שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 122

ונשארה יוד חצי' שלמעלה והנה פסולה משום חק תוכות. אך לא נודע מקומה אי'. אך זאת ידוע שהוא בס' בראשית. אך יש הכחשה שהרבה אמרו שהי' ואו. ואחד נגדם שלא הי' ואו רק יוד רק מחמת שנפל דבר מה על האות כעין דבר שחור ונתארך ונדמה לואו. ומעלתו רוצה להכשיר מחמת ס"ס. א' שמא כדברי האחד. הב' שמא כיד אלי' דבטל האות הפסול בשאר אותיות הואיל ואינו ניכר. הג' שמא כרמב"ם שאין איסור לקרות בס"ת פסול רק משום כבוד צבור. ור"ן מכשיר לגמרי לקרות בפסול. והרי כאן ג' ספיקות: ב' וזה אין נראה לי כלל. ספק ראשון ליתי' דאחד במקום הרבה אינו כלום. ועוד דאפי' כדבריו שרק נפל דבר כעין שחור. פסל האות שהרי כתב הרמב"ם פי"א מה' ס"ת שכל צבע שחור נקרא דיו. וכל שחור לח שנפל ועי"ז נראה שהוא ואו חשיב ואו. רק אם נפל דבר יבש שא"צ עקירה ומחיקה רק נקלף בקל בבשר אצבע. אז לא בטל מיני' שם אות ראשון. אך אם נדבק שחור וצריך למחוק וקודם המחיקה הי' נראה כעין ואו. בטל מיני' תורת יוד וכשמחק חצי של מטה חשיב חק תוכות: ג) ספק שני שמא כיד אלי' דבטל. זה אינו נראה לי כלל. דביטול לא שייך רק אם מיעוט איסור ורוב היתר והכא ס"ת שחסר אות אחת כולו פסול ואין כאן כשר כלל. ועי' רש"י נדה (ע"א) בסוף העמוד ברביעית דם רובו מן המת מיעוטו מן החי טהור מן התורה דרביעית שלימה בעינן ולא אמרינן דבטל ברוב וכאלו כל הרביעית מן המת. אלא ודאי כיון דפחות מרביעית טהור אין כאן טמא שיבטל את הטהור. ה"נ בנ"ד כיון שס"ת חסרה פסולה. אין כאן כשר שיבטל את הפסול וביארתי כלל זה במקום אחר בכמה ראיות: ד) ולכאורה יש להקשות מהא דהקשו תוס' ע"ז (ס"ו:) בגד שאבד בו כלאים יבטל ברוב. ומה קושיא הלא כולו נעשה איסור ואין כאן היתר שיבטל. וצ"ל דקושייתם שלא יתחיל לאסור כלל.

והיינו דהוי ס"ל היתר בהיתר בטל. ותירוצם דהיתר בהיתר לא בטל. ועי' בריטב"א. ויד אלי' לא אמר רק אם ס"ת פסול נתערב בין שני כשרים. אבל לא שיהא הביטול בס"ת עצמו אות הפסול בין הכשרים. ואילו לא הי' נודע הטעות באיזו חומש הוא. הי' מקום להכשיר לדעת רשב"א ור"ן שכל חומש ספר שלם בפ"ע וטעות שבחומש זה אינו פוסל שאר חומשין וסמך עליהם רמ"א סימן קמ"ג. א"כ בטל חומש שיש בו הטעות בשאר חומשין לדעת היד אלי'. לא בזה שנודע הטעות בס' בראשית [ועי' בתשו' לעיל סי' ה']. ע"כ צריך לבדוק כל היודין שבס' בראשית. אולי יכיר איזה יוד נמחק ממנה רגלה. ואם לא יכיר ימחוק מהיודין הקוצי הימינים [והשמאלים א"צ למחוק]. ויחזור ויכתבם. וכל הדברים ברורים: הק' אברהם: סימן שנה להרב הנ"ל. א) על דבר הס"ת שמתאמץ להכשירו בלי תיקון. ואסף רוח בחפניו. כי מ"ש לתלות בדף זה שתיקן כבר שבו הי' הטעות כמו טבעת שנתערבה במאה ונפל אחד לים הוא טעות גדול כי הרא"ש פרק גיד הנשה כתב הטעם משום ס"ס שמא האיסור נפל ושמא כל אחת ואחת לא זהו האיסור. אבל בנ"ד אין נ"מ כלל באיזו יו"ד הקלקול מ"מ הס"ת] פסולה. ועוד איך לא ראה דברי הש"ך במקומו סי' ק"י שהטעם משום שנתבטל מה"ת ברוב. ובנ"ד שלא שייך ביטול כמ"ש לו בתשובה הקודמת ממילא אין לתלות. ומ"ש מסמ"ק שהכשיר אפי' נפל דיו לתוך אות. כמה רב גוברי' לצרף לס"ס דיעה שלא הובאה בשו"ע. וט"ז אה"ע סי' קכ"ה ס"ק ט' הביא ראי' ברורה כנגדו מש"ס ב"ק (כ"ט (במי שסתם בעפר בור שחפר חבירו דנסתלק מעשה ראשון לגמרי ואם חזר ולקח העפר השני חייב ולא הראשון: ב אך לענ"ד נראה לפרש דברי סמ"ק עפ"י הדין המבואר בפרק חלון ובפ"ק דסוכה דעפר ועתיד לפנותו אינו מבטל המחיצות וחשבינן כאילו הוא חלל. וה"נ הלא הדיו נפל ממילא ובודאי עתיד ליטלו כדי להכשיר האות.

ע"כ חשבינן לדיו כאלו אינו ולא ביטל שם האות. אלא דכ"ז שלא לקח הדיו אין להכשירו שאם יוכשר בלא נטילת הדיו למה יטלנו. ועוד דלענין הכשר אין ללמוד משם. דנהי שעדיין שם אות עלי' מ"מ פסולה משום שאין האות נקרא. ועיין רשב"א שבת (ק"י) גבי זרק לבור מלאה פירות פטור. וכתב רשב"א וז"ל וא"ת פירות למה יבטלו מחיצתא והא דעתו לפנותן כו' ויש מפרשים דאע"ג דלא ביטלן כלל משום דפירות מבטלין מחיצתא דמחיצות ניכרות בעינן בשעת זריקה והא ליכא. וה"נ ודאי אות נראית בעינן וצפהו זהב כ"ז שהזהב עלי' פסול. אך לענין זה נלמוד משם שעדיין שם אות עלי' רק שעכשיו פסולה משום שאינו נראה וכשינטל הדיו חוזר להכשירו. ודומה לציפה האותיות בזהב דכ"ז שהציפוי קיים פסול וכשינטל הציפוי חוזר להכשירו. ואין ענין לנ"ד כלל ג) אך הרשב"א ס"פ הבונה שכתב בכה"ג לא מקרי חק תוכות. והנה כל הפוסקים כנגדו. הסה"ת והאו"ז והמרדכי והר"ן שכולם תירצו דדוקא בשבת חייב משום מלאכת מחשבת. ור"ן הביא דברי רשב"א וחולק עליו. והבית מאיר באה"ע סי' קכ"ה הקשה עליהם דמה הוצרך בגיטין (דף י"ט) ר"י לשנויי לר"ל וכי מפני שאנו מדמין כו' לימא לי' שבת שאני דמ"מ חייב וכיון דאיהו חישב להדיו ע"ג סיקרא לכתב חייב. אלא ודאי דאין לחלק אף בהכי בענין מה דלא מקרי כתב מצד עצמותו. והוי כמחשב לעשות דבר שאינו מאבות מלאכות עכ"ל. ולק"מ דודאי דיו ע"ג סיקרא שחסרון הוא בנפעל שהוא ע"ג סיקרא לא מהני מחשבתו. אבל חק תוכות דבאות עצמו אין שום חילוק בין הי' תחילה כהלכתה או הוכשרה ע"י גרירה. והחילוק הוא בפועל שהוא לא פעל האות והוא ממילא והוא כעין גרמא שגרר מן הצד וממילא נעשה האות ובגוף האות לא פעל כלום. בזה שפיר מחלקים הראשונים דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה מהני מחשבתו לשויי גרמא מעשה.

והוא ש"ס ערוך ב"ק (ס') לענין זורה ורוח מסייעתו. אף דלענין נזיקין חשיב גרמא. לענין שבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה התורה. ואף שהרא"ש שם כתב דוקא התם דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח [ואין הכל מודים לו בפי' זה]. הלא כתב הר"ן דמיון ממוחקו ע"מ לכתוב. וא"כ מצינו מלאכת כתיבה בגרמא בעלמא שעי"ז יוכל אח"כ לכתוב: ד) ומה שהקשה עוד מנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש חייב משום דמשלים את הספר ואין חשיב חק תוכות הא אין הספר מתכשר. לדידי פשוט דהתם לאו בספר העשוי לקרות בו בציבור אלא העשוי ללמוד בו כעין חומשין. ובזה אין נ"מ בין חק תוכות ליריכות. ואף דאיתא שם דהיכא דבעי זיוני ולא עלו בידו בזיון פטור. הא פירש הרשב"א שם משום שדעתו הי' לכתוב בזיון ולק"מ על הראשונים. ודעת הרשב"א דעת יחידית נגד כל הפוסקים הנ"ל. ולא הובא כלל אף בב"י. וגם הרשב"א סותר דברי עצמו בתשו'. ומה שביקש לומר הב"מ דהא דירושלמי מדרבנן. תורה חדשה הוא ואין שומעין לי'. ומחוורתא דחזר בו. וזה נמצא כמה פעמים בפוסקים. וחלילה לצרף זה לס"ס, וגם מה שכתב לעשות ספק מה שרמב"ם מתיר לקרות בס"ת פסול. מפורש בתשובת מהרי"ט חי"ד סי' ל"ב דאין זה ספק שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים חולקים עליו ואחרי רבים להטות. (הגה"ה שוב ראיתי להרב מליסא ז"ל בסידור סי' פ"ב ס"ק כ"ו דלדידן לא קי"ל כמהרי"ט בזה ועיין חידושי רע"ק או"ח סי' קמ"ג דבאתחזק לא מקרי ספק] והס"ת פסול ואסור לקרות בו עד שיתקן כמ"ש בתשובה הקודמת: ה) נשתהה המכתב בידי ואירע שפתחתי תשוב' רע"ק איגר מד"ת סי' ל"ז וראיתיו ג"כ כתב שאין לחוש לדעת הרשב"א אפי' להחמיר. והביא דברי בית מאיר ודחה אותם. וכתב ג"כ שהרשב"א חזר בו כמ"ש. וכתב עוד דדעת הרשב"א שבתשו' עיקר עיי"ש.

ובדעת הסמ"ק נ"ל נכון כמ"ש שלא הכשיר רק אם דעת הסופר הי' להעביר הדיו ולהשאיר האות. דאז אין הדיו שסופו לעבור מבטל האות שסופו להשאיר כעין הא דפ' חלון ופ"ק דסוכה כנ"ל והוא סברא נכונה משא"כ בנ"ד שלא הי' בדעת הסופר מעולם להעביר התחתון ולהשאיר היוד ע"כ פסול לכל הדיעות: הק' אברהם. סימן שנו ב"ה אור ליום ועש"ק משפטים תרנ"ז לפ"ק. שלום וכ' טוב לכבוד חתן אחותי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. דבר הסופר שכתב ויו במקום שהי' צריך לכתוב יוד וגרר הרגל שלמטה ונשאר יוד ועשה בה קוץ השמאלי. ואח"כ נזכר כי לא טוב עשה דזה חק תוכות ואינו יכול למוצאה. ונפשו בשאלתו אם יש להכשיר הס"ת: א) והנה צדדי היתר כתב כת"ר. א' דברי ב"מ דזה חק תוכות רק מדרבנן. והעמיס זה בדברי רשב"א ס"פ הבונה. אשר לא מסתבר כלל. וכבר השיגו בתשו' רעק"א החדשות סי' ל"ו. וכתב דרשב"א בתשו' חזר בו. גם דעת סמ"ק שהכשיר בנפל טיפת דיו לתוך האות. אינו ראוי לצרף לספק שהרי לא הובא בש"ע ויש ראי' כנגדו מהא דב"ק (כ"ט:) מצא בור וטממה וחזר ונטל העפר. האחרון חייב דאסתלק מעשה ראשון. ה"נ בנדון הסמ"ק בנפל טיפת דיו בתוך האות נסתלק האות לגמרי וכשנטל הדיו הוי חק תוכות. וכבר הזכיר ראי' זו הט"ז באהע"ז סי' קכ"ה סוף סעיף קטן ט'. ואני פרשתי דברי סמ"ק כמ"ש בתשובה סי' שנ"ד להרב מאקאנאוו ואין ענין לכאן. ובלא"ה אינו דומה כלל לנידון הסמ"ק. דהסמ"ק לא קאמר רק היכא דנפל אח"כ טיפת דיו על האות. משא"כ בנ"ד שכתב הכל בחדא כתיבה חשיב הכל נכתב בפסול. כמבואר בש"ע הרב סי' ל"ב ס"ק כ"ה: ב) הצד היתר הב' מה שהוסיף קוץ השמאלי ולדעת ר"ת תחלה בלא הקוץ הי' פסול. חשיב שנעשה האות בכתיבה.

וגם ז"א מאחר שמבואר בב"י סי' ל"ו שקוץ השמאלי יכול לעשות אחר שכתב אתרי' ולית בי' משום שלא כסדרן. הרי שאין שם כתיבה אלא תיקון. וכמבואר בתה"ד סי' מ"ח שדין תיקון בתפילין תלוי אם תיקון זה שם כתיבה עליו. ואם שם כתיבה עליו לא מהני בתפילין. וכן ב"י אהע"ז סי' קכ"ה כתב מדשרי לגרור הדבק בתפילין ש"מ דלאו שם כתיבה עליו. דאל"כ הוה שלא כסדרן יע"ש. וה"נ כיון שכשר לעשות הקוץ השמאלי אח"כ. ש"מ לאו שם כתיבה עליו. ולא מהני להכשיר פסול חק תוכות: ג) ובגוף הדין רמ"א אהע"ז סי' קכ"ה דפסק דכשהגמר ע"י כתיבה מהני בגט. ופ"ח חולק שכל האות צריך להיות בכתיבה. הנה לכאורה ראי' לפר"ח מתוס' סוכה (י"א.) סוף העמוד ד"ה פסיקתן זו עשייתן. דגרע עשאה מן הקוצים דאעפ"י שעושין אח"כ הציצית לגמרי לא חשבי' לי' עשייתן. משום דבעי תליי' לשמה. ביאור דבריהם. דוקא משום תולמ"ה לא מפסיל רק בגמר עשיי' אף לדידן דלא קימ"ל פסיקתן זה עשייתן. מ"מ לא חשיב מן העשוי בפסול רק אם גמר כל הציצית גדיל וענף משום דכ"ז שלא גמר לעולם חשיב בפסול. וכמ"ש ראב"ד בה' ממרים באגד שני מינים ואח"כ אגד בו השלישי חשיב מן העשוי בפסול לר"י כיון שחסר מין אחד. וה"נ כ"ז שלא גמר הוי בפסול. ולעולם לא הוי בכשרות רק בגמר עשי' וע"כ בהא דראב"ד לא מהני מה דגמר עשי' בכשרות. משום דהתם באגד כתיקונו איכא כולי עשי' בכשרות. ע"כ אף בתחילת עשי' בפסול פסול. וה"ה בלשמה כיון שיכול להיות כולו לשמה פסול מקצת שלא לשמה. וכן בפסול חק תוכות כיון שיכול לכתוב כולו. וע"כ גם תחילת עשי' חק תוכות פסול. ולדעת הרמ"א צריכין לומר דשאני ציצית דיש גדיל וענף וכשאחד נעשה שלא לשמה פסול. אבל אות הוא ההברה שהאות נקרא וכ"ז שלא נגמר ואינו נקרא אינו כלום:

ד) ועפי"ז חלקתי בין גט לסת"ם דגט שכשר בכל כתב רק שיהי' נקרא ע"כ חצי אות אינו כלום משא"כ סת"ם דבעי כתב אשורית דוקא ואות שיש ב' איזו אברים כל אבר רומז לענין בפ"ע וצריך לכתוב כל האברים לשמו. משא"כ גט שכשר בכל כתב. ואין גוף הכתב רק הקריאה וכשאינו נקרא אינו כלום. ובזה מיושב כמה קושיות. מ"מ בקוץ השמאלי כיון שזולת הקוץ הי' נקרא יוד. בודאי צריך שיהי' גוף היוד נעשה בכתיבה ולא בחק תוכות ולא מהני כתיבת קוץ השמאלי וזה פשוט: ה) צד היתר הג' לתלות שהי' התיקון ביוד שבלעדה נמי הי' התיבה נקרא. רק שהי' התיבה חסירה וע"י נעשית מליאה. וכתב הרמ"א שבשביל זה אין להוציא אחרת דמי יימר שס"ת אחרת יהי' מדוקדק יותר ואין אנו בקיאין בחסירות ויתירות. הנה על דברי הרמ"א רבו החולקים. והב"י פסק דאף בשביל חסירות ויתירות מוציאין אחרת. בפרט שכתבו האחרונים דבזה"ז אנן בקיאין בחסירות ויתירות אף שבזמן הש"ס לא הי' בקיאים שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה. ואף שהדבר יצא מפי הרמ"א ז"ל. מ"מ הבו דלא לוסיף עלה שלא לקרות לכתחילה מטעם זה. מכ"ש שלא לתלות בזה על צד המיעוט: היתר הד' משום ביטול. בזה יש לדבר. ואמנם ו) שרש"י נדה (ע"א.) ברביעית דם מיעוטו יצא מחיים רובו לאחר מיתה אין טומאתו מה"ת. וה"נ רוב הספר בקדושה ומיעוטו שלא בקדושה אין קדוש [ובדם חכמים גזרו עלי' ובס"ת אף מדרבנן אין בו קדושה]: ז) ועוד דאף את"ל דמיעוט הפסול מצטרף להכשיר זה י"ל דוקא בלח בלח. אבל לא ביבש דמפורש פ"ג דבכורות (כ"ג.) באפר פרה שנתערב באפר מקלה דנהי דלא מטמא במגע במשא מיהו מטמא. דמ"מ הרי נושא את הטומאה. ה"נ מ"מ יש אות אחת פסול וכל הס"ת פסול. רק בלח דכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ספ"א מה' אבות הטומאה דאפי' במשא לא מטמא הוא דיש מקום לומר כן.

ובנ"ד הא הוי יבש שהאות ניכר: ועוד ח) ועוד דאף את"ל דאף יבש אינו מטמא במשא. היינו משום דכל פורתא ופורתא אינו מטמאתו. אבל בנ"ד שההכשר רק בספר שלם. וכיון שממנ"פ אינו ספר שלם איך יעלה על הדעת שבשביל שלא נודע נכשירהו: ט' אך אם לא נודע לו באיזה חומש הטעות. וכבר פסק הרמ"א כדעת רשב"א דכל חומש ספר בפ"ע. ואם אין בו פסול מותר לקרות בו אף שיש טעיות בחומשים אחרים. נמצא שארבעה כשרים ואחד פסול מותר לקרות מטעם ביטול. ואף שהספר הוי דבר חשוב ואינו בטל. מ"מ האות הפסול בטל בהאותיות כשרים שבספרים האחרים: והנה בזה נחלקו הס' יד אלי' והחת"ס. דבס' י"א דימה לחתיכה הראוי להתכבד שבלעה דם כיון שהדם א"ר להתכבד בטל. ובחת"ס השיג עליו משום דכאן כל הספר נפסל. ודומה לחתיכה בלועה מחלב דמשום דכולו נעשה נבילה לא בטיל. וה"נ כל הספר נפסל: יא) ואף דהצדק עם החת"ס. מ"מ נ"ל שא"צ לתקן אלא יוד אחד ושוב נתלה בזה. כמו טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפל אחת מהם לים הותרו כולן. וכן בדברים חשובים כיוצא בזה כמבואר בש"ע סי' ק"י סעי' ז'. וה"נ בזה כיון דכל הטעם דאינו בטל הוא משום דהיא דבר חשוב. ואף דהתם לעשות כן בידים אסור. דחשיב מבטל לכתחילה. מ"מ בנ"ד הרי לא נתכוון לבטל רק לתקן. שהרי גם בלא הביטול צריך לתקן כולם. ולתקן אחד אחד. וכיון שתיקן אחד הותרו. וא"צ לתקן עוד: ידידו דו"ז הדו"ש באהבה הק' אברהם סימן שנז א) בענין פרשיות פתוחות וסתומות. דעת הרמב"ם דלעולם בין פרשה לפרשה ריוח כשיעור ט' אותיות. והחילוק שבין פתוחה לסתומה שפתוחה מתחלת הפרשה שלאחרי' לעולם בתחילת שיטה והסתומה באמצע שיטה דוק ותשכח.

ואם הניח חלק שיטה שלימה הוא פתוחה ואם סיים בסתומה פרשה שלמעלה באמצע שיטה ולא נשאר ריוח כשיעור ט' אותיות וכדי לכתוב בסוף שיטה תיבה אחרת מניח ריוח מעט בתחילת שיטה שני' ומתחיל פרשה הסתומה. ואם סיים בסוף שיטה. מניח ריוח בתחילת שיטה כשיעור ט' אותיות. ומתחיל כו'. ומשמע מדבריו דאם סיים באמצע שיטה ולא נשאר ריוח כשיעור ט' אותיות לבד דכשר ג"כ אם מניח ריוח מעט ומצטרפין שני הרווחים לכשיעור ט' אותיות. מדכתב דוקא אם סיים בסוף השיטה דצריך להניח בתחילת השיטה כשיעור ט' אותיות [ולא תימא דוקא אם יש ריוח בסוף השיטה כשיעור ט' אותיות אלא שאין כדי להתחיל אחר הריוח תיבה אחת הוא דא"צ להניח בתחילת השיטה כשיעור ט' אותיות. אבל לעולם אין שני הרווחים מצטרפים דא"כ מאי ואם סיים בסוף השיטה דוקא וזה ברור]: ב) דעת ר"ת [הובא ברא"ש הלכות קטנות ובתוס' פרק הקומץ] דהחילוק בין פתוחה לסתומה דפתוחה הריוח בסוף שיטה והסתומה בתחילת שיטה או באמצע. ולענין הדין לכאורה אין נפקא מינה בינו לבין שיטת הרמב"ם רק בדבר אחד. דלהרמב"ם אם יש ריוח בסוף שיטה וגם בתחלה סתומה מקרי כיון שהפרשה שאחרי' מתחלת באמצע שיטה. וצר"ת פתוחה היא כדמוכח ממה שכתב י"ש יצא ידי שניהם היינו שיניח ריוח מכאן ומכאן ויהי' פתוחה לכ"ע עיי"ש. אמנם לאחר העיון עוד יש ביניהם דבר אחד דלהרמב"ם אם סיים הפרשה בסוף שיטה ומניח שיטה חלק ומתחיל בתחילת שיטה שני' מקרי פתוחה. ולר"ת נראה דסתומה מקרי כיון שאין ריוח בסוף שיטה ושיטה חלק דינו כמו ריוח שבאמצע שיטה כמו להרא"ש ז"ל כמו שיתבאר בעז"ה. ודוקא אם מניח ריוח מעט בסוף שיטה בזה מצטרף השיטה חלק להשלים שיעור ט' אותיות כיון שתחלת הריוח בסוף שיטה. ולעולם פרשה פתוחה תחילת הריוח בסוף שיטה ומגיע עד אמצע השיטה.

וה"נ אם תחילת הריוח בסוף שיטה. נהי דשיטה חלק באמצע שיטה דיינינן לה מ"מ חשובה פתוחה. משום דהשיטה שלימה משלים לשיעור החסר בשיטה שלמעלה הימנה. אבל שיטה שלמה לבדה כאמצע שיטה דיינינן לה וסתומה היא. אבל להרמב"ם אף בכהאי גונא חשובה פתוחה אף שאין ריוח כלל בסוף שיטה כיון שהפרשה מתחלת בתחילת שיטה: ג וראיתי להטור סי' רע"ה שפסק כדעת הרא"ש דפתוחה בין הריוח בתחילת שיטה בין בסוף שיטה. וסתומה הריוח באמצע שיטה. ואם סיים בסוף שיטה ומניח שיטה חלק ומתחיל בתחילת שיטה. שיטה חלק דינו כמו אמצע שיטה וסתומה מקרי: ד) אמנם במה שכתב דאם סיים פתוחה באמצע שיטה ולא הניח ריוח כשיעור ט' אותיות דמניח בשני' כשיעור ט' אותיות ומתחיל. תמוה לי דכי היכי דלהרמב"ם שני הרווחים מצטרפים לכשיעור פרשה סתומה. למה לא יצטרף להרא"ש לכשיעור פרשה פתוחה. ולמה צריך להניח בתחילה כשיעור ט' אותיות. ומנ"ל דהרא"ש פליג על הרמב"ם בהא: ה) גם מ"ש להרא"ש דאם סיים באמצע שיטה ולא הניח כשיעור והניח שיטה חלק חשובה סתומה. תמוה לי דמנ"ל דפליג על הר"ת דחשיב לה פתוחה. ואין לומר דהטור ס"ל דר"ח בשיטת הרמב"ם אזיל דאפי' סיים בסוף שיטה ומניח שיטה חלק ומתחיל בתחילה כפתוחה דיינינן לה. דליתא. דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דעיקר פתוחה תלוי במה שמתחיל בתחילת שיטה. וע"כ ס"ל דאם סיים באמצע והתחיל בשני' באמצע חשובה סתומה אף שיש ריוח בסוף ובתחילה. וע"כ הכא שהתחיל בתחילה חשובה פתוחה. אבל שהעיקר תלוי בריוח שבינתיים דמי להרא"ש מהיכא תיתי לומר שישתנה הדין ביניהם בשיטה חלק ודו"ק: ו אמנם הטור אזיל בזה לטעמי' דאין הריוח שבתחילת השיטה ושבסוף מצטרפין, ה"ה הכא אין הריוח שבסוף השיטה והשיטה חלק מצטרפין וזיל הכא בריוח שבסוף שיטה ליכא שיעורא וזיל הכא בשיטה חלק חשובה כאמצע שיטה.