שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 132

ולהמשנה דפרק כל כתבי טעון גניזה והש"ג בשם הר"י פוסק כהמשנה ועוד דעכ"פ מקום השמות מתקדשים ואסור לכרוך בהם נוסף על איסור מחיקת השמות: הק' אברהם סימן שעז בדין טעות הנמצא בס"ת. א הנה דעת הרמב"ם בחבורו דספר שחסר או יתר אפילו אות אחת אין בו קדושת ס"ת והרי הוא כחומשין שמלמדין בהם התינוקות ואין קורין בהם ברבים. והנה הא דאין קורין בחומשין מפרש בגיטין (ס.) הטעם מפני כבוד ציבור. וצ"ל לשיטתו דבחסר אות אחת נמי כיון דאין בו קדושת ס"ת אין כבוד ציבור שיקראו בו. אבל בתשובותיו כתב שמותר לברך על ס"ת פסול. והביא ראי' מחומשין שלולא כבוד ציבור הי' קורין בו. ומשמע מדבריו שם דאף משום כבוד ציבור לית בי' בס"ת פסול: ב) והר"ן בפרק הניזקין אהא דאין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור כתב ומכאן דן רבינו הלכה למעשה דאם נמצא טעות באחד החומשין דקורין בשאר חומשין השלמים כיון דאין החומשין מעכבין זה את זה אלא מפני כבוד הציבור וכיון שהס"ת שלם לית לן בה. ומדבריו נשמע שחולק על הרמב"ם פרק ד' מהלכות ס"ת שהחומשין אין בהם קדושת ס"ת. וע"כ מפרש הרמב"ם בחבורו דהא דאין קורין מפני כבוד הציבור היינו שאין כבוד הציבור שיקראו בספר שאין בו קדושת ס"ת. וע"כ דימה ספר שחסר לחומש אבל לולי כבוד ציבור הי' קוראין בו אף שאין בו קדושה. שאין המצוה רק עצם הקריאה לא הקריאה בספר וכמו שכתב בתשובותיו. ומזה למד בתשו' שבספר פסול קורין כיון שהחומשין ג"כ פסולין והי' מותר לקרות בהם לולי כבוד ציבור: ג' אבל הר"ן סובר שהחומשין ג"כ קדושת ס"ת יש בהם שאין החומשין מעכבין זה את זה. ובס"ת פסול משום כבוד ציבור אין בו. כיון שהוא שלם אלא שמהדין אסור לקרות בו כיון שפסול ואין בו קדושת ס"ת. ובחומשין נהפוך הוא שכשר ויש בו קדושת ס"ת ומשום כבוד ציבור אין קורין בו.

וממילא בחומש אחד חסר והשאר שלמים אין בשלמים לא משום פסול ולא משום כבוד ציבור. ודעתו כדעת הרשב"א בתשו' הובא בב"י סימן רפ"ג דחומשין העשוין בגלילה הם כס"ת לכל דבריהם אלא שאין קורין בהם ברבים משום כבוד ציבור: ד' ונלפע"ד ראי' לדעת הר"ן והרשב"א מהא דאמרינן במגילה (כ"ז.) דאין מניחין חומשין על גבי תורה ולא נביאים ע"ג חומשין וחומש ע"ג חומש ונביאים ע"ג נביאים שרי דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן והא קא יתיב דפא אחברי' אלא כיון דלא אפשר שרי ה"נ כיון דלא אפשר שרי יע"ש. ולכאורה תמוה מהא דאמרינן בב"ב (י"ג:) ת"ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד. וא"כ הא קיתיב נביאים וכתובים ע"ג תורה. ובהא הרי אפשר שלא לדבק. וראיתי להתוס' שם בב"ב שכתבו בהא דמדביק כו' וז"ל אעפ"י שאי אפשר שלא ליתן נביאים וכתובים ע"ג תורה ה"מ בשני כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אין גנאי עכ"ל. והדבר תמוה דא"כ מה אמרינן במגילה דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן. הא אמרת דבכרך אחד אין גנאי. והר"ן במגילה עמד ג"כ בזה. ותירץ משום דספרים לתחילתן נגללין וס"ת לאמצעיתו נמצא שהס"ת למעלה. ותמוה דהא כך איתא שם ת"ר הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד מדבק ומניח בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף יעש"ה. הרי דגולל מתחילתו לסופו ונביאים וכתובים למעלה [ואולי הי' לו להר"ן גירסא להיפוך. אלא דאכתי קשה מה שאמר וס"ת לאמצעיתו וצ"ע]: ה) אך לשיטת הרשב"א הנ"ל דחומשין יש בהם קדושת ס"ת י"ל דהא דאסור להניח נביאים ע"ג חומשין. היינו משום דחומשים קדושת ס"ת יש בהם. אבל הכא במדביק תנ"ך כאחד דהלכה ס"ת יתר כחסר וכמ"ש הרמב"ם והטוש"ע דמדביק תנ"כ כאחד הוא כחומשין דכל יתר כחסר. וממילא להרשב"א גרוע מחומשין דכל חומש ספר שלם לעצמו.

אבל זה שנדבק בו דבר מחוץ הוי כחסר בגוף החומש ואין בו קדושת ס"ת. וע"כ מותר לכרוך נביאים וכתובים עלי'. ויצא מזה לפענ"ד דס"ת החסר שאין בו קדושת ס"ת אין ללמדו מחומשין שיהא מותר לקרות בו: ו) והר"ן בפ"ב דמגילה אהא דהשמיט בה הסופר פסוקים או אותיות וקראו הקורא כמתורגמן המתרגם על פה יצא. הביא שם דעת הרמב"ן דדוקא במגילה אבל בס"ת אפי' אות אחת מעכבו כמו בתפילין ומזוזות דתנן בהו אפילו אות אחת מעכבן ותנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינם אלא אשורית הא לכל מילי זה וזה שוין. והר"ן ז"ל דחה ראיותיו ואמר דודאי מצות כתיבת ס"ת אינו יוצא אם חסר אות אחת כמו בתפילין ומזוזות. אבל מצות קריאתו שהוא מתקנת עזרא אין ללמדו מתפילין ומזוזות שהם מה"ת ואפשר שיצא אם השמיט פסוק וקראו על פה כמו במגילה: ז) ולפענ"ד נראין דברי הרמב"ן דהנה במגילה שני קולות הקילו בה האחד דא"צ לקרותה כולה בכתב ואפי' קרא מקצת פסוקים על פה יצא [עי' בתשו' הר"ן הובא בריב"ש סימן ש"ץ דדוקא בשקראם באותו לשון שהמגילה כתובה דרואין כאילו כולה כתובה וקראם מתוך הכתב]. והב' שלא תאמר דכיון שהשמיט בה פסוק המגילה פסולה ודינו כאילו קראה כולו ע"פ ואף שכתוב בה כל מה שצריך לקרות מן הכתב. מ"מ י"ל שפסולה כמו למ"ד שא"צ לקרות אלא מאיש יהודי ואעפי"כ מודה שצריך שתהא כתובה כולה ולא סגי במה שכתוב בה מה שצריך לקרות. מ"מ בזה הקילו דאף שהשמיט פסוקים המגילה כשירה. וע"כ בקריאת ס"ת יש ללמוד ממגילה כיון דאידי ואידי מדרבנן דיוצא במקצת פסוקים על פה ומ"מ כיון שהס"ת חסרה ופסולה בעצמותה אינו יוצא בה ואף שכתוב בה כל מה שצריך לקרות בה בכתב. מידי דהוה אמגילה גופה שכתובה מאיש יהודי ואילך כנ"ל. ובמגילה הקילו דאפי' חסרה שם מגילה עלי'.

משא"כ בס"ת שאין שם ס"ת עלי' כשהיא חסרה. דהא אינו מקיים בה מצות ועתה כתבו לכם וגו' אינו יוצא בקריאתה ג"כ. ולשיטת הר"ן צ"ל דלענין מצות קריאה מדרבנן חשבינן הס"ת שלימה: ח) ומכל מקום נ"ל בפרשת זכור שהוא מה"ת בודאי לא יצא אם נמצא טעות דלטעם הר"ן כיון דמצות קריאה היא מתקנת עזרא אין ללמוד מתפילין ומזוזות. א"כ דבפ' זכור שהוא מה"ת נלמד מתפילין ומזוזות דאפי' אות אחת מעכבו ואפי' להרמב"ם בתשו' שכתב הטעם משום שאין המצוה הקריאה בספר רק הקריאה לבד. מ"מ ודאי פרשת זכור החיוב מה"ת לקרותה בספר מדאמרינן במגילה קראה על פה לא יצא מנ"ל כתיב הכא והימים האלה נזכרים ונעשים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה התם בספר אף הכא בספר ופריך וממאי דהאי זכרון קריאה הוא כו' ומשני. הרי דמה"ת החיוב קריאה דהיינו זכרון בספר. וא"כ אם יש בו פסול צריך לחזור ולקרות: ט) ולענין הלכה כתב הב"י בשם רבו מהר"י בירב דאם נמצא טעות באמצע הקריאה מוציא אחרת וגומר קריאתו בספר הכשר והקרואים הראשונים עלו דסמכינן בדיעבד על הרמב"ם בתשו' והר"ן בפ"ב דמגילה יעי"ש. ודעת המרדכי דאם נמצא הטעות במקום שאפשר להפסיק שאינו באמצע פסוק ולא תוך שלשה פסוקים סמוך לפרשה וכבר קרא הקורא שלשה פסוקים ואינו באמצע המפטיר של חובת היום פוסקין ומברך אחרי' ומוציא אחרת וקורא אחר. ואם אינו באחת מאלה דע"כ צריך לקרות בעצמו קורא עד שמגיע למקום שאפשר להפסיק באותו ספר והטעות יקרא בע"פ דאם יוציא ספר אחר יצטרך לברך שנית. והביא ראי' מהאי דיומא (ס"ח:) דובעשור שבחומש הפקודים קורא בע"פ ועיי"ש במרדכי פ"ב דמגילה והב"ת סימן קמ"ג החזיק בדברי המרדכי וכן המג"א. והרמ"א פסק כדברי המרדכי במה שכתב דאם אפשר להפסיק פוסקין תיכף. ובמקום שא"א משמע שפוסק כהמחבר וקשיא עליו מההיא דיומא:

י) ובט"ז יור"ד סימן רע"ט דחה ראיית המרדכי מההיא דיומא. דהתם הטעם משום דכשקרא באחרי מות כבר עשה מצוה שלימה. וכשיקרא ובעשור שבחומש הפקודים בספר אחר הו"ל שני מצות וצריך לברך שנית. משא"כ הכא כשעדיין לא קרא ג' פסוקים נמצא שעדיין לא עשה מצוה נמצא הקריאה שבספר שני מצוה ראשונה ונפטר בברכה ראשונה. דמסתמא דעתו הי' מתחילה אם ימצא טעות יקרא בספר אחר על סמך ברכה זו. וכל זה כשעדיין לא קרא ג' פסוקים. אבל כשכבר קרא ג' פסוקים אף שאי אפשר להפסיק. מ"מ א"א להוציא אחרת ויקרא הטעות על פה כדברי המרדכי. עוד חידש הט"ז דבאם נמצא הטעות בשביעי גומר הקריאה בספר זה משום כבוד ציבור כדאמרינן שם אין גוללין ס"ת בציבור משום כבוד ציבור. כ"ש להוציא אחרת ולגלול עד מקום זה רק אם נמצא באמצע הקרואים כיון דבלאו הכי צריך להוציא לצורך קריאת השני [דלכתחילה חוששין להאומרים דאסור לקרות בספר פסול] ע"כ מוציאין תיכף. אבל בשביעי אין מוציאין אחרת כלל: יא תוכן השיטות בקצרה. דעת המחבר דלעולם מוציאין אחרת. דעת הרמ"א דלעולם מוציאין אחרת רק במקום שאפשר להפסיק פוסקין. דעת הט"ז דאם לא קרא עדיין ג' פסוקים מוציאין אחרת ואם כבר קרא ג' פסוקים אז במקום שאפשר להפסיק פוסקין ואם א"א קורא בזה עד שמגיע למקום שאפשר להפסיק ויקרא הטעות בע"פ. וכל זה כשנמצא הטעות באמצע הקרואים. אבל כשנמצא בשביעי או במפטיר של חובת היום אין מוציאין אחרת כלל. והב"ח והמג"א פסקו כהמרדכי דלעולם אינו מוציא אחרת עד שמגיע למקום שאפשר להפסיק יב) ואני הפעוט אבוא אחריהם ולפענ"ד פסק הרמ"א עיקר. ונ"ל לדחות ראיית המרדכי. ואומר אני דאפי' לדעת המרדכי דקריאה בספר אחר גורם ברכה יתירה וכמו שפירש הט"ז דבריו דקריאה שמפר אחר מצוה אחרת היא.

מ"מ צ"ל דחשיב הפסק מה שגולל זה [ומחזירו למקומו לדעת הירושלמי ומס' סופרים שהובא במג"א סימן קמ"ז סעיף א'] דאף דמה שמוציא אחרת לא חשיב הפסק כמו הוצאת התפלה של ראש מהתיק דלא חשיב הפסק כיון דלצורך המצוה היא. מ"מ החזרת הראשון למקומו ודאי הוי הפסק. דאל"כ הא תפילין של יד ושל ראש ודאי שני מצות ואפי"ה סגי להו בברכה אחת ואפי' לר"ת דצריך לברך על של ראש בפ"ע היינו משום דאפי' כשאינו מניח אלא של ראש לבד צריך לברך שתי ברכות אבל מ"מ פוטרת ברכת להניח את של ראש אף שהפסיק במצוה אחרת. וע"כ לומר דהוי הפסק. רק אם הי' מצוה אחת הי' חשיב הפסק בין מעשה למעשה דלא איכפת לן בה. אבל השתא דשתי מצות הן הוי הפסק בין הברכה למעשה וכמ"ש הרשב"א בתשו' אהא דסח בין תפלה לתפלה. הובא ביתה יוסף סימן כ"ה יע"ש ולהט"ז כשלא קרא עדיין ג' פסוקים דלא הוי מצוה שלימה מצטרפין השני פסוקים ראשונים עם מה שקורא בספר אחר לג' פסוקים והוי מצוה אחת ולא חשיב הפסק ודו"ק]: יג) והשתא דאתינן להכי נ"ל לדחות הראי' מההיא דיומא. דהנה שם בגמ' אם בא לקרות בבגדי לבן קורא ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנות בהן. דילמא שאני קריאה דצורך עבודה היא. ת"ש לא הי' ישנים בבגדי קודש הא מיכל אכלי דילמא שאני אכילה דצורך עבודה היא [והא דקריאה צורך עבודה היא היינו משום דילפינן ממילואים דאפי' מקרא פרשה מעכב והנה בשלהי פסחים בירך של פסח פטר של זבח כו' ושם בגמ' משום דזריקה בכלל שפיכה כו'. הרי דמה שהעבודות מחולקות או אינם מחולקות מועיל לענין אכילתן. ואם עבודתן מחולקות גם אכילתן מחולקות כו'. והיינו משום דאכילה צורך עבודה. וה"ה בקריאה דצורך עבודה כיון דעבודתן מחולקות דעבודת היום ועבודת המוספין עבודות מחולקות וגם שני מצות הן ע"כ גם הקריאה שני מצות.

רק אם הי' קורא בספר זה כיון דגלילה עד ובעשור לא הוי הפסק דצורך קריאה היא כמו הוצאת התפילין של ראש מהתיק הי' ברכה ראשונה פוטרו. כיון דנוסח ברכה אחת היא. ודומה לתפילין כנ"ל. אבל אם יקרא בספר אחר שיהי' הפסק ושני מצות הן משום דקריאת עבודת היום וקריאת המוספין שני מצות הן. אבל בקריאה הכל מצוה אחת הקריאה בס"ת מה לי בזה או בזה. וכ"ש לדעת הרמב"ם בתשו' שסומכין עליו בדיעבד שאין המצוה כלל הקריאה בספר רק הקריאה לבד דאין חילוק ספרים גורם חילוק המצות: יד) ולפמ"ש נדחה נמי ראיית הט"ז דאין להוציא אחרת בשביעי משום כבוד ציבור וכההיא דיומא. ולפמ"ש יש לחלק דהתם הקריאה מוטל על הכהן גדול לבד וכדילפינן ממלואים ומה"ט קורא כה"ג את כולה. וע"כ צריך לחוש על כבוד ציבור משא"כ הכא שהיא חובת ציבור אין לציבור לחוש על כבודם ובודאי מוחלים על כבודם. וכ"ש לשיטת הרמב"ם בחיבורו שאין כבוד ציבור לקרות בספר פסול. א"כ גם להיפוך אם יקרא בספר זה אין כבוד ציבור. ובההיא דיומא שאינו חובת ציבור ואינו נגד כבוד ציבור אם יקרא בע"פ. ומשה אמת ותורתו אמת הוא פסק הרמ"א. ועל כן מן הדין לעולם מוציאין אחרת וגומרין בכשר רק במקום שאפשר להפסיק פוסקין. וטוב לחוש לדברי המרדכי. אבל בענין אחר אין לזוז מפסק המחבר ז"ל: הק' אברהם סימן שעח ב"ה ב' עקב תרנ"ו. החוה"ש לכבוד הרב החריף כש"ת מוהר"ר אברהם נ"י דומ"ץ דק"ק זאווערצע. א) הגיעני מכתבו בדבר המקרה רעה שאירע בליל ט"ב שגנבו הס"ת מביהח"ס דגור. והלכו שני אנשים מביהח"ס ומצאו הס"ת סמוך לציגעלנע במים עכורים בלי עץ חיים. והרבה יריעות מהס"ת נתקלקלו עד שא"א לתקן. ומסופקים אם יגזרו תענית. ב) הנה המג"א סוף סימן מ"ד קיצר מאוד כדרכו. אולם במקור הדברים תשו' משפטי שמואל [שהביא המג"א] הובאו דבריו בספר כ"ת.

ובתשובת חיים שאל חיוב התענית רק למי שנפלו התפילין או הס"ת מידו. והטעם בזה ברור שאפי' רואה ס"ת שנשרף אינו חייב לקרוע אא"כ הי' בזרוע כמעשה שהי' וכ"כ בתשו' חיים שאל. ולא עוד אפי' הי' בזרוע שחייב לקרוע מ"מ תענית מאן דכר שמי'. ומה חטא כי יצטרך כפרה: ג) אך בתשו' חיים שאל סוף סימן ר"ב כתב ששמע באיזה קהלה נפל ס"ת מיד הנושא וגזר הרב תענית בה"ב על כל הקהל. ואפשר לפרש הטעם עפימ"ש הצ"צ סימן ו' בשלח שליח בדרך והוחלק ונפל למים ומת שהמשלח צריך כפרה יעש"ה. ומשום שהלך בשליחותו חשיב המשלח גורם. ה"נ הנושא ס"ת הוא שליח כל הקהל וכשאירע תקלה בשליחותו שנפל הס"ת מידו חשובים כל המשלחים גורמים וצריכין כפרה. וזה בנושא שהוא שליח הקהל: ד) אבל בגנבו ס"ת אין עליהם שום דבר זולת אם לא הי' סגור והניחו הארון קודש פתוח אם לא הי' מפתח. בזה כל המנין שהס"ת שלהם פשעו בדבר שהי' להם לשמור שלא יבא לידי גניבה ובזיון ואם הי' מפתח רק שהגבאי שכח לסגור אין חיוב רק על הגבאי: ה) ומ"מ בסימן תק"פ בימים שארעו בהם צרות ראוי להתענות בהם אף שאין חיוב. ה"נ בזה מי שיודע בעצמו שלא יזיק לו התענית וירצה להתענות תע"ב זולת זה אין להחמיר כלל. וד' יציל אתכם מכל מכשול ותכתבו ותחתמו בספרן של צדיקים: הק' אברהם. סימן שעט הלכות מזוזה. ב"ה יום ד' דברים ג' מנחם אב תרנ"ה לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם חו"ב החסיד מוהר"ר שלמה נ"י מאזערקאוו א) ראשית יאיר אור סליחתו על אשר אחרתי תשובתי עד כה. יען כי מנהגי להשיב ראשון לשואל ראשון ולולא כן הייתי נלאה. ואתמול ראיתי ראשונה את מכתבו. בדבר שחכם אחד רצה לחדש דהא דפוסקין כירושלמי שאם הפתח גבוה מניח המזוזה כנגד כתיפיו. היינו דוקא באופן שאם ינתנו בשליש עליון יהי' למעלה מכ' אמה דלא שלטא בה עינא.

והוכיח כן מדקדוקים. וכבודו דוחה את דקדוקיו ומחזיק בדברי הרב ז"ל מליסא. שאם שליש עליון למעלה מכתיפיו מניחה כנגד כתיפיו ורוצה לעמוד על דעתי בזה: ב' באמת שאין לבדות פי' חדש כזה מתוך דקדוקים והלבוש כתב להדיא להיפוך. אך גם דברי הגאון ז"ל מליסא ג"כ אינו נכון בעיני. דמה טעם לדחות עיקר מצוה להניח בשליש עליון בשביל שיהי' כנגד כתיפיו. ואדרבא למעלה מכתיפיו נראה יותר שהעינים למעלה מכתיפיו רואים יותר. ואין דרך אדם להביט למטה כדאיתא בב"ק לענין בור. ע"ש בתוס' (כ"ז) ד"ה לפי. והנה לשון הלבוש [שרמז עליו הש"ך] ואם הפתח גבוה הרבה יניחנה כנגד כתיפיו ואע"ג שאינה בגובה המזוזה. כיון דטעמא נמי הוא כדי שיפגע במצוה מיד. ואם יניחנה "בגובה הרבה יותר" מכנגד כתיפיו יוצא ונכנס ואינו רואה אותה וכו'. הנה דוקא בכה"ג אבל מעט למעלה אינו מזיק. וא"כ אם שליש עליון מעט למעלה למה לא יניחנה בשליש עליון. רק בגבוה הרבה אין משגיחין על שליש העליון. ולאו דוקא יותר מעשרים. דזה הוא שיעור בסוכה משום שאם פעם אחד בתוך משך ישיבתו יראנה די. וכן בקורה שאם בני המבוי ובני רה"ר יראו פעם אחת הקורה ידעו ליזהר. אבל מזוזה שראייתה כרגע ובשעה שיוצא ונכנס. א"כ בעי' שיראנה להדיא. וזה פשוט. מ"מ דוקא אם גבוה הרבה מכתפיו שלא יראנה: ג' וא"ת אם שליש העליון גבוה הרבה מ"מ למה יורידנה כ"כ עד כנגד כתיפיו. נ"ל דהיינו טעמא דודאי אין מצוה רק בשליש עליון. אך משום דכתיב ביתך. דרך ביאתך. יש לפרש שליש עליון של ביאתו היינו גובה קומתו. אבל למעלה מקומתו שאינו בא שם לא יהי' מן החשבון. אך מ"מ באם אינו גבוה הרבה יותר טוב לחשוב גם למעלה מקומתו בכלל. מפני שהכל פתח אחד. אך בשעת הדחק היינו שגבוה הרבה שאם נחשב למעלה בשליש עליון כא יהי' נראה. סומכין על פי' הב'.

וע"כ אם מניח תחתית המזוזה כנגד כתיפיו יגיע ראש המזוזה למטה מטפח של גובה קומתו. והוא בתוך שליש קומתו. וכפי הנראה מירושלמי ר"ח תמיד הי' מניח כנגד כתיפיו. ובשעת הדחק סומכין עליו. כן נ"ל הפי' ומי שדעתו רחבה יפרש בריות. ולדינא אין לזוז מדברי הלבוש כמ"ש: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן שפ דבר בית החולים אם מחויב במזוזה כי יש חולים משתהים שם ב' או ג' חדשים. ודומה לשוכר בית לאחר שלשים יום חייב במזוזה: א) תשובה. הנה בדין זה יש ג' פירושים א' פי' הר' מנוח שהביא ב"י ס"ס רפ"ו משום דעד שלשים יום הוה דירת ארעי. ומשמע מדבריו דאח"כ מחויב מה"ת. והכי הוה ס"ל לתוס' מנחות תחילה במנחות (מ"ד.) ד"ה טלית דביתך לא אתא למעט של אחרים רק לדרך ביאה. אך בסוף דבריהם דמה"ת לעולם פטורה אף דביתך לדרך ביאתך מימין אתא תרי ביתך כתיבי. וכן דעת הרא"ש בה' קטנות. וכן דעת המרדכי בה"ק ובספ"ק דע"ז. וכן דעת הרשב"א שבת (קל"א:) בהא דמודה ר"א בעשה מזוזה לפתחו אינו דוחה שבת הואיל ובידו להפקירן. וכתב הרשב"א דטעמא דבית של הפקר פטור דלא עדיף משוכר דפטור כל שלשים יום. ואף דאחר שלשים חייב היינו מדרבנן. וכן דעת רמב"ן ור"ן שם בחי'. זה פי' הב'. פי' הג' הוא פי' תוס' רי"ד שם דבית שאינו שלו פטור. וז"ל הבית שמפקירו לא קרינא בי' ביתך. ואעפ"י שחובת הדר הוא כ"ז שלא שכרה ממנו הו"ל כחונה בבית חבירו שאינו חייב במזוזה עכ"ל. משמע מדבריו דשוכר חשיב כשלו. והוא כדעת הגאון שהביא באו"ז ובהגהות אשר"י ספ"ק דע"ז דשכירות קונה קצת: ב) והנה דיעה ראשונה מלבד שרוב פוסקים כנגדה וס"ל דבית שאינו שלו מדאורייתא פטורה. הוא תמוה מש"ס שבת הנ"ל דבית של הפקר פטור. וגם הטעם שכתבו במה שתוך שלשים פטורה משום דהוי דירת ארעי. לא נתברר לי.