כאן לא איבעיא לן בחולין (ע') אלא פרוץ ויצא דרך עומד אבל בפרוץ כעומד דיצא דרך העומד פשיטא דהוי בכור. ממילא ע"כ אין הפסול רק במה שאחד נוגע בחבירו. והרי רוב הקיפו נוגע ברחם. אלא ע"כ דחציצה במיעוט פוסלת כאן דאין חציצה זו כחציצת מקוה דבעי רובו ומקפיד דוקא: ח) גם במה שראיתי במכתב קדשו (אות ט"ו) בענין ס"ס איני מבין הלא כתבתי באגרת הראשון שבתוס' בכורות (ו') ד"ה ור"י מבואר דאפי' לרב אינו מועיל רוב במתנות כהונה דהוי ממון שאין לו תובעים ובודאי שנעלם תוס' הזה מבעל קונטרס הספיקות. ובלאו הכי מה שתמה שם על הצ"צ לק"מ דבעובדא דצ"צ לא שייך עני ורש כו' דהרי אנו מסופקים שמא הוא כהן ואינו מוזהר בזה הפסוק. וכזה ראיתי בס' נודע בשערים ח"ב סימן ט"ו שמפרש בסברא זו דברי הגמ' דשם. גם לא מצינו דמתנות כהונה מיקרי מתנות עניים רק במתנות זרוע כו' ולא בבכור. כ"ש בבכור אדם דהוא רק חוב בעלמא. גם ראיתי בספרו של הרב הגאון מקוטנא סימן מ"ב סק"ו דהעיקר כהרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דדוקא מה שהי' כבר לעניים והספק אם נתייאשו בזה אמרה תורה עני ורש כו'. ואין להאריך בזה כי כבר הכריע המל"מ פ"ד דבכורות סוף דבריו ד"ה ודע דבס"ס אין מוציאין בבכור. וחידוש שכפי הנראה מדבריו שם שגם ממנו נעלם דברי תוס' הנ"ל: ט) וכל זה אמינא אפי' הי' בכאן ס"ס אבל אומר אני באימה ויראה דלא שייך למיקרי כאן ס"ס כי בס"ס כזה מקשה הפר"ח עפ"י מה דקי"ל דתחת מטלית הוי חלדה ליהוי ס"ס מכח דגם עור נשאר בגמ' בספק.

וצווח עליו הגאון רע"קא בהגהותיו ליו"ד ריש ה' טריפות דמה בכך דגם תחת העור ספק אבל הרי מ"מ אם אנו מסופקין אי תחת מטלית הוי חלדה אין כאן רק ספק אחד ומה בכך דיוכל להיות דגם בעור כשר. דס"ס לא מיקרי רק אם באנו משני צדדים מטעמים חלוקין. וכן כאן מה בכך אם מסופקים דאפשר חציצה אינו פוסלת כלל. אבל מ"מ בזה יש חד ספק דאפשר דגם חציצה במקצת מבטלת הקדושה. גם הרי לתירוץ הפר"ח דספיקא דדינא לא נכנס בגדר ס"ס א"כ פטור מפדיון: עוד יש לי ראי' ברורה דס"ס פטור מפדיון מבכורות (מח.) גבי מה דפליגי בחמש ולא בחצי חמש והרי כיון דמספקא לן אי כיורשין אי כלקוחות א"כ הרי נגבה מכח ס"ס שמא הוא הבכור ושמא הוי כיורשין. אך בסברת הקונטרוס הספיקות דדוקא במתנות כהונה משום עני ורש. ושם הספק השני שמא הוי כיורשין בזה לא הוי מתנות כהונה רק כתוב בעלמא. אך מ"מ נראה מרש"י ב"מ (ו':) שפי' ספק בכור שמא רוח הפילה. ממילא הוה ס"ס דהרי אף אי לא הוה רוח רק נפל דלמא לא נתרקם והבא אחריו בכור. כל זה אינני כותב רק לפטפטיא דאורייתא כי בודאי לא יפול ח"ו מדבריו ארצה ויהי' הפדיון ביום א' משפטים: איה"ש ובברכה כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א. כה דברי השפל שבתלמידיו המסתופפים תחת צילו: יואב יהושע בן רבקה סימן שצג תשובה על הנ"ל. מכתבו היקר כעת הגיעני ואנכי במקומי עומד שהולד צריך פדיון כיון שלא מחזיקות הכפות ברוב היקף. ממילא הי' רוב הרחם מגולה. וכדי לבאר דבריי הראשונים אמרתי להשיבו על כל דבריו גם אולי יהי' קצת חידוש בדבריי: א) מה שכתב (באות א') שכדבריי דרק מה שיצא למפרע קדיש כתב המהרש"א. אך מקושית התוס' לא משמע כן. הרי"ט אלגזי כתב ג"כ כדבריי. ותירץ בזה קושית התוס' ההוא: ב' מה שכתב (באות ב') דשם הגירסא ר' אשי.

גם אנכי ידעתי גירסא זו וכ"ש דהלכה כר' אשי דבתרא [מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי]: ג' מה שכתב שם ליישב הקושיא מבכורות עפ"י סברת הט"ז. גם לי יהי' עולה בזכרוני סברא זו אך לא ישרה בעיני ודברי הטור פשוטים דביציאת הרוב: ד) מה שכתבתי (באות ג') דלשיטת רמב"ן צ"ל הא דבראשו או רובו כולו מקודש כו' וע"ז הביא מעלתו שהרי"ט אלגזי סובר באמת שאין במיעוט שבפנים מקודש. דבריי מוכרחים לפי מה שביארתי דלרמב"ן צ"ל ביצא חציו ברוב אבר לא חשיב לידה לענין בכור כיון שאין ראוי להתקדש באופן זה. דאל"כ מה יועיל אם יצא אח"כ כיון דכבר הוא כילוד מתחילה. וגם ביארתי דלידת הראש לא חשיב לידה בעצמותו רק משום דכולה הוי כילוד. וזה ביארתי מדברי התוס' חולין שדבריהם מוכרחין בגמ' וא"כ אי אמרת דביציאת ראשו אין כולו קדוש רק ראשו יקשה איך כולו קדוש כשיצא הא כבר הוי כילוד מיציאת ראשו. וע"כ תאמר דאין כולו כילוד לענין בכור. ולפי מה שנתבאר דאין לידת הראש לידה בעצמותו א"כ לא הוי בראש לידה כלל. והרי הלכה רווחת דביציאת ראשו קדוש ואסור להטיל בו מום. א"ו ביציאת הראש כולו קדיש וכ"ש ברובו: ה) מה שהקשיתי לשיטת הרמב"ן א"כ בבכור אדם לא יתחייב אם יצא רובו. כתב רו"מ (באות ד') אולי באמת כן הדין. כוונתי הי' שאין לחדש דין כזה בלא ראי'. אולם כעת ראיתי ראי' לדין זה מדברי רש"י ריש פרק יש בכור בהא דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים דבעי ראשו ורובו. ותמוה גדולה מש"ס נדה (כ"ט.) מכלל דבמסורס אפי' רובו לא פטר והא קי"ל בכל התורה רובו ככולו ועי"ש דקאי אמחותך ומסורס וכן פרש"י שם הרי דאפי' מחותך פשיטא דרוב לחוד סגי. וא"כ איפוא כתב רש"י לשמואל בעינן ראשו ג"כ. אך להנ"ל י"ל דבכור אדם דבגלגולת תלה רחמנא וע"כ רובו לא חשיב לידה לגבי הראש.

דאל"כ איך יתקדש אח"כ כשיצא כיון דבכור אדם בגלגולת תלה רחמנא כל זמן שלא נולד שום גלגולת השני י"ל דהוי פטר רחם. גם י"ל שמואל לשיטתו חולין (י"ח.) ואף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת כל הקנה. פירוש דבזה חשיב כאילו שחט כל הקנה. אבל בשאר הטבעות שהם בעצמם רק רוב לא חשיב שחיטה משום רוב לחודי'. א"כ ה"נ כיון דהראש ע"כ לא חשיב כילוד לענין בכור לא חשיב לידה משום הרוב לחודי'. ודברי התוס' (ס"ח:) בד"ה הוציא הם אליבא דהילכתא דלא קי"ל כרב ושמואל שם: ו ועתה בוא נבוא לענין הלכה מה שהקשה (באות ו') על פירושי בתוס' סוכה דבלולב בעינן (מעשה] לקיחה דוקא. דא"כ אם אינו מכוין לצאת בשעת לקיחה רק אח"כ לא יועיל. ידעתי מזה. אך באמת אינו קושיא. כמו בגט טלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני ובעינן מעשה נתינה ואעפי"כ מועיל על לאחר שלשים יום. ואם נפשך לחלק בין קנין למצוה. הנה גדולה מזה מצינו בה"ג ה' חנוכה דאם הדליק קודם זמנו וכבתה קודם הזמן זקוק לה הואיל והדליקו קודם זמנו. והיינו דלא חל המצוה עד הזמן. ואמאי יוצא כשלא כבתה הא שם ודאי מעשה הדלקה בעינן והדליקה חש"ו לא מהני. ע"כ דמהני מעשה של עכשיו שיצא אח"כ כשלא כלתה המעשה ז מה שהקשה שם עוד דא"כ לא יועיל כשחבירו נותן לתוך ידו. נפלאתי על זכרונו. כי בעת למדנו בין כסה לעשור סוגיא דפרק הוציאו לו דברתי מזה. ותרצתי דמועיל מטעם שליחות כיון דאוחזו בעצמו בידיו ודוקא בנתן חבירו לתוך חפניו כיון דחבירו אינו כה"ג אינו יכול ליעשות שליח כמו עבד שאינו נעשה שליח לגט: ח) מ"ש שם שביומא נשאר בתיקו בחפן חבירו וכן בבין הביניים. נפלאתי מאוד איך כתב בחפזו כ"כ ולא עיין בפרש"י ותוס' במקומו. דברש"י שם מבואר דהאיבעיא אם ולקח קאי רק אגחלים או גם אמלא חפניו.

וכן כתבו התוס' להדיא (דף מ"ז:) ד"ה אלא ר"פ ומאוד נפלאתי שרצה להביא ראי' לסתור ש"ס ערוך בזבחים שהבאתי וגם בש"ס יומא הנ"ל מפורש כן לפי פרש"י ותוס' הנ"ל: ט עוד כתב שם גם בגוף הסברא דהוי כזה יכול וזה יכול אינני מבין כי הבכור שור כתב דוקא בשבת משום גזה"כ. הנה הבכור שור כתב וז"ל וא"ל כו' ניליף מהתם די"ל לענין חטאת שאני. ומבואר מדבריו דוקא מחטאת פטור אבל איסור תורה עשה, ולמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין ילקה. והרי מפורש ברמב"ם דפטור. ובריש ה' שבת דכל מקום שיאמר פטור כוונתו שאסור רק מדברי סופרים והיא הרחקה מן המלאכה. הרי להדיא שרק מדרבנן ודלא כהבכור שור [ועוד דראיית הבכור שור מקושית הש"ס ריש שבת והא אתעבידא מלאכה מבינייהו מוכח דסברא חיצונה לחייב וקרא רק לפטור מחטאת והרי בתוס' עירובין (ל"ג.) ד"ה והא זה עוקר וזה מניח אינו אלא מדרבנן]: י) ואמנם אנכי כתבתי בחידושי דדוקא בשבת פטור זה יכול וזה יכול משום דהוה מלאכה כלאחר יד. והבאתי פרש"י שכן כתב להדיא משום דכשיכול לעשותה לבדה לאו אורחה למיעבד בשנים. ובזה אינו יכול וזה אינו יכול אורחי' למעבדה בשנים. והבאתי דברי הרשב"א ב"ק שהביא כ"ת. גם הבאתי דברי הראב"ד שהביא השטמ"ק ב"מ בהא דתיעשה זה כמו שמונחת על גבי קרקע דדוקא כשאינו מוגבהת ג' טפחים מכח אחד מהם. אבל כשמוגבהת מכח אחד מהם חשיב הגבהה לכל אחד אף דזה יכול וזה יכול מוכח דס"ל כפרש"י. אולם דבריי בכאן נכונים שכתבתי לשיטת התוס' ומדבריהם שהביא הר"ן בע"ז פרק ר"י בשם התוס' דאם ישראל וגוי שפכו ביחד דכשזה אינו יכול וזה אינו יכול היין אסור. וכ"ש כשהגוי יכול וישראל א"י. והא דיין מותר. כשהישראל יכול לעשות לבדו. הנה מפורש יוצא מדבריהם דכשזה יכול וזה יכול היין מותר ועי"ש שהביא סוגיא דהמצניע.

הרי להדיא דס"ל בכל איסורין הדין כן. ולאו דוקא בשבת לחוד: יא' ואמנם בתוס' שבת (צ"ג) ד"ה אמר מר זה יכול וזה אינו יכול שכתבו נראה דהא אינו יכול אפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושאה עכשיו בענין שאינו יכול לעשותה לבדו. ומדלא כתבו דברים אלו במשנה על זה אינו יכול וזה אינו יכול. משמע דבזה באמת פטור משום דאורחי' למיעבדי' לבדו כיון שהוא בעל כח הרבה. מ"מ דבריהם בסוכה נכונים עפ"י דבריהם במס' ע"ז. ועוד אפשר דגם לפי שיטת רש"י כשאין הלקיחה מכחו לבד רק גם ע"י אחר לא הוי לקיחה תמה. הארכתי קצת בפרט זה כי הוא מפתח לכמה ענינים בש"ס: יב) עוד כתב (באות ז') שמוכרע במקומו דפוסל חציצה במיעוטו מקושית הש"ס בכורות בתאומים. דע"כ הרחם נוגע לרוב היקף הראש. וכתב שאין לומר דשם הטעם משום שהרחם עצמו יש לו חצי' בחציצה ז"א דבחולין איבעיא ברוב פרוץ ויצא דרך עומד כו'. והנה מה שכתב רו"מ שאין לומר. הוא פי' הגמ' באמת שכן קושית הש"ס הוא רק משום שכל הרחם דוקא מקדש. ואי כדברי רו"מ דמשום שאין נוגע ברוב הראש אפי' מקצת רחם מקדש. מ"מ אין מקצת רחם זה נוגע בכל ראשו. [הדברים מגומגמין וכנראה יש כאן השמטה. המגיה]: יג' ומה שהוקשה לרו"מ דהא אפי' בפרוץ מרובה על העומד מבעיא לי'. לכאורה הוא קושיא. ובאמת לק"מ והוא כי הר"ן פרק הזרוע בהא דשותפות כהן פוטר מן המתנות הקשה הא קי"ל שה אפי' מקצת שה. ותירץ דשאני התם דחשיב כל שה כיון דכל שיות שבו מחויב עי"ש. ואני כתבתי בגליון שדברי הר"ן מפורשים בפרק השולח כיון דלא שייר בקנינו חשיב כולה אשה וה"נ בנ"ד כי בחולין מבעיא בפרוץ מרובה מי אמרינן דחשיב כולו פרוץ ואין בכור אפי' יצא דרך העומד או דילמא דעומד שבו חשיב עומד. וע"כ כיון שאין כאן אלא מקצת עומד זה חשיב כל הרחם מקדש כיון שכל הרחם שיש כאן נוגע בראשו:

יד ואין לפקפק דכיון שמתחילה הי' לה כל הרחם לא חשיב המקצת שנשתייר בכולה. דהא בהשולח איתמר חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה ונשתחררה חד אמר פקעי קידושי ראשון וחד אמר גמרי. ומשום דהחצי שקידש תחילה מיחשב חצי אשה וא"א אלא פקעו או גמרי. הרי דבתר השתא אזלינן להחשב חצי. וה"נ בתר השתא אזלינן להחשב כל הרחם. הנה לפי מה שביארנו מוכח מש"ס ההוא ג"כ דאין חציצה פוסל אלא ברובו וכמ"ש. וה"ה אם רוב הרחם נוגע דחשיב כל הרחם כמו בכל התורה רובו ככולו והכי נקטינן: טו (שו"ר בש"מ למס' בכורות שמפרש בשטמ"ק מקצת נגיעת כותלי רחם מקדש. דאי כולו רחם מקדש כלומר מכל צדדים בעינן דליגע בבכור והוא כמו שפי' הרב הנ"ל]: טז ובענין ס"ס שכתב להשיג על הקונטרס הספיקות ליישב דעת הרמב"ם מהתוס'. אטו גברא אגברא קרמית. ומה בכך אם התוס' חולקים על הרמב"ם ולא נאריך בדין ס"ס בבכור שזו מחלוקת ישנה. רק מ"ש שבכאן לא הוה ס"ס ודימהו לדברי רעק"א בתחת מטלית דלא הוה ס"ס אף דאפשר דתחת העור ג"כ כשר. דס"ס לא הוה רק אם באים בשני צדדים חלוקים. וה"נ חשיב ספק אחד דאפשר דגם חציצה במקצת מבטלת הקדושה. הנה אף לשיטתו דהבעיא אם מקצת רחם מקדש אם חציצה במקצת פוסלת יש חילוק בין הנושאים. אך באמת אין הספק אם מקצת רחם תלוי בחציצה במקצת אלא דאפי' מקצת רחם זה נוגע בכל הולד מספקא לן אי בעי כל הרחם או סגי במקצת הרחם נמצא הוי שפיר ס"ס משני צדדים חלוקים. אך לפי מה שביארנו מטעם אחר לא הוי ס"ס. אם הכפות מכסים רוב היקף הראש דאף את"ל מקצת רחם מקדש הוא כגוונא דתאומים שמקצת רחם זה נוגע ברוב היקף הראש. אבל אם אינו נוגע לא עדיף מקצת מכל ותלוי רק בבעיא דחציצה: ידידו הדו"ש באהבה הק' אברהם.