שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 121

ז) וראי' לזה מהא דאמרינן בשבועות (ט"ו) בהא דאין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. ומקשה נבעי נמי חמץ ומשני דלא אפשר דמנחה חמץ ליכא אלא בעצרת שתי לחם ובעינן קידש בשעת בנין דלא אפשר בעצרת דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט עיי"ש וקשה הלא הא דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת הוא משום דאפשר לבנות בחול כמ"ש בגור ארי' פ' קדושים. ואם יהי' הדין שצריך לגמור הבנין בעצרת ידחה יו"ט. וצ"ל דאדרבא הואיל אם לא ידחה יהי' לא אפשר ולא מעכב שוב אינו דוחה. כ"ש הכא דגילתה תורה בפירוש דהיכא דלא אפשר אינו מעכב. דלא התירה תורה להכניס ידיו למקדש. שאם לא תחסר לא יעכב ודו"ק: סימן שמח א) יבמות (מ"ז:) תנו רבנן מי שבא ואמר גר אני וכו' בארץ צריך להביא א ראי' בח"ל א"צ להביא ראי' דברי ר' יהודה וחכמים אומרים בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי'. נלפענ"ד לפי המבואר בתוס' שם דבאין מכירין אותו שהוא נכרי נאמן במיגו דישראל אני מעולם. ולפי"ז לר' יהודה דס"ל לעיל בסוגיא דגר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך א"כ לעולם מי שבא ואמר גר אני אית לי' מיגו שהי' אומר כך שבידו להתגייר בטבילה לבד ועל המילה יהא נאמן לומר שנתגייר מכבר כמו באמר מלתי ולא טבלתי: ב) אלא דבגר דבעי מומחין אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' חלתא וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בפרק האשה רבה. וממילא בחוץ לארץ דליכא מומחין ואפ"ה מקבלים גרים. שוב אית לי' מיגו ובידי. ע"כ מפליג ר' יהודה בין ארץ לחו"ל דבארץ דאיכא מומחין ולית לי' מיגו אינו נאמן ובחו"ל דאית לי' מיגו נאמן וחכמים לטעמייהו דאין מטבילין וצריך להטיף ממנו דם ברית ולית לי' מיגו. דאפשר שאינו רוצה להטיף דם ברית ודו"ק היטב:

סימן שמט א יבמות מ"ז:) ת"ר מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך בא הוא ועדיו עמו מנין ת"ל וכו' בא הוא ועדיו עמו קרא למה לי אמר רב ששת דאמרי שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני סד"א לא להמנינהו קמ"ל [דלא חשיב כעד מפי עד תוס'] ואינו מובן למה באמת לא יחשב כעד מפי עד. והנראה לי בזה דהנה לקמן ברייתא ת"ר ושפטתם צדק מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בב"ד הרי זה גר בינו לבין עצמו אינו גר. מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו ר' יהודה יש לך עדים וכו'. משמע דלא בעי שלשה וסגי בחד. ולעיל דקאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב בי' פירש"י משפט אחד יהי' לכם ולגר. ואין משפט פחות מג'. ולכאורה קשה כעורה זו ששנה ר' יהודה ושפטתם צדק. ובאמת בתוס' הביא קרא דושפטתם צדק]. אלא דמקרא דושפטתם הוה אמינא אפי' בחד קמ"ל משפט אחד יהי' לכם ולגר מה לכם שלשה אף גר שלשה. אבל לר' יהודה דנפקא לי' מושפטתם לא ממעט רק בינו לבין עצמו: ב' וטעמא דמושפטתם צדק לא ממעט רק בינו לבין עצמו ולמה לא נצרך שלשה כמו מקרא דמשפט אחד דאין משפט פחות מג'. נראה כיון דבן נח נידון בדיין אחד. וכיון דקודם שנתגייר עדיין נכרי, הוא יכול אחד להיות ב"ד. ולפי"ז ה"ה דיכולים שנים לקבל עדות שכבר נתגייר. ואפי' לרבנן דלגירות בעינן ב"ד של שלשה משום דנפקא להו מדכתיב משפט אחד לכם ולגר. זה לגוף הגירות. אבל לקבל עדות שנתגייר ליכא קרא וחזר הדין שיקבל אחד או שנים בעדות. ואף דצריך שני עדים שנתגייר. היינו משום שהם יודעים האמת שנתגייר וישראל הוא אסור להם להגיד פחות משנים דאיכא לאו דלא יקום ע"א באיש. וכתבו הסמ"ג והגהמ"י דאיכא לאו שאסור להגיד כשאינם שנים. ועוד דאמרינן לי' לדבריך ישראל הוא ואין אתה נאמן עליו.

אבל לקבל עדות עליו שנתגייר ועדיין אין פוסקין שהוא ישראל שפיר יכולין אחד או שנים: ג וע"כ יכולין להעיד אלו שנים שקיבלו עדות עליו שנתגייר בפני ב"ד של ג' ולא חשיב עד מפי עד כמ"ש הרבינו יונה ב"ב (קס"ה) באמרו ראינו שנחקרה עדות בב"ד והב"ד גמרו שהוא עדות טוב אף שלא פסקו הפסק לא חשיב עד מפי עד. וה"נ אף שלא יכלו אלו השנים לפסוק שהוא גר דאמרינן להו לדבריכם ישראל הוא ואין פסק שלכם כלום. מ"מ יכולין לגמור שהעדות טוב וכיון שעדיין לא פסקו שהוא ישראל. הרי גמר שלהם על מי שבחזקת גוי ומהני גמר שלהם ולא הוי עד מפי עד ודו"ק היטב: סימן שנ א) יבמות (מ"ז:) במקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלים. ותמוה כמו שהקשו בתוס' דבהשולח בכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דעבד משוחרר א"צ טבילה עיי"ש. ועוד בקידושין (ס"ב:) נותן פרוטה לשפחתו ואמר לה התקדשי לאחר שאשחררך ה"נ דהוי קידושין דלא הוי דבר שלא בא לעולם דבידו לשחררה ואי צריכה טבילה א"כ מי יימר דמזדקקי לה תלתא כדאמר התם בגר. מיהו לדעת התוס' (מ"ה:) ד"ה מי והפוסקים דטבילה אינו מעכב בה שלשה בדיעבד לא קשה משם. אך ההוא דגיטין קשה: ב) ולולי דמסתפינא הוה אמינא לחלק בין עבד לשפחה דשפחה היא מחויבת במצות כמו הישראלית אך שאסורה להינשא לבן חורין משום שהיא שפחה והיא מכורה ממכר עולם על כרחה. אם כן אסורה לבן חורין. אבל כשנשתחררה ואין עלי' שיעבוד שוב היא ישראלית שמחויבת במצות כנשי ישראל. וממילא סגי לה בטבילה קמייתא שטבלה לשם שפחה שהרי לא הוסיף לה השיחרור חיוב מצות. אבל עבד שאינו מחויב במצות כישראל. ע"כ אף כשנשתחרר במה יתחייב באותם מצות דטבילה קמייתא לא חייבוהו באותם מצות ע"כ צריך טבילה מחדש.

וכיון שאינו מחויב במצות כבן חורין ע"כ אסור בישראלית שעדיין שם עבד עליו במה שאינו מחויב במצות שאר זכרים: סימן שנא א) יבמות (מ"ח:) ת"ר מקיימין עבדים שאינם מלין דברי ר' ישמעאל רעק"א אין מקיימין א"ל ר' ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. א"ל בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. דכ"ע מיהא וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב מאי משמע דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל. ע"כ. תמוה לי שהרי מילה הוא קודם טבילה. וכל זמן שלא טבל הא לא מחייב במצות כהא דריש פרק שלשה שאכלו אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא. משמע שאינו מחויב במצות. וא"כ צריך קרא דוינפש בן אמתך בין מילה לטבילה. שהרי אין מטבילין אותו עד שיתרפא. אבל בשביל המילה אינו מחויב במצות. ומה נ"מ בין הספיק למולו או לא הספיק: ב' ועוד קשה לי דנראה דאף למ"ד אין מקיימין עבד שאינו מהול. מ"מ מקיימין עבד שמל ולא טבל. דמה דאסור לקיים אינו מהול כתבו התוס' משום שחובה למול עבדים. אבל הטבילה משמע שאין חיוב. שהרי כתב הרמב"ם בה' קרבן פסח דמילת עבדים מעכבתו בפסח וכן טבילת שפחותיו. אבל טבילת עבדיו משמע שאינו מעכבתו. ונראה הטעם משום דאיתא בע"ז (כ"ז.) דאשה ישראלית כשירה למול דכיון דלא צריכה למימהל כמאן דמהילא דמיא. וע"כ טבילתה היא מילתה דקודם לכן היא נחשבת ערלית. אבל גר שמל ולא טבל הא כתב הרשב"א דלא נחשב ערל כנ"ל. וע"כ אינו מחויב בטבילתו ואין טבילתו מעכבתו בפסח. מ"מ מוכח דמקיימין עבדים שאין טבולין. וא"כ בפשיטות משכחת לה שמל ולא טבל דמותר לשהותו כך זמן רב:

ג) וסבור הייתי ליישב עפ"י שיטת רמב"ן דטבילה קודם מילה מהני ומה שאין מטבילין תחילה משום שמא לא יתרצה אח"כ למול. אבל עבד דלשיטת רש"י טבילת עבדים בע"כ וה"ה מילתם. [ולשיטת הרי"ף י"ל דברייתא כרשב"א דאית לי' שהוא בע"כ] ע"כ מטבילין אותו תחילה. אך לפמ"ש בסי' שד"מ בפירוש דברי רמב"ן משום דבטבילה נעשה קצת ישראל יע"ש. א"כ אם כבר טבל למה לי קרא דוינפש בן אמתך כיון שנעשה ישראל קצת הוא בעצמו מוזהר על השבת מקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך וקרא דוינפש למה לי. בין כך ובין כך קשה לשאר פוסקים דטבילה קודם מילה לא מהני. וכיון דמילה הוא קודם טבילה הא לא מתחייב במצות. ומה נ"מ בין הספיק למולו או לא הספיק ועי' מס' ע"ז (נ"ז) עבדים שמלו ולא טבלו. מבואר שגם בעבדים מילה תחילה. ועיין פירש"י שם: ד וסבור הייתי לחדש ולומר דאף דאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ במצות שבת שבמרה נצטוו וזה הי' קודם טבילה שהי' בשעת מתן תורה כדי לקבל הזאה. ועל שבת נצטוו במרה מקרא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובזוה"ק בא (מ'.) וז"ל אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. הנה כי תיכף שנגמר מילה שלהם נצטוו על השבת. ע"כ לדורות נמי תיכף לאחר מילה מצווה על השבת. ואף שבפסח אסור קודם טבילה כדיליף מקרא דתושב ושכיר כדאיתא ביבמות (ע"ב.). שאני פסח שנצטוו בחורים עוד קודם מילה כמו שפירש"י פ' בא שמלו באותה הלילה ועשו הפסח עוד קודם מילה. ע"כ הוראת שעה הי' ואין ללמוד ממנו לדורות שבמילה יהי' מצווים בפסח. אבל שבת שלא נצטוו עד אחר מילה כ"ש לפי הזוה"ק שתיכף בגמר מילה הי' ציווי שבת כנ"ל. שפיר יש ללמוד מזה לדורות בגר: ה) אך לדעת תוס' בשמעתין (מ"ו:) סד"ה כי דגוי שמל ולא טבל חשיב ערל דגוי גמור הוא. אי אפשר לומר כן.

ואף לדעת רשב"א יבמות (ע"א.) הואיל ומל לשם גירות חשיב מהול. מ"מ מדלא אמר שהועיל לו המילה תיכף להיות מוזהר על השבת. משמע שאין מצווה עוד בשום מצות ישראל. עוד ראיתי בר"ן ע"ז שם דגר שמל ולא טבל גרוע מגר תושב שלא קיבל עליו כלל רק על לאחר טבילה. א"כ אינו מצווה על השבת. וסוגי' דשמעתין צ"ע. ואולי לפי שלא נתגלה ספר הזוהר בימי הראשונים לא משמע להו שבמילה יחול עליו חיוב מצות שבת. מאחר שבמילת מצרים שממנה למדין מילה לגרים לדורות] עוד לא נצטוו על השבת עד זמן רב אח"כ במרה: אך לפי הזוה"ק שבמרה פרעו. ואז הא נצטוו על השבת יש לומר דגם לדורות מחויבין בשבת לאחר המילה ואתי שפיר סוגיא דיבמות. ועוד הי' ניחא סוגיא דחולין (ק"א) דמחייב ריה"ג על מלאכה ביוהכ"פ שחל להיות בשבת משום דאית לי' איסור כולל. ותמוה התינח יוהכ"פ הוא כולל איסור אכילה אבל שבת מה כולל איכא. ורש"י פירש משום דאיתוסף בי' מיתת ב"ד. ואינו מובן דזה איסור חמור גרידא ולא מוסיף. (וחמור גרידא הא לא חייל] שלא ניתוסף איסור רק עונש. אך לפמ"ש אתי שפיר דשבת הא איתוסף בי' איסורא לגבי גר שמל ולא טבל דחייב בשבת מדנצטוו עלי' במרה משא"כ יוהכ"פ שלא נצטוו עד סיני. ותדע שהרי ביוהכ"פ אומרים אתה בחרתנו ולא בשבת משום שנצטוו במרה שעדיין לא נבחרו ישראל כמ"ש הרא"ש. ומדאומרים אתה בחרתנו ביוהכ"פ ש"מ שלא נצטוו במרה ופשוט]: ז) ויש לי ליישב עוד הא דחולין עפ"י דברי ראב"ן מסכת פסחים (ק"ד.) בענין המבדיל בין קודש לקודש. דשבת שהקב"ה קידשו בעצמו נאסר גם במלאכת אוכל נפש. ויו"ט דישראל מקדשי לי' מותר באוכל נפש. ומדבריו למדנו דמה שיוהכ"פ אסור במלאכת אוכל נפש לקטנים. משום דאין מצוה באכילת יוהכ"פ לקטנים והיתר אוכל נפש משום שמחת יו"ט.

אבל אם הי' מצוה באוכל נפש דיוהכ"פ הי' מותר במלאכה לצורך אוכל נפש שהרי ישראל מקדשי לי'. ושבת יש בו אוכל נפש דמצוה. ואעפ"כ נאסר. שפיר הוי מוסיף מלאכת אוכל נפש שמותר ביהכ"פ אם הי' משכחת בי'. דומה קצת למה דמשמע מדברי תוס' יבמות (ל"ב:) דאחות אשה הוי כולל לגבי אחוותא אף שאין אחיות בעולם כיון שאם הי' אחיות היו אסורות לו. ה"נ יוהכ"פ חשיב מותר בו אוכל נפש שאם הי' בו אוכל נפש דמצוה הי' מותר ודו"ק היטב. ולדינא אם נאסר גר שמל ולא טבל במלאכת שבת צע"ג: סימן שנב הלכות ספר תורה א' בתשו' ש"א סי' ל"ה חקר במ"ש הרמב"ם בסה"מ דאין נשים מצוות בעשה דכתיבת ס"ת וחקר בש"א הטעם בזה. וכתב בזה"ל אפי' לפי משמעות הרא"ש דמצות כתיבת ס"ת כדי ללמוד בה. הא כתבו רבוותא דנשים מברכות ברכות התורה הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגת בהן. ואי משום שאין חייבין בהרבה מצות כגון מ"ע שהז"ג וכיוצא בהן. א"כ כ"ע נמי יפטרו שהרבה מצות אין נוהגין רק בכה"ג ומלך. עכ"ד: ב) ותמהני על הגאון הזה דמבואר מדבריו דס"ל שאין אדם מחויב בת"ת רק במצות הנוהגות. ואם ילמוד ישראל מצות הנוהגות רק בכהנים לא קיים מצות ת"ת לדעתו. ובודאי דבר בטל לומר כן. ואפי' למד דינים שכבר עבר זמנם כגון דינים שנהגו במדבר ובשעת היתר הבמות נמי קיים מצות ת"ת. ועוד לפי דבריו דאף אנשים אינם מצווים אלא במצות הנוהגות בהם כמו נשים. א"כ קרא דולמדתם וגו' שאין האשה מצווה ללמוד את עצמה כדאי' בקידושין (כ"ט:) למה אתא. אי במצות שאינן מחויבות בהם. הא אף אנשים כה"ג אינם מחויבים. ואי במצות הנוהגות בהן הא אף הן מחויבות: ג) אך עיקרן של דברים כיון שכל מצוה איתא בללמוד וללמד ולשמור ולעשות. וללמוד וללמד ולשמור. אף ישראל במצות הכהנים מחויבים. ואין חילוק ביניהם רק בעשי'.

אבל נשים אפי' במצות הנוהגות בהן אינם מחויבות מדין חיוב ללמוד וללמד ולשמור. אלא שמחויבות ללמוד כדי שיוכלו לקיים העשי'. וכמו שמחויב לעשות סוכה כדי לישב בה. ויותר מזה יש לומר כיון שא"א שיקיימו העשי' אם לא ילמדו תחילה. ואינו דומה לסוכה שאפשר שימצא סוכה מוכנת. ע"כ חשיב הלימוד תחילת מצות העשי'. וכעין שכתבו בתוס' ישנים כתובות (ל"א.) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה. ה"נ הואיל וא"א לעשי' בלא לימוד מתחיל מצות העשי' משעת לימוד ומ"מ חיוב הלימוד משום חיוב עשי' לא מצד חיוב לימוד בעצמותו: ד ונראה דמה דפשיטא לי' לשא"ר דמצות שאין חייבין בעשייתם אין חייבין בלימוד שלהם. למד כן מהא דיבמות (ק"ט:) ר"י אומר כו' כל האומר אין לי אלא תורה אין לו אלא תורה. פשיטא. אלא דאפי' תורה אין לו. מ"ט אמר ר"פ אמר קרא ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלימודה כל שאינו בעשי' אינו בלימודה. ואיבע"א לעולם כדקאמר מעיקרא אין לו אלא תורה. לא צריכא דמיגמר לאחריני ועבדי מ"ד אית לי' אגרא לדידי' [דעשי'] קמ"ל. וע"כ למד השא"ר מר"פ דמצות שאינן בעשי' דידהו אינן בלימוד דידהו: ה) אך לי נראה להיפוך דודאי לל"ב דהאומר אין לו אלא תורה ופרש"י לאומר הריני לומד ואיני מקיים ה"ה במצות שאין מחויב בעשייתן מחויב בלימודם. ואין לדחות דשאני הכא דמ"מ מחויב בעשייתם. ליתא שהרי בגיטין (מ"ה:) ס"ת שכתבו מומר פסול מקרא דוקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. אף דמחויב בקשירה. מכל מקום כיון שאין רצונו לקיים חשיב אינו בקשירה. ה"נ אם תמצא לומר דל"ב נמי דריש קרא דכל שאינו בעשי' אינו בלימודה. האומר איני מקיים נמי יחשב אינו בעשי'. אלא ודאי דלא דריש הכי. וא"כ פשיטא דישראל מצווה בלימוד מצות הנוהגות בכהן.

אך גם לר"פ י"ל דדוקא מי שאינו בעשי' כלל אבל ישראל שישנו במצות דידי' ואלו הי' מוזהר בלאוי כהונה ג"כ הי' מקיים. אין ראי' מכאן כלל: ו) ולפימ"ש דישראל מחויב במצות כהנים ללמוד וללמד ולשמור. רק לעשות אינו מחויב יש ליתן טעם למ"ש תוס' יבמות (ה':) דאינו שוה בכל לא נקרא רק מה שהנשים אינם מוזהרות. אבל לאוי דפסולי כהונה הואיל ואף היא מוזהרת נקרא שוה בכל. ואינו מובן הטעם דכיון שאינם רק בכהנים ולא בלוי וישראל איך יקרא שוה בכל ולהנ"ל י"ל משום דעכ"פ ישראלים ולוים חייבים בללמוד וללמד ולשמור. אבל מצוה שאינה בנשים שאין חייבות ללמוד וללמד ולשמור כלל בשום מצוה ובמצוה שאין בעשי' הרי אינן כלל בזאת המצוה. (וכבר נדפס זה באגלי טל בהקדמה בהגה] ובהכי ניחא נמי ליישב לדברי רא"ש שנשים אינן בחיוב ערבות והיינו במצות שאינן מחויבות אינן בערבות על אנשים [כן פי' בס' תוס' רע"ק על משניות במגילה] וקשה מהא דסוטה (ל"ז:) דכל מצוה נכרת עלי' מ"ח בריתות של ששים רבוא וג"א וחמשים וקאמר כל מצוה ואף מצות כהנים בכלל ואף עליהם הי' הערבות. ומ"ש נשים. ולהנ"ל ניחא ודו"ק: סימן שנג ב"ה אור ליום ה' ויצא תרח"ם לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד הרב המופלג החריף מו"ה ישראל נ"י דומ"ץ בראדאמסק א) דבר הס"ת שהי' בה יריעה בת חמשה עמודים שנתקלקלו שנים מהם. וחתך הסופר השנים שבלו. ועתה השאלה האיך לתקן. אם יעשו יריעה קצרה בת שני דפין. או לגנוז היריעה הנשארת. ויעשו יריעה אחת בת חמשה דפין. והנה בתחילה אם עדיין לא חתך הסופר הי' הדין לגנוז היריעה ולכתוב אחרת במקומה וכיוצא בזה בתשו' שבו"י סי' פ"א ביריעה בת ג' דפין ויש שם משמות הקדושים שנכתב בטעות לא יחתכו הדף שבו השם וישאר היריעה בת שני דפין. דכיון שצריכין לתקן המעוות צריכין תיקון בענין שכשר לכתחילה ה"נ בנ"ד.

והיינו דכיון שכ"ז שלא תיקנו. היריעה פסולה וטעונה גניזה ולכתוב אחרת. ועתה בא לתקן. וכיון שא"א לתקן שיהי' כשר לכתחילה. טוב יותר שלא לתקן ולגנוז. אבל בשנחתך ונשאר היריעה בכשרות. א"א לגונזה מחמת שיצטרכו לכתוב יריעה בת שני דפין. כיון דבדיעבד כשר האי נמי כדיעבד דמי: ב' ותדע שהרי אם כתבו יריעה בת שני דפין ועדיין לא נתפר בס"ת. יהי' אסור לתופרה לכתחילה רק כיון שכבר נכתבה חשיב דיעבד שלא יצטרך לגונזה. ה"נ כדי שלא יצטרך לגנוז היריעה בת ג' דפין הנשארת חשוב דיעבד ומותר לכתוב יריעה בת שני דפין כשם שמותר לתפור היריעה בת שני דפין לכתחילה: ויש כאן שאלה כיון שצריך לכתוב מחדש מה שאינו כשר לכתחילה. אולי טוב לכתוב כתיבה גסה ויהי' היריעה בת ג' דפין שיעשו מהב' דפין ג' דפין. ואף שאין משנין לכתחילה משאר דפין שבס"ת. וכמ"ש בח"צ סי' י"ט בהא דמס' סופרים יריעה שבלתה לא יטול שתים ויחזיר שתים אלא יטול ג' ויחזיר ג' ומה שהוא מחזיר כמידת כתב הראשון. היינו שלא יטול שתים ויעשה כתיבה גסה ויעשה מהשני דפין ג'. ע"כ סיים שמחזיר כמידת כתב ראשון ע"כ א"א רק ליטול שלשה עי"ש. מ"מ בזה שצריך לתקן מה שאינו כשר לכתחילה יש שאלה הי מינייהו עדיף: ד) ונראה לפימ"ש במלחמות פ"ק דסוכה דהקלף של ס"ת נקרא תשמישי קדושה וקדושה עצמה היא רק האותיות. ע"כ טוב יותר לכתוב כמידת כתב הראשון יריעה בת שני דפין ויהי' השינוי בקלף שיהי' התפירות קרובות זל"ז. ויהי' השינוי בתשמישי קדושה משיעשה כתיבה גסה ויהי' השינוי באותיות בקדושה עצמה: ידידו הק' אברהם. סימן שנד ב"ה יום ד' עקב תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף וכו' מו"ה דוד נ"י רב דק"ק אקאנאוו. א' על דבר הס"ת שהי' אות יוד אחת גדולה שנדמה לוא"ו. ואיש המוני מחק חצי.