שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 133

דכיון שהבית ראוי' לדירת קבע חייב במזוזה. דהא דבעי' דירת קבע במזוזה היינו מדכתיב בית כדאיתא ריש סוכה. וכיון שראוי' לדירת קבע ובית הוא. אף שדר בה עראי למה יפטור דהא דמזוזה חובת הדר פרש"י ריש פסחים מדכתיב דרך ביאתך ושם לא כתיב קבע. וראי' לזה בית כתבו שחייב במזוזה בנשים מתקשטות לכ"ע אף דלאו מקום פיתא ולא מקום לינה. אך משום שהבית ראוי לדירה. ועי' תוס' עירובין (פ"ה:) בד"ה בית התבן ובנמק"י סוף ה"ק שאפי' אינו דר בתוכה חייב במזוזה מידי דהוה אבית התבן. והיינו כנ"ל משום שראוי לדירה. ואף דלא קי"ל כוותי' בזה. ועי' רש"י ותוס' פסחים (ד'.) אלא דאין חיוב רק בדר מדכתיב דרך ביאתך. ובזה אין נ"מ לצורך מה הוא בא אם לדירה או לצורך תבן ולי"א נשים לקשוט. וא"כ בתוך ל' נמי לחייב. א"ו עיקר כרוב הפוסקים דמה"ת פטור בית שאינו שלו: ג) מיהו לשיטת תוס' רי"ד י"ל דפי' כל ל' יום פטור מן המזוזה היינו שאינו שוכרו רק לשלשים יום. וע"כ לא נקרא ביתך כיון דבית היינו דירת קבע והוא אין לו זכות לדור בו קבע: ד) והנה בנ"ד שהחולים אינם שוכרים הבית רק שנותנים שכר עבור מה שהם שם ודומה להא דאמר ב"ב (קמ"ז) שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שלא הקנה לו בית לדירה. ה"נ בנ"ד לא חשיב הבית שלו כלל: ה) ולשיטת רוב הפוסקים הנ"ל דמדרבנן מחייב משום דמחזי כשלו. לשון זה יש לפרש בשני פנים שהעולם יחשבו שהבית שלו. וכ"כ במרדכי ה"ק. או שאצל העולם דומה בית שכור כמו בית שלו. והנה שיחשבו שהוא שלו פשיטא דלא שייך כלל בביה"ח. שאפי' אם הי' שלו אם לא הי' חולה לא הי' בביה"ח. ומחמת חליו הוא שם אף שאינו שלו שכך מתוקן הבית עבור החולים. ומאין הרגלים בשביל שהוא שם שיחשבו בשביל זה שהוא שלו.

וגם שאצל העולם נדמה בית שכור כבית שלו ג"כ לא שייך בזה מאחר שאינו שוכר הבית רק שנותן שכר עבור מה שהוא שם וכנ"ל. וא"כ אין מקום לחייב במזוזה רק לשיטה הא' דמחויב מה"ת אף שאין הבית שלו. וכבר כתבנו שרוב הפוסקים כנגדה. וגם יש קו' על שיטה זו:. ע"כ אין לחייב כלל בית החולים במזוזה: הק' אברהם. סימן שפא א) הפרמ"ג או"ח סי' ל"א כתב דאם נודע לו בשבת ויו"ט שאין מזוזה בבית מותר לדור בלא מזוזה כמ"ש המרדכי בציצית עיי"ש. וכן כתב הב"ח יו"ד סימן רפ"ח ואם אין לו מזוזה כשירה ידור בלא מזוזה עד שימצא כשירה. והנה הב"ח והפרמ"ג לא הי' להם ספר תוספי הרא"ש על יבמות שיצא לאור בזמנינו ומשם (דף צ:) מבואר ההיפוך [שכתב האי דינא דאם נפסק לאדם ציצית בשבת יכול להתעטף בטליתו אפי' לכתחלה משום דלא מחויב עד לאחר שנתעטף. וא"כ דוקא בחול. אבל בשבת דאי אפשר לעשותו ובשעת עיטוף ליכא עבירה גם אין עבירה כשהוא מעוטף בו בלא ציצית כיון דאי אפשר לעשותו עכ"ל. וא"כ מבואר דדוקא בציצית הדין כן משום דלא מחויב עד אחר שנתעטף כמ"ש התוס' יבמות (צ':) דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכן כתב תוס' הרא"ש שם משא"כ במזוזה. וכדבעינן למימר לקמן אות ד']: ב) ולפי דברי תוס' הרא"ש מיושב קושיות השג"א על התוס' שם. דהנה התוס' הקשו אהא דאמר שם דסדין בציצית הוי שוא"ת שהרי הלבישה ו שלובש טלית בלא ציצית] הוא מעשה ותירצו דחיוב ציצית הוא לאחר שנתעטף בה דכסותך אשר תכסה בה משמע לאחר שנתעטף. ובשג"א סי' ל"ב הקשה דמה בכך דהחיוב בא אח"כ. מ"מ כיון דע"י מעשה בא חשיב מעשה בעבירה כדמוכח מהא דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו את המעזיבה דחשיב לאו שיש בו מעשה אף שתחילת ביאתו הי' בהיתר.

ועל עיקר קושיות התוס' כתב ג"כ דלק"מ שהרי המרדכי כתב דאם אין לו מצוייצת מותר ללובשו בשבת דלא כתיב לא תלבש בגד בלא ציצית רק יעשו להם ציצית. ע"כ כשאי אפשר לו לעשות ציצית מותר ללבוש בלא ציצית. וכיון דאין איסור בלבישה החיוב שוא"ת עכ"פ: ג) והמעיין בתוספי הרא"ש יראה שדברי התוס' נכונים שהוא כתב על תירוץ התוס' דמכאן שנפסק לו ציצית טליתו בשבת מותר ללובשו בלא ציצית דבשעת לבישה אין איסור ולאחר לבישה אין חיוב עליו לעשות ציצית דשבת אי אפשר לעשות ציצית. הרי דינו של המרדכי נצמח מכח דברי התוס' ההם. וביאור הדברים דאם הי' חיוב לעשות ציצית קודם הוה אמרינן דעשיית ציצית מתיר ללבוש הבגד כמו שחיטה והפרשת תרומה וחלה. ובשבת שאי אפשר לו לעשות ציצית אסור ללבוש. אך עתה דחיוב ציצית אחר שנתעטף אי אפשר לומר דמצות ציצית מתיר הוא. דא"כ איך לובשו תחילה בלא ציצית. וע"כ רק מצוה. וע"כ מותר ללובשו בשבת בלא ציצית דאז אין חיוב עליו לעשות. ואיסור ע"כ ליכא מדמותר ללובשו תחילה בלא ציצית. וע"כ נכונים דברי התוס'. דמקמי דחידשו שהחיוב חל אח"כ לא הוה ס"ל דינא דמרדכי ולאחר שחידשו זאת ניחא דלא הוה איסור רק מניעת המצוה כדברי המרדכי ולא קשה מהא דנזיר: ד' והנה בציצית כתבו התוס' דהחיוב חל אחר שנתעטף מדכתיב אשר תכסה בה. אבל במזוזה דאין לימוד על זה ואדרבא לא נזכר בתורה שידור בו. וכן כתב בס' האשכול [לר' אברהם אב"ד חמיו של הראב"ד] דהבונה בית חדש חייב לעשות בו מזוזה תיכף. ואף דבעצמו כתב שחובת הדר הוא.

אך הפירוש שצריך לעשות המזוזה קודם שידור בו ויותר נראה לפרש דבריו דאם דעתו לדור בו שחייב לעשות המזוזה מיד בגמר הבית שיהי' משומר מן המזיקין תיכף ולא יוכלו ליכנוס בתוכו כלל ובני ר"ש נ"י הביא קצת ראי' שדרכם הי' לקבוע המזוזה תיכף מדאמר לי' ריש גלותא לר' נחמן קבע לי מזוזתא אמר לי' תלי דשא ברישא. הרי שריש גלותא רצה למהר שיהי' קבועות הסיפים והמזוזות ביחד ור"ל אמר שזה אי אפשר רק צריך לקבוע הסיפים תחילה אבל עכ"פ לאחר שקבע הסיפים תיכף קבע המזוזות. עכ"פ מפורש בדבריו שחייב לעשות המזוזות קודם שידור בו. ובהכי ניחא מה שמברך לקבוע מזוזה כשקובע קודם שיכנס לדור בו. ובציצית אינו מברך עד שעת עיטוף. ובמזוזה כשנכנס לדור בו אח"כ אינו מברך כלום. והמג"א סי' י"ט נתקשה בזה. ולמה שכתבתי הכל ניחא בס"ד והמג"א לא הי' לפניו ס' האשכול שזכינו לו בזמנינו. ע"כ שפיר אמרינן דמצות מזוזה הוא מתיר. שתחילה אסור לדור בבית עד שיעשה בו מזוזה. ובשבת שאי אפשר לעשות מזוזה אסור לדור בו: ה וראי' לזה שיש חילוק בין ציצית למזוזה בענין זה. לשיטת התוס' מנחות (מ"ד) דשוכר בית מחויב במזוזה מה"ת דביתך לדרך ביאתך. וקשה הא דאמר בשבת (קל"ב.) במחלוקת ר"א ורבנן במכשירין ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט א"ר יוסף הואיל ואין קבוע להם זמן א"ל אביי אדרבה מדאין קבוע להן זמן כל יומא זמני' הוא אלא אמר ר' נחמן הואיל ובידן להפקירן. וקשה להתוס' דאף בית שאינו שלו חייב במזוזה (ואף בית המופקר חייב] מה מועיל שיפקיר. אך להנ"ל דציצית רק מצוה גרידא. ואם נאסור עליו לעשות ציצית יהי' מותר ללבוש בלא ציצית. ע"כ שפיר קשה שידחה שבת לר"א כיון שממנ"פ לובשו. שוב ידחה החיוב את השבת. אבל במזוזה בלא"ה לא קשה דאיך ידחה הלא בידו שלא לדור בו.

ובזה אין לומר אם נאסור לעשות מזוזה מ"מ יהי' מותר לדור ושוב ידחה. דבאמת בלא מזוזה אסור לדור דמזוזה מתיר הבית כנ"ל. וא"כ במזוזה לא הקשה הש"ס כלל רק אציצית ושפיר משני הואיל בידו להפקירן דבציצית כתיב כסותך. בגדיהם. וכיון שבידו ללובשו ולא יצטרך לעשות ציצית לא הוי חיוב ברור שידחה שבת: ו ובזה נראה ליישב הא דפסק הרמ"א סי' רפ"ו דבית שישראל וגוי שותפין בו פטור מן המזוזה. והנה בפרק ראשית הגז (קל"ה.) איתא בכל הני דכתיב צאנך בקרך לר' אילעי למעט גם שותפות ישראל ולרבנן למעט שותפות עכו"ם ואיתא שם מודה ר' אילעי במזוזה אע"ג דכתיב ביתך כתב קרא אחרינא למען ירבו ימיכם לרבות השותפין אלא ביתך למאי אתא דרך ביאתך כדרבא כו'. ובתוס' הקשו תימה לימא למעט שותפות עכו"ם והניחו בתימה. והמרדכי בה' קטנות כתב דשותפות עכו"ם פטור מדכתיב למען ירבו ימיכם והגוי אינו בזה וא"צ קרא למעט ולעולם שותפות עכו"ם פטור. איברא דקשה על זה דבציצית נמי אמר שם כהאי גוונא אע"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם אלא כסותך למה לי למעט טלית שאולה. וקשה לימא למעט שותפות עכו"ם: ז) אשר ע"כ נראה דהנה שם בסוגיא דר' אילעי תרווייהו [היינו שותפות עכו"ם ושותפות ישראל] מצאנך נפקא שותפות עכו"ם מ"ט דלא מייחדא לי' שותפות ישראל נמי לא מייחדא לי'. ורבנן עכו"ם לאו בר חיובא ישראל בר חיובא וזה לא שייך רק בראשית הגז. וכהאי גוונא בשותפות ישראל חלק שניהם מחויב אבל בציצית דחובת גברא הלובש בו הוא. וכשהטלית בשותפות עם אחר שאינו לובשו. הרי חצי הטלית של אחר בפטור דהלובשו אין שלו רק החצי. ואף שהוא של ישראל אחר הרי ישראל אחר אינו לובשו וע"כ אין לחלק כלל בציצית בין שותפות עכו"ם לשותפות ישראל. ומדשותפות ישראל חייב שותפות עכו"ם נמי חייב.

[שוב מצאתי סברא זאת בתשו' רעק"א ז"ל]. וא"כ י"ל מהאי טעמא גם במזוזה כיון דשותפות ישראל חייב אף שאינו דר בו רק אחד. ה"ה שותפות גוי: ה) אך לפמ"ש דוקא בציצית שאין חל החיוב רק אחר שלבשו. והרי זה שלבשו חצי' אינו שלו ולא חל החיוב בחצי שני. אבל במזוזה שהחיוב חל קודם שפיר יש לחלק בין שותפות ישראל שכולה של ישראלים שחל על כולה החיוב שזה אסור לדור בחלקו בלא מזוזה וכן השני בחלקו [משא"כ בטלית דקודם לבישה אין חיוב רק לאחר לבישה. ואז אינו לובש רק אחד והא דלא קאמר בגמ' דאתא למעט שותפות גוי כקושיית התוס'. תירץ אחד מן התלמידים דתרי ביתך כתיבי וקשה ביתך שני למה אתא ע"כ למעט שותפות ישראל דשותפות גוי מביתך קמא נפקא. ע"ז תירץ הש"ס דאתא לדרך ביאתך. ועל תירוץ המרדכי קשה לי דהתינח אם ישראל וגוי דרים בו דא"כ הגוי בכלל למען ירבו וליתא. אך אם ישראל לבד דר בו קשה. אך להנ"ל הכל ניחא בס"ד. שוב ראיתי במרדכי עצמו בהלכות קטנות שכתב להדיא דגם במזוזה הדין כמו בציצית ואדרבא הביא ראי' ממזוזה לציצית: סימן שפב א) סי' רפ"ו סעיף א' ושערי חצירות. היינו משום שנכנסין דרך החצר לבית. וכן כתב הרמב"ם וז"ל ולפיכך אחד שערי חצירות כו' חייבין במזוזה שהרי הבתים פתוחין לתוכן שחייבין במזוזה. אך מדברי מהרי"ל שהביא הט"ז סי' רפ"ט סק"ד בפתח שבין בית לחצר ואין לחצר פתח אחר זולת מבית עושין מזוזה מימין הכניסה לחצר. ע"כ ס"ל דחצר חשיב דירה בעצמותו מחמת שמשתמשין בחצר ג"כ. ואפשר דתלוי בדין רפת בית התבן לולין דפסק בש"ע דחייבין במזוזה אף שאין דרין בו בני אדם מ"מ חשוב דירה להתחייב במזוזה. ה"ה חצר חייב בעצמותו. אך לדעת הרמב"ם דפטורין ממזוזה. צריכין לומר הא דחצר חייב משום שפתח החצר חשיב פתח הבית שנכנסין מפתח החצר לחצר ומחצר לבית.

ע"כ כתב הטעם משום שפתוח לבית שחייב במזוזה: ב) והנה בדין רפת כו' בגמ' יומא (י"א.) פלוגתא דתנאי ונחלקו אמוראי דרב יהודה מפרש פלוגתייהו בנשים מתקשטות בו אבל אין מתקשטות בו דברי הכל פטורין ור' כהנא מפרש דבנשים מתקשטות דברי הכל חייבין ופלוגתייהו בסתמא ואסיק דרב יהודה בתיובתא. והרי"ף כתב דאם הנשים רוחצות פטורין ממילא משמע דאין רוחצות חייבין. ומ"מ מדלא כתב בהדיא לחייב בסתמא נראה דבסתמא חייב לקבוע מזוזה מספק דפלוגתא דתנאי הוא וכה"ג בפרק התכלת (מ"ו). ר' יוחנן אמר שחיטה עושה זיקה ואסיק שחיטה פשיט לי' תנופה מספקא לי'. וכן כה"ג בפרק השוכר את הפועל (ס"ג) דר' מוקי לה בשקדמה והקריבתו וקאמר שם הקדישתו מספקא לי'. והרא"ש פסק ג"כ כהרי"ף. והרמב"ם פסק דוקא מתקשטות חייבין: ג' ונראה טעמא דרמב"ם מדאמרינן שלהי סוטה בבית חדש לחזור עליו מעורכי המלחמה אין לי אלא בית בית התבן כו' מנין ת"ל אשר בנה מ"מ. וטעמא דכתיב אשר בנה אבל בלאו קרא לא מקרי בית. וכי תימא נילף מיני'. הא לענין מעקה נמי אמרינן בספרי כי תבנה בית חדש אין לי אלא בית בית התבן כו' מנין ת"ל לא תשים דמים בביתך מ"מ. וא"כ הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. וכ"ש לשיטת הרמב"ם בעצמו בית התבן כו' פטור ממעקה עיי"ש בכ"מ: ד) עוד יש להביא ראי' מהא דעירובין (ע"ב:) דפליגי ר"מ ור' יהודה במי שיש לו בית התבן כו' בחצר חבירו דר"מ אומר הרי זה אוסר עליו ור' יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה. וקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה. הרי דבית התבן וחביריו לא חשיב דירה, וה"ה לענין מזוזה דחובת הדר הוא. מיהו הא לאו ראי' דהא שם אמרינן מה מקום דירה רב אמר מקום פיתא שמואל אמר מקום לינה. וא"כ אפי' נשים מתקשטות אינו אוסר דאינו לא מקום פיחא ולא מקום לינה.

ואילו לענין מזוזה לר"כ דקיי"ל כוותי' מתקשטת לכ"ע חייב במזוזה וע"כ בעירוב דרבנן הקילו. אך הראי' ממעקה וחזרה מעורכי המלחמה קצת ראי': ה) ומכל מקום אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש אין חיוב אלא ספק ויקבע בלא ברכה ותמיהני שפסק בש"ע סתמא לחיוב. ועיין בתשו' רעק"א סוף סימן ס"ו דהש"ע לא חש לדעת רמב"ם שלא לברך. וזה ודאי תימה דבגמ' אמר פרט לבית התבן כו' ויש מחייבין. משמע יותר דהעיקר דפטור ויש מחייבין. ועכ"פ טפי מספק לא הוי. ולפמ"ש גם דינו של מהרי"ל צ"ע. ואפשר לומר דכשהחצר פתוח לר"ה ולבית אין החצר ראוי לתשמיש צנוע דהוה לי' כבית שער שהרי נכנסין מר"ה דרך חצר לבית שאינו ראוי לדירה. אך כשהחצר סתום ויש לו פתח רק לבית ראוי החצר לתשמיש צנוע דומה לנשים מתקשטת וחייב במזוזה בעצמותו ודו"ק ו) עוד יש לעיין בדברי מהרי"ל שהרי הרמב"ם כתב דבית שאין מקורה פטור ממזוזה והא דשערי חצירות חייבין במזוזה כתב ב"י בשם הר' מנוח דחצירות שאני שבתים מקורות פתוחות לתוכן. והיינו ג"כ כנ"ל דחשיב פתח לבית שדרך פתח חצר נכנסין לחצר ומשם לבית. וא"כ בפתח שבין בית לחצר אי אפשר לחייב מצד החצר רק מצד הבית ומימין כניסת הבית ע"כ צריך לעשות. ואפשר דמהרי"ל ס"ל כתי' הרא"ש דשאני חצר שדרכו להיות כך ומשמש לדירת בתים והחצר בעצמותו מחויב מחמת שמשתמשין בו: ז) נסתפקתי בהא דקי"ל בית שאינו שלו אינו מחויב במזוזה מדאורייתא וכל שלשים יום אפי' מדרבנן פטור. אם הבית שלו והחצר של אחר אם פתח החצר חייב במזוזה מדאורייתא. והנה לדעת הרא"ש הנ"ל דהחיוב החצר בעצמותי' פשיטא דפטור. אך לדעת הרמב"ם והר' מנוח דנחשב פתח לבית י"ל דלא אזלינן בתר החצר והפתח רק בתר הבית. וכהאי גוונא מצינו בציצית היא של בגד וכנפי' של עור חייבת.

וכי היכי דלא אזלינן בתר הכנף שתולין בו הציצית רק בתר עיקר הבגד. ה"נ לא אזלינן בתר הפתח שקובעין בו המזוזה רק בתר עיקר בית. או דילמא כיון דכתיב ובשעריך צריך שיהי' השער שלו: ח) אך י"ל כיון דתרי ובשעריך כתיבי הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות. וכה"ג אמרינן במנחות (ל"ד.) לענין אין לו אלא פצים אחד אף דכתיב מזוזות משמע תרתי כיון דכתיב שני פעמים מזוזות חד בפ' שמע וחד בפ' והי' אם שמוע ריבה גם פצים אחד. ודוקא מביתך ממעטינן של אחר. דחד ביתך לדרך ביאתך ואידך למעט שאינו שלו: ט וראי' לזה דשער שאינו שלו חייב במזוזה הואיל והבית שלו. מהא דאמרינן ביומא (י"א.) כל השערים שהי' במקדש לא הי' להם מזוזה חוץ משער נקנור שלפנים ממנו לשכת פרהדרין שהי' בו בית דירה לכהן גדול. א"ר יהודה והלא כמה לשכות הי' במקדש ולא הי' להן מזוזה אלא לשכת פרהדרין גזירה הי'. ולכאורה קשה הא כל הר הבית שחוץ לחומת עזרה הי' משירי הלשכה והיא הקדש ולאו ביתו של כ"ג היא ואמאי חייב במזוזה (ונהי דע"כ לשכת פרהדרין לא הי' קדוש בקדושת עזרה שהרי ישנים שם וכמ"ש רש"י ותוס' (דף ו') בד"ה מביתו. מ"מ קדוש בקדושת הר הבית]. אך הדבר נכון שהרי נקראת לשכת פרהדרין שכל כ"ג הי' בונה בכל שנה משלו והוי בית הכ"ג וחייב במזוזה. ור' יהודה דמביא ראי' משאר לישכות. לטעמי' דס"ל סוף פ"ק דנדרים ירושלים לא מיקדשה הואיל משיורי הלשכה אתי. וה"ה כל חוץ לחומת עזרה כדאיתא בפרק שני דייני גזירות (דף ק"ו.) דכל חוץ לחומת עזרה בא משירי הלשכה וחד דינא אית לי' עם ירושלים. ועי' בתוס' קידושין (נ"ד) בד"ה תרי תנאי. ובהכי ניחא טעמייהו דרבנן דלא תקשי להו משאר לישכות דלטעמייהו סוף פ"ק דנדרים חומת ירושלים מיקדשא וה"ה הר הבית ע"כ כל לשכות פטורין לבד לשכת פרהדרין שהכה"ג בונה משלו כנ"ל.

והנה הרמב"ם פסק בהלכות נדרים דהאומר כירושלים הוי מתפיס בקרבן. הרי דס"ל ירושלים מיקדשא. ובהלכות מזוזה פסק כל השערים לא הי' להן מזוזה חוץ משער נקנור ולשכת פרהדרין. וע"כ טעם לשכת פרהדרין משום שכ"ג בונה משלו. וקשה מ"מ שער נקנור למה הי' לו מזוזה הלא השער לא הי' של כה"ג והי' קודש. אלא ודאי בתר בית אזלינן וכמ"ש: סימן שפג א' רמ"א ויש מקילין ואומרים דכל מקום שאיש ואשתו ישנים שם פטור ממזוזה. כן הוא בב"י. וצריך להבין הלא אפשר לכסות המזוזה כלי תוך כלי. ונראה דס"ל דכלי תוך כלי חשיב כאילו אין הספרים כלל בבית. משא"כ במזוזה שצריכה להיות שם. וא"כ ממנ"פ אי חשבת לה כאילו אינה היא מבטל מצות מזוזה. וע"כ חשבת לה כאילו ישנה ואסור: ב) ולפי זה יש לעיין במ"ש הש"ך סק"י בשם מע"מ בחדר לפנים מחדר והיכר ציר בחדר הפנימי ובחיצונה איש ואשתו ישנים. וא"כ אם יעשה, מזוזה לפנימי בפתח שבינה לחיצונה תהי' המזוזה נראית במקום שמשמשים וע"כ פסק הש"ך לקובעה אחורי הדלת. ולפמ"ש י"ל דבזה יכסה בכלי תוך כלי. וממנ"פ ליכא. דחיוב מזוזה אינה רק בפנימית ושם אין משמשים ובחיצונה שמשמשים אין חיוב מזוזה. וא"כ ליכא ממנ"פ. [לא זכיתי להבין למה לא נימא נמי ממ"נ אם תחשוב ע"י הכיסוי כאלו אינה איך תחשוב כאלו ישנה להתיר את חדר הפנימי. אולי כוונתו די"ל לגבי חדר החיצון כאלו אינה ולגבי חדר הפנימי כאלו ישנה. כי דוקא לגבי חדר אחד אי אפשר שיהי' כאלו אינה וכאלו ישנה. אך לא זכיתי להבין שתהי' סברא זו כ"כ מוכרחת להשיב בה על המע"מ. דיש לומר הואיל דע"כ חשבתה כאלו ישנה שם להתיר את הפנימית אסור. והא דסוכה יש לומר דאינה דומה לנ"ד. דבסוכה יכול להיות דופן לזה וסכך לזה והראי' מעושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל. דאם הרחיק או הגביה מן הארץ טפח כולה כשירה.