שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 136

והקשה מהרש"א דקשה קושיית הגמ' דלחו"ל א"צ קרא דחובת הגוף הוא. ותירץ דהו"א דבחו"ל פטור משום דהוי בדרך רחוקה ובא"י לא משכחת לה שיהי' בדרך רחוקה דהא מחויב לעלות לרגל. ודבריו תמוהים דהא לדרך רחוקה מיותר קרא בפסחים. ע"כ נראה דהנה הרמב"ם בפ"י מהלכות מאכלות אסורות כתב דערלה אין נוהג בח"ל דכתיב כי תבואו. והקשה בלח"מ דהא בגמ' דחי לפירוש זה מתפילין ופ"ח דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בחו"ל. ונראה דהנה צריך להבין דברי התוס' שם דהמקשן ידע דחובת קרקע מקרי תלוי' בארץ אלא שסבר דהנהו דכתיב בהו ביאה אע"ג שהם חובת הגוף מקרי תלוים בארץ. וצ"נ דאם ביאה חשיב תלוי בארץ היינו שתלוי בא"י וא"כ האין הקרח חובת קרקע תלוי בארץ. וצ"ל שהפירוש תלוי בארץ היינו שהמצוה התחילה בארץ ומצוה שהיא חובת קרקע נמי התחילה בעת ביאת הארץ דקודם לכן לא חרשו וכו'. וזה פי' הגמ' דהו"א דבזמן דליכא פסח ליכא מצה וא"כ גם לא התחיל אלא בארץ דבמדבר לא נתחייבו דכתיב בי' ביאה. וא"כ צריך בערב תאכלו מצות וגו' לחו"ל ודו"ק. וא"כ לדידן דקי"ל כר' יוחנן דקדשו בכורות במדבר לא קשיא מתפילין ומפ"ח דחד ביאה כתיב בהו. [נראה דכל סימן זה כתב בילדותו בהיותו כבר שיתסר ושבסר ע"כ הוא בקיצור וצריך עיון. המגיה]: סימן שפז ב"ה יום ועש"ק תולדות פה קראשנעווי"ץ. אל כבוד העלם המשכיל המיועד להיות גיסי אהוב לבי מחמד עינינו החריף מוה"ר יצחק חיים נ"י. הגיעני שמחתי בשלומך ובשלום תורתך א) מכתבך כן תגדל למעלה למעלה ואילנא רבא תתעביד. ובדבר הקושיא האיך יוצאין בחדש שלא יחול עליו איסור חמץ. כבר תירץ בזה גדול אחד דאדרבה כיון דכל זמן שהוא מצה הוא מותר משום עשה דוחה ל"ת ואין איסורו חל עד שיחמץ והוי איסור בת אחת: ב) ובזה יש ליישב קושיית השעה"מ האיך דוחה הלוא אפשר לקיים שלא כדרך הנאתן.

ולהנ"ל ניחא. דאם נאמר דאסור בכדרך הנאתן שוב לא יחול איסור חמץ על איסור חדש ולא יצא ידי מצה אף בשלא כדרך הנאתן וע"כ הותר כדרך הנאתו דלא חשיב אפשר לקיים שניהם בכהאי גוונא כמ"ש התוס' יבמות (דף ו'.) גבי עשה דיבום דלא חשיב אפשר לקיים שניהם בחליצה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אף דעכשיו דאמרינן דוחה אפשר בחליצה. וכן מבואר בדבריהם בפסחים (נ"ט.) בד"ה אתי עשה. והי' בזה שלום: מאת אוהב נפשך ודו"ש הק' אברהם. סימן שפח הלכות כלאים ב"ה אור ליום ג' ט"ז אדר תרח"ם לפ"ק פה סאכאטשאב. שלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי ולבבי הרב הגדול המפורסים נ"י ע"ה פ"ה איש חמודות שלשלת היוחסין כקש"ת מוהר"ר אביגדור יהודה נ"י אב"ד ור"מ בק"ק קויל. מכתבו הגיעני. וע"ד מ"ש מעכ"ת דהרמב"ם א) יקרת בה' כלאים פ"ג ממעט משדך דכלאי זרעים מותר בשדה חבירו. והראב"ד השיג דאין זה אלא לר' שמעון. א"כ עיקר השגה שלו רק אליבא דחכמים דפליגי על ר"ש. אבל לר"ש מודה דגם כלאי זרעים אין אדם אוסר ומותר לכתחילה. וקשה שהרי הרמב"ם פ"ה מה' כלאים הלכה ח' פוסק כר"ש והראב"ד לא השיג עליו עכ"ל מעכ"ת: ב) בקושיא זו קדמו בגליון הש"ס על הירושלמי והניח בצ"ע. ולפענ"ד לא קשיא. דהנה קשה נהי דשדה חבירו לא נעשה כלאים מ"מ הא שלו נעשה כלאים והרי הוא עובר על בשדך לא תזרע כלאים אך הנה במנחות (ט"ו.) גבי השוחט תודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר אף בזו התודה אינה מפוגלת והלחם מפוגל. ומקשה הש"ס כיון שהתודה אינה מפוגלת איך תפגל הלחם. ומביא ראי' מהא דמעשה שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. הנה שגפנים אוסרים את הזרעים אף שאין נאסרין. ודחי הש"ס התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן.

לדידי' דעבד איסורא קנסוה רבנן לחברי' דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן. ובתוס' יבמות (פ"ג.) דלר' יוסי ור"ש דס"ל גם בתבואה אף דהוי דאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם דידי' מותר. וסוגיא דמנחות הנ"ל כחכמים דבדאורייתא אוסר שאינו שלו יע"ש. ולפי זה ניחא דמותר לזרוע כיון שגם שלו אינו נאסר: ג) אך הרמב"ם הלא פסק בפרק ה' גם בתבואה אין אוסר שאינו שלו. ואעפי"כ שלו נאסר. ואזיל לטעמי' דפסק גם בשוחט תודה לאכול ממנה ומלחמה למחר התודה מפוגלת והלחם אינו מפוגל. וא"כ קשה שפיר על הרמב"ם. והא דכתב הראב"ד דלר"ש ניחא. היינו דר"ש ס"ל שגם שלו אינו נאסר. וכן משמע בר"ש. והא דמסיים אבל לחכמים אין הכוונה חכמים דפליגי על ר"ש ור' יוסי. אלא ר' יוסי בכלל חכמים. וכן פירש המפרש שעל ירושלמי עיי"ש שהוכיח מדלא אמר ר"ש כדעתי' משמע שזה ענין בפני עצמו עיי"ש. אלא שהוא פירש דר' יוסי לא סבירא לי' דאינו אוסר רק בכלאי הכרם. ור"ש סבירא לי' גם בכלאי זרעים. ולהראב"ד צ"ל דר"ש סבירא לי' גם שלו אינו נאסר וכן משמע בר"ש. ולפי דברי המפרש הנ"ל אזלי קושייתו שעל תשו' נודע בשערים. אך עכ"פ הי' לו להמחבר נודע בשערים להביא דברי הרמב"ם הנ"ל: ד) וגוף קושיית השואל מחורש כלאים בשביעית יש ליישב בפשיטות עפ"י דברי הר"ש פ"ז דכלאים דהזמורות נאסרים בשביעית דאין הפקר רק הפירות א"כ חיוב מלקות משום הזמורות. ותירוצו דמר צריך עיון ארוך בסוגיא דבת ששית הנכנסת לשביעית ואין הפנאי מסכים כעת: ידידו עוז הדוש"ת הק' אברהם. סימן שפט בשולי המכתב להרה"ג כו' מוהר"י נ"י אבד"ק נאשעלסק.

א) אשר הקשה בגמ' יבמות (דף ד':) דקאמר לתנא דבי ר' ישמעאל סתם בגדים צמר ופשתים צמר ופשתים דכתב רחמנא גבי כלאים למה לי והקשה כבודו שהרי הירושלמי הביאוהו הר"ש והתיו"ט ליש כלאים בהמתך לא תרביע כלאים יכול אפי' שחור ולבן בגד כלאים שעטנז יכול אפי' שני מיני צמר שני מיני פשתים תלמוד לומר צמר ופשתים יחדיו דוקא אלו מינים מחולקים לגמרי. ומזה נלמד להרבעת כלאים וכלאי זרעים דוקא שני מינים ממש. וא"כ צריך קרא דצמר ופשתים יחדיו ללימוד זה: ב' והנראה לי בזה. דהנה בתוס' סוכה (ה') תפשת מרובה לא תפשת עיקר הטעם דיש בכלל מרובה מועט. ע"כ תופסין המיעוט הודאי ומניחין ספק המרובה. ולאו דוקא במיליף ממקום אחר רק אף בפירוש הכתוב בעצמו כהא דימים שנים לטעמא דר' נחמי' משום דמספר שנים ודאי עיי"ש. וע"כ בכלאים שעטנז. דיש לפרש שני מינים ממש. ויש לפרש אפי' במין שיש בו חילוק קצת כגון שחור ולבן. ומ"מ שני מינים ממש פשיטא דהוי שעטנז אז תופסין הודאי שני מינים ממש. וזה לפי שיטת גמ' דידן כר' נחמי' משום דיש בכלל המרובה מועט. ע"כ א"צ קרא לזה. וירושלמי יש לומר דאזיל לשיטת ריב"ב דדוקא באין קצבה להמרובה. והכא יש קצבה להמרובה דכל חילוק שיש בצמר אסור: ג ויש לומר עוד דהנה בתוס' יומא (ע"ב.) בהא דתפשת מרובה כו' לפי הטעם דהמרובה ספק ע"כ אין מקילין מספק עיי"ש. וא"כ בכלאים אדרבה נתפוס לחומרא שכל חילוק אף במינו אסור. אך י"ל לפי הס"ד דלית לן לימוד על היתר כלאים בציצית. ומסברא אינו דוחה דהא ל"ת, חמור ומדצוותה תורה לתת תכלת בציצית. ואי אמרת שחור ולבן הוי כלאים. תצטרך לומר גזירת הכתוב הוא נגד הסברא דל"ת הוא תמיר מעשה. ע"כ הסברא מכרעת דלא הוי כלאים רק בשני מינים ממש וצמר ופשתים מיותר והירושלמי לפי האמת דכלאים בציצית שרי.

ואין ראי' מתכלת דשחור ולבן לא הוי כלאים: ד) אך אין תירוץ זה ברור בעיני. כי יש לומר דאף את"ל שחור ולבן הוי כלאים. זה מה שהוא שחור בטבע. ולא מה שהוא צבוע תכלת. אך י"ל כתירוץ הא'. ואי דנחמיר לאסור מספק. הלא הפר"ח והכרו"פ והנוב"י פסקו כהרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, כן נ"ל ליישב אם לא נדע תירוץ מרווח מזה: דברי דו"ז הדו"ש הק' אברהם. סימן שצ ב"ה יום ב' חיי נשיש לפ"ק פה סאכטשאב שלום לכבוד חתני חביב אלי כבני החריף ובקי משכיל ומפואר מגזע היוחסין מכל פינה מוהר"ר יצחק יהודה נ"י כעת האבד"ק קוטנא]. א אשר כתבת שהאחרונים הקשו להרשב"א דהנאה בהדי מצוה מותר. א"כ מאי צריך קרא להתיר כלאים בציצית. ותרצת דהא כלאים אינו אסור בהנאה אך צריך לבישה דאית בי' הנאה והא בחוש שיש לו הנאה. אך הנאה בהדי מצוה מותר אך לא לבישה בהדי מצוה. הדברים נראים: ב אך עיקר הקושיא לא אוכל להאמין שיקשה אותה מי שיש לו מוח בקדקדו [עי' יבמות ט'.] שהרי כל הטלית נעשה כלאים. ואין המצוה רק הציצית לא הטלית. וא"כ אף את"ל שלבישת הציצית מותר. מ"מ לבישת הטלית אסורה שאם תפר חוט פשתן בבגד צמר מצד אחד אסור ללבוש אף הקצה הטלית שאין בו פשתן לבד כמבואר בש"ך סימן ק"ה ס"ק י"ז. וא"כ הוה אמינא דאסור ללבוש הטלית: ג' אשר הוקשה לך על הרשב"א דא"כ גם למ"ד אשר מצות ליהנות ניתנו למה יאסר. לא קשיא. דטעם רשב"א דהנאה בטילה להמצוה. אך למ"ד ליהנות ניתנו הרי העיקר הנאה: דברי חותן זקינך דו"ש וש"ת ושישלח לך השי"ת רפואה ותהי' בריא אולם לתורה ופלפול ועבודה. הק' אברהם סימן שצא הלכות בכור אדם ב"ה ג' פ' בא תרל"ה לפ"ק פה קראשנעוויטץ. שוי"ר ישפות ד' לכבוד אהו' ידידי החריף ובקי בחדרי תורה משנתו זך ונקי כש"ת מוהר"ר יואב יהושע נ"י:

א) שאלתו שאלת חכם הגיעני בדבר ילד בכור שהרופאים הוציאוהו מרחם אמו בכפות באופן שהכפות הי' מפסיקים בין ראשו לרחם. ולדינא אני מסכים עם כת"ר דפטור מפדיון באופן אם לא הי' רוב היקף הראש נוגע ברחם כמו שיבואר בסוף דברינו. עי' בסוף דברינו שהנחתי בצ"ע משום ס"ס]. ולאשר אהוב לי לישא וליתן עמו בהלכה אשיבהו קצת בפלפול. ואומר אני כי יש מקום לחייבו בפדיון אפילו כל ראשו מכוסה בהכפות. דהנה בפרק בהמה המקשה (ס"ט:) איפלגו רב הונא ורבה ביצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר ר' הונא אמר למפרע הוא קדוש וכיון דנפק לי' רובי' איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה קדוש ומאי דזבין לא כלום זבין רבה אמר מכאן ולהבא קדוש ומה דזבין שפיר זבין. עוד שם פליגי ביצא שליש דרך דופן ואח"כ שני שלישים דרך רחם. רב הונא אמר למפרע הוא קדוש ורובא קמא ליתי' ברחם. ומבואר שם בגמ' דהני תרי פלוגתא בחד טעמא שייכי ולכאורה אינו מובן. וכבר עמד בזה הרב מהרי"ט אלגזי ותירץ בדרך רחוק כמבואר למעיין: ב) אולם ברורן של דברים ביצא שליש דרך דופן לרבה קדוש אף דמכי יצא שליש שני דרך רחם כבר הזה כולו כילוד ועדיין אינו מתקדש דהא לא נפק כל הרוב דרך רחם. ומה שיוצא עוד דרך רחם אינו מועיל דכבר הי' כילוד מתחילה. מ"מ דומה להגרים שליש ושחט שני שלישים דקי"ל דכשר אף דכי נפיק חיותא ליכא רוב בשחיטה ומיעוט בחרא כמאן דליתי' דכבר כלה חיותא. מ"מ כיון דשליש קמא בהגרמה אין בו די שיצא חיותא חשבינן לי' כמאן דליתי'. וכיון דאיכא רוב בשחיטה כשר. וה"נ דכוותי'. אבל למ"ד למפרע הוא קדוש דאגלי מילתא דמעיקרא הוה לידה. נמצא דאגלי מילתא דשליש ראשון שיצא דרך דופן לבד הוי לידה. ואין השני שלישים שיצאו אח"כ מועילים כלום.

למה זה דומה ליצא ראשו דרך דופן ואח"כ יצא שאר גופו דרך רחם דודאי אינו קדוש. וכההיא דיש בכור דיצא פדחתה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה: ג' והנה הרמב"ם פסק כמ"ד למפרע הוא קדוש (בתחילת לידתו) ולכאורה קשה דא"כ מה מקשה הש"ס בכורות (ט':) בהא דיצאו שני ראשיהם כאחד נהי דאי אפשר לצמצם חציצה מיהא איכא. ופרש"י הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם. הא למפרע הוא קדוש בתחילת לידתו ואז לא הי' חציצה. וכי היכא דאזלינן בתר תחילת לידתו לפטור כשתחילת לידתו הי' דרך דופן. כמו כן להיפוך ניזול בתר תחילת לידתו לחייב כשהי' בלא חציצה. ואין לומר דסוגיא דבכורות אליבא דרבה דא"כ הו"ל לרמב"ם לפסוק כסתם גמרא. בפרט דרב דמשני קושית הש"ס דבכורות הילכתא כוותי' באיסורי והוא רבי' דר' הונא: ד) ע"כ נראה דהנה בודאי טעמא דר' הונא דאמר למפרע הוי לידה משום דסופו לצאת כולה. ע"כ אמרינן דאפילו במקצת הוי לידה כשיצא אח"כ כולו. וכן הא דבראשו לבד הוי לידה ולא נשדי ראשו אחר רובו בפנים דכל מקום שרובו שם ראשו נזרק כדאיתא בסוכה (י':) וכן כשיצא רובו אף שראשו בפנים חשיב כולו כילוד. וה"נ נאמר להיפוך ביצא ראשו לבד. בכ"ז הטעם משום דסופו לצאת וכמ"ש הרמב"ן בחי' בהא דאיבעיא אם הלכו באברים אחר הרוב דאחר רוב אבר שבפנים אין להטילו שאין מיעוט שבחוץ עשוי להחזיר לפנים כדי שנטיל אותו אחר הרוב. מבואר דהא דיצא רובו הוי כולו כילוד משום דעשוי לצאת כולו. וזה הטעם ג"כ ביצא ראשו וזה ברור. ור"ה הוסיף דאפילו במקצת כשיצא אח"כ אגלי מילתא דמעיקרא הוי לידה שהרי יוצא והולך. ואין זה תלוי בברירה כיון שעומד לכך. וע"כ כשיצאו שניהם כאחד רק שאחד הקדים מעט ומ"מ לכך עומד מתחילה לצאת שניהם כאחד. רק שאי אפשר לצמצם שלא יהי' מתקרב לחוץ יותר.

וכיון שמתחילה הי' עומד לצאת בחציצה לא מתקדש למפרע. משא"כ ביצא שליש דרך דופן אין לומר דהי' עומד לצאת רוב האחר דרך רחם דהי' אפשר שיצא כולו דרך דופן ה) וא"כ בנ"ד שכתב כת"ר נ"י שאחזו להוולד תחת אזנים. ומתחילה עומד לצאת גוף הוולד לבד הראש בלא חציצה. חשבי' לי' כאילו יצא כך ומתקדש מחמת הרוב תיכף בשעת יציאת ראשו. שהרי ראשו לבד לא הי' נחשב לידה לולא דחשבינן כאלו הגוף ג"כ יצא כיון שעומד לכך. נמצא שכיון שחשיב כאילו רובו נגע ברחם אף שהראש לא נגע. מ"מ עיקר לידה הי' בנגיעת רחם. שהרי הראש בלא הגוף לא מהני ורוב לחודא מהני דקי"ל בכל התורה רובו ככולו והו"ל לידת הראש כמו מסייע לבד דאין בו ממש: ו עוד יש להביא ראי' דראש לבד לא חשיב לידה רק מחמת דחשבי' להגוף ג"כ כילוד. שהרי כתבו התוס' חולין (ס"ח) בהא דיצא מחותך עד שיצא רובו דאף דמיעוט שבפנים לא הוי כילוד. מ"מ האשה טמאה לידה ברוב וולדה. וקשה דא"כ כשיצא היום רובו מחותך ואח"כ יצא ראשו למחר נמני ימי טומאה וימי טהרה מלמחר שהרי לידת הראש ג"כ הוה לידה. אלא ודאי דלידת הראש בעצמותו לא הוה לידה וכיון דזכינו לדין דלידת הראש לא הוי לידה אלא משום דחשבי' להגוף ג"כ כאילו יצא. והרי מבואר בחי' הרמב"ן הנ"ל דהטעם משום סופו לצאת. וא"כ מהיכי תיתי שנאמר כאילו יצא הרוב בחציצה. שהרי סופו לצאת בלא חציצה: ז) וכל זה לפלפולא. אך באמת יש לדחות הקושיא שהקשיתי מההיא דבכורות דנימא למפרע הוא קדוש כיון שתחילת לידתו הי' בלא חציצה. די"ל הא דאמר ר"ה למפרע הוא קדוש. היינו דוקא אותו מיעוט שיצא. ופירוש ומכרו לנכרי. היינו שמכר אותו שליש לבד. ע"כ כיון דלמפרע קדוש אותו שליש לא מהני בי' מכירה. ובלאו הכי צ"ל כן לשיטת הפוסקים דעובר במעי אמו ליתי' במכירה.

וע"כ ביצא שליש תחילה דרך דופן כיון דאותו שליש אינו קדוש אף רוב שלאח"כ אינו מתקדש כיון דפתיכא בי' חולין. דשותפות נכרי פוטר מן הבכורה מה"ט. אבל להיפוך ביצא שליש דרך רחם והשאר דרך דופן או בחציצה. נהי דאותו מקצת יתקדש השאר לא יתקדש דהא פתיך בי' חולין. וכ"ש דרובו חולין אף אותו מקצת אינו קדוש: ח) ויש להביא ראי' דאפילו למפרע הוא קדוש הוא רק אותו מקצת. דאין לומר דכולו חשיב כילוד למפרע דא"כ נמני ימי טומאה וימי טהרה למפרע במקצת שיצא ביום ראשון. והרי הלכה רווחת בש"ס להיפוך. אלא ודאי כדכתיבנא בנא. וכיון דאין ראי' מההיא דבכורות אין לנו לחדש זה מדעתינו ט) וגם כי יש לומר לפמ"ש הרמב"ן וז"ל כגון שיצא חציו ברוב אבר כו' או דילמא אפילו למ"ד יש לידה כו' לא מקרי ילוד לענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשהו לא כותלי בית הרחם ולא אוירו ע"כ הרי מבואר דאף דחשבי' לי' כאילו יצא. מ"מ לא חשיב משום זה נגיעה בכותלי בית הרחם. הן אמת דלפי"ז צ"ל הא דביצא ראשו או רובו לבד כולו מקודש. לאו משום דחשבינן כאילו נגעו כותלי בית הרחם בכולו. אלא דממילא מתקדש השאר מכח ראשו או רובו. וא"כ קשה ביצא שליש דרך דופן יתקדש אותו השליש אגב הרוב שיצא אח"כ. וצ"ל לדעת הרמב"ן דלמפרע הוא קדוש שכולו מתקדש אגב המיעוט שיצא מתחילה אם יצא רובו אח"כ. וכיון דאם הי' יוצא המיעוט דרך רחם הי' כולו מתקדש אז. ע"כ כשיצא דרך דופן כולו חולין. ומ"מ בנ"ד לשיטת הרמב"ן בודאי אינו קדוש כיון שלא נגע בראשו. והרוב הנשאר דחשבינן לי' כיוצא לא חשבינן לי' כאילו נגע א"כ אינו קדוש: י) ואין לומר דמ"מ יתקדש אח"כ כשיצא רובו בלא חציצה. דומיא דיצא חציו ברוב אבר דחשיב כילוד לשאר דברים לשיטת הרמב"ן [דלא כהתב"ש] ולענין בכור לא נתקדש משום דליכא נגיעת רחם.

ומ"מ כשיצא אח"כ נתקדש אף דכבר הי' כילוד מתחילה וה"נ נאמר כן. אינו דומה. דמ"מ לענין בכור כיון דבעי נגיעת רחם שוב לא חשיב לידה כלל יציאת חציו ברוב אבר כיון דלא משכחת לה שיתקדש באופן זה. משא"כ ביציאת ראשו כיון שאם יוצא בלא חציצה מתקדש. שוב לא מהני נגיעת רוב אח"כ כשיצא הראש בחציצה וכמו דלר"ה דמלפרע קדוש כשיצא תחילה דרך דופן לא מהני יציאת רוב אח"כ. ה"נ ביציאת הראש כיון דלכ"ע הוי לידה לא מהני יציאת הרוב אח"כ: יא) גם הטעם שכתב כת"ר משום דבגלגולת תלה רחמנא נכון. הן אמת דלשיטת הרמב"ן א"א לומר כן. דא"כ איך יועיל יציאת רוב כשיצא מסורס בבכור הא לא נגע הגלגולת ברחם. אלא כבר כתבנו דלשיטת הרמב"ן בנ"ד פשוט דא"צ פדיון. יב) וכל זה אם הכפות הקיפו רוב היקף הראש אבל אם הי' רוב היקף מגולה לדעתי צריך פדיון. ומה שלמד מתוס' סוכה. כהלכתא בלא טעמא. דאף שאם לא הי' נוגע אלא במקצת ידו הי' שמי' לקיחה. מ"מ כשנוגע בכולו ידא ובמקצת הוי חציצה גרע. וכן בכהן, וה"נ בנ"ד אף שאם הי' נוגע רק ברוב היקף הי' מועיל ד דרובו ככולו כשנוגע בחציצה גרע. אני איני אומר כן. וטעם דברי התוס' דמצות ולקחתם הוא מעשה לקיחה ולשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי' מבואר דצריך הגבהה ואם הי' קוף מניח לתוך ידו לא הי' מועיל וכדאיתא בזבחים (יד.) הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף ורמי לי' אידים בעינן למיהדר ומישקל זימנא אחריתי יע"ש] ומעשה זו צריך לעשות בידו בעצמו בלא חציצה. וע"כ אם נעשה ע"י ידו בעצמו וגם ע"י ידו בחציצה. כיון שהי' יכול ליקח במקצת היד בחציצה ג"כ. שוב לא חשיב מעשה מה שלוקח במקצת היד בלא חציצה דהו"ל זה יכול וזה יכול. ונראה דטעם דצריך ליקח בלא חציצה לאו משום דאי לאו הכי לא מקרי לקיחה כלל.