שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 32

ופשיטא דבנידון דידן דלא הוה מעשיו. אף שאם הי' מחשב מחשבתו משוי לי' מעשה. מכל מקום השתא שאינו מחשב אין כאן לא מעשה ולא מחשבה. וליכא קים לי' בדרבה מיני'. ואם כן הוה לי' למינקט הטעם דלאו מעשיו. דנפקא מינה לענין קים לי' בדרבה מיני'. אלא ודאי לרש"י לענין שבת חשיב מעשיו אף בלא מחשבתו, והוא הדין לענין שחיטה ודלא כתב"ש: ד) ובעיקר דברי תב"ש סימן י"א סק"ב הנ"ל דהא דרשב"א אפילו פתח ידו. וראייתו שהרי הרשב"א רצה ללמוד מהא דסוף כיצד הרגל דכשר מדחייב בנזקין. דהוא הדין בשחיטה כשר. ומה ראי' התם עמד. אלא ודאי הכא נמי כהאי גוונא מיירי היינו שפתח ידו [ואפילו הכי מסקנת הרשב"א לפסול]. לפי עניות דעתי ליתא. שהרי הרשב"א בתורת הבית העתיק הגמרא ולא העתיק תיבת ועמד. שמע מינה שלא הי' בגירסתו. ואין לומר שהי' שגגת המעתיק או המדפיס. שהרי בחידושי הרשב"א בבא קמא שם העתיק גם כן הגמרא בלא תיבת ועמד. ואי אפשר שכולם בחד טעותא סריכי. שמע מינה שלא הי' בגירסתו וזה ברור ואין לנו לקיים הא דתב"ש מחמת הרשב"א רק מחמת טוהר שכלו של התב"ש והסברא בעצמה קילורין לעינים. מכל מקום בישב וסכין בחיקו ועמד לא מסתבר טעמו של תב"ש. ואין להקשות כלל על הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה. סימן עה. שלום לכבוד אהובי תלמידי חריף ובקי הותיק מו"ה צבי יהודה נ"י מקאליש: א) בדבר מה שכתבתי במלאכת זורע סקכ"ב אות ו' לפרש דברי ריטב"א בקירוב עבודה דהחמירה תורה בעבודה. ופרשתי דהיינו מדכתיב פרשת תרומה ומזלגותיו ופרש"י שמהפכין בהם האברים למהר עכולן. ומשמע דצריך כלי שרת (כהא דמנחות נ"א. על מחבת תיעשה מלמד שטעונה כלי שרת] מדצריך כלי שרת מוכח דעבודה: ב) ועל זה נפלאת הא שחיטה לאו עבודה ואף על פי כן דעת ריטב"א ריש חולין דצריך סכין כלי שרת.

(וזה אינו קו' כלל דמפורש במנחות (דף ט"ז:) דבסכין מקדשא לי'. ועל כרחך סבירא לי' דצריך שיהי' הסכין כלי שרת כמו קידוש מנחה בכלי שרת. אף שהבעלים נותנין המנחה בכלי ולא בעי כהן. מכל מקום צריך כלי שרת לקדש] גם תרומת הדשן לריש לקיש יומא (דף כ"ג:) דלאו עבודה הוא. ומכל מקום כתיב באותו קרא עצמו סירותיו לדשנו ופרש"י לדשן, ומוכח דצריך כלי שרת עד כאן דבריך. ולא היית צריך לומר הראי' מר"ל דהא המגרפות לדשן היינו להוצאת הדשן דלכולי עלמא לאו עבודה ועוד מפורש במנחות ט' בבללה חוץ לחומת עזרה פסולה כיון דעשייתו בכלי בעי נמי פנים. הרי דאף דיציקה ובלילה כשרים בזר. מכל מקום בעי כלי פנים. הנה דלא תלי זה בזה]. ג) אך יותר הי' לך לתמוה דמה ענין כלי שרת להקטרה. הלא כל הקטרת אברים הכהן מעלהו ביד. וזה פשוט בכל מקום, ואיך יהי' היפוך אברים דנחשב נמי הקטרה. טעון כלי יותר מהקטרה עצמה. אך אפרש לך כוונתי: ד) דע דחציצה פוסלת בקדשים. ואף בעבודת אברים צריך שלא יהי' חציצה בין כהן לאברים. וזה מפורש סוף פרק מקום שנהגו. גבי יששכר איש כפר ברקאי דכריך ידי' בשיראין ועביד עבודה. ופרש"י וחציצה פוסלת בקדשים. ובתוס' סוכה (דף ל"ז.) דלכבוד עצמו הי' עושה שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים, ועל כן החציצה פוסלת. ולא חשיב לקיחה על ידי דבר אחר). אך משום שהוא דרך בזיון] עיין שם היטב. הנה דיששכר באברים הי' עושה. ואף על פי כן החציצה פוסלת. ומכל מקום פשוט שאם הקטיר בכלי שרת כשר. כיון שאינו חוצץ בין יד לכלי שרת. ולא יהי' חמור מדם וקומץ שזורק ומקטיר בכלי שרת. ועיין מנחות (דף כ"ו.): ה) מעתה בנידון דידן בהיפוך אברים כיון דאי אפשר ביד הכהן שלא יכוה. ועל כרחין מהפך בדבר אחר והוי חציצה. ע"כ צריך להפך בכלי שרת שלא יפסול.

וממילא מוכח דעבודה הוא ובעי כהונה. דאם לא הי' צריך כהונה לא הי' שייך פסול חציצה דנפקא מדכתיב ולקח שיהי' בעצמו של כהן. וזה שאינו טעון כהונה לא שייך בו פסול חציצה. וכלי שרת לא צריך בהקטרה כלל. אלא ודאי מוכח דעבודה הוא. וזכורני היטב שזה הי' כוונתי. מעתה הקושיא שהקשה מכלי הדשן אינו קושיא. דיש לומר דהוצאת הדשן טעון כלי שרת אף שאינה עבודה. וראי' רק ממזלגות להפך האברים שיתעכלו ונחשב כמו הקטרה והקטרה גופי' אין צריך כלי שרת: ו) ועוד יש לומר בפשיטות דאינו דומה לשאר דברים שאינם צריכים כהונה וצריכין כלי שרת שכך מצוותם. אבל הכא בטעמא תליא מילתא דבלאו הכי מתעבדא. מה נפקא מינה אם קודם או אחר כך. ומהאי טעמא גם כלי שרת לא לבעי: ז) וכעת נתיישבתי דיש לומר דמה שהי' צריך המזלגות כלי שרת. דיש לומר כלי חול אסור להעלותם על גבי המזבח כהא דיומא מ"ה. וכי סלקא דעתך שיהי' זר קרב לגבי המזבח. וזה נראה לי באמת טעם כלי הדשן שהוצרכו להיות כלי שרת. כי רחוק לומר הקטר אברים אין צריך כלי שרת והוצאת הדשן יהי' צריך כלי שרת. רק משום שאי אפשר ליקרב למזבח כלי חול ועוד מה שהוכחתי מדכתיב ומזלגות משמע שצריכין להיות כלי שרת כהא דעל מחבת [בשמן תיעשה] מלמד שטעונין כלי. עיין תוס' סוף כל המנחות באות מצה מה שחילקו בין מנחת מאפה תנור דלא אמר רחמנא עשה בתנור הכא נמי לא אמר רחמנא עשה במזלג: ח) רק יש לומר כפשטא מדאמר רחמנא ומזלגותיו מכלל שצריך להיות מזלגות לקרב עכולם. וכיון שרצון השי"ת בזה ממילא הוי עבודה. דכל הטעם שלא יהי' עבודה. דמה נפקא מינה אם הם נתעכלו עכשיו או לאחר זמן. הא חזינן שהתורה הקפידה בכך: ט) ומה שכתבת עוד דאפשר הי' המזלגות להפך האברים שבלא ההיפוך לא הי' מתעכלים כלל.

הא ודאי כשמקטירם מניח באש שיתעכלו וכשמתרמי שלא מתעכלים בלא היפוך ודאי לא שכיח כלל. ומשום מידי דלא שכיח לא הצריכה תורה לעשות כלים, אך ההיפוך כדי שיתעכל מהר זה הוה תמיד ועיין רש"י שלהי סוכה דיבור המתחיל האי תנא לא מיירי בחלוקה כלל: דברי הדו"ש וש"ת והצלחתך הק' אברהם. עוד לו במלאכת חורש סימן ע"ט ובמלאכת קוצר סימן פ"ב ושם בסימן פ"ה וסימן פ"ו וסימן צ"א ובמלאכת האופה סימן קכ"ט. עוד לו במלאכת קושר הובא לקמן סימן קפ"ד וסי' קפ"ה: סימן עו. מלאכת חורש לר' מרדכי נ"י. מ"ש בסק"א שלפי מה שלמדתי מהתוספתא דאף לר' שמעון דפוטר זה אינו יכול וזה אינו יכול מכל מקום אדם ובהמה שעשו מלאכה יחד. האדם חייב. דפטור זה אינו יכול וזה אינו יכול לר' שמעון. משום שאין שנים חייבין על מלאכה אחת. ובבהמה דלא שייך בה חיובא שפיר האדם חייב. ואמרת דלפי זה ניחא דר"י אמר העושה את כולה חייב העושה מקצתה פטור ור"ש אמר שנים שעשאוה פטורין וכתבו תוס' ולא ידע ר"י למה נקט בדר"ש לשון אחר. ולפמ"ש דבאמת זה אינו יכול וזה אינו יכול חשיב כאילו עשה כולה דהא בבהמה שעשתה עמו חייב. ולא שייך לישנא העושה מקצתה דבאמת נחשב כאילו עשה כולה. רק משום שנים שעשאו שאין שנים חייבין על מלאכה אחת. הדברים נכונים מאוד. סימן עז. לר' שלמה דוד נ"י. א) בסק"ו הקשיתי על הכסף משנה בהא דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' לר"י דמקלקל הוא. וכתב הכסף משנה דבשדה אינו מקלקל. ותמהתי דמפורש ברש"י שבת וביצה להיפוך והטעם מקרא דמייתי הראשונים מישעי' כ"ח אם שוה וכו' דשוה טוב לזריעה ממילא בעושה גומא מקלקל הוא. וכתב כבודך דמכל מקום הוי מתקן דמרפי ארעא. ודחקת ברש"י שבת: ב) וליתא דמכל מקום קלקול דגומא הוי יותר על התיקון. ואף דבתוס' חולין ח'.

דבשבת קלקול יותר על התיקון חייב. היינו במתכוין אל התיקון הזה משום מחשבת כמו שכתבו להדיא. אבל בעלמא כיון שקלקול יותר על התיקון פטור. והדוחק ברש"י ללא צורך מאחר שבביצה אין מקום לנטות אנה ואנה: ג) אך מה שכתבת שבתוס' פסחים (דף מ"ו:) משמע קצת כהכסף משנה. אמת אמרת שמשמעות לשונם כך. אך לא מעיקר קושייתם [כי קושייתם גם לרש"י מאחר שהתם חורש ממש. ובעת חרישה לא עביד גומא ונתחייב למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ובמה שנוטל אחר כך העפר לא יפטור] ולא שבקינן דברי רש"י המפורשים בשביל משמעות הלשון בעלמא: ד) מ"ש לפרש הגמרא בחופר גומא דפטור אפי' לר"י דמקלקל הוא אף דמתקן לגבי עפר. כשאין צריך לגומא לא הוה בנין כלל. כעין שכתב הרב המגיד בקטימת קיסם. גם אני דברתי מזה. אך דתיתי דאם כן לא הוה צריך הש"ס בחגיגה לטעם מלאכת מחשבת. הגם שיש לדחוק בזה. אך במקום שיש פי' מרווח לא נדחוק. סימן עח. לחתן אחי ד"מ נ"י. א) על מה שכתבתי בסק"ז אות י"א ראי' לשיטת ריטב"א. דלתוס' קשה למה לי' לרבה לתרץ משום אין חילוק מלאכות. הא לרבה חיוב מנכש בכלאים רק משום מקיים. ומדתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה שר' עקיבא אומר המקיים חייב. מוכח דסבירא לי' מחפה משום מקיים. ומחפה לאו היינו זורע. ואיך יתחייב ביום טוב. ומוכח כריטב"א שגם לרבה יש חיוב בשבת ויום טוב במנכש והוא הדין במחפה. אך ביום טוב באיכא תרתי ואי אפשר לחייב על שניהם דאין חילוק מלאכות ליום טוב חייב על חורש שדומה לו יותר. על כן הוצרך רבה לומר משום דאין חילוק מלאכות ליום טוב: ב) ועל זה כתב מעלתו שגם לריטב"א יוקשה דלמה דמפרש רבה משום מקיים אין צריך לאוקמי בהדי דחריש מחפה ואין כאן זורע. זה אינו קושיא.

דבסוף הסוגיא בריטב"א דיבור המתחיל האי תנא איסור כולל לית לי' זה לשונו והקשו בתוס' נהי דתי'. הא דשבועה. איך יתרץ אידך פירכא דקוצץ בהרתו כו'. ותירץ דלא חשש תלמודא להא דאף על גב דתני יש [חמש צריך לומר] שמונה ולא אמרינן תנא ושייר כדאיתא לעיל שאני התם דהוי מידי דיום טוב. וכיון דאיירי ביום טוב אית לי' למיתני כל לאוי "דאפשר" מיום טוב עד כאן לשונו. ואם כן אף על גב דמתני בלא חיפה בהדי דחריש. היא גופה קשיא לתני שחיפה בהדי'. ויהי' לאו יותר. דהוה לי' למתני כל לאוי דאפשר מיום טוב. ובודאי כוונת ריטב"א במילת דאפשר. ליישב מה שהוקשה למעלתו דאימא לרבה שלא חיפה וחיוב משום מקיים. על כן כתב דמכל מקום אפשר בשחיטה: ג) מ"ש דעל זריעה וזמירה לא יתחייב אלא מלקות אחת דאין חילוק מלאכות לשביעית. ליתא דהא תרי לאוי נינהו ובודאי חייב שתים. וריטב"א לא אמר אלא בזריעה וחרישה דאין בחרישה לאו בפני עצמו: ד) מה שהקשית מנא לי' לש"ס דבצירה אתא ללמוד דלא מחייב על תולדות דלמא לחיובי תרתי אתי. על כיוצא בזה משני הש"ס פסחים (דף כ"ד:) כל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי אף דהקו' הי' שילקה שני מלקיות כמו שהביא הש"ס הדמיון מאכל פיטותא. ועיין רמב"ן ס' המצות שורש תשיעי מה שהשיג מסוגיא זו על הרמב"ם. מכל מקום משני הש"ס כן: דברי הדו"ש דודך הק' אברהם. סימן עט. להרב ר' צבי יהודה נ"י. א) במ"ש בס"ק י"ב אות כ"ג דהוצאה מרשות לרשות בלא עקירה וגם בלא הנחה שלא הי' לא זה ולא זה אין ראי' שיאסור אף מדרבנן וכתב מעלתו שיש ראי' מתוס' מכלתין ג' שהקשו אמאי לא פשיט דעקירת גופו כעקירת חפץ מהא דתנן לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשיכה שמא ישכח ויצא ואי לאו כעקירת חפץ הא לא מצי למיתי לידי איסור דאורייתא. ויש לומר דאפילו הכי אסרו רבנן.

ולשיטת ר"י דמיבעיא לי' גם לענין הנחה, נמצא דאי לאו כעקירת חפץ הנחת גופו נמי לאו כהנחת חפץ דמי. והוי הוצאה בלא עקירה ובלא הנחה*) ואף על פי כן אסרו רבנן. וכיון דהכי סלקא דעתך מהיכי תיתי נאמר דאליבא דאמת דכעקירת חפץ דמי חזר מסברא זו: ב) זה אינו קושיא דאם כן יקשה לרבא (דף י"א) דלא גזר גזירה לגזירה הא למה דסלקא דעתך לאו כעקירת חפץ ואפילו הכי אסרו רבנן על כרחך גזרינן גזירה לגזירה. ולמה נאמר דאליבא דאמת לא גזרינן גזירה לגזירה. ע"כ הא לאו הוכחה: ג) ועוד דבתוס' שם (ע"ב) דיבור המתחיל הי' טעון אוכלין מבעוד יום והוציאן משחשיכה חייב. וכתבו תוס' בעמד לפוש איירי דבלא עמד לפוש לא בטלה עקירה ראשונה ונקט מבעוד יום דאי משחשיכה לא הוה שמעינן מידי דאפילו אי עקירת והנחת גופו לא הוי כעקירת והנחת חפץ חייב משום עקירה ראשונה. והנה שם ברש"י דיבור המתחיל מבעוד יום דאי שדי לי'. דעקר מערב שבת והניח בשבת דומה לשנים שעשאו. ואם כן היוצא במחטו [שעליו מבעוד יום] בשבת אפילו בלא עקירה והנחה בשבת מכל מקום אסור משום עקירה שמערב שבת [לא זכיתי להבין דמאחר דאין כאן הנחה בשבת מהיכא תיתי לאסור העקירה דמערב שבת. ורש"י דמדמה לשנים שעשאו הוא רק כשהניח בשבת. המגיה]. לפום סברא דהשתא הנחת גופו לאו כהנחת חפץ ד) ואין לפקפק כיון דשנים שעשאו דרבנן והוצאה בלא הנחה דרבנן יחשב כעין גזירה לגזירה. ליתא דרמב"ן פ' המצניע המוציא חי לכרמלית אסור מדרבנן. אף דחי לרשות הרבים דרבנן וכרמלית דרבנן. והכי נמי בזה. ועל כן אם יצא בשבת במחטו שעליו מבעוד יום אף עקירת והנחת גופו לאו כעקירת והנחת חפץ יאסור מדרבנן ואסרו חכמים מבעוד יום גזירה אטו משחשיכה כדברי תוס' דמכל מקום אסרו חכמים: סימן פ. להרב ר' אליעזר.

א) בס"ק י"ג אות י"ג כתבתי שהי' נראה להכריע [מעלתו כתב בשמי הכריע. ואני לא איש דברים אני להכריע בין הראשונים. בפרט בזה שבאות ט"ו הבאתי ראי' מירושלמי להיפוך] כדברי המאירי דאיסור מחמר משום לתא דבהמה. דאי משום לתא דידי'. מה משני הש"ס מניחו עלי' כשהיא מהלכת ועושה הוא העקירה. למה לא יצטרף המעשה שעושה על ידי הבהמה למעשה דידי' שיהי' איסור על כל פנים כאילו עשה הכל על ידי הבהמה. וכת"ר הביא דמיון משני כחות באדם אחד. בפרק קמא ה': ב) הנה דברי הש"ס צריכין ביאור. הלא כל הוצאה כל פסיעה כח בפני עצמו. ואם תאמר כיון שהכל הילוך א' חשיב הכל בת אחת. אף אם נסבול דוחק זה. הלא אם עמד לכתף באמצע חייב אף שנתחלק ההילוך ובודאי שני כחות הוא. ובתוס' (דף ג':) דיבור המתחיל הי'. בטוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש לא הי' משמע מידי, דאפילו אי עקירת גופו והנחת גופו לא הוה עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה עכ"ל אף שיש הפסק בין עקירה ראשונה השעה שעמד לפוש ובודאי שני כחות הם. ושם בגמרא משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת. ואף שהחפץ נח בידו שהוא מקום פטור. כתבו תוס' עירובין כ' דמה שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור עיין שם היטב. ואף דשעה שנח בידו בלי שום תנועה הפסק בין עקירה והנחה ושני כחות הם: ג) אך דברי הש"ס משום דמכח עקירה ראשונה הי' במקום אחר ממה שנח עכשיו על ידי שרץ וקיבלה. ע"כ הם מעשים מחולקים. ועל כן יש לומר דכשני בני אדם דחי. או דילמא דסוף סוף מכחו לבד נעשה המלאכה וחייב. ובנידון דידן לא שייך זה כלל: ד) בס"ק כ"ב אות ד' תרצתי על פי דברי הרע"ב שחילק משום דבין המטות הוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות. והתפלא עלי למה לא הבאתי דברי רמב"ן דהיתר ר"ג משום דשא"מ. דברי רמב"ן הבאתי והבאתי.

אך דברי הרע"ב הבאתי משום דעיקר קושייתי על תוס' סנהדרין דמדמי לי' לגודלת ופוקסת. ושם חכמים אוסרים משום שבות. והרי התוס' סבירי להו דמכבד לא דמי למרבץ ואסור אף למה דקיימא לן כר"ש. ובפסחים ביארו משום דמכבד הוי פסיק רישא על כן הבאתי דברי הרע"ב: סימן פא: להרב ר' שלמה דוד נ"י א) מ"ש בס"ק כ"ז ראי' לדברי הריב"ש דלא גזרו רובו אטו מיעוטו. מריש פרק כל הצלמים דלא גזרינן בצלמים שמרוב המקומות אטו צלמים שממקום הנעבדין פעם אחת בשנה, וכן מהא דלא גזרינן בכל הימים טובים לעשות שני ימים אף בארץ ישראל אטו ראש השנה. כמו שגזרו לדידן בחג השבועות. והקשה כבודך מריש ביצה דגזר רבה ביו"ט דעלמא אטו יום טוב שחל להיות אחר השבת ובכל שבתות השנה אטו שבת אחר יום טוב עד כאן דבריך: ב) דברי ריב"ש אינם אלא במכבד. שאף באינו מרוצף אינו אלא שבות לא גזרינן ברוב מרוצף משום חיזוק הגזירה דאינו מרוצף. ואפשר שאם לא הי' אפשר לגזור באינו מרוצף לבד לא היינו גוזרין כלל. שאין בדין לאסור המרובה בשביל המיעוט. וזה הטעם שאין גוזרין כל הימים טובים אטו ראש השנה. שאף ראש השנה יום טוב שני דידי' אינו מן התורה. דרוב השנים אין אלול מעובר. ועל זה סומכין ביום הכיפורים במקום שאין השלוחין מגיעין. וכן צלמים אף מקום שעובדין פעם אחת בשנה שמא עדיין לא נעבד שעדיין לא הגיע זמנה. ואף שע"ז של גוים נאסר מיד. היינו בשעיקר עבודתה לע"ז. אבל הצלמים עיקרם לנוי עשויות כמו בשאר מקומות. וכיון שספק הוא מדאורייתא מוקמינן לי' אחזקת היתר. וכיון שאינו אלא מדרבנן לא גזרינן בשאר מקומות אטו אותו מקום. אבל ביצה ביום טוב שאחר שבת או שאחר יום טוב דמן התורה. שוב אין חילוק בין מרובה למיעוט: ג) וקצת ראי' משניות לעריות שהשניות יותר מגופי פריות. דערוה מן התורה אמו.

שניות דידה אם אמו ואם אביו. וכן בשאר עריות. אך יש לדחות דהתם כל אחת מיעוט. ואם לא הי' גוזרין באם אביו מכל מקום הי' גוזרין באם אמו דיחידה היא. ושוב גוזרין גם באם אביו דיחידה היא. אך עיקר החילוק נכון: סימן פב. מלאכת קוצר להרב ר' צבי יהודה נ"י: א) מ"ש בס"ק כ"ב אות ח' בטעם פסול מחובר בסוכה דפרש"י מקרא דכתיב באספך מגרנך. ופרשתי הטעם דוקא תלוש הראוי לאסיפה ואזיל רש"י לטעמי' בקידושין ס"ב: בטעם אין תורמין במחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה ופרש"י משום דכתיב דגנך מידי דמידגן, והקשו תוס' דהא קודם מירוח תרומתו תרומה. ופי' ריטב"א משום דבתלוש ראוי לדיגון הכי נמי בזה. וכתבת שאף התוס' יודו בסוכה לדרוש מה שאתה מאסף. רק בתרומה קודש בעי שינה הכתוב לעכב: ב) הנה לחלק בין סוכה לתרומה בפשטות יש לומר דגנך דתרומה רק שיתחייב בתרומה ויעשה טבל. רק הוכחתי כיון דתוס' לית להו החילוק בין ראוי לאינו ראוי. אם כן בסוכה נמי דבעי מאוסף ממש. והא הדלה עלי' הגפן וקצצן כשרה. אף שהגפן תחתיתו מונח בשדה ואינו מאוסף כשר. אם כן מחובר נמי יוכשר, רק לרש"י ניחא דמחלק בתלוש משום דראוי לדיגון. הכי נמי תלוש ראוי לאסיפה. אך לתוס' אי אפשר לומר כטעמו של רש"י. שכתבו (דף ט') משום שאינו דומה לפסולת גורן ויקב. פשטן של דברים דבמחובר עדיין לא הופרש הפסולת שאין דרך דישה במחובר. מכל מקום דוחק הוא. והריטב"א ביקש לו טעם אחר: סימן פג. לר' מרדכי נ"י: א' במ"ש במלאכת קוצר ס"ק כ"ב [וכן במלאכת גוזז סק"ז] בדברי רשב"ם בבא בתרא דמחובר שאינו מקבל טומאה משום שהוא בטל לגבי הקרקע וכתבת שגם ברש"י נדרים משמע כן שהטעם משום דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: ב) אינו כן. וענין כל המחובר לקרקע כו' לאו משום דבטל הוא אל הקרקע כמוהו. אלא דהוא עצמו דינו כקרקע.