שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 31

ומה צריך לומר דאשמעינן רבותא. וגוף הדין מפורש בשיטה המיוחסת לר"ן להיפוך. וזה לשונו וחורשים והדר זורעים ואחר כך חורשים אותה לכסותה ולהכי תני להא לאשמעינן דאף על חרישה שני' חייבין עלי'. ומבואר דהראשונה ודאי חייבין עלי'. וכן כתב המאירי כדברי השיטה המיוחסת לר"ן: ח) ומה שרצה לסייע דבריו מתוספות יום טוב דיבור המתחיל אבות מלאכות. דלכך תני חסר אחת דבאמת הם ארבעים. שהרי בתופר אין חיוב רק בקשרן והרי עשה עוד מלאכה בקשירה והוה אמינא דחייב [קמשמע לן משום דקשירה כבר נשנה תחילה] ולמה לא תי' משום דחרישה כבר חרש בראשונה גם כן והוי מ' אלא ודאי דאינו חייב על חרישה ראשונה אינו דקדוק כלל בשלמא בתפירה הא על כרחך הוא קשרן. דאם לא כן גם על התפירה לא הי' מחויב. אבל הזורע והחורש מנלן שהוא חרש חרישה ראשונה כלל. אימא שמצא שדה חרושה וזרעה וחרשה חרישה שני': ט) ויש עוד ראי' שלא כדברי בעל מגן אבות מהא דשבת (דף מ"ה.) בעא מיני' ר"ל מר"י חטין שזרען בקרקע מהו פרש"י ללקוט ולאכול. ובודאי שלא נתכסו החטין הנזרעין דאי נתכסו בעפר איך אפשר ללקוט בלא הזזת עפר ממקומו שאסור משום מוקצה ומשום גומא וכן כתב במאירי ע"ש. וקרי לי' הש"ס שזרען. וכיון שנקרא זריעה בלא כסוי. הוא אב מלאכת הזורע וכן משמע בר"ש שהובא סק"ח אות ז' שפי' הירושלמי דמחלוקת ר"י ור"ל במתוך ידו זרען כאחת ונפלו לארץ אחד מצד זה לגדר. ואחד מצד זה. ומשמע דאם אחר הנפילה חלקן גדר פשיטא דחייב. הנה כיון שהי' על מנת שיפלו כאחת ולא יחלק בגדר פליגי ולר"ל חייב. אבל אם לא יחשב זריעה בנפילה עד אחר הכסוי ואז כבר נתחלקה אין מקום למחלוקתם. בכל זאת אף שהדין כמ"ש הנה שכרו לפניו שטרח להעמיד דברי אותו צדיק בעל מגן אבות והי' בזה שלום כנפשו ונפש הדוש"ת הק' אברהם.

סימן סט להרב ר' אליעזר. א) במלאכת זורע סק"ט בהג"ה על מה שכתבתי דמדליק נר לצורך חולה שיש בו סכנה ודולק והולך בלילה שכתבתי דאם תמצא לומר שחייב על מה שדולק והולך בחול מחמת שהבעיר בשבת יהי' חייב לכבות הנר משתחשך לדעת הר"ן דרבוי בשעורא בחולה חייב. ואף התוס' אפשר יודו כיון שאינם בזמן אחד. וכתב כבודו שאינו מבין הדברים דאם תמצא לומר חייב היינו משום דברי הנמוקי יוסף דחשיב כאלו בשעת הדלקה נעשה הכל ואם כן הוה בבת אחת, כוונתי דאף שנתחייב למפרע מכל מקום חלות החיוב הוא בשעה שנעשה המלאכה בפועל חל החיוב למפרע. ובתשו' הר"ן סימן נ"א בנדר על תנאי שיחול מעכשיו. מכל מקום אינו יכול לישאל קודם שנתקיים התנאי דאין מתירין הנדר עד שיחול ואין ברירה. הרי דאינו חל רק אחר כך רק שיחול למפרע. ומהאי טעמא אם לא הזכיר יעלה ויבא ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החודש בלילה אף דכשמקדשין אותו ביום מתקדש למפרע כמפורש בירושלמי פרק קמא דראש השנה ופשוט. ואם כן למה אין מחזירין אותו. הלא ידוע שלמחר יתקדש ויחול למפרע. ומוכרח לומר דמכל מקום לא חל עכשיו רק אחר כך. והוא הדין בעושה מלאכה והמלאכה בפועל אח"ז. מכל מקום החלות בשעה שנעשה בפועל. ועל אין חיוב רק בסופן שגגה משום שהחלות אחר כך. וכיון שזה חל עכשיו וזה אחר כך נתחלקו לשתים. וכל טעם תוס' כמו שכתבו סוף פרק המצניע בקופת הרוכלין דחשיב אחד לגמרי מה שאין כן זה נתחלק לשתים כנ"ל ב) מה שכתב שמדבריי נלמד שאם יש לפניו שני נרות אחד לא ידלוק רק שעה ומספיק לצורך החולה ואחד ידלוק שתי שעות אסור להדליק הגדול. אמת אמר. אך יש לפקפק בזה לדעת רש"י שבת (דף ע"ה) גבי חלזון דכי אמרינן מודה ר"ש בפסיק רישי' במידי דלא איכפת לי' אי מחרמי. אבל אם רוצה שלא יהי' אפילו פ"ר חשיב אינו מתכוין.

וזה שמדליק לצורך חולה רוצה שלא ידליק יותר שלא יפסיד הנר ומותר משום שאינו מתכוין וראייתי טובה שודאי רוצה באמת שידלוק משתחשך ואם רוצה שלא ידלוק משום הפסד הנר למה אינו מכבהו אלא ודאי על כל פנים לא איכפת לי' אם ידלוק. ואם כן יהי' מחויב לכבותו משום פסיק רישא] אך התוס' שם פי' משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומלאכה שאינה צריכה לגופה הרמב"ם מחייב ואף הפוטרין איסורא מיהו איכא וראוי להחמיר: ג) על מה שכתבתי בס"ק י"ב דלתוס' וריטב"א משקה מים לזרעים אב מלאכה. הביא דברי הש"ס דבשביעית אבות אסר רחמנא ולא תולדות פרש"י כגון משקה. אשתמיטתי' מה שכתבתי במלאכת זורע סק"ב אות ו' דיש חילוק בזה בין שבת לשביעית. דאף דלענין שבת אב לענין שביעית תולדה עיין שם מילתא בטעמא: סימן ע לחתן אחי ר' מענדיל נ"י. א) אשר הקשה על מה שכתבתי ס"ק י"ב לפרש לדעת הריטב"א הקו' לרבה ממנכש בכלאים. דלרבה שדומה לחורש יותר מלזורע. ועל כרחך שאינו דומה לגמרי לזורע והוא רק תולדה. ועל תולדה לא מחייב רק בשבת דאיתרבי תולדות כדברי תוס' בכורות (דף כ"ה.) והקשה כבודו לפי מה שכתבתי ריש מלאכת קוצר מדמבריך ומרכיב אב. הוא הדין בוצר. דמרכיב היינו שתוחב היחור בעץ. ובוצר היינו שכורת הפרי מהעץ. ממילא מדסבירא לי' לריטב"א בוצר תולדה. הוא הדין מרכיב. ובמלאכת זורע סק"ה כתבתי דמאן דסבירא לי' מבריך ומרכיב תולדה. מוכח מהא דחייב על הרכבת אילן דחייב על תולדה בכלאים. מוכח דריטב"א כתוס' בכורות שכתב שאין חיוב בתולדה רק בשבת. זה תורף דבריו: ב) והם דברי שגגה שאנכי לא כתבתי שמוכח מדחייב על הרכבת אילן בכלאים מוכח שיהי' מבריך ומרכיב אב. או שחייב על כלאים בתולדה. רק דמוכח שהנוטע אב או שחייב על כלאים בתולדה. אבל על מבריך ומרכיב אין ראי'. דשאני כלאים דמוכח מקרא דבהמתך.

אך דמכל מקום אינו מוכח דקרא באילן. דיש לומר דקאי על הרכבת ירק בירק לאותו צד בחולין (דף ס'.) הרכיב ירק בירק חייב. ומנא לן דחייב באילן. מוכח דחייב על תולדה בכלאים. ולמאן דפוטר מוכח דנוטע אב. וכן כתב שם להדיא עיין שם. וכיון דנוטע אב ואין חילוק בין ירק לאילן. ודאי חייב בהרכבת אילן כמו בהרכבת ירק. דאטו ירק כתיב בקרא. וקאי על אילן כמו על ירק. אף דבשבת מרכיב תולדה. שאני כלאים דמוכח מקרא דבהמתך דבהרכבה איירי. ואם מרכיב באילן פטור משום שאינו תוחב היחור בקרקע אלא באילן הוא הדין מרכיב בירק ופטור שאינו משים הירק בקרקע אלא בירק. וכיון דגלי קרא דבהמתך דחייב על הרכבה. חייב בין בהרכבת ירק בין בהרכבת אילן: ב) אך מה שהקשה דמדמקשה הש"ס לרבה ולר"י ניחא צריך לומר דלר"י מנכש אב ומנכש כמו זומר דמהאי טעמא כתבתי בסק"ד דזומר תולדה שדומה למנכש שמסלק הרעים. והכי נמי זומר מסלק היבשים. ומדמנכש אב הוא הדין או כל שכן לרמב"ם דפי' שכורת האילן האמצעי לחזקו] זומר. ואיך כתב ריטב"א דזומר לשבת תולדה. זו קושיא: ד) אך לריטב"א הנ"ל דזומר בשבת תולדה. יש ליישב קושיות הש"ס לרבה ממנכש קצת באופן אחר דהנה בשיטה מקובצת בשם מהר"י כ"ץ הקשה אהא דנזקין תולדותיהם כיוצא בהם בלא קרא ובשבת צריך קרא לתולדות [מה שכתב דשבת צריך קרא משום דנסמכה שבת למלאכת המשכן. אבל בעלמא בלא קרא חייב על תולדה. וזה שלא כדברי תוס' בכורות הנ"ל ולשיטת תוס' הנ"ל] ונראה ליישב דתולדות דשבת ותולדות דנזקין חלוקין בעניניהם [והגמרא לא מייתי יתהון. רק לשתוף הלשון אבות מכלל דאיכא תולדות] שהרי בגמרא מקשה אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהם דאמר רב פפא אהייא אי אהני מאי שנא קרן כו' מאי שנא רגל כו' הרי דהתולדות דומין ממש להאבות.

ואין טעם לחלק ביניהם על כן לא צריך קרא, דמסברא הוא. אך תולדות דשבת כתב הרב המגיד דהיינו אותם שאינם רק קצת דמיון. ואותם שהם דמיון גמור חשובים אב [ודקדק כן מלשון הש"ס כולן אב א' הם] וכיון שאינם רק קצת דמיון איך אפשר לחייבם בלא קרא ותולדות דנזקין הם כאותם ששנינו בשבת בשם כולן אב א' ויותר מהם. והשיטה מקובצת בשם תוס' מהר"י כ"ץ שהקשה. צריך לומר דסבירא לי' כדעת הפוסקים שהובאו באגלי טל מלאכת זורע סק"ה דנוטע מבריך ומרכיב אף שנשנה בכולן מלאכה אחת הן חשובים רק תולדות. אבל להרב המגיד והוא דעת רוב פוסקים אין קו' כלל מנזקין ועיקר. ולריטב"א שבוצר תולדה ואף הדומה לגמרי תולדה הוא. צריך לומר דתרי גווני תולדות. שאינו דומה לגמרי דוקא בשבת דאתרבי תולדות. אבל כלאים כיון דליכא קרא והוא אינו דומה לו לגמרי איך נלמד. אבל תולדה שדומה לו לגמרי. בכל מקום חייב כמו בנזקין. והשתא קושיות הש"ס לרבה כיון דאינו דומה לגמרי לזורע איך יתחייב בכלאים דליכא קרא. אך לר"י יש לומר דסבירא לי' שדומה לגמרי לזורע וחייב בכלאים אף דתולדה הוא כמו בנזקין: סימן עא. לר' שלמה דוד נ"י. א) על מה שכתבתי במלאכת זורע ס"ק כ"א דזומר לגבי אילן חשיב כחק תוכות רק חייב משום מלאכת מחשבת כמו שכתב הר"ן על כן בעינן שיתכוין לנטיעה. והקשה כבודך דאם כן לרשב"א דפטר בחק תוכות יפטור זומר. אלא ודאי שניא כתיבה דקיל גם לענין כותב בשמאל [זה אינו כלום. שהטעם פשוט שאין דרך כתיבה בכך. מה שאין כן הוצאה דרך בשמאל גם כן] וגם קצר קמה ושבולת מקיפות אותה לענין מוקף לדירה (זה טעות דהתם לענין מחיצה עשוי' בידי אדם] שקצר באמצע והניח השבולת סביב דהוי בידי אדם אף דהוי כמו חק תוכות. וכן צבי שנכנס לבית ונעל בפניו אף שלא עשה מעשה בהצבי.

רק בחק תוכות בכתיבה פוטר הרשב"א והוא הדין הר"ן דהוצרך לטעמא דמלאכת מחשבת רק בכתיבה הוצרך לזה עד כאן דבריך: ב) והאמת כי בכל דבר צריך מעשה בגוף הדבר והעד החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. וטעם נעל בפני' גם כן משום מלאכת מחשבת. וגם רשב"א סובר כן. אך קמה קצירה משום דהוה כמו חופר בור דפשוט דהוה רשות היחיד. וכמה משניות דבארות רשות היחיד אף שאין המחיצות בידי אדם רק שעשה החטט. דאין צריך רק שיעשה הרשות היחיד בידיו, ואין חילוק בין עשה המחיצות בידיו או החלל למאן דאמר מאליו לא מהני. ועוד דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן. כמו לענין מוקף לדירה דילפינן מחצר המשכן מאה על חמשים [עיין תוס' עירובין (דף כ"ג.) דיבור המתחיל שהוא] ובמשכן דכתיב מלאכת מחשבת הי' גרמא כמעשה. על כן עשיית המחיצה בגרמא כמעשה: ג) אך טעם הרשב"א חק תוכות בשבת פטור לפי מה שכתב בספר התרומות הלכות גיטין סימן ר"ה דחק תוכות לא הוי אות על כן לא מהני העברת קולמוס לשוי' אות עיין שם ששינה ושילש דבר זה. ועל כן לענין שיחשב אות דלא מצינו שיצטרך מחשבה וכמו שחיטה דאפילו בלא כוונה חשיב מעשה. וזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה כדרכה שרי. וכיון שאין צריך מחשבה לא מהני מחשבתו לשוי' אות כיון דלא במחשבתו תלוי. וכיון דלא הוי אות שוב לא הוה מלאכה גם כן. דהמלאכה הוא הכותב שתי אותיות ובחק תוכות לאו אותיות הם: ד) והר"ן שחולק דחייב משום מלאכת מחשבת. אין צריך לומר דפליג אספר התרומות וסובר דחק תוכות חשיב אות. שהרי בספר התרומות שם כתב גם כן חק תוכות בשבת חייב משום מלאכת מחשבת וכן כתב בהלכות תפילין. אך הוסיף משום דבמשכן לא הי' מדקדקין איך לעשות האותיות אם בחק תוכות או יריכות רק שיהא ניכרות האותיות.

ועל כן אף דחק תוכות לא חשיב אות חייב כאן כיון דאותיות כאלה הי' במשכן, והשתא לענין שיחשב אות מהני מה שאותיות כאלה הי' במשכן. ולענין שיחשב מעשיו דלזה לא מהני מה שהי' במשכן. שהרי זה עוקר וזה מניח אף שהי' במשכן פטורין. משום שלא נחשב הוא עושה המלאכה. ומה בכך שהי' במשכן ומלאכה הוא. מכל מקום הוא לא עשאה. כמו שכתבו התוס' (דף ג') עיין שם. והכי נמי בחק תוכות אם לא יחשב שהוא עשה האות אלא כמו דנעשה מאליו יפטור. אך לזה שוב מהני טעמא דמלאכת מחשבת דמשום מחשבתו חשיב מעשיו כמו זורה ורוח מסייעתו ורשב"א אינו סובר כן אלא דודאי במשכן הי' כותבין כדרכן. ואם כן פטור בחק תוכות משום דלא חשוב אות: סימן עב. להנ"ל. א) בס"ק כ"ב הקשיתי על הריטב"א שנסתפק בקירוב מלאכה לענין שבת הלא נלמוד ממגיס דחייב משום קירוב. ותי' מעלתך לפי מה שכתב הרב המגיד דאף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול עד שיתבשל לגמרי. אם כן משכחת דבלא הגסתו לא הי' מתבשל לגמרי רק כמאכל בן דרוסאי. אפשר לומר כן: ב) אך דוחק לומר שהריטב"א יחלוק על רבותיו הרמב"ן והרשב"א דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול. והרב המגיד לא כתב כן רק שמשמעות דבריו שסובר כן בדעת הרמב"ם שכתב דלהרמב"ם נתבשל כל צרכו אין בו משום מגיס ולאחרים [הם הרמב"ן והרשב"א] משנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום מגיס: ג) ואני ביארתי במלאכת מבשל סק"י שדעת כל הפוסקים דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול מן התורה והשויתי גם דעת הרמב"ם לדעתם. וביארתי שאין ראי' מהרמב"ם שיהא בישול לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מן התורה. ובסוף הבאתי שכן מפורש בירושלמי מכל מקום דבריך הם קצת ישוב לריטב"א וטוב שנאמר כן משנאמר שדבריו הם תמוהים לגמרי: סימן עג: ב"ה ד' וארא חרותנו לפ"ק.

כבוד אהובי תלמידי האברך החריף ובקי מו"ה מרדכי נ"י בווישיגראד: א) אשר הבאת ראי' למה שכתבתי במלאכת זורע ס"ק כ"ב אות ה'. דהקטרה נגמרה העבודה בשעת העלאה. שאם הי' העבודה העיכול הי' צריך להיות הכהן בפנים בשעת העיכול. ואם יעשה בעל מום בנתיים יפסול. והבאת ראי' לזה מש"ס מעילה (דף יו"ד.) הנהנה מאמורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור דנעשה מצוותה. ואף דמצוה להפוך בצנורא. מכל מקום אם הי' רוצה הי' מניח שיתעכלו מאליהם בלא היפוך הצנורא. מכל מקום מוכח דמשעת העלאה נעשה מצוותה. יפה אמרת: ב) אך הוקשה לך רש"י שפי' דוקא במשלה בו האור אני חוכך אם הוא פרש"י. והעולם לומדים מעילה עם תוס'. ושיטת תוס' יש לסמוך עלי' יותר. אך ראיתי למבי"ט בקרית ספר כתב גם כן דוקא משלה בהם האור: ג) וכפי הנראה סברתם על פי מה דאיתא במנחות (דף כ"ו:) בכל הדברים שהקרבתם ביום אם העלם מבוא השמש ומשלה בה האור מבעוד יום מתעכל והולך כל הלילה עיין שם בפרש"י כאן לקלוט. הכא נמי סגי אם משלה בו האור בעוד הכהן בעזרה לבוש בגדי כהונה. אף שאחר כך יצא הכהן מעזרה. וכמו פסול לילה דלא איכפת לן משמשלה בו האור כל שמתעכל מחמת הקטרה שמבעוד יום. הכי נמי לא איכפת לן בפסול מחוסר בגדים ואינו בעזרה משמשלה בו האור בעודו לבוש בגדי כהונה. והוא מתעכל אחר כך מחמת הקטרה ראשונה בעודו לבוש הבגדים בעזרה, ומעילה בצריך בגדי כהונה תליא. כמבואר בתוס' דקדשים פסולין שטעונין שריפה. מכל מקום אין מועלין בשביל זה כיון שאין צריך בגדי כהונה בשריפה. הכי נמי בזה. אבל קודם שמשלה האור כשם שפסול בלילה כך פסול באינו לבוש בגדי כהונה. ואין להכשיר משום שאין הכהן עושה אחר כך בהיותו מחוסר בגדים. דהא המזה ונקטע ידו קודם שהגיע לאויר פסול. אף שאינו עושה משנעשה בעל מום.

ולשיטתם נראה דצריך שיהי' הכהן לבוש בגדי כהונה עד שתמשול בו האור. אך הוא שיעור קטן מאוד. דמשמשלה בו האור היינו במקצת כמבואר בסוגיא דמנחות שם. ומסתמא משנתנו על להב המזבח תיכף מתאחז האור במקצתו: ד) מכל מקום קשה לי בסוגיא דמעילה הנ"ל דהא פשוט אם סילקו קודם שיתעכלו חיוב גמור להעלותן כמו קודם הקטרה. וכל הטעם שאין חיוב גמור להפוך בצנורא, משום שיכול להניחם עד שיתעכלו מאליהם אבל אם סילקם קודם העיכול שוב חיוב גמור להעלותם. ואם כן נאמר כמו בהנך דאם עלו לא ירדו חייב על העלאתם בחוץ ופרש"י בזבחים (דף ק"ט) בדיבור המתחיל תלמוד לומר לעשות וזה לשונו כיון דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להעלותם מראש המזבח למערכה. וכיון דמטעם זה חייב עלי' בחוץ. הוא הדין דמהאי טעמא מועלין בו דבמעילה (דף י"ב) יליף חיוב מעילה מחיוב שחוטי חוץ. וכן מפורש ריש מעילה דקאמר בשלמא לר"י שפיר כיון דאם עלו לא ירדו מועלין בו. וכיון דמהאי טעמא דאחר כך יהי' חיוב מועלין בו. הכי נמי אם ירדו יהי' חיוב גמור להעלותם. ולשיטת תוס' חולין בהא דאם עלו לא ירדו כיון דבדיעבד כשר חשיב גם קודם שהעלם בר הקרבה שכשר בדיעבד. הכא לא שייך לומר כן. שהרי תחילה כבר הוקרב. אך לפרש"י קשה דכמו דמשום שאחר כך לאחר שהעלם יהי' חיוב מועלין עכשיו. הכי נמי משום שאחר שהורידן יהי' חיוב. ימעול עכשיו וצ"ע: עוד לו במלאכת חורש בסק"א הובא לקמן סימן ע"ז. עוד לו במלאכת קוצר לקמן סימן פ"ג. עוד לו במלאכת מעמר הובא לקמן סימן צ"ה. עוד לו במלאכת דש הובא לקמן סימן ק': סימן עד. להנ"ל. א) במ"ש שם אות י"א לדעת התב"ש בה' סכין בידו ופתח ידו בכוונה שתפול ותשחוט לא חשיב כחו. ואמרתי גם לענין שבת כן.

זולת בכוונה גמורה (ולא כוונה מחמת פסיק רישא) דבזה יש לומר מחשבתו משוי לי' מעשה לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה]. ואמרת שדעת רש"י בודאי אינו כן. שהרי סוף פרק ב' דבבא קמא באבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפל דקאמר לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה וקשה תיפוק לי' דלענין שבת פטור דלאו כחו הוא ואפי' בכוונה יפטור ובנזקין דחייב משום דאפילו גורם חייב כמו שכתב הרא"ה בבדק הבית]. אבל בשבת בלאו מעשיו פטור. וצריך לומר משום דאי כוון. מחשבתו משוי לי' מעשה. ולדעת רש"י סוף פרק כל גגות דשפיך ברשות היחיד והמים נמשכין והולכין לרשות הרבים פטור דגרמא הוא. וכתבתי במקום אחר דלא חייב משום מלאכת מחשבת. כמו זורה ורוח מסייעתו דחייב משום מחשבתו ואף דגרמא הוא. הטעם כחילוק הרא"ש דוקא בזורה שכך הי' במשכן ברוח מסייעתו. ואם כן יקשה למה לי מלאכת מחשבת אסרה תורה אפילו עמד בכוונה יפטור. ועל כרחך לרש"י לית לי' הא דתב"ש. אלא ודאי סילוק כחו חשיב מעשיו לענין שבת: ב) באמת לזה אינו ראי' מדברי רש"י סוף כל גגות דאטו כל הגרמות שוות. וכשחייב בזורה אף דגרמא נחייב בכל הגרמות. ודבריי שם להוכיח דשפך כאן והלך הלאה פטור. ודחיתי הא דזורה משום הרא"ש. והוא הדין דיש לומר דאין לדמות כל הגרמות: ג) ואם באנו להוכיח דרש"י לית לי' סילוק כחו לא חשיב מעשה. נוכל להוכיח בדרך זה. דהנה קשה הא דבשבת פטור משום מלאכת מחשבת. תיפוק לי' דסילוק כחו לא חשיב מעשיו. ואפי' תאמר דאי כיוון חשיב מעשיו דמחשבתו משוי לי' כוונה. מכל מקום השתא שלא כוון הא לא חשיב מעשיו. וזה קשה לדברי הרא"ה שכתב דחיוב בנזקין משום גרמי. ובשבת הא גורם פטור. וצריך לומר דחדא מתרי טעמי נקט. אבל לרש"י דסבירא לי' סוף המניח דהיכי דלאו מלאכת מחשבת פוטר מממון משום קים לי' בדרבה מיני'.