שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 134

אף דמקום הנמוך משמש לכותל ומשמש גם לסכך. מכ"ש דיש לומר דלזה הוא דופן ולזה הוא סכך. המגיה]. [וכהאי גוונא בתוס' סוכה לענין דופן עקומה דאין ישנים תחת הסכך שמעקמין ומ"מ אם סכך פסול ארבעה חוצץ וחולק הסוכה לשנים והסכך פסול עם הסכך כשר שמצד אחד פחות מד"א אמרינן דופן עקומה מצד זה לסוכה שבצד זה ומצד השני אמרינן דופן עקומה לצד הראשון]: ג) ולאחר העיון נראה דברי המע"מ נכונים. דהנה צריך להבין הדין דמקום שאיש ואשתו ישנים והדלת מבחוץ פטור מן המזוזה הלא צורת הפתח סתימה מעליא וקי"ל חודו הפנימי סותם. והרי יש הפסק מחיצה בין חלל הבית שישנים בו בין המזוזה. אך נראה דמסתמא אין ברוחב המשקוף ארבעה. וא"כ לא הוה מחיצה לגבי המזוזה דכל מחיצה העשוי' לפחות מד' לאו מחיצה. ואפי' אם יש ברוחב המשקוף ארבעה הלא קי"ל חודו הפנימי סותם והמזוזה לחוץ מחודו הפנימי. ומה שהוא חודו הפנימי לגבי הבית הוי לגבי המזוזה חודו החיצון וחודו חיצון אינו סותם. ואין הפסק בין המזוזה ובין הבית. דעובי הפתח מקום המזוזה הוי פרוצה במלואה לבית. זה אמר בני מהר"ש נ"י. ונהי דנגד מקום תשמיש חשיב מחיצה. הלא אין האיסור מצד התשמיש רק מצד המזוזה שפוגם בקדושתה: ד ומהאי טעמא נ"ל בחצר קטנה שנפרצה לגדולה כדאיתא בעירובין (צ"ב) צואה בגדולה אסור לקרות ק"ש בקטנה. צואה בקטנה מותר לקרות ק"ש בגדולה. ובדין תשמיש בבית שיש בו ספרים נהפוך הוא. ספרים בקטנה אסור לשמש בגדולה. ספרים בגדולה מותר לשמש בקטנה. דהתם האיסור מצד הק"ש שצריך להיות במקום קדוש. ע"כ אם קורא שמע בגדולה והצואה בקטנה מותר דלגדולה הא יש לה גיפופי. ואם קורא בקטנה והצואה בגדולה אסור דאין לה גיפופי. והכא האיסור מצד הספרים שצריכין להיות במקום קדוש.

ע"כ אם הספרים בגדולה מותרו וכיון שמוכח שאין האיסור מצד התשמיש רק מצד המזוזה. וא"כ הוי איסור ממנ"פ במזוזה שצריכה להיות בחלל השער של חצר הפנימי. דע"כ אי אפשר לחושבה כאילו אינה שם שהרי הפנימית צריכה מזוזה. וע"כ תחשוב המזוזה שישנה שם ואסור שאין המקום קדוש. דבשלמא אם הי' אסור מצד התשמיש הלא אין בפנימית שצריך לה המזוזה איסור התשמיש. אך עכשיו שהאיסור מצד המזוזה א"כ שפיר איכא ממנ"פ בפנימית כנ"ל ודו"ק: סימן שפד א) סעיף ויו לשון הרמב"ם וכן התקרה שאין לה כתלים אלא עומדת ע"ג עמודים מכאן ומכאן אעפ"י שהוא כתבנית בית הרי זו פטורה לפי שאין לה מזוזות שאלו העומדים להעמיד התקרה הם עשויות. משמע דאף בלא מחיצות חשיב בית. וכן משמע ברמב"ם פי"ד מהלכות ט"צ דתקרה הבנוי' ע"ג עמודים מטמא בנגעים דחשיב בית ולא קי"ל כר' שמעון דאמר דבלא ד' דפנות לא חשיב בית אלא כרבי דפליג עליו כדאמר בירושלמי דרבי פליג עלי' דר' שמעון. דאין לומר דהטעם משום דהוי צה"פ דכיון דעמודים להעמיד תקרה עשויות ולאו לשם פתח לא חשיב צה"פ. דבפ"ק דעירובין מדמי צה"פ דשבת לפתח דמזוזה. וא"כ אמאי מטמא בנגעים: ב) גם אין לומר משום פי תקרה יורד וסותם. דאפי' בשני רוחות זה כנגד זה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. כ"ש בכל ד' רוחות. ואפי' לפירש"י דרב ס"ל בכל ד' רוחות אמרינן פי תקרה יורד וסותם. מ"מ קשה שהרי הרמב"ם בהלכות ט"צ למד הדין ממשנה. וקשה לשמואל. אלא ודאי אפי' בלא שום מחיצות חשיב בית בתקרה ועמודים. והא דכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות מעשר דארבעה עמודים ותקרה על גביהן אין קובע למעשר. הטעם משום דאין בית קובע למעשר אא"כ נכנס דרך הפתח וזה לאו פתח הוא דעמודים להעמיד התקרה עשוי':

ג) סעיף ז' מרפסת שהוא דרך לעלות בה לעליות ובית שער והגנה פטורים ואם בית פתוח כו' לאחד מאלו חייבים נראה לפרש מרפסת כיון שצריך לעלות ממנה לעליות בסולם לא חשיב העליות וחות למרפסת דסולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו וזה וזה להקל כדאיתא בעירובין. וה"נ חשיב מחיצה להקל. ובאמת כי י"ל דשאני עירוב דאזלינן בי' להקל. אבל לענין מזוזה נאמר תורת פתח עליו להחמיר. אך מכאן למדנו דין זה. ולא דמי להא דלקמן סעיף י"ט דאם עשוי פתח למעלה חייב למעלה במזוזה אף שיורדין מן העלי' תיכף לסולם דרך הפתח. ואי תורת מחיצה עליו א"כ אינו פתח כלל. לק"מ דהא אין מן הבית לראש הסולם עשרה ושפיר הוי פתח למעלה: ד) סעיף יוד וי"א שבהמ"ד חייב במזוזה. תמי' משמעתא דיומא (י"א) דמפורש שם בה"מ אינו מטמא בנגעים. ומפורש שם דילפינן מזוזה מנגעים והא דירושלמי יש לפרש בבה"מ של יחיד וכמ"ש ביומא שם: ה) סעיף י"א והחניות שבשווקים פטורים. הט"ז כתב החניות כיון שאין יושבין בהם בלילה חשיב עראי ופטור ממזוזה כמו לענין חזקה. וראי' זו תמוה דהתם משום דבעינן רצופות. וחנות שבשווקים היינו שאינם פתוחים אלא ליום השוק. ודומה לסוכת של יוצרים דחיצונה פטורה כיון שאינה רק לסחורה ואינה דירת הגשמים. אבל חנות דילמא חשיב בית דכן מפורש ברמב"ם פ"ד מהלכות מעשר דחנות קובע למעשר כמו בית. וביומא (דף י'.) מדמה מזוזה למעשר עיי"ש דקאמר בשלמא מזוזה כו' אלא מעשר דילמא אתי כו' יע"ש. וזה אפי' לדעת הרמב"ם דבית האוצרות פטורים כ"ש לדידהו דבית האוצרות חייבין. ובספר יד הקטנה חולק ג"כ על הט"ז. אך דמיונו מסוכת החג אינו דומה דשם משום דסוכה דירת עראי בעינן. אך הדמיון מסוכת יוצר נכון גם הראי' ממעשר נכון:

ו) סעיף י"ד בית שאין לו תקרה פטור הי' מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה אם הי' הקרוי כנגד הפתח חייב במזוזה. ק"ל דאפי' אינו כנגד הפתח דלמה נגרע משערי חצירות שחייבין משום שנכנסין דרך שער ההוא לבית דרך החצר. וצ"ל כיון שאין למקורה ד' דפנות דלר"ש לא חשיב בית כלל אף דאנן לא קי"ל כן אלא כרבי בירושלמי כנ"ל סעיף ו'. עכ"פ גם לרבי לא חשיב בית גמור שיתחייב גם שער החצר מחמתו. דומה לסוכת יוצרים החיצונה דלא מחייבא משום בית שער דפנימית משום דפנימית לא קביעא אף דפנימית מחייבא. מ"מ לא חשיב קבע גמור שיתחייב גם הבית שער מחמתו. ה"נ בית שאין בו ד' דפנות לר' שמעון: סעיף ט"ו הרמב"ם פוטר בית שאין בו דלתות. וק"ל מהא דמזוזה מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר. ובגמ' מ"ט כי היכי דתנטרי' פירש"י שיהי' כל הבית משומר. ולדעת הרמב"ם הרי עובי הפתח חוץ מהדלתות ואינו בכלל בית לחיוב. אך להרמב"ם דעיקר מצות מזוזה אינו לשמירה. ואדרבא מדקאמר בגמ' משום שמירה ולא משום שיהי' עובי הפתח נפטר ממזוזה ג"כ. ש"מ שאין חיוב בלחוץ מהדלתות אך לדעת רש"י בכמה מקומות וכן לשון כמה פוסקים וכן בזוה"ק דעיקר מצות מזוזה לשמור האדם [בנפשו ונמשך גם לגופו ולא קשיא קו' הרמב"ם] א"כ מוכח דגם עובי השער שחוץ מדלתות מחויב. ומוכח דגם בית שאין בו דלתות חייב: ח) סימן רפ"ט ש"ך סק"ד בשם הירושלמי דכשהפתח גבוה הרבה נותנה צנ כתפיו אבל לא למעלה מכתפיו בענין שלא יראה אותה. תמוה שהרי הכתפים למטה מן העינים ואדם מביט למעלה ולא למטה כדאיתא בב"ק (כ"ז:) ובתוס' ורא"ש שם. ונראה דהכי פירושא דכשהפתח גבוה באופן דשליש עליון אינו גבוה יותר מארבעה או חמשה אמות דרואה המזוזה קובעה כדרכה בשליש עליון. אך כשגבוה הרבה יותר זייחר ואם נניחנה בשליש עליון לא יראנה מה יעשה לקובעה כתקנה.

לא יחשוב הפתח רק כשיעור קומת האדם שהאדם משתמש בו וקרינא בי' דרך ביאתך. וכ קובעה כנגד כתפיו שבזה הוה הרחקת טפח מקומתו כן נ"ל הפירוש הגם שהוא עדיין דחוק: ט) ענין חנוכת הבית שעושין. והמנהג לעשות בשבת. הנה בירושלמי כתב דבית שחוזר עליו מעורכי המלחמה דוקא בא"י ולא בחו"ל דאין מצוה לחנכו. ויש לעיין כשיושב בו לסעודת שבת ושמחת יו"ט הלא מצוה הוא. וא"כ אם יבנה בית לשבת ויו"ט יחזור מעורכי המלחמה. ואין לומר דלשבת ויו"ט לבד חשוב עראי שהרי ביומא (י'.) דלשכת כה"ג מחויב במזוזה אף דאינו אלא לשבעה ימים וחשיב עראי כדאיתא ריש סוכה. מ"מ כיון דכהן גדול יושב בו בכל שנה חשיב קבע ה"נ כיון דכל שבת ויו"ט יושב בו יחשב בית קבע ויחזור עליו עורכי המלחמה. וא"כ אף שבנאה גם לימות החול וכי בשביל זה יגרע. וצ"ל דמ"מ אינו מצוה הישיבה בו רק הסעודה והשמחה לא עצם הישיבה בבית. האומנם כי בש"ע או"ח תקי"ד ברמ"א דכיבוי בית לאכול בו חשיב אוכל נפש עצמו ועי"ש ברשב"א ור"ן. אין כן דעת הירושלמי נדרים ריש פרק ד' דכלים שאוכל בהם לא חשיב אף מכשירין. והירושלמי לשיטתו ע"כ לא חשיב מצוה לחנכו. אך לדעת הרמ"א הנ"ל שפיר הוי מצוה בחינוך שבת ודו"ק: סימן שפה הלכות חדש שאלה. לברר דין משקין הנעשין מתבואה חדשה: א תשובה פסחים (כ"ד:) אמר ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. א"ר זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד ואלו מתותים תאנים ורמונים לא כו' מ"ט משום דלא קאכיל להו דרך הנאתו. וקשה טובא ברייתא דחולין (ק"כ:) בכל הני דחשיב משקין היוצאין מהן כמותן. ולמה הא לא קאכיל להו דרך הנאתן.

וכבר נתקשה בזה חכ"צ בתשו' סימן כ' ונדחק לומר ר' זירא לא שמיע לי' הא ברייתא. ועוד קשה דא"כ מ"ט דר' אליעזר שם ממשנה דתרומות דמחייב קרן וחומש במשקין היוצאין משאר פירות של תרומה. הא לא קאכיל להו דרך הנאתן. וכי יאכל אמר רחמנא. עוד צריכין עיון דברי תוס' שהקשו על אביי פסחים שם דמשני על הא דר' זירא דמשם לא תסתייע דשאני התם דזיעה בעלמא היא. ול"ל טעם זה תיפוק לי' דגמרינן ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתיב תירוש ויצהר תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא כבש"ס חולין שם ע"כ דברי התוס'. ולמה לא הקשו התוס' כן לר' זירא גופי' דמשם לא תסתייע דגמרינן ערלה וכו' גם בזה נתקשה חכ"צ ונדחק. גם תמוה תירוץ התוס' דהא דאיצטריך למילף התם פרי פרי מביכורים לאו למעוטי שאר משקין אצטריך דמן הדין אפי' תירוש ויצהר לא הי' ליחשב למשקין פירי דזיעה בעלמא הוא כדאמר הכא והתם איצטרך למילף שנחשב משקה של תירוש ויצהר כמו הפירי עכ"ל. מה בכך דלא אצטריך. מ"מ השתא דגמר פרי פרי מבכורים שוב א"צ לטעם דזיעה. ואין לומר דלא גמרינן לפטורא ע"כ צריך טעמא דזיעה. וגז"ש דפרי פרי אהני רק לחיובא בתירוש ויצהר. ליתא דהא בכורים כתיב בהו גופייהו קרא להביא ענבים ודרכן לחיובא כבש"ס חולין שם ואעפי"כ אהני הא דגמר מתרומה שלא להביא רק היוצא מזתים וענבים. הנה דאהני קרא לקולא שלא יהי' משקין היוצאין כמותו ואין לומר דהא חומרא שצריך להביא הפרי דוקא דא"כ מה מקשה התם כדבעי' למילף מבכורים שמשקין היוצאין מהן כמותן. מה לבכורים שכן חייבין עליהם מיתה וחומש ואיך יועיל חומרא דקו"ח להקל שיהי' מותר להביא משקה. ע"כ דהא חומרא חשיב שמשקין כמותן. ושאינו כמותו קולא. וע"כ דאף להקל גמרינן. זה הקשה חתן בני מוה"ר יצחק יהודא נ"י [כעת אבד"ק קוטנא]: ב) ונראה ליישב כ"ז.

דהנה שם בחולין תחילת הסוגיא מקשה. אכילה אמר רחמנא והא לאו אכילה הוא. ומייתינן שם תלת קראי בחלב ובחמץ ובנבילת עוף טהור לרבות השותה. ובאין איסור הבא מאלי' לא גמר מהני רק מתרומה דגמר מבכורים. דתני ר' יוסי פרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין תלמוד לומר תביא. ולמ"ד דן מינה ואוקי באתרה לא גמר תרומה מבכורים בשאר פירות כיון שאין תרומה נוהג במשקה רק בתירוש ויצהר א"כ גם כשהפריש פרי ועשה ממנו משקה אינו כמותו אלא בתירוש ויצהר. (ובכורים אף שג"כ אינו נוהג במשקה כלל. מ"מ עיקר שם בכורים שאינו רק שיראה פני הבית חל משיעשה משקה]. ושוב נשאר הסברא דאינו חייב רק על אכילה וגמר בכורים מתרומה ג"כ כנ"ל דאינו חייב על משקה לבד מתירוש ויצהר. וע"כ אינו יכול להביא משקה רק תירוש ויצהר והדר גמר ערלה מבכורים. וכל זה סובב על קוטב דאכילה אמר רחמנא ולא מחייב על שתי': ג) אך יש לעיין נהי דלא חייב בערלה משום אוכל. מ"מ יתחייב משום נהנה. דלא גרע שותה מנהנה. אך התירוץ בזה דלא חייב משום נהנה רק במידי דמאכל. אבל זה שמשקה ואין בו איסור אכילה גם משום נהנה אינו חייב דהא לא יאכל כתיב ואינו חייב רק במידי דמאכל. וגדולה מזה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות כריתות בנקודה נפלאה דכשלא חל איסור אכילה משום אין איסור חל על איסור גם איסור הנאה אינו חל. וכ"ש בזה שאינו בר אכילה כלל: ד) ור' זירא הוקשה לו דנהי שאם הי' משקה מעולם ולא חל עלי' איסור אכילה לא הי' חל איסור הנאה. מ"מ כיון שתחילה הי' פרי מאכל כשסחט ושתה הרי נהנה מפרי מאכל ההוא ויש שבח של פרי מאכל במשקה ויתחייב משום נהנה מפרי מאכל. ולמה אין סופגין משום ערלה על משקין היוצא משאר פירות משום נהנה.

מזה מוכיח דאינו חייב רק דרך הנאתן ואין דרך הנאתו של פרי לסחוט משקה ולשתות. ע"כ אין זה דרך הנאתו של פרי. ואף שזה דרך הנאתו של המשקה. הא המשקה לאו בר אכילה ואינו חייב עליו אף שהוא איסור הבא מאליו. דגמר פרי פרי מבכורים רק שתאמר שחשיב נהנה מפרי מאכל בזה שוב מהני טעמא דאינו דרך הנאתו. וע"כ בכל הני דחשיב בחולין משקין היוצאין מהן כמותן דשתי' כאכילה וגם עכשיו חשיב פרי מאכל ועכשיו ודאי הדרך בשתי' והוי דרך אכילתו וע"כ לק"מ לר' זירא מהא דחולין. ושתי הסוגיות דפסחים ודחולין עולות בקנה אחד: ה אך לאביי דמשני משום זיעה בעלמא הוקשה להתוס' דע"כ סוגיא דחולין דיליף פרי פרי לית לי' טעם דזיעה. דאי אית לי' למה לי' ילפותא דפרי פרי וע"כ לא ס"ל זיעה בעלמא וסגי לי' בטעמא דפרי פרי לבד. וא"כ למה לי' טעמא דזיעה. ומתרצים התוס' דלעולם אית לי' לסוגיא דחולין טעמא דזיעה וצריך ילפותא דפרי פרי לחייב על היוצא מזתים וענבים. וע"כ צריך טעמא דזיעה שלא יתחייב מ"מ משום נהנה כנ"ל בדר' זירא: ו) ולפי"ז מבואר דמ"ש הלח"מ להתיר שכר חדש בזה"ז מכח סוגיא דפסחים דמשקין חשיבי שלא כדרך אכילתו ואין בו איסור תורה עכ"פ יע"ש. ליתא דבחדש דילפינן מחמץ חלב נבילת עוף טהור דמשקין היוצאין מהם כמותו כבש"ס חולין שם דמשקה חשיב פרי ומשקה זו דרך לשתותו. וסוגיא דפסחים אינו רק בערלה דילפינן מבכורים ובכורים מתרומה דכל שאינו תירוש ויצהר לא חשיב המשקה פרי. רק שלא יחשב נהנה מפרי ראשון דיש שבח פרי במשקה. בזה אמרינן דלגבי פרי ראשון הוי שלא כדרך הנאתן אבל במשקה ודאי חשיב כדרכו ז) אך לאחר העיון יש מקום להתיר משקה חדש מה"ת מתוך סוגיא דחולין גופי'.

דהנה קשה לי בסוגיא שם דמקשה תינח איסור הבא מאליו ופרש"י ותוכל למילף מיני' טבל חדש כו' והא גם בחדש איכא למיפרך מה להנך היינו חמץ חלב נבלת עוף טהור שכן איסור עולם ואין היתר לאיסורן תאמר בחדש שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו. דהכי אמרינן בקידושין (ל"ח.) ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו. פרש"י אין איסורו איסור עולם אלא כל ט"ז בניסן דכתיב עד עצם היום הזה. ויש היתר לאיסורו וביום ט"ז עצמו איסורו ניתר אם יש עומר קרב. והנה בהא דאין איסורו איסור עולם יש ליישב לכאורה דחמץ יוכיח שאינו איסור עולם רק בימי הפסח. אך ז"א מתרי טעמי. דאינו דומה חדש לחמץ שחוזר לאיסורו לשנה הבאה והיא קצת איסור עולם דלעולם אסור בימי פסח. משא"כ חדש דמשעבר ט"ו בניסן הותר לעולם. והרי כל הילפותא הוא במה הצד (ובדף קט"ו:) על מה הצד פרכינן פירכא כל דהו. ועוד דאינו ברור דחמץ לא מקרי איסור עולם. מאחר שמחויב לבערו מן העולם. ולא יבא לכלל היתר. וראי' לזה הא דיליף ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר. ולא פרכי' מה לנותר שכן איסור עולם. וכבר הקשה כן הפנ"י. ותי' דר' יהודה לטעמי' חמץ שעבר עליו הפסח אסור. אך מה נעשה לרש"י שפסק אין ביעור חמץ אלא שריפה אף דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ועוד דגם לר' יהודה איכא למיפרך מה לנותר שכן חיוב כרת שבו לעולם (שהרי ר"י אמר חמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ונותר כו' מה נותר כו' וכיון דהילפותא משום כרת כנ"ל איכא למיפרך כנ"ל אלא משמע משום שמחויב לבערו וכל זמן שהיא בעולם לא יצא מחיוב כרת חשיב חיוב כרת לעולם וגם חמץ חשיב איסור עולם. והדרא קושיא לדוכתא:

ח) ונראה ליישב דהנה הא דקידושין דחדש אין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו דפרש"י שאין איסורו רק כל ט"ז בניסן ויש היתר גם ביום ט"ז ע"י עומר היינו כר' יהודה דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר וכן כתבו תוס' שם וסיימו ואיכא למ"ד התם האיר המזרח מתיר. לפי"ז י"ל דוקא לר' יהודה דאין עצם היום מתיר וקרא דעד יום הביאכם היינו שגם ביום זה אסור. ומתחילה לא חל האיסור רק עד אז. ועל אח"כ לא חל איסור חדש כלל. אבל למ"ד האיר המזרח מתיר וקרא דעד יום הביאכם דאם אין עומר מתיר עצם היום חשיב חדש איסור עולם. דלכתחילה חל האיסור על לעולם ואח"כ כשהגיע יום ט"ז בניסן עצם היום מתיר: ט) ונ"מ בזה הא דמבעי' לי' להש"ס [מנחות (ס"ט.) ב"מ (נ"ו)] חטין שזרען בקרקע קודם עומר ועבר עליהם העומר קודם שהשרישו מהו לקוטי ומיכל מינייהו כמאן דמנחי בכדא ושרינהו עומר. או דילמא בטלינהו אגב ארעא. וה"ה בזמן דליכא עומר לא שרינהו בכה"ג ההאיר מזרח ונשאר אסור עד עומר הבא. ואם בשעת העומר הבא או האיר מזרח הבא יהי' זרוע יהי' אסור עד עומר השלישי וכן עד לעולם. אך לר' יהודה מעולם לא חל האיסור על לאחר ט"ז בניסן ואפי' אם זרוע בט"ז מותר לאחר ט"ז. ובעיא הנ"ל לר' יהודה יהי' אם ללקוט ולאכול ביום ט"ז עצמו בזמן דאיכא עומר. וכן משמע ברמב"ם פ"ו מה' מאכלות אסורות הלכה ה' שכתב איבעיא דזרען וחלוף עלייהו עומר (ועוד בעיא אחרת. ואיבעיא האחרת כתב דספק אם אסור עד עומר הבא אך בבעיא זו לא כתב כן. ומשום דבזו אין איסור לר"י רק ביומו: י) אך ראיתי לטוש"ע הביאו איבעיא זו משמע גם בזה"ז איתא להא בעיא. וקשה כיון שפסקו כר' יהודה. אך בשא"ר החדש דיני חדש סימן ו' דלא פסקו הפוסקים כר' יהודה רק לחומרא אבל חיישינן נמי לרבנן דאמרי האיר המזרח מתיר. וא"ל מ"מ למה פסק הבעיא לחומרא.