שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 123

אלא דזה היפוך משמעות דברי הרמב"ם זדל כנ"ל: ז) ונלפע"ד דהנה בברייתא מנחות (ל"א:) לא ימעט מפני ריוח שלמטה ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה כו'. והנה מפני ריוח שנמעלה ושלמטה ניחא דאינו מעכב וכן שאר דברים דחשיב התם. אבל ריוח שבין פרשה לפרשה דמעכב כמבואר ברמב"ם ופשוט. והאיך לא ימעט ויפסול ח"ו. והנמק"י הרגיש בזה וכתב יזרז עצמו שלא יבא לידי כך. והנה לשיטת הרמב"ם א"צ לדוחק זה. אלא דלעולם יש לו עצה ולא יצטרך לפסול. דממ"נ אם בפרשה סתומה אין ריוח כדי להניח כשיעור ט' אותיות ולכתוב עוד תיבה באותה שיטה יניח ריוח מעט בשיטה שני'. ואם לא נשאר לו בפתוחה ריוח ט' אותיות יניח שיטה חלק ויתחיל בשני' שהיא שלישית. ומאוד נפלאתי על הכ"מ שכתב כדברי הנמק"י על הרמב"ם כיון שלהרמב"ם א"צ לזה כנ"ל. וע"כ צ"ל דהנמק"י סובר כדעת הר"ח וס"ל דריוח פרשה סתומה ג"כ כשיעור ט' אותיות [דלא כר"ת ודלא כמ"ש הטור לדעת הרא"ש] וא"כ בסתומה אם יהי' ריוח כשיעור ט' אותיות אך לא יהי' ריוח לכתוב עוד תיבה. וממנ"פ אם יתחיל לכתוב בשני' יהי' פתוחה כיון שיש בריוח כשיעור ט' אוחיות. ואם יתחיל באותו שיטה שסיים לא יהי' ריוח בינתיים כשיעור ט' אותיות: ח אבל הטור התחכם ליישב הא דלא ימעט את הכתב כפשוטו וכתב דלדעת הרא"ש שיעור פתוחה ט' אותיות וסתומה רק ג' אותיות. וע"כ אם לא נשאר כשיעור ג' אותיות ותיבה יניח שיטה חלק. ולא יהי' בריוח שלמעלה שיעור ט' אותיות. ואפי' אם התיבה גדולה אם נשאר ריוח כט' אותיות יוכל לכתוב שני אותיות חוץ לשיטה. וע"כ אם אין כדי לכתוב תיבה חוץ לג' אותיות. ע"כ אין בכל הריוח כשיעור ט' אותיות דוק ותשכח. ומזה הוכיח דינו דאם אין בסוף כשיעור ט' אותיות ומניח שיטה חלק דסתומה מקרי ודלא כר"ת, ולר"ת לא קשה קושיית הנמק"י.

דלדידי' אם לא נשאר בסתומה ריוח כשיעור יניח ריוח בשני' בתחילתו. כיון דלדידי' ריוח שבתחילת שיטה סתומה היא. אבל להרא"ש דס"ל ריוח שבתחילת שיטה נמי פתוחה היא. ע"כ לומר דאם סיים באמצעו והניח שיטה חלק סתומה מקרי. והיינו טעמא דזיל הכא בריוח שבסוף שיטה ליכא שיעורא. וזיל הכא בשיטה חלק חשיב ריוח באמצע ומשום דאין הריוח שבשני שיטין חשובים כאחת. ומזה הוכיח נמי דינו הקודם דאין הריוח שבסוף שיטה ושבתחילת שיטה מצטרפין לשיעור ט' אותיות ודו"ק: ט) העולה מזה דלדעת הרמב"ם אם הניח בסוף שיטה כשיעור ט' אותיות והניח בשיטה שאחרי' ג"כ כט' אותיות והתחיל הפרשה דסתומה מקרי וכן את בכל אחד בפני עצמו אין בהם כט' אותיות רק בצירוף הם ט' אותיות. או שבראשונה חלית בסוף כט' אותיות. ובשני' פחות מזה. בכל זה סתומה מקרי. וזה מוכח מהא דכתב דאם אין בחלק כדי לכתוב ט' אותיות ותיבה אחרי' מניח מעט חלק בשיטה שאחרי' וכותב. ומוכח דאפי' יש בחלק כט' אותיות לבד וריוח שבסוף שיטה חשיב פתוחה להרמב"ם, אעפ"כ חשובה סתומה. וכן אפי' אין כט' אותיות כלל מצטרף הריוח מעט לט' אותיות: סימן שנח א) שאלה מי שהתחיל לכתוב ס"ת וקודם כתיבה אמר שכותב לשם ספר תורת ישראל. ולא אמר שכותב כל השמות לשם קדושת השם. ושכח לקדש שם אלקים ראשון שבתורה. היינו שכתב יוד העליונה של האלף מאלקים. ותיכף נזכר והעביר קולמוס על היוד בקדושה. וגמר הא' וכל השם בקדושה. וקודם שהתחיל לכתוב הי' בדעתו לקדש השם כד"ת. אך לא אמר בפיו. גם בשעת כתיבת יוד העליונה מה"א. לא הי' בלבו לקדש. אך יודע הי' שכותב תיבת אלקים: ב' תשובה הנה פרטי החירים בזה נפרטם אחת לאחת. ואח"כ נשובה ונעיין בכל פרט ופרט: הא' דכתב הרדב"ז דא"צ לקדש רק שם הוי' ולא שאר שמות הקדושים.

ובחי' רעק"א סי' רע"ו ס"ב כתב דמשמע מהב"י מדכתב נכון הדבר לכתוב כל השמות לשמה. מכלל דבדיעבד לא פסלי עי"ש: הב' דכתב בס' קסת הסופר בשם בני יונה להגאון מו"ה יונה לאנדסופר דאם כתב הג' אותיות מהשם שלא בכוונת קדושה. וכתב ה' אחרונה בקדושה. כל השם כשר. דגמרו וקידושו באים כאחת. וכ"ש כאן שכתב כל השם בקדושה. זולת יוד העליונה שבאלף ראשונה: הג' אף בלא דברי בני יונה רק שנאמר דכל אותיות השם צריך לכתוב בקדושה. הא כתב הרמ"א באהע"ז סי' קכ"ד סעי' ד' וז"ל ולא מקרי חק תוכות. אלא כשכל האות נעשה כך. אבל אם עדיין צריך לתקן שיהי' אוח כשר. וה"ה בפסול שלא לשמה. דאם עדיין לא נגמר האות וגמר לשמה כשר. וא"ל דפסול שלא לשמה גרע. דהא בחק תוכות דלא חשיב שכתב כלל, הרי לא הי' לשמה ג"כ. דאפי' כוון הרי לא הי' כוונתו כלום כיון שלא הוא עשה. וכ"כ הב"י דין זה בנפל טיפת דיו. והוסיף ומשך עד שעשה ויו. דאף שמקצת האות נעשה מעצמו כשר. והרי לא הי' כוונה כלל שנפל מעצמו ואעפ"כ כשר: הד' ראיתי כתוב בתשו' השיב משה בשם ספר בני יונה בענין פסק הרמ"א סי' ל"ב דאם אמר בתחילת כתיבה שכותב לשם ס"ת ובשעת כתיבת השם חישב לקדש סגי. וכתב הגאון בני יונה דכל שיודע שכותב שם השם. וכותב לשם קדושת הספר חשיב חישב. לאפוקי שלא יחשוב במחשבה אחרת. או שיחשוב כאילו כותב שאר מלות התורה. וידיו עושים מלאכתו ולבו בל עמו. עוד שם וז"ל צריכין קידוש פה או מחשבה. שיחשוב שכותב אחד משמות שאינם נמחקים והמה משמות יח"ש. ע"כ. ובנ"ד נמי ידע שכותב שם אלקים. רק שלא נתכוון לקדשו. ומ"מ ידע מה הוא כותב: הה"א כיון שקודם כתיבה רצה לקדש. דומה להא דכתב המג"א בשם הרדב"ז בענין תקיעת שופר שאם הלך לבהכ"נ לשמוע תקיעת שופר ושמע. אף שלא נתכוון בשעת תקיעה חשיב כוונה ויצא:

הויו כיון שאח"כ קידש בפה. הרי הוכיח סופו על תחילתו. כדאי' בריש זבחים והא דהוכיח סופו על תחילתו. הלכה היא בגיטין: הז' כיון שתיכף לאחר שכתב יוד העליונה מהאלף נזכר [ומסתמא] אמר תכ"ד שכותב לשם קדושת השם. הרי הוא כאילו כוון בשעת מעשה כמ"ש התב"ש סי' ד' סק"ה: ועתה נבאר ההתירים אשר יש לסמוך עליהם למעשה: ג' היתר הא'. הנה האחרונים חלקו על הרדב"ז כי ראיית הרדב"ז דאזכרה אין בכלל רק שם הוי'. ולא שאר השמות. ממה שלפעמים מצינו בש"ס אזכרה רק על שם הוי'. כבר מחו לי' מאה עוכלי באוכלא. דמצינו בש"ס בכמה מקומות. שגם שאר השמות בכלל אזכרות. ומצד הסברא כיון דשאר השמות יש בהם קדושה יותר משאר הס"ת. שהרי אינם נמחקים. למה לא יצטרך לקדשן. וכל דברים שבקדושה צריכין כוונה. ומה' שהביא ראי' ממ"ש הנ"י בהא דהי' כותב את השם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. דאיתא שם הי' שנים ושלשה שמות משיב שלום בין שם לשם דכתב הנמק"י דמשכחת לה שהניח השמות במקומות מפוזרין. ולא פי' שלשה שמות א' ד' אלקים. מכלל דס"ל שאר שמות לא בעי כוונה. דחוהו הבר"י די"ל דחומרא שלא יפסיק ביניהם אינו אלא בשם הוי'. אבל בשאר שמות מפסיק וחוזר וכותב בכונה. ע"כ אין לסמוך ע"ז כלל: ד) אך יש מקום להתיר בדיעבד בכתב אלקים שלא בכוונת קדושה. ונקדים את דברי הש"ך יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א שכתב בפשיטות דשם הנכתב בלשון לעז כגון "גאט באג" מותר למוחקו. וכ"כ התשב"ץ ח"א ס"ב וז"ל והאזכרות מתורגמות מותר למוחקן. לפי שאין אסור למחוק אלא שבעה שמות המפורשים בפ' שבועת העדות. ואלו הי' אסור למחוק תרגום שלהם הי' יותר מזה. ולא עדיף תרגום שלהם משאר כינוים שמותר למוחקן. כדאיתא התם. והרמב"ם ז"ל כ' כי השמות שהם בשאר לשונות דינם ככינוין לענין שבועה עכ"ל.

ולפי"ז נראה דשם אלהא הכתוב בס' דניאל אין איסור למוחקו. מצד איסור מחיקת השם רק כמו הכינוין ושאר תיבות שבמקרא דאסור מדרבנן]. דאם הי' אסור למחוק הי' יותר משבעה כדברי התשב"ץ: ה) ולכאורה י"ל דהש"ך לא אמר אלא בשם לעז "גאט באג" וכיוצא שהוא שם אחר לגמרי. ואינו ביאור שם העברי. זה ודאי אינו מקודש. דאין שם אלא שבעה שמות שאינם נמחקין. אבל שם הנכתב בדניאל מתורגם וכן באונקלוס ויונתן. נראה שהוא ביאור לשם העברי. שהרי לא תרגמו שם הוי' ושם שי"ן דל"ת יו"ד. א"ו לא רצו לתת להשי"ת שם אחר. רק שם אלף למד אלקים. מחמת שהוא שם תואר ביארו אותו בלשון ארמית. א"כ י"ל דהיינו שם אלקים. ואין זה הוספה על שבעה שמות. דהיינו הך. ואין להקשות דא"כ ספר איוב שהי' בלשון תרגום. דאמרי' בפרק כל כתבי מניחו במקום התורפה והם מתרקבין מאליהן. וכתב התשב"ץ דאם הי' בו שם משמות שאינם נמחקין בודאי הי' אסור לגרום להם איבוד. אלא משום דשמות מתורגמים אין בהם קדושה. ובתוס' שם פ' כל כתבי מבואר דתרגום איוב הוא תרגום שלנו ארמית והרי כתיב שם שם אלקים מתורגם אלהא. ע' קפיטל יוד פסוק ב'. הרי מפורש דשם אלהא נמחק ל"ק דודאי ס' איוב כיון שלא ניתן לכתוב בלשון ארמי רק בלה"ק אינו מתקדש כשכתוב השם בלשון אחר. אף שהוא ביאור לשם העברי אבל בס' דניאל שניתן לכתוב בלשון ארמית אלהא. שפיר מתקדש. ואין זה הוספה על שבעה שמות. כיון שהוא ביאור לשם העברי. אך באמת ז"א דאם איתא דאלהא הכתוב בס' דניאל מתקדש. א"כ כשכתוב בס' איוב שם אלהא. מה בכך שלא ניתן לכתוב. למה יגרע משם הכתוב על ידות הכלים שהמוחקו לוקה. א"ו שם אלהא אינו מתקדש כלל אפי' הכתוב בס' דניאל: ו ואין לומר כיון ששלש אותיות ראשונות הם שם בפ"ע לדעת המ"ב שהביא הט"ז סי' רע"ו ססק"ז. והט"ז לא חילק עליו בזה ע"ש.

אף שהוסיף א' הוא כמו הנטפל לשם מלאחריו שאינו מגרע קדושת השם. ואדרבה השם מקדש גם אותיות אלו דליתא דבשלמא התם בגוף השם אין שינוי רק שכלל מלה אחרת עם השם. אבל הכא שהוסיף א' בגוף השם. דין היתר כדין החסר. ואין זה שם בלה"ק רק שם תרגום שדינו ככינוים. ועוד שדברי המ"ב דאלה הוא שם שאינו נמחק. מרפסין איגרא דלא חשיב שם זה כלל בפרק שבועת העדות וכן ברמב"ם. ומקרא דיזבחו לשדים לא אלה שנכתב בלא ויו אין ראי' כלל. שכבר פי' הרמב"ן מקרא זה פ' יתרו בפסוק לא יהי' לך וז"ל לעג להם הכתוב שהם זובחים לשדים שאינם אלה כלל. כלומר שאינם כמלאכים שנקראים אלה יע"ש הרי דאלה שבפסוק הכוונה מלאך. ואין אלה בשום מקום על שם של הקב"ה. ובס' גנת אגוז ח"א שער הכינוי במאמר המתחיל סוד הכנוי כו' שסודו אלוק וז"ל אמנם אם תמצא אחריו שם אחד חסר. כאמרו יזבחו לשדים לא אלה תסר. כי אפי' כח חסר אין בו. כ"ש כח שלם צד כח אין בו. כ"ש כח ותנועה שהוא כח שלם שהוא אלוק שלם והתבונן זה באמרו יתברך אלוק ובאמרו יזבחו לשדים לא אלה חסר עכ"ל. הרי להדיא שאינו כלל שמו של הקב"ה שהוא שלימותא דכולא. ושמו של הקב"ה בכ"מ בויו להורות שהוא שלם. וראיתי בתשו' שבו"י ח"ב סי' צ"א שכתב שתיבת אלה שבפסוק יזבחו כו' דפשוט שהוא חול. כיון דכתיב לא אלה. אך ראיתי בפ"ת הביא תשו' זכרון יוסף שצריך לקדשו. ולדעתי פשוט מחמת דברי הרמב"ן והגינת אגוז שהוא חול גמור: לענינינו כיון שנתברר דבלא ויו אין שם ז) נחזור כלל. א"כ אלהא שבדניאל אינו משמות שאינם נמחקין. מעתה כיון שהספרים נכתבים בכל לשון לרבנן (וכתב הר"ן פ"ב דמגילה דמתני' דאין בין ספרים לתו"מ הוא לענין מצוה דועתה כתבו לכם השירה הזאת. ומוכח דספרים הנכתבין בכל לשון יוצא בהם גם עשה דועתה כתבו לכם.

דלא כבעל טורי אבן שכתב בפשיטות להיפוך. ולא הביא דברי הר"ן] והשמות ג"כ מסתמא יהי' כתובים תרגום. ויהי' דינם רק ככנוים. ואעפי"כ יהי' הס"ת כשר. ואל תתמה ע"ז שמצינו ג"כ שיוצא ברכה בכנוי. אף שצריך להזכיר בה שם. מ"מ יוצא בכנוי כמפורש בפ' כיצד מברכין דאמר בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא: ח) ומאחר שזכינו לדין זה. נבוא לנ"ד להתיר בדיעבד שם אלקים שנכתב שלא בכוונת קדושה. דלמה יגרע כשכתוב בלה"ק ולא נתכוון לקדשו. מאלו הי' כתוב תרגום. דאז ג"כ לא הי' קדושים. ומ"מ הי' כשר ויוצא בהם המצוה. אך בשם הוי' ניחא דהוא שם העצם. ומסתמא אינו מתורגם כמו שם אברהם וכדומה דנכתב בתרגום כמו בעברי. אבל שם אלקים שמתורגם אלהא למה יפסל כשלא נתכוון: ט) ועי' בסנהדרין (ק"א:) אבא שאול אומר אף ההוגה השם באותיותיו תנא ובגבולין ובלשון עגה פרש"י בחד לישנא בלשון עגה בלשון לעז. נראה מזה דשם בן ארבע אותיות מתורגם. אך ז"א דרש"י פי' דהוגה השם. היינו שם מ"ב וכמ"ש התוס' בע"ז (ד' י"ח). בראש העמוד בשמו. והמפרשים שם בן ד' וקוראו כמו שכתוב. הם יפרשו כל"א שברש"י ובערוך ערך אגא פי' עוד פי' אחר. ואפי' את"ל שהמפרשים שקוראו כמו שכתוב מפרשים עגה לעז. ויהי' מוכח דשם הוי' מתורגם. אבל א"כ שוב יהי' מוכח מכאן דשם הוי' הכתוב בלשון לעז יש בו קדושה מדאסור לקרותו כך. ויש לי ג"כ בזה דרך עמוק לחלק בזה בין שם הוי' המתורגם לשאר שמות. דמפורש בש"ך שמותר למוחקו וללחשו על המכה. כ"ש קריאה בפה גרידא. שאין בזה משום מוציא ש"ש לבטלה. וכ"כ בתשו' רע"ק דאין בשמות לעז משום מוציא ש"ש לבטלה. ובסנהדרין יהי' מוכח דבשם הוי' אסור. וע"כ לחלק בזה. ויש לי טעם בזה לחלק. וא"כ ג"כ יהי' חילוק בין שם הוי'. דאפי' יכתבנו תרגום יהי' מקודש.

אך יען שהעיקר אצלי דאין שם הוי' מתורגם כלל לא כתבתיו: והא דר"פ כל כתבי בס' איוב שנכתב תרגום שצוה להניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן. וכתב התשב"ץ דלא הי' בהם שמות נכתבין בלה"ק דא"כ לא הי' מותר לגרום להם איבוד. צ"ל דשם הוי' הי' כתוב שני יודין לסימן כמו בתרגום שלנו. אבל בס"ת דכשר בשאר לשון צריך לכתוב שם הוי' כתיקונו. כיון שאין לו תרגום. וראיתי בתרגום בשם שי"ן דל"ת יו"ד כותבו כמו בלה"ק. משמע שאין לו תרגום. אבל שם אלקים שמתורגם בדניאל. וכן בתרגום תהלים מהראוי שיהי' כשר בלה"ק כשלא קידשו. כמו בשאר לשון לרבנן ובלשון יווני לרשב"ג: יא איברא דלפי"ז יהי' עוד חילוק בין ספרים לתו"מ שאינן נכתבין אלא אשורית. דבתו"מ יהי' פסול בשאר שמות כשלא קידש ובס"ת יהי' כשר. וברמב"ם בחד מחתא מחתינהו. נראה מזה ראי' לדעת הרדב"ז דאין פסול כשלא נתכוון לקדש רק בשם הוי'. יב' היתר הב' מהא דהבני יונה דאף שכתב ג' אותיות שלא בכוונת קדושה משלים ה"א האחרונה בכוונת קדושה משום דגמרו וקידושו באין כאחת וכ"ש בנ"ד שכתב רק מקצת אות הראשון שלא בכוונת קדושה הנה אף שהביא ראי' לדבריו מסי' רע"ו סעי' י"ב יע"ש בפ"ת ס"ק כ"ד וסק"ג בשם הרמ"ע מפאנו. מצד הסברא קשה מאוד. בפרט כי בשני אותיות ראשונות נגמר שם שלא בקדושה. אך בנ"ד שרק אות אחת כתב [מקצתו] שלא בקדושה. יש לדון כמו שאגיד בעזה"י: יג' הנה בחולין (ס"ט:) בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו שיצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו מידי נבילה. או לא. אמר רבא ק"ו אם הועילה לו סימן ראשון לסימן שני להתירה באכילה. אינו דין שתועיל לו לטהרו מידי נבילה. ופרש"י הכי מיבעיא לי' סימן ראשון כשנשחטה בעוד אבר זה בתוכה הי' בא להתיר אף באכילה.

ומשיצא אין חתיכת סימן שני בא על אבר זה אלא לטהרו מידי נבילה כדאמרן לעיל וחכ"א מגע טריפה שחיטה מי מצטרף סימן ראשון שבא לו לטהר ולהתיר עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו מיהא לטהר הואיל ושניהם שוין בכך או דילמא כיון דיש חילוק ביניהם לא מצטרף ראשון שהוא נשחט לשני דברים עם השני שאינו אלא לטהרו מידי נבילה ואין כאן שחיטה שלימה לטהרו. אם מצטרף סימן ראשון לשני להתיר באכילה של העובר והבהמה ולא אמרינן שחיטה חלוקה היא ואין שחיטה לא בזו ולא בזו תועיל לאבר לטהרו מידי נבילה עכ"ל. וק"ל למה הוצרך רבא לק"ו. הא לדידי' אין התחלה לאיבעי' זו. דהא רבא ס"ל בזבחים (דף ל') ובפסחים (דף ס"ג) דאין לשחיטה אלא לבסוף. וסימן ראשון לאו שחיטה הוא כלל ואינו מתיר. וכל השחיטה הי' בסוף לאחר שהוציא ידו. והוא לטהרו מידי נבילה לבד: יד) ונ"ל להוכיח מכאן דהא דאין לשחיטה אלא לבסוף הפי' דאין סימן הראשון מתיר כלל עד שישחט גם השני. אבל לאחר שחיטת השני. שני הסימנים מתירים ביחד. וע"כ שפיר מבעי' לי' כיון דסימן ראשון בא להתיר באכילה כיון דבאמת סימן ראשון ג"כ בא להתיר. ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחיל ההיתר מתחילה ועד סוף שנגמר ההיתר. וכן מוכח בזבחים (ק"י) דלר"מ כל סימן מתיר חצי בהמה. ולר"א משרא שרי חצי בהמה או מקלש קליש כולה בהמה. וע"ש בתוס' בד"ה אי. וכ"ז אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. אין סימן אחד פועל כלום. רק בסוף שחיטה נתרת הבהמה. ולפי"מ שביארנו בסוף שחיטה שני הסימנים ביחד מתירים אבל אחד בלא שני אינו פועל כלום ודו"ק: טו וכן משמע בחולין (ל"ב) דפליגי בהתיז דם תחילת שחיטה על דלעת אם מכשיר או לא. ונאמר התם דבאיתי' לדם על הדלעת לאחר גמר השחיטה. דכ"ע מכשיר.

כי פליגי היכא שנתקנח הדם בין סימן לסימן. מ"ס ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומ"ס אינה לשחיטה אלא לבסוף. ומדקאמר דאי איתי' לדם בסוף שחיטה מכשיר. מוכח דאף שחיטת סימן ראשון חשוב שחיטה לבסוף. דשני הסימנים ביחד מתירים וכמ"ש. דא"ל דלעולם אינו מתיר אלא מעשה שחיטת משהו האחרון. ומ"מ כיון שההיתר ע"י שרוב סימנים עכשיו נשחטים. נמצא שכולו דם שחיטה. דליתא. דאי אינו מתיר אלא מעשה משהו אחרון. נמצא דמתחילה חבורה בעלמא היתה. ועכשיו נעשה הבהמה שחוטה ע"י משהו האחרון ודם שיצא מתחילה דם חבורה הי'. א"ו דעכשיו כל המעשה של שחיטה מתיר. ודם היוצא ממעשה תחילת שחיטה. ג"כ דם שחיטה הוא. רק בנתקנח הדם בין סימן לסימן כיון שתחילה עוד לא התיר. ולא הי' שחיטה בעוד הדם על הדלעח. והי' אז דם חבורה, אבל עכשיו שנעשה מעשה ראשונה מעשה שחיטה. גם דם היוצא מתחילה עכשיו הוא דם שחיטה: טז איברא א שראיתי להר"ן ז"ל בחי' ז"ל הכל מודים היכא דאיתי' לדם מתחילה ועד סוף כ"ע לא פליגי דמכשרי. פי' דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. מ"מ כי נגמרה שחיטה איגלאי מילתא דהו"ל שחיטה מתחילה וע"ס. ואלו בסוגיא דלעיל אמרי' אמר רבא אי קשיא לי הא ק"ל. למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. לפלוג בפרה כשרה. כגון דשחטוה תרי גברא. דגברא קמא לא מטמא. וגברא בתרא מטמא, ואמאי וכיון דנגמרה שחיטה. איגלאי מילתא דהו"ל שחיטה מתחלה ועד סוף. כדמשמע הכא וגברא קמא נמי מטמא וניחא לי. דלעולם אפי' כי נגמרה שחיטה אינה אלא בסוף והיינו טעמא דסוגין דלעיל אבל הכא שאני דטעמא דמ"ד דם שחיטה מכשיר. מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים. וקרא דעל הארץ תשפכנו ללמד שאין דם בהמה טעון כיסוי שכנגדו בחי' טעון כיסוי. וכיון שכל דם שחיטה מתחילה ועד סוף בחי' טעון כיסוי ולמדך הכתוב בבהמה שאין טעון כיסוי.