שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 124

נמצא שכל דמה של שחיטה הוקש למים. הלכך היכא דאיתי' לדם מתחילה ועד סוף. אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מכשיר שע"כ הקישן הכתוב. וא"ת א"כ כי נתקנח נמי נימא איגלאי מילתא דמעיקרא דם שחיטה הוא. וע"כ הקישן הכתוב. א"ל דכל משקה מכשיר ממים ילפי' לי'. ומה מים משקה ודאי בשעה שעומדין על האוכלין. אף כל משקה אינו מכשיר. אא"כ הוא ודאי משקה בשעה שעומד על האוכל. משא"כ בנתקנח למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף. שכל זמן שעומד על האוכל בחזקת דם מכה הי' שאינו מכשיר. אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לעולם הוא בחזקת דם שחיטה דמכשיר אא"כ נפסלה שחיטה לבסוף דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה הוא כלל. וכדאמרי' בסוגין דלעיל כנ"ל. עכ"ל הר"ן ז"ל. הנה לכאורה מבואר מדברי הר"ן להיפוך: יז) אולם באמת דברי הר"ן לכאורה נעלמים מאוד. דמה ק"ל. הא גם בסוגיא אמרי' דאי נתקנח הדם בין סימן לסימן לא מכשיר. אלמא דרק אח"כ נעשה שחיטה. ואיך יטמא הראשון בגדים. דאז כשנעשה שחיטה שוב אינו עוסק בפרה. גם מ"ש אח"כ. וא"ת כי נתקנח נמי נימא אגלאי מילתא דמעיקרא דם שחיטה הוא וע"כ הקישן הכתוב. הלא קושיא זו בלא"ה קשה. וכבר תמה על דברי הר"ן אלו בס' לב ארי' עי"ש: יח) והנ"ל בביאור דברי הר"ן עפ"י המבואר במתני' דשלהי מכשירין. דאין משקה מכשיר אא"כ הי' תחילת ביאתו לעולם ברצון. רק חלב אשה מכשיר אפי' יצא שלא לרצון. ומ"מ צריך שיבוא על הזרעים ברצון. ועי' בתוס' שבת ר"פ חביות וברשב"א שם. ומזה מוכח דשאר משקין רצון דאח"כ לא מהני להו. כיון דבתחילת ביאתו לעולם לא הי' משקה. שוב לא חל שם משקה עליהם. ומזה הוכיח הר"ן ז"נ דנעשה משקה למפרע דאיגלאי מילתא דמעיקרא הוי שחיטה. דאל"כ אלא דעכשיו נעשה שחיטה. א"כ כיון דמעיקרא לאו משקה הוא. שוב אינו מכשיר.

א"ו איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה משקה. ומ"מ בנתקנח הדם בין סימן לסימן. כיון דעכשיו הדם שוב אינו משקה. שהרי נתקנח ונתיבש בבגד ואינו טופח ע"מ להטפיח. לא חל עליו שם משקה למפרע. כיון דעכשיו אינו משקה: יט) ודומה להא דאמרינן שם לענין בכור למ"ד למפרע קדוש. דמ"מ אם השליכו לכלבים קודם יציאת רוב מותר. ולא אמרינן דלמפרע קדוש כיון שבשעת יציאת רוב אין כאן להקדושה על מה לחול. ואף דחל למפרע ואז הי' בעולם. מ"מ אינו חל אא"כ תהי' הקדושה עליו בשעת יציאת הרוב ג"כ. וה"נ בנ"ד כיון שאח"כ לא יהי' שם משקה עליו שהרי נתקנח. לא חייל עליו למפרע שם משקה: כ) וע"כ הקשה הר"ן דא"כ דלמפרע נעשה שחיטה. גברא קמא נמי יטמא. דאיתי' עכשיו בעולם ואף עכשיו יהי' טמא. וע"ז כתב הר"ן דניחא לי' דלעולם אפי' כשנגמרה שחיטה אינה אלא לבסוף. היינו שאינה למפרע רק לבסוף שני הסימנים מתירין ביחד וטעמא דמכשיר משום דאתקש לכסוי וכו'. וע"ז חזר והקשה א"כ אפי' נתקנח נמי. פי' דהא דאמרת משום דהוקש לכסוי היינו משום דדם שבתחילה ג"כ טעון כסוי דע"כ טעון כסוי אף קודם גמר שחיטה. שהרי עפר שלמטה קודם שחיטה הוא נותן. ונתכסה בעפר שלמטה בתחילת שחיטה. וכיון דטעון כסוי קודם לכן. ע"כ הוי משקה ג"כ תיכף בתחילת שחיטה. וא"כ כי נתקנח הדם בין סימן לסימן יכשיר למפרע. דהשתא אין לתרץ. כיון דע"כ עכשיו לאו משקה דאינו טופח ע"מ להטפיח. דהא לענין כסוי כל שרישומו ניכר יכסנו. ובריש כסוי הדם נגררי' ונכסי'. הרי דאפי' יבש חייב בכסוי. וע"כ הקישן הכתוב להכשיר. ושפיר נימא איגלאי מילתא למפרע ודו"ק וע"ז תירץ שצריך להיות משקה ודאי בשעה שעומד על האוכל. העולה מזה דאין ראי' מחידושי הר"ן להיפוך מדברינו. וגם הר"ן ז"ל סובר דאח"כ חשיב כולו שחיטה וכפשטא דשמעתא. וכדמוכחא שמעתא דאילפא:

כא) והנה לפי"מ שביארנו דכשנגמרה שחיטה גם תחילתו הוה שחיטה ומתיר בסוף שחיטה צריך להבין פרש"י (פסחים ס"ג) דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף כל מחשבת שחיטה לא מהני אא"כ חישב בגמרה. (ובסוף שחיטה אין שהות לומר שני דברים] ועי"ש. ולמה כיון דלבסוף נעשה הכל שחיטה. וצ"ל דאין מחשבה מועלת אלא בשעה שחל המעשה אבל בתחילת שחיטה שעכשיו לא חל ההיתר דידה. אין מחשבה מועלת בה. דאין מחשבה מועלת במתיר. אלא בשעה שמתיר. ואף דמשמע בעלמא דמהני מחשבה טרם המעשה כמו בגט קודם כתיבה אומר וכן בסת"ם. וכ"ש כשאומר בשעת מעשה קודם חלות המעשה: כב) וצריך לומר כמו שכתב התב"ש סי' ד' (סק"ה בדברי רש"י אלו. דבאמת בעלמא מהני מחשבה תכ"ד למעשה אפי' אח"כ. אך מה שאינו יכול לומר בשעת מעשה ממש אינו חל בתכ"ד. וכיון דבגמר שחיטה ממש אין שהות לומר שני דברים. גם תכ"ד אינו חל. וכן בש"ס (זבחים ט"ו) דמקשה איך אשכחן מחשבה דפסלה בחטאת העוף. אי חשוב מקמי דליפוק דם לאו כלום הוא. ואי לבתר דנפיק אתעביד לי' מצותי' ולא אמרי' דחשיב אח"כ תכ"ד. אלא דכיון דבשעת מעשה א"א. גם תכ"ד לא מהני. עכ"ד התב"ש. וה"נ בנ"ד דעיקר מחשבה בעת חלות המתיר וכיון דאז אין שהות לומר שני דברים. גם בתחילה אינו חל בשני דברים: כג) ולפי"ז י"ל דה"ה בשם קודש. דצריך לכוון לשם קדושת השם. וכיון דהשם אינו מתקדש אלא בגמר. כדאמרי' בשבועות (לה:) צ"ב מצבאות. א"ד מאדנ"י נמחק. וכיון דאינו מתקדש השם אלא בגמרו. לא חייל מחשבה אלא לבסוף. וכשחישב בסוף גם כן מהני. דאי אמרת דבסוף לבד לא מהני לקדש כל השם. איך יועיל במה שחישב גם בתחילה, דלא מהני מחשבתו בתחילה. רק מה שיוכל לחול בשעת חלות ממש. כדברי התב"ש הנ"ל: כד) ולא דמי לגט שצריך כוונה בעת כל כתיבת תורף וכן ציצית דצריך כונה מתחילת עשי'.

היינו משעת תליי'. אף שלא נגמרו עד עשיית הגדיל כמבואר בתוס' סוכה (י"א) בסוף העמוד. דשאני גט שאין בו חלות דבר. שאין בו קדושה. ואינו אלא הכנה לגירושין. וכך בתחילת כתיבת התורף כמו בסוף. ואידי ואידי הכנה בעלמא הוא. ומה"ט סובר רב ששת דיכול לבטל הגט. ושוב אינו חוזר ומגרש בו. ואפי' לדידן דקי"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו ואפי' לשיטת הפוסקים דאפי' ביטלו בפירוש לא מהני. הרי מפורש הטעם בגמ' בהשולח (דף ל"ב) התם דיבור ודיבור הוא. וכתבו התוס' וז"ל מתוך הלשון משמע דאפי' ביטלו בפי' אינו מבוטל. מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא. משמע דהכא הוי דיבור ומעשה. הרי דהטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. אבל במעשה הי' יכול לבטל הגט. מכלל דחשיב רק הכנה לגירושין. דאל"כ אפי' במעשה לא הי' יכול לבטל. וכמ"ש התוס' ריש פרק האומר. בתרומה לאחר שתרם. לא שייך לומר שיבטל. משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. דהתם אפי' במעשה לא הי' יכול לבטל. והיינו דכבר חל התרומה. וביטול לא שייך אלא בקידושין לאחר שלשים יום. או בשליחות שאף שנעשה שליח עכשיו. אינו אלא הכנה אל המעשה שאח"כ. וכן עשיית כלי שהוא הכנה לקבל טומאה. ומדמהני ביטול בגט במעשה. ולהרמב"ם וסייעתו אפי' בדיבור. מוכח דאינו אלא הכנה לבד. ואין בו שום חלות. ע"כ שייך בו מחשבה בתחילה כמו בסוף: כה) וכן בציצית דמפורש במנחות דף (מ':) בהטיל למוטלת דכשמתכוין לבטל הראשונות לא עבר בבל תוסיף. דאין כאן אלא האחרונות. ועי"ש בתוס' [ומ"מ בעי לפסולי שם משום חולמ"ה. כיון דקודם שעשאו לא הי' מחויב. וכעין שכתבו התוס' סוכה (י"ג:) בתי' הב'. דכשמסכך באוכלין. אף שנטהרו במה שסיככן דבטילין לגבי בית. חשיב תולמ"ה. דבשעת סיכוך הי' מקבלין טומאה. וה"נ בשעת עשיית ציצית השניים. הי' הראשונים קיימים. ולא נתבטלו עד אחר עשיית השניים].

הרי דבמעשה יכול לבטלן. ע"כ דעשיית הציצית בבגד אינו אלא הכנה לקיים בהם המצוה אח"כ בכל שעה ושעה. [כשלובשן. ואפי' למ"ד חובת טלית הוא כן הדבר]. אבל בשחיטה שמקדש בשעת שחיטה. [ועי' בסוף פרק ב' דמנחות הבא לקדש כבא להתיר דמי] לא מהני מחשבה אלא בגמרו. בשעה שמקדש. ואם חישב מתחילה לא מהני ג"כ רק מה שמועיל בסוף וה"ה והוא הטעם בשם הקודש. דהכוונה באותיות אחרונות שבשם. בשעה שמתקדש לבד מהני. וכנ"ל באריכות: כו) ואין לפקפק ולומר דלעולם השם מתקדש והולך מתחילת כתיבה כמו בשחיטה. למה דקי"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומ"מ נמחק דכיון דנמחק ולא נגמר השם. איגלאי מילתא דלא הי' שם כלל וכדאמרי' שם בנפסל בשחיטה דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה הוא כלל. דליתא. דהא כה"ג אשכחן בהפרת נדרים. נדרים (ס"ח:) דאבי' ובעלה מפירין נדרי' וחד מינייהו מיגז גייז או מיקלש קליש. וכשהפר האחד וקיים השני. בטלה הפרת הראשון ג"כ. וגדולה מזה אמרי' שם. דאם הפר האחד ומת בטלה הפרתו כיון דאינו ראוי להצטרף עם השני. וא"כ צריך להבין הא דמבעי' שם בעל מיגז גייז או מיקלש קליש. למאי נ"מ שנדרה מתרין זיתין והפר אחד מהם ואכלתינון. למ"ד מיגז גייז לקי. דחד מינייהו נשאר באיסורו לגמרי. ואי מיקלש קליש לא לקה. וקשה כיון שאכלתן שוב אינו יכול להפר אח"כ. דאין הפרה במה שאינו בעין. ובטלה הפרת הראשון. ואף למ"ד מיקלש קליש ללקי. וצ"ל כיון שבעוד הככר קיים ישנה להפרת האחד. ואחר שנאכל אינו יכול האיסור לחזור ולחול למפרע. דאמאי יחול האיסור. (וכענין שאמרו אכלה כולה אין נשאלין. דאין לשאלה על מה לחול. וכעין דברי התוס' ישנים פ"ק דיומא דאחר שמתה האשה אינו מועיל קיום התנאי שיחול למפרע. ועוד בהרבה מקומות. והדברים עתיקים].

וה"נ את"ל דחל הקדושה בתחילת כתיבה לא נתבטל הקדושה במה שנמחק ולא נגמר. דאינו יכול להתבטל למפרע לאחר שנמחק ואינו בעולם. וכנ"ל. א"ו דלא חל הקדושה בתחילת הכתיבה כלל: כז) גם אין לפקפק דנהי דסתמא לא חל בתחילת כתיבה. מ"מ כשנגמר השם חל למפרע דהא מהיכי תיתי כיון דבשחיטה חל בתחילה. והוא בחזקת שחוטה תחילה כמ"ש הר"ן כנ"ל. והכא אינו כן. וא"כ בודאי הדין כאן כמו למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף ולא נחדש בזה דרך שלישי בלא ראי'. וכיון דלא חל הקדושה רק כשנעשה שם. א"כ כל הכוונה הוא אז. ולא איכפת לן אם לא חישב בתחילה. וזה מה שרצינו לבאר: כח) והנה בדינו של בני יונה בשם הוי' שלא כוון לקדש רק בגמרו. אף דשם י"ה לבד ג"כ מתקדש. מ"מ קדושת שם הוי' החמורה שאינו נקרא. אינו אלא בגמר. ע"כ מועיל מחשבת גמר לבד לקדושה החמורה. ויש בכלל מאתים מנה. אך בשם אלקים דשני אותיות ראשונות שם שלם כמו שם אלקים בכלל, שפיר צריך מחשבה גם באות למ"ד. דאז נעשה ג"כ שם שלם. אך בנ"ד שרק יוד שבאלף כתב שלא לשמה דברינו נכונים: כט) היתר הג'. מדברי הרמ"א אה"ע סי' קכ"ד סעיף ד' הנה קשה טובא על הרמ"א שפסק דחצי אות ראשון לא מפסיל בי' חק תוכות דכל שצריך להוסיף על האות. לא שייך בי' חק תוכות. והא פסק המחבר באו"ח סי' ל"ב דבמקום שכל האות נעשה בפסול. לא סגי בגרירת מקצת האות. והא לדעת הרמ"א באהע"ז. אפי' נפל טיפת דיו והוא גומר האות סגי. כ"ש בזה שכתב כולו. רק שכולו לא הי' כתיקנו. אשר באמת כי אף שכ' המחבר באו"ח רק בלשון יש להחמיר לגרור כל האות. היינו דוקא בכתב כולו בפסול. אבל בשמקצת לא כתב כלום פסולו ברור. ואיך היקל הרמ"א בגט שמחמירים בו בכל מקום יותר מבתפילין כנודע [משום דתפילין גנאי לדבר שבקדושה להצריך גניזה]. זולת במקום שיש טעם לחלק ביניהם:

ל) ואשר אחזה ליישב בזה. דאף שהמג"א והפר"ח יראה מדבריהם. דכל אפי שוין בזה. סת"ם וגיטין. לבבי לא כן ידמה. וחילוק יש. דגג דכשר בכל כתב רק שיהי' לשון גירושין יהי' כתב שיהי']. ואין האות גורם רק הקריאה. וכל שלא נגמר האות ואין לו שום קריאה. הרי במה שגמר האות ועושה שיהי' נקרא. הוא עושה כל האות. ודומה לשחיטה שהלמ"מ לשחוט רוב אחד בעוף [ורוב שנים בבהמה]. ומ"מ בהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו כשר. דחשיב ששחט הרוב. ומשום דחצי קנה אינו כלום דלא מיטרפא בי'. והדרא בריא. נמצא שבהאי כ"ש שחט כל הרוב. וה"נ בגמר האות בגיטין. כיון שבלא הגמר לא הי' נקרא כלל. חשיב שעושה כל האות אבל בסת"ם דבעי כתב אשורית דוקא וכיון שמקצת תמונת האות נעשה בחק תוכות פסול. דמה בכך שעשה קריאה לאות. הלא בקריאה לבד אינו יוצא רק בתמונת האות. ומקצת התמונה נעשה מאלי'. דרך משל. האל"ף יש לה ג' תמונות. היוד שע"ג. הויו שבאמצע. היוד שתחתי'. וכל תמונה רומז לענין בפ"ע. כמבואר באותיות דרע"ק ובגמ' שדרש בכל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות. וכן בספרי הקבלה. וא"כ כשהי' היו"ד שע"ג מאלי'. נהי שעשה קריאה לאות. הנא מ"מ התמונה לבד יש בה קדושה. ואינו יוצא אלא בה. וזה לא עשה הוא כלל ואינו דומה לגט. שבקריאת האות יוצא. יהי' האות איזה תמונה שיהי'. וא"כ אל"ף שמקצת התמונה הי' תחילה מאלי'. מ"מ הקריאה לא הי' כלל תחילה. והוא עשאה כולה. ויוצא בה. שא"צ לתמונת האות כלל. ודו"ק היטב וכבר נזכר חילוק זה באבני נזר או"ח סי' ט']: לא) ועתה נבא לנ"ד דלכאורה יש לצדד בנ"ד כיון שכוון לשם קדושת ס"ת. רק שלא כוון לשם קדושת השם. והשם אולי יש בו קדושה אף אם כתבו בכתב אחרת. ואם כן הדבר. שא"צ לקדושת השם. רק שיהי' נקרא. כשגמר האות לשמה. שפיר מתקדש השם.

כיון שא"צ לשם לכתוב אשורית דוקא רק שיהי' נקרא. והקריאה עשה לשמה. ואף שלס"ת צריך כתב אשורית דוקא. הרי כוון לשם קדושת הספר מתחילה ועד סוף. אך באמת ז"א. דכתב הש"ך ביו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א דשם הנכתב בלשון אשכנז מותר למוחקו ונראה לכאורה דה"ה הנכתב בלה"ק. רק בכתב אחר: לב) אך יש לחלק. דאין שמות שאינם נמחקין אלא הכתובים בתורה. ולא שמות אחרים שכינוהו הגוים. ולא עדיפי מכינוים. וכ"כ התשב"ץ טעם זה בחלק א' סי' ב'. אבל לעולם כל שנקרא בלשון הכתוב בתורה. אף בכתב אחר מתקדש השם. ומ"מ מצד הסברא כיון דדברים שבקדושה אינם אלא בכתב אשורי. בודאי גם שמות הקדושים אינם מתקדשים בכתב אחר. וכן מוכח מהראי' שהביא התשב"ץ לדין זה בסי' הנ"ל. מהא דאיתא ריש פ' כל כתבי. בס' איוב שבלשון תרגום שמניחו במקום התורפה והן מתרקבין מאליהן. ואם איתא דשמות שבלשון לעז מתקדשין איך מותר לכתחילה לגרום להם הפסד. א"ו בלשון לעז אין מתקדשין עכ"ד התשב"ץ. וא"כ כיון שכתב הרמב"ם פכ"ג מה' שבת הלכה כ"ו וז"ל אפי' הי' כתובין בכל לשון או בכתב אחר וכו' מניחן במקום התורפה. והן מתאבדין מאליהן. הרי דאפי' בלה"ק רק שכתוב בכתב אחר מותר להניחן במקום כו'. ומוכח דאינו מתקדש מה"ת. דאם הי' מתקדש הי' אסור לעשות כך כנ"ל בשם התשב"ץ. ונסתר היתר הג': לג) ונ"מ במה שנסתר היתר הזה. אף לפי היתר הב'. לענין אם כתב מקצת האות שלא לשמה לאחר שנתקדש השם. כגון שכתב היוד של אלקים מקצתו שלא לשמו פסול. דלאחר שנתקדש השם. שוב כל קוץ וקוץ שבו מתקדש. וראי' מדברי הר"י אכסנדרני. שהביא הב"י יו"ד סי' רע"ו דה"א אחרונה שבשם הוי' מתקדש הדל"ת שבה. ואף שלא עשה היוד שבה שכבר נתקדש השם ע"ש. וא"כ בעי לשמה. ומדברי הרמ"א שבסי' קכ"ד באהע"ז אין שום היתר כנ"ל.

ואף שהמחבר בסי' ל"ב כתב בלשון יש להחמיר. היינו משום שכתב כל האות לשמה. רק שעשה תחילתו בפסול. ויש לדמותו לתולמ"ה דלא מיפסל אלא כשעשה כולו בפסול. אבל בכתבו מקצתו שלא לשמה. דומה להא דכתבו התוס' סוכה (י"א.) בסוף העמוד. ונסתר היתר הג': לד) היתר הד'. משום דיודע שכותב השם חשיב חישב לקדש. הנה הפ"מ בתשו' ח"א סי' מ"ה כתב דתירוץ הב' שבתוס' מנחות (מ"ב.) עיקר: דסתמא לשמו קאי. והא דאמרינן בגיטין אזכרות שלו לא כתבתים לשמן דמשמע דסתמא נמי פסול. לאו דוקא. והפי' הוא כתבתים שלא לשמן. וכמו דתנן בגט נכתב שלא לשם אשה. אף דבסתמא נמי פסול. והי' לתנא למיתני שלא נכתב לשם אשה. אלמא דלא דק בהאי לישנא עכ"ד התוס'. וראיית הפנים מאירות שם מהא דתניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה. וכו' מדקאמר ונתכוון לכתוב יהודה. משמע דווקא בכה"ג. אבל בסתמא כשר. ולדידי נראה לדחות ראי' זו. דלכאורה קשה לר' יהודה דכתב עליון כתב. א"כ הוא מוחק כתב תחתון. והרי מוחק השם. כמו במעביר דיו ע"ג סיקרא דחייב בשבת גם משום מוחק. רק בדיו ע"ג דיו דפטור דכתב עליון אינו כתב. אבל בנכתב תחילה שלא לשמה. דכתבו התוס' דמשום דכתב השני מתקן חשיב כתב עליון כתב. י"ל דחשיב מוחק כתב תחתון. רק כשנתכוין לכתוב יהודה. דכה"ג אינו שם כלל ומותר למוחקו אחר שעלה זה בדעתי דברתי עם איש אחד וא"ל שכ"כ באיזה אחרון. אך באמת זה אינו נראה דדוקא בדיו ע"ג סיקרא דכתב ראשון אינו ניכר חשוב מוחק. אבל בדיו ע"ג דיו. נהי דמהני תיקון כתב שני שיחשב כתב. אבל לא בשביל זה יחשב כתב ראשון נמחק: אך ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' קצ"ג דאפי' בדיו ע"ג דיו חשיב מוחק. ותירוץ זה נכון לשיטתו. אולם בלא"ה אין זה ראי'.

די"ל אורחא דמילתא נקט. ואם הי' יודע מהו כותב בודאי הי' עושה כדין: לה) אך מצד הסברא נ"ל. כיון דהא ודאי אף שלא קידש השם. רק שיודע מה כותב אסור למוחקו מה"ת וכמ"ש הפר"ח בנמוקיו על הרמב"ם. וראייתו מהי' שם כתוב על ידות הכלים. דהמוחקו לוקה. אף שלא קידש השם. וכיון שידע שבודאי יתקדש לענין שהמוחקו לוקה. כאילו נתכוין לקדש לענין זה. דבכל מקום פסיק רישי' חשיב כמתכוין [ומה"ט חשיב מלאכת מחשבת ג"כ כמ"ש התוס' פ' כירה]. והטעם דכיון שידע שבודאי יהי' כן וניחא לי' (דפ"ר דלא ניחא לי' כ' בערוך שמותר ועשה. חשיב מתכוין. ויש ראי' לזה משמעתא דמצוות צריכות כוונה. וע' בחי' בסוגיא דמצות צריכות כוונה. וע"כ כל שלא נתכוין שלא לשמו רק סתם. וידע שזה שם קודש. חשיב מתכוין לקדש. וע"כ בכתב בפירוש שלא לשמו. דכה"ג לא איכפת לי' בפסיק רישי' כיון שרוצה בפירוש להיפוך. כמ"ש רש"י שבת (ע"ה.) גבי פוצע חלזון כיון דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי'. דכל היכא שרוצה להיפוך לאו פ"ר מקרי. וע"כ אף דהפי' שכ' שלא לשמן נקט לא כתבתי לשמן. דבאמת הפסול משום שלא כ' לשמן. דבשלמא אם נאמר סתמא לשמו קאי. ולא הי' הפסול אלא משום שכתב שלא לשמו (וחשיב לשמו ושלא לשמו כבש"ס פ' תמיד נשחט] הי' קושיא. אבל לפמ"ש דבאמת אם כוון בפי' שלא לשמו פסול. רק דביודע הרי הוא כמתכוון כל שלא כוון בפי' להיפוך. ואם כוון להיפוך. שוב הפסול משום שלא נתכוון ונקט בש"ס עיקר הפסול הפסול. ואפשר גם התוס' דעתם כן. שכשיודע כשר. רק בגוי דאדעתא דנפשי' קעביד. שהוא לא מתכוון כלל. דלא איכפת לי' בהכי כלל. פסול. ובישראל נמי דוקא בסתם אבל כשלא ידע איזה מלה הוא כותב פסול. וכדברי בני יונה. והכי מסתברא. והא דמסתפק הש"ס בריש זבחים. דסתם בשאר זבחים נמי לא עלה לשם חובה.