שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 135

יהי' מותר משום ס"ס שמא כר' יהודה ולא נאסר על לאחר ט"ז בניסן. ואת"ל כרבנן שמא מתיר גם אחר שנזרע. לק"מ דבספק זה שמא התיר גם בנזרע. הוי חזקת איסור. ודעת רוב הפוסקים בספיקא דרבנן מועיל חזקה. והיכא דאיכא חזקה נגד ספק אחד שוב משום חד ספיקא לא שרינן לה. ועיין שב שמעתא שמעתא א' פרק י"ח. ובסתם תבואה דשרינן משום ס"ס שמא משנה העברה ושמא השריש קודם לעומר ולא נאמר כמ"ד האיר המזרח מתיר ואיכא חזקת איסור. לק"מ דאת"ל האיר המזרח מתיר הא איכא חזקת איסור נגד ב' הספיקות ושני הספיקות מוציאין מחזקה. אבל בנ"ד דספק אחד שמא כר' יהודה ונגד ספק זה ליכא חזקה רק נגד ספק האחר את"ל האיר המזרח מתיר. הרי החזקה מבטל ספק האחר ולא נשאר רק חד ספק וכך הם דברי ש"ש שם: יא נחזור לעניננו דלמ"ד האיר המזרח מתיר חשוב חדש איסור עולם. וי"ל דברייתא אתיא כמ"ד האיר המזרח מתיר ונסתלק הפירכא דמה להנך שכן איסורן איסור עולם. ונרווח בזה ליישב תמיהת התוס' מנחות (ס"ח:) לר"י ור"ל מנ"ל דיש שום תנא דפליג על ר' יהודה במה דאמר יום הנף מה"ת אסור. ולפמ"ש ניחא דע"כ ברייתא זו אתיא כוותי'. דאי כר' יהודה איכא למיפרך מה להנך שכן איסורן איסור עולם וכנ"ל: יב) אך עדיין קשה דניפרוך מה להנך שכן אין היתר לאיסורן. דהא ודאי גם חמץ לא חשיב יש היתר לאיסורו. דעל ימי הפסח שזהו האיסור אין לו היתר. תאמר בחדש שהוא איסור עולם ואין לו התלות בזמן והעומר או האיר המזרח מתירו. אך ז"א דיותר ניחא לי' הפירכא על איסור שאינו בא מאליו. ולמסקנא דאתיא מתרומה ומחד מהנך לק"מ דהא יליף טבל בגז"ש דחלול חלול מתרומה וטבל נמי יש היתר לאיסורו בהפרשה. וגם תרומה גופי' יש לו היתר בשאלה ולדעת רש"י פסחים (מ"ד.) נזיר חשיב יש היתר לאיסורו ע"י שאלה.

ועוד שאם כהן בלע שזפן של תרומה והקיאן שוב אין זר חייב עליהם כמו כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו חושש ולדעת ולדעת תוס' ישנים יומא אפי' זר הבולעם והקיאן שוב אין חייבין עליהם. הנה תרומה יש היתר לאיסורו יג' וכ"ז לר"א דמחייב בתרומה בשאר מיני פירות כמבואר בסוגיא. ע"כ איכא למילף מתרומה אבל לר' יהושע דקי"ל כוותי' דאין' חיוב בתרומה במשקין רק בתירוש ויצהר דבהו פשוט דשתי' בכלל אכילה ואין ללמוד כלל מהם למשקין היוצאין משאר פירות. וכיון דחדש הוא רק בה' מיני דגן אין משקין היוצאין מהן כמותן. דמה להנך שכן אין היתר לאיסורן. ומתרומה ליכא למילף כלל. ולר' יהודה דפסקו הרי"ף ורמב"ם כוותי' דכל ט"ז אסור. ולדידי' איסור חדש לזמן. ויש לומר כיון שהאיסור לזמן וכל זמן שעד ט"ז בניסן אין לו היתר (ובקידושין יליף מחדש ביום ט"ז שיש לו היתר בעומר ואעפי"כ נוהג בח"ל] ויהי' עד ט"ז בניסן ולא עד בכלל משקין היוצאין מהן כמותן. ליתא דלר' יהודה איכא למיפרך מה להנך שכן איסורן איסור עולם. וממנ"פ בין לר' יהודה בין למ"ד האיר המזרח מתיר איכא פירכא: סימן שפו שאלה חדש בזמן הזה נוהג בחו"ל או לא א' תשובה הנה הרא"ש בתשו' כלל ב' תמה על רבינו ברוך שכתב דחדש אינו נוהג בחו"ל במקומות רחוקים דלא גזרו אלא במקומות הסמוכים לא"י. וחולק עליו שהרי ר' ישמעאל ור"ע סוברים כר' אליעזר דחדש בח"ל מה"ת. ובט"ז כתב שתיבת ר' ישמעאל ט"ס שהרי בקידושין מבואר דר' ישמעאל חולק על ר' אליעזר. והדגמ"ר קיים הגירסא שהכוונה על אידך תנא דבי ר' ישמעאל דסובר דביאה לחודה לאחר ירושה וישיבה משמע. וע"כ אייתר לי' מושב ולכל מקום שאתם יושבים אתא: ב) ולפענ"ד נראה לקיים דעת רבינו ברוך דע"כ לא קי"ל דביאה לחודה לאחר ירושה וישיבה משמע.

שהרי לסברא זאת צ"ל דפסח שעשו בגלגל עפ"י הדיבור הי' דבפסח ביאה כתיב בה. ועיין בתוס' קידושין (ל"ז:) ד"ה הואיל. והנה בזבחים (דף קי"ח) מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בנ"י את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב ואידך ההוא מבעיא לכדר' יוחנן. ואם עפ"י הדיבור הי' טובא אשמעינן דקריב. הרי דהאי סוגיא דלא כר' ישמעאל. גם במגילה סתם לן תנא כר' שמעון. והיינו דלא כר' ישמעאל כנ"ל. גם בבכורות פליגי ר"י ור"ל אי קרבו בכורות במדבר משום דביאה כתיב בי' אבל משבאו לארץ כ"ע דקרבו ולר' ישמעאל אחר ירושה וישיבה הוא דנהוג לר"ל ודו"ק: ג ומה שכתב דר"ע סובר כר' אליעזר. לפענ"ד אין מזה הכרע דר"ע חולק על ת"ק. וז"ל הגמ' בקידושין (ל"ז.) מאן תנא דפליג על ר' אליעזר ר' ישמעאל הוא דתניא ללמדך שכל מקום שנאמר בו מושב אינו אלא לאחר ישיבה דברי ר' ישמעאל א"ל רע"ק והרי שבת שנאמר בהם מושבות ונוהג בחו"ל א"ל שבת ק"ו היא ומה מצות קלות נוהגות בין בארץ בין בחו"ל שבת חמורה לא כל שכן ומקשה הש"ס ר' ישמעאל אהיכא קאי אנסכים בנסכים ביאה ומושב כתיב חדא ועוד קאמר יע"ש. והדבר תמוה דמ"מ קשה על רע"ק מה הקשה רע"ק משבת. הרי בשבת לא כתיב רק מושב לחוד. עוד שם בסוגיא במאי קמיפלגי בקרבו נסכים במדבר קמפלגי ופירש"י בקירבו דכיון דכתיב ביאה ומושב ע"כ לאחר ירושה וישיבה משמע מה ראה רע"ק שלא למד כר' ישמעאל ומשני דרע"ק סובר קירבו נסכים במדבר וא"כ לאו להטעינה נסכים לבמה גדולה אצטרך כו' עיי"ש. וקשה לי דמ"מ י"ל דלאחר ירושה וישיבה משמע ולבמת נוב וגבעון אצטריך דאז הי' במת יחיד מותר. ור"י גופי' אומר כן בזבחים (דף קי"א) דאתא לזמן נוב וגבעון ועיין בתוס' שם ד"ה במה.

עוד קשה דהכא אמר דאי לאו דקרבו נסכים במדבר הי' ר"ע סובר כר' ישמעאל דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע. ובזבחים שם השיב רע"ק לר' ישמעאל דבכל מושבותיכם בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר הרי דרע"ק משמע לי' מושב דלא כר' ישמעאל אלא דלר"י ע"כ דלא קרבו נסכים במדבר ולר"ע אין ראי' לזה ועיין ברש"י שם: ד) ונ"ל ליישב כל זה דלכאורה קשה על הסוגיא דקידושין דמה בכך דר"ע סובר דקרבו נסכים במדבר מ"מ אצטריך קרא שיקרב נסכים בבמה גדולה. שהרי כמה דברים שקרבו במשכן שבמדבר ולא קרבו בבמה כמו חובות יחיד וחובות ציבור שאין קבוע להם זמן ומנחות. ונראה דהנה עיקר טעמא דביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה משמע. היינו דכיון דכתיב ביאה מוכח שלא הי' במדבר. ומזה ילפינן שאינו נוהג בח"ל וע"כ שאין פי' מושב מקום שאתם יושבים. ועל כרחין דלאחר ירושה וישיבה הוא. שבא ביאה ולמד על מושב. אבל לר"ע דקרבו נסכים במדבר רק בבמה שיקרב נסכים זה התחיל בארץ ובמה במדבר לא הוה. וא"כ אין ראי' שלא יהא נוהג בח"ל בעת היתר הבמות. ועוד דכיון דגלי קרא דאף בבמה קרבו נסכים. א"כ מצות נסכים במדבר ובבמה אחד הוא. והרי הי' נוהג מצוה זו בחו"ל. וא"כ הוה כאילו כתיב מושב לחודה. ולזה הביא ראי' משבת דמושב לחודה כל מקום שאתם יושבים משמע. וא"כ דברי רע"ק בקידושין ובזבחים אחד הוא דכיון דס"ל קרבו נסכים במדבר הוי כאילו כתיב מושב לחודה. ומושב לחודה מוכח משבת דכל מקום שאתם יושבים משמע: ה) אבל לר' ישמעאל דס"ל לא קרבו נסכים במדבר שפיר הקשה הש"ס לימא לי' אנא ביאה ומושב קאמינא ובא ביאה ולמד על מושב דלאחר ירושה וישיבה משמע ומתרץ חדא ועוד קאמר לי'. היינו דלדידי' הוי כאילו כתיב ביאה ומושב.

ואפי' לדידן דס"ל קרבו נסכים במדבר ואין ביאה מלמד על מושב והו"ל כאלו כתיב מושב לחודא כמו שבת מ"מ שבת ק"ו הוא. והש"ס הוכיח דלר' ישמעאל ביאה ומושב כתיב דלא קרבו נסכים במדבר. דאל"כ לדידי' דס"ל בפסחים וביבמות דהבערה ללאו יצאת. וא"כ אין שבת חמור משאר לאוין ומושב דכתיב גבי שבת גבי הבערה כתיב. ועל כרחין דאיהו לנפשי' משני דבנסכים ביאה ומושב כתיב. וא"כ אין ראי' כלל מר"ע דחדש נוהג בחו"ל. שהרי גבי חדש כתיב ביאה ומושב. דאל"כ מאי קאמר דר"י פליג על ר"א. ואף דביאה גבי עומר כתיב. מ"מ כיון דחד פרשה הוא הוי כאילו כתיב ביאה גבי חדש כמו בתפילין ופטר חמור ועיין בהר"ן ודו"ק: ו וראי' לזה דבמנחות (דף פ"ג:) כל קרבנות ציבור והיחיד באין מארץ ומחו"ל חוץ מן העומר ושתי הלחם ובגמ' שתי הלחם דכתיב ממושבותיכם תביאו ולא מחו"ל. וקשה שהרי בקידושין אמרינן דמושב לחודי' דברי הכל כל מקום שאתם יושבים. וע"כ דביאה דכתיב גבי עומר אשתי הלחם נמי קאי כיון דחד פרשה הוא וביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה משמע: ז) ולדעת הרמב"ם קשה שהוא פוסק דחדש בחו"ל אסור מה"ת. ופוסק דשתי הלחם אין באין מחו"ל. וצ"ל לדעתו דביאה דכתיב גבי עומר לא קאי אשתי הלחם. וע"כ דמושב למעט תו"ל אתא דאל"כ פשיטא. אלא דק"ל הא דאמרינן בסמוך עד כאן לא פליגי אלא בחדש אבל דכ"ע עומר ושתי הלחם מארץ אין מחו"ל לא דלא כהאי תנא דתניא ריבר"י אומר עומר בא מחו"ל ומה אני מקיים כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש בחו"ל דאורייתא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו זמן ביאה היא. וכיון דאורייתא הוא אקרובי נמי מקריבין. והדבר תמוה מנ"ל להש"ס דהתנא דס"ל דשתי הלחם אין באין אלא מן הארץ ס"ל דעומר נמי אין בא רק מן הארץ ודלא כריבר"י.

אלא ודאי דכיון דס"ל דממושבותיכם ולא מן ח"ל. והיינו משום דביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה משמע. וע"כ חדש אינו נוהג בחו"ל. וע"כ דאף עומר אינו בא מחו"ל. ועל כרחין דמשנתינו אתיא כר"ע דקרבו נסכים במדבר. דאל"כ מאי שנא נסכים מעומר דאינו בא אלא מן הארץ משום דכתיב בי' ביאה. והרי בנסכים נמי ביאה כתיב. וע"כ דבמשכן קרבו נסכים ובמקדש שדינו כמשכן בא מחו"ל. הרי דאף לר"ע חדש בחו"ל דרבנן ודו"ק: ח) וכן סתם משנה דכלים דשתי הלחם אין באין מחו"ל. וכן סתם משנה דשקלים דשומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה סוברים דחדש אין נוהג בחו"ל מה"ת. ובזה נדחה הראי' שהביא הרי"ף סוף פסחים מסתם מתני' דערלה. והרי כמה סתמי דאינו מה"ת. ולפי זה צריך להבין טעמא דמ"ד עומר בא מחו"ל משום דחדש בחו"ל מה"ת שהרי בין לר' ישמעאל בין לר"ע נראה דחדש בחו"ל דרבנן כנ"ל: ט ונראה דהנה במל"מ פ"י מהלכות מאכלות אסורות כתב דלמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן וחדש בחו"ל דרבנן א"כ אף בא"י בזהמ"ז אינו נוהג רק מדרבנן עיי"ש. והוא תמוה בעיני שהרי בפרק ר' ישמעאל מפרש תרי קראי דעד עצם היום הזה ועד הביאכם חד בזמן שב"ה קיים וחד בזמה"ז. הרי דאף בזמן שאין ב"ה קיים הוא מה"ת: ע"כ נראה לפי המבואר בכריחות (דף ט') דפריך בזמה"ז כיון דליכא מקדש לא נקבל גרים ומשני אמר קרא לדורותיכם. ומדברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסורי ביאה נראה בפי' דבזמן המקדש הי' הקרבן מעכב. ומ"מ בזהמ"ז אף בלא קרבן הוה גר. וה"נ בזמה"ז כיון דליכא א"י ורחמנא אמר לדורותיכם אף בחו"ל הוא נוהג. ובזה נתיישב לי הא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות תרומות דאף בימי עזרא נתבטל קדושת הארץ א"כ האיך הי' מביאין עומר בבית שני כיון דאין עומר בא אלא מא"י. ולהנ"ל ניחא דהא בעומר כתיב לדורותיכם.

ובזה נראה לפרש דברי הש"ס דקסבר חדש בחו"ל דאורייתא וכיון דאורייתא הוא אקרובי נמי מקריבין. דטעמא דמ"ד חדש בחו"ל דאורייתא משום דסובר דבזמן דליכא א"י אף בחו"ל אסור מה"ת. וא"כ חזינן שנשתנה הדין בשעת ביאתם לארץ. שהרי קודם ביאתם לארץ לא נתקדש הארץ כדאמרינן בנדה (מ"ז.) אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. הרי דאף שירושה להם מאבותיהם. מ"מ קדושת הארץ לא התחיל רק לאחר ביאתם לארץ. ומ"מ לא נאסר בחו"ל. וא"כ אין ללמוד לדורות ממדבר. שהרי לדורות בזמן דליכא ארץ נוהג אף בחו"ל והוי כאילו כתיב מושב לחודי' ומושב לחודי' כל מקום שאתם יושבים משמע. וה"נ לענין עומר כיון דלדורות בזמן דליכא ארץ נוהג אף בחו"ל. ובמדבר לא הי' נוהג. ע"כ שנשתנה הדין ואין ללמוד שאף אח"כ אינו בא מחו"ל ודו"ק היטב. אבל לדידן דקי"ל דאין עומר בא רק מארץ. על כרחין שאף לדורות לא הותר יותר מקודם דהיינו בא"י אף שעתה אין חילוק בין א"י מחו"ל. וה"ה חדש שאינו אסור אף בזמה"ז בחו"ל ודו"ק: יא) ונ"ל ראי' לזה דלמ"ד חדש בחו"ל דאורייתא ה"ה דעומר בא מח"ל. מהא דאמרינן בר"ה (י"ג). עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו. אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ולכאורה קשה בפשיטות הו"ל להקשות דהא גדל בחו"ל שהרי קודם ביאתם לארץ לא נתקדש הארץ כמו שהבאתי מסוגיא דנדה. אלא ודאי דלמ"ד חדש בחו"ל דאורייתא עומר בא מחו"ל וסוגיא דר"ה על כרחין אזיל אליבא דמ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע. דאי לאחר ירושה וישיבה משמע לא נאסרו אז וע"כ מקשה מקצירכם:

יב) עוד נ"ל ראי' דחדש בחו"ל לאו דאורייתא מהא דאמר בפרק ר' ישמעאל (ס"ח:) שתי הלחם מאי שיתירו שלא כסדרן היכי דמי כגון דזרעינהו בין העומר לשתי הלחם וחליף עלייהו שתי הלחם ועומר מאי כסדרן שריין שלא כסדרן לא שריין או דילמא שלא כסדרן נמי שריין. ופשיט לה מהא דאמר רע"ק אם אתה אומר עומר בא מן החטין אין שתי הלחם ביכורים ואם איתא משכחת לה דזרעינהו בין עומר לשתי הלחם ומשני מי סברת ביכורים לפירא קאמרינן למזבח קאמרינן והא אכיל לה מזבח מפירי דהאי שתא ופרש"י שהרי גדלו ביחד. ולפי זה לא מתוקמא בעיין רק במנחת קנאות שבא מן השעורין דאי במנחת חיטין אם יביא אותה קודם לשתי הלחם לא יהי' שתי הלחם ביכורים. ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ז מהלכות תרומות ומעשרות תבואה שזרעה קודם לשתי הלחם וקצרה לאחר העומר הרי זה ספק אם מביא ממנו מנחות קודם לשתי הלחם. וא"כ הי' צריך לבאר דדוקא במנחת קנאות הספק אבל בשאר מנחות פשיטא דאסור: יג) ונ"ל דלכאורה קשה על תי' הש"ס דהא בין העומר לשתי הלחם דשנה הבאה שנה וחמשים יום. והנה בר"ה (דף י"ג.) מבואר דתבואה שהביאה שליש לפני ר"ה נקצרת בחג. הרי דבחמשה יום מליא משליש עד גמר בישולה. והנה בסוגיא שם עומר שהקריבו ישראל במדבר מהיכן הקריבוהו א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי אלמא קים להו ופריך דילמא לא עייל כלל ומשני בחמשה יומא מי קמליא אלא ארץ צבי כתיב בה ה"נ ארץ צבי כתיב בה. ובתוס' שם הקשו אע"ג דלעיל אמר דט"ו יום צריך שישהה עד גמר בישולה שאני עומר דסגי באבוב עיי"ש. ומ"מ מבואר דלפי קושית הגמ' ודילמא לא עייל כלל ראוי' התבואה לגדל בחמשה עשר יום משליש עד גמרה ובחמשה ימים מתחילתו עד אביב. וכ"ש שבעשרים יום ראוי' לגדל מתחילתו עד סופו.

וא"כ יכולים העומר והשתי הלחם לגדל בשתי שנים באופן שלא יגדלו בשנה אחת כלל: יד) וצ"ל דהש"ס דהכא סובר כר' ירמי' דאינו יכול לגדל מתחילתו עד אביב בחמשה ימים. וא"כ קשיא עומר שהקריבו ישראל מהיכן הקריבוהו. ואין לומר כל שלא הביא שליש ביד נכרי. דהא קי"ל דאפי' קודם שהביא שליש כל שקצרו לאדם הוי קצירה. וא"כ הגיע לקצור ביד נכרי. וע"כ דהש"ס תירץ למארי' דהאי מימרא דהוא רע"ק דסובר דלא מקרי קצירה עד גמר בישולה. אבל לדידן ע"כ לומר דעומר שהקריבו ישראל במדבר הקריבו מתבואה שלא גדל כלל ביד נכרי ומוכח דתבואה יכול לגדל בעשרים יום. ומשכחת שיבואו שתי הלחם מאותם שזרעו לאחר הניסן. היוצא מזה שהרמב"ם דחה לסוגיא לפי שיטתו דחדש בחו"ל דאורייתא. וא"כ איכא סייעתא מסוגיא זו לדעת רבינו ברוך דחדש בחו"ל לאו דאורייתא: טו) שוב ראיתי בתוס' מנחות (דף מ"ה:) שכתבו דבמדבר לא קרבו שתי הלחם משום דכתיב כי תבואו אל הארץ. ומבואר מזה כדעת רבינו ברוך. דאל"כ נדרוש ממושבות דכתיב גבי שתי הלחם דמותר להביא מחו"ל כנ"ל: טז) ואגב אזכיר מה דתמוה לי בדברי התוס' שם שכתבו דלרע"ק דסבירא לי' דביאה לאו לאחר ירושה וישיבה משמע ע"כ קרבו במדבר. והרי בבכורות פליגי ר' יוחנן ור"ע אם קרבו בכורות במדבר ופריך לר' יוחנן והא כתיב כי יביאך וא"ר אלעזר משום דכתיב והיו בהוייתם יהיו וכי יביאך דרשינן לה עשה מצוה זו בשביל שתכנס לארץ. ומוכח דאי לאו קרא דוהיו הוה אמרינן דאינו נוהג במדבר. ואין לומר דס"ל דביאה לאחר ירושה וישיבה משמע. דא"כ מאי אריא במדבר אף בארץ לא הי' נוהג עד שבאו לשילה: יז) ועוד נראה דלדעת הראב"ד דתרומה בחו"ל דאורייתא אין חדש אסור בחו"ל רק דרבנן דהנה בקידושין (ל"ז) איבעיא להו חדש לת"ק דאורייתא או דרבנן.

דאורייתא וה"ק ת"ק חוץ מן הערלה והכלאים דהילכתא גמירי לה וכ"ש חדש דמושב כל מקום שאתם יושבים משמע ואתי ר' אליעזר למימר חדש אינו נוהג אלא בארץ דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע או דילמא ר"א לחומרא פליג עיי"ש. ולכאורה למה הקדים דערלה וכלאים הלכתא גמירי לה. שהרי בסוף ערלה תנן בהדיא דכלאים מדברי סופרים. ומה צורך להש"ס לומר דמתני' פליג מההוא דערלה. ונ"ל דהנה בקידושין (דף ל"ח.) תניא רשב"י אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ודין הוא שינהגו בין בארץ בין בח"ל ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור הנאה נוהג בין בארץ בין בחו"ל קו"ח לכלאים כו' ובסוף הסוגיא כתבו התוס' דמש"ה אנן לא דרשינן לההיא ק"ו משום דכתיב גבי כלאים שדך למעט חו"ל. ולפי זה קשה דיש לומר להיפוך ומה כלאים איסורו איסור הנאה כו' קו"ח לחדש שאינו נוהג בחו"ל. ואין לומר הא גלי קרא מושבותיכם ז"א דהא לר' ישמעאל דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע רק פריך לי' ר"ע משבת והשיב לו ר"י שבת קו"ח היא הרי דמשום קו"ח עקרינן לקרא מפשטי'. ה"ה דלר"ע דמשום ק"ו מפרשינן לקרא לאחר ירושה וישיבה. אמנם למ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן משום דבטלה קדושת הארץ וה"ה דבטל לענין כלאי הכרם. אבל חדש ע"כ בזמה"ז דאורייתא משום דכתיב לדורותיכם כנ"ל. וא"כ איכא פירכא מה לחדש שכן נוהג בזמה"ז. אבל בעל האיבעיא ס"ל כר' יוחנן דתרומה בזמה"ז דאורייתא. ע"כ הקדים דערלה וכלאים הלכתא גמירי לה ומתני' דערלה כמ"ד דרבנן. וא"כ לדעת הראב"ד דפסק כר' יוחנן ע"כ חדש בזמה"ז אינו רק דרבנן: יח) בקידושין (דף ל"ז:) מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי סד"א בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. והקשו בתוס' דהא בפסחים ילפי לה מקראי. ותירצו דחד לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים.