שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 120

אך אף לשיטת התוס' דכיון דנכרי הוא עדיין חשיב ערל מ"מ זה שמותר לישא בת ישראל. פשיטא דלא חשיב ערל: יג) אך לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין לישא בת ישראל בין אכילת קדשים. ובזמן המקדש אף לישא בת ישראל אסור עד שיביא קרבנו. ובזמן הזה שאי אפשר להביא קרבן והוה ישראל לישא בת ישראל. שוב הוי גר גמור אף לאכילת קדשים. אלא שאין קדשים בזמה"ז. מ"מ אין עליו איסור אכילת קדשים. ומה שיצטרך להביא קרבן כשיבנה בהמ"ק לאו להכשירו בקדשים שכבר הוכשר. רק למצוה כמו שהביאו אבותינו. ודומה להא דתנן בכריתות פ"א מ"ז הי' עלי' חמש לידות ודאי מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עלי' חובה. וזה לדידן דאין למדין אפשר משאי אפשר. ע"כ אין למדין בזמן המקדש מבזמה"ז. ודוקא בזמה"ז נעשה גר בלא הרצאת דמים דלא אפשר להביא קרבן. אבל לר"א דס"ל למדין אפשר משאי אפשר גם בזמן המקדש נעשה גר גמור בלי הרצאת דמים ומותר בקדשים. ע"כ אי אפשר לאוקמי קרא דתושב ושכיר בגר שעדיין לא הביא כפרתו: סימן שמה א) יבמות (מ"ו:) ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו וכו' טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות וכו' וחכ"א אינו גר עד שימול ויטבול. ואמרינן בגמ' דר"א אית לי' נמי דטבל ולא מל הרי זה גר. כי פליגי במל ולא טבל. ומאן חכמים ר' יוסי דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מטבילין לפיכך מטבילין גר בשבת דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר אין מטבילין אמר מר לפיכך מטבילין גר בשבת פשיטא כיון דא"ר יהודה בחדא סגי היכא דמל לפנינו מטבילין ומשני מהו דתימא לר"י טבילה עיקר כו' ותמהו בתוס' מה פריך פשיטא דמנא לי' דסגי במילה לחודה דילמא כר' יהושע ס"ל:

ב) ונ"ל ליישב תמיהתם דהנה טעמא דר' יהושע אמרינן לעיל דיליף מאמהות. ולכאורה קשה דהא בע"ז (כ"ז.) אמרינן דנשים כמאן דמהילי דמיין. אך זה אינו דהא ערל ישראל נמי אמרינן שם דחשיב כמהול. ומדמי לה להנודר מערלים דמותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם. ואשה גופי' דחשובה כמהולה כתב הרי"ף הטעם בפרק ר"א דמילה דחשובה כערל ישראל דדינו כמהול. והנה במומר לערלות קיי"ל דפסול למול. ואנן קיי"ל כטעמא דהמל ימול דהא קיי"ל דאשה כשירה למול וע"כ דערל במזיד אינו חשיב כמהול ויצא לנו מזה דאפי' לר' יהושע אם אינו רוצה למול תיכף בשעת הטבילה אינו גר דאינו דומה לאמהות. וזה שבא ואמר מלתי ולא טבלתי. הרי אינו רוצה למול. ושוב אי אפשר ללמדו מאמהות. וע"כ דס"ל מסברא בחדא סגי. ומילה לחודה נמי יועיל. וזה ברור. והתוס' לטעמייהו דס"ל בע"ז דמומר לערלות כשר למול אבל לדידן לק"מ קושיית התוס': ג עוד נראה ליישב תמיהת התוס' די"ל דס"ל להמקשן דמסברא ילפינן מילה מטבילה והא דס"ל לר' יהושע דוקא טבל. משום דקי"ל גוי שמל כערל חשיב כדאיתא בנדרים ובפרק ב' דע"ז ולקמן בפ' הערל (דף ע"א.) דגוי שמל עדיין חשוב ערל. ומשמע בתוס' בשמעתין בד"ה כי פליגי דה"ה גר שמל ולא טבל כערל חשיב למאן דלא סגי לי' במילה לחודי' דאל"כ לא הי' התוס' מקשים כלום. שהרי מתחילה רצה הש"ס פרק הערל לומר דקרא דתושב ושכיר אתא למעט ערבי וגבעוני מהול אלא שהקשה דחשיבי ערלים. וא"כ שפיר י"ל שממעט גר שמל ולא טבל אף שנכרי הוא. אלא ודאי ס"ל להתוס' דגר שמל לחוד כיון דנכרי הוא עדיין חשיב ערל] וא"כ איך נלמוד מילה מטבילה. בשלמא טבילה לחודה אפי' לא יועיל מ"מ הרי טבל ושוב מהני טבילה לחודה. אבל מל לחוד כל זמן שלא נעשה גר עדיין ערל הוא ולא עשה עדיין כלום. ע"כ אין ללמוד מילה מטבילה:

ד) אולם הרשב"א ריש הערל כתב דגר שמל ולא טבל לא חשיב כערל הואיל ומל לשם גירות. הרי שחולק על התוס'. ולפי סברת הרשב"א שפיר יש ללמוד מילה מטבילה [ואמנם שי"ל דאפי' להרשב"א דוקא למאן דבעי תרתי א"כ במילה לבד נכנס לברית עכ"פ לענין זה שיהי' סגי לי' בטבילה לחודי' אבל לר' יהושע דבטבילה לחודה נכנס לברית. א"כ אם נאמר דבמילה לבד לא נעשה גר. א"כ הרי לא נכנס לברית כלל וערל הוא. מ"מ י"ל להיפוך] והנה צריך להבין לדעת הרשב"א דלדידן דקי"ל תרתי בעי אם טבל ואח"כ מל לא מהני דהוי טובל ושרץ בידו. ולא מהני טבילה של עכשיו על אחר זמן. מ"ש דמילה ואח"כ טבילה מועיל מילה של עכשיו על לאחר טבילה. וצ"ל דשאני מילה שמילתו קיימת שהוסר ממנו הערלה ולא פסקה המילה חשיב כמל אח"כ [דומה לזה כתב הר"ן במשיכה לסימטא שיקנה לאחר ל' דבעומדת בסימטא לאחר ל' מהני כיון דלא פסקה משיכה אף דאח"כ אינו עושה כלום. ועי' באבני מילואים סי' מ'] משא"כ בטבילה ואח"כ מילה שבשעת מילה אינו במים ופסקה הטבילה. אולם בערבי מהול שנתגייר שמטיפין ממנו דם ברית ואח"כ מטבילין שהוא לאחר הטפה כמו בתחילה ואין כאן רק מעשה הטפה. בזה נימא שוב דפסקה מילה: ה) אך לשיטת הרשב"א דגר שמל אף קודם טבילה חשיב מהול ולא ערל. א"כ מילתו קיימת במה שנעשה מהול תיכף בשעת מילה וזה קיים בשעת טבילה. אולם לשיטת התוס' מעשה הטפה פסקה ודו"ק. ע"כ צריך להטבילו ויכנס לברית בטבילה לבד כנשים כיון דלא אפשר ואח"כ יהי' מחויב להטיף דם ברית כמו קטן שנולד מהול לא לשם גירות ודו"ק. ולדעת הרמב"ן לא צריך מידי: ו) ולפי כל הנ"ל יתיישב קושיית התוס' דהש"ס דייק מדר' יהודה אומר הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו.

דהיכא שמודה שערבי מהול מטיפין ממנו דם ברית תחילה דלכתחילה מילה ואח"כ טבילה וא"כ מוכח כסברת הרשב"א דחשיב מהול משעת מילה דאל"כ הא פסקה הטפה כנ"ל. ושוב יש ללמוד מילה מטבילה. בשלמא לר' יהושע י"ל כסברת התוס' דעדיין ערל הוא וכנ"ל באריכות ודו"ק היטב: ז) ובאופן אחר ליישב קושיית התוס'. דהנה בפ"ב דע"ז דאשה כמאן דמהילא דמיא ומותרת למול למאן דנפקא לי' מהמול ימול עיי"ש. גם מבואר שם דערל שמתו אחיו מחמת מילה חשיב כמהול ומותר למול. אך מ"מ הפרש יש דערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור לאכול בתרומה וקדשים. ואשה כמהילא דמיא לכל מילי דכיון דלא צריכא למימהל כמאן דמהילא דמיא. וברמ"א סי' רס"ד פסק דמומר לערלות פסול למול דלאו כמאן דמהול. ודוקא ברוצה למול אלא שאנוס אז כמאן דמהול דמי עיי"ש: ח) והנה צריך להבין בשמעתין דהקשה לר"א נילף מאמהות. למה לא הקשה מגיורת בזמה"ז דהוי ראי' טפי. דבאמהות יש לדחות קצת דילמא בהזאה. ועיין ברשב"א. והי' לו להקשות דעדיפא מינה מגיורת בזמה"ז. אך י"ל לפי הנ"ל דאשה ישראלית כמאן דמהילא דמיא א"כ כשטובלת ונעשית ישראלית נחשבת כמהילא. וחשיב כמוהלת עצמה עכשיו וגירות ומילה באין כאחד. אבל בגר זכר אף לאחר שיעשה גר לא יהי' דינו כמהול גמור. שהרי יהי' אסור לאכול בקדשים עד שימול. ע"כ מקשה מאמהות שאף מתחילה הי' מחויבין במילה והי' הנשים כמאן דמהילי. שהרי מימות אברהם נצטוו על המילה. ואשה דלא צריכה כמאן דמהילה. נמצא שלא חשיב מוהלת עצמה עכשיו במה שטובלת. שפיר מוכח לגר זכר דסגי בטבילה וא"ש עוד י"ל דמגיורת בזמה"ז דהוי מה מצינו לבד ודאי אין למדין אפשר משאי אפשר ועיין בתוד"ה אמר: ט ואחר כל הנ"ל ניישב קושיית התוס' ונאמר דלר' יהושע לא קשיא דנילף מילה לחוד מטבילה לחוד.

דבטבילה י"ל דחשיב כמל עכשיו בשעת טבילה כיון דכמאן דמהול מאחר דרוצה למול כבש"ס דע"ז הנ"ל וגירות ומילה באין כאחד כנ"ל. משא"כ במילה לחוד לא מהני. אבל ר' יהודה דמיירי בבא ואמר מלתי ולא טבלתי דחיישינן שמא ערבי מהול ומן הדין צריך הטפת דם ברית אף אם יכנס לברית בטבילה לחוד יהי' חייב להטיף הגה"ה אולם ז"א לדעת הרמב"ן דצריך להטיף כדי להכנס תחת כנפי השכינה וכיון שנכנס בטבילה שוב דינו כקטן בלא ערלה כבושה] וכשמכחיש שמל כבר ואינו רוצה להטיף הוי מומר לערלות ולאו כמאן דמהיל ואעפ"כ מהני טבילה מוכח דבחדא סגי. וזה לשון הש"ס כיון דאמר ר' יהודה בחדא סגי. ולא משום דכמאן דמהול והוי מילה וטבילה. ע"כ שפיר יש ללמוד מילה לחודי' ג"כ. אבל לר' יהושע אין ללמוד מאמהות שנכנסו לברית בחדא דהיקש אין ללמוד רק טבילה שהי' באמהות ומילה לא נוכל ללמוד מאמהות אלא מסברא ובסברא אין למדין אפשר משאי אפשר כנ"ל ודו"ק היטב: י) בתשו' חת"ס חי"ד סי' א' הביא קושיא בשם הגאון יעב"ץ ז"ל בהא דגר שאמר מלתי ולא טבלתי ר' יוסי אומר אין מטבילין הא בפ"ב דע"ז א"ר יוסי וכי היכן מצינו מילה לשמה. וכתב עלה בחת"ס דבמחכת"ה אפי' ריח קושיא ליתא דבגוי שנכנס תחת כנפי שכינה ע"י מילה אם אינה לשם יהודית במה יכנס תחת כנפי השכינה. והוא פשוט יותר מביעתא בכותחא עכ"ד: יא) ואחר כל הרוגז הזה איני רואה בזה שום תירוץ דא"כ לרשב"א בשבת (קל"ה.) דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית משום חשש ערלה כבושה וגר שנתגייר מהול א"צ להטיף במה יכנס תחת כנפי השכינה. אלא ודאי כיון דס"ל דמהול מאליו חשיב מהול נכנס תחת כנפי שכינה בטבילה לבד כנשים.

וכן כתב הרמב"ן בחי' ששבט לוי שלא בטלו מילה מעולם נכנסו לברית בטבילה לבד כנשים וא"כ הדר קושיית היעב"ץ לדוכתי' דכיון דא"צ מילה לשמה וחשיב מהול יכנס לברית בטבילה לבד כנשים. אבל כך ראוי לומר דערבי מהול עדיין ערל גמור חשיב כבש"ס פרק הערל. ע"כ לא חשיב מילה כלל ולא דמי כלל למילה שלא לשמה בישראל ולדעת הרמב"ן שבת בטעמא דנולד מהול א"צ להטיף רק משום חשש ערלה כבושה וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף משום שצריך להכנס תחת כנפי שכינה י"ל כדברי החת"ס. אך הנכון כמ"ש: סימן שמו א) יבמות (מ"ו) ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו כו' ור"א נמי נילף מאמהות כו' אלא בטבל ולא מל כ"ע מודים דהוי גר. אך במס' גרים מל ולא טבל טבל ולא מל ר"א אומר הכל הולך אחר המילה. ר"ע אומר אף טבילה מעכבת הנוסחא שלפנינו "אין" והדבר מובן שהוא ט"ס דא"כ היינו ר"א. ועוד בש"ס פרק הערל רע"ק סובר מל ולא טבל אינו גר. אך אם גרסינן אף. רע"ק לטעמי' כנ"ל] והנה ברייתא זו פליגי על גמ' דידן דאמר לר"א טבילה לחודה נמי סגי. וברייתא זו אמרה הכל הולך אחר המילה וטבילה לחודה לא מהני. אך קשה לברייתא זו קושית הש"ס לר"א נילף מאמהות כיון דאית לי' לר"א למדין אפשר משאי אפשר: ב) ונראה דברייתא זו ס"ל דאין ללמוד אנשים מנשים דנשים כיון דלא צריכין למימהל כמאן דמהילי דמיא. ועוד דנשים עם בפני עצמן כדאיתא בשבת. וטעמא דר' יהושע כמו שנבאר. דהנה בהא דמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה. הקשו בתוס' הא צריך למול קודם ותירצו בתוס' ומפורש בנמק"י בשם הרא"ה דעובר דלא אפשר עכשיו למול הוי לי' כנשים דסגי בטבילה לחודה.

והנה בהא דגר קטן מטבילין על דעת ב"ד כתב הרא"ש וכן באבותינו שהי' כמה יונקי שדים. וה"ה במעוברת שנתגיירה יש ללמוד בעובר ג"כ מאבותינו שהי' כמה עוברין במעי אמן. והנה בפרק הערל (ע"ח.) מבואר דלמ"ד עובר ירך אמו סלקא לולד גירות דאמו. אך למ"ד עובר לאו ירך אמו הטעם דגם הולד טובל ואמו לא הוי חציצה. וא"כ לדברי תוס' ורא"ה הנ"ל נוכל ללמוד למ"ד למדין אפשר משאי אפשר לכל טבל ולא מל מעוברין שהי' בשעת מתן תורה שנכנסו לברית בטבילה לבד: ג) ואפי' לדעת רמב"ן דמעוברת שנתגיירה בנה אינו גר עד שימול כשיולד. וכן לדעת רשב"א דוקא בתה. אבל בנה צריך גם טבילה אחר המילה. היינו משום דס"נ חשיב אפשר למול כשיולד ויתגייר אז. אבל בשעת מתן תורה שהי' צריכין להתגייר תיכף לקבל התורה לכ"ע חשיב לא אפשר. והיינו טעמא דר' יהושע דאמר טבל ולא מל הרי זה גר: ד אך זה ר' יהושע לטעמי' דאית לי' שלהי תמורה (ל"א.) ולד טריפה יקרב לגבי מזבח דאית לי' עובר לאו ירך אמו. אבל ר' אליעזר דס"ל התם לא יקרב. ולמה דקי"ל טריפה אינה יולדת. ע"כ בנתעברה ולבסוף נטרפו פליגי. ובעובר ירך אמו קמיפלגי כדאיתא התם וס"ל לר' אליעזר עובר ירך אמו א"כ אין ללמוד מעוברין. ע"כ טבל ולא מל אינו גר: ה) והנה במס' גרים אין חולק בטבל לחוד דכולם ס"ל דלא מהני משמע דהכי ס"ל עובר ירך אמו. ע"כ ניחא עוד ברייתא אחרת שם קיבל עליו מטבילין אותו מיד. היפוך הש"ס דילן שמלין תחילה אך לפמ"ש בצירוף מ"ש לעיל בסי' שד"מ בפירוש דברי רמב"ן דאי פריש נפרוש משום דבטבילה לבד נעשה קצת ישראל. ומשום דבלא אפשר הא סגי בטבילה לחוד. והתינח לש"ס דידן דהא דלא ילפינן מאמהות משום דלא אפשר.

אך למס' גרים דאפי' לר"א דאית לי' למדין אפשר משאי אפשר לא מהני טבילה לחוד כנ"ל מילתא בטעמא א"כ טבילה לחוד לא משוי לי' גר כלל שפיר מטבילין תחילה ואי פרוש מחמת מילה נפרוש אח"כ סימן שמז א) יבמות (מ"ו:) ור' יהושע באבות נמי טבילה הוה כו' וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. וצ"ל טעמא דר"א דאמר שכן מצינו באבות שמלו ולא טבלו ובתוס' ד"ה כיון כתבו דר"א לית לי' אין הזאה בלא טבילה. וריטב"א כתב דר"א סובר אותו מעשה אחר מ"ת הוה: ב) ולפענ"ד הי' נראה לפמ"ש הרמב"ם סוף הלכות מעה"ק דלא קרבו בני נח שלמים אלא עולות. וע"כ משקרבו שלמים כבר יצאו מכלל בני נח. ולא מצינו שטבלו עוד קודם הקרבה. (הגה"ה. ועל פירוש התוס' ק"ל לפמ"ש שם דנשים לא הי' בכלל אותו הזאה. ולפי מה שהביאו דברי הגמ' כריתות בד"ה דאין הזאה בלא טבילה מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה "והזאת" דמים. וא"כ הנשים שלא הי' בכלל אותה הזאה נכנסו לברית בטבילה לבד. א"כ יקשה לר"א דאמר מל ולא טבל הרי זה גר. הא ר"א בזמה"ז הי' דליכא קרבן. ומה ראי' מבאבותינו הלא באבות הזאה נמי הי'. ובזמה"ז דליכא הזאה אין ללמוד מאבות. ובזה אין ליישב מדכתיב לדורותיכם כדמשני הש"ס בכריתות (דף ט'.) שהרי לדורות אפשר לקבל בטבילה בלא קרבן כנשים. בשלמא לדידן אין להקשות על קושיית הש"ס בכריתות אלא מעתה בזמה"ז לא נקבל גרים. נלמד מנשים שנכנסו לברית בלא קרבן. דהא חזינן באנשים נשתנה הדין שטבלו ג"כ ואעפי"כ הוצרכו להזאה. אבל לר"א דלית לי' אין הזאה בלא טבילה והאנשים לא טבלו ע"כ הוצרכו להזאה. ונשים שטבלו לא הוצרכו להזאה ובזמה"ז דליכא הזאה הכל יכנסו לברית בטבילה כנשים ובלא טבילה לא סגי כיון דליכא הזאה. מיהו גירסת התוס' "והזאת" דמים ליתי' בגמ' דידן אלא "בהרצאת" דמים.

וכן העתיקו התוס' בעצמם במגילה] ולר' יהושע לא קשיא דאזיל לטעמי' בזבחים (קט"ז) יתרו קודם מ"ת הי' ולמ"ד יתרו קודם מ"ת ע"כ קרבו שלמים בני נח מדכתיב ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים כדאיתא שם. [אך לפי זה צ"ל למה דקי"ל אינו גר עד שיטבול ג"כ דבאבות טבילה הוי דהקריבו ב"נ שלמים ודלא כפסק הרמב"ם הנ"ל]: ג) ואין להקשות למ"ד לא קרבו ב"נ שלמים איך אמרינן דאבותינו לא נכנסו לברית אלא בהרצאת דמים הלא ע"כ נכנסו לברית קודם ששחטו שלמים. ומפורש בכתוב ששם שניהם דם עולה ודם שלמים באגנות. הנה שלא נזרק דם העולה קודם שחיטת שלמים. א"כ נכנסו לברית קודם שנזרק דם העולה. הרי שנכנסו לברית קודם הרצאת דמים. דלא קשיא דכיון שבקרבנות אלו נכנסו לברית חשובים קרבנות אלו כאילו נעשו אחר שקרבו הקרבנות. וכעין שכתבו התוס' שבועות (ט"ו) גבי אין עזרה מתקדשת אלא, בשירי מנחה שהקשו למ"ד אין מנחה בבמה איך עזרה מתקדשת. ותירצו דבקמיצה והקטרה הי' מתקדש מקומה חשיב כאילו נעשה המנחה אחר הקידוש. וכן מנחת העומר למ"ד דקמצה שלא לשמה פסולה דלא הוי ממשקה ישראל. וכשנקמצה לשמה חשיב ממשקה הואיל לאחר הקטרה מותרת חשובים כל העבודות ממשקה ישראל. וכן גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אף דאין זכי' לגוי. כתבו התוס' כתובות (י"א:) הואיל ונעשה בגירות זה ישראל עיי"ש. ואף דבשעת מילה עדיין גוי הוא דאינו גר עד שימול ויטבול הואיל במילה וטבילה נעשה ישראל חשבינן כל המעשים כאילו הי' אחר שנעשה ישראל. ה"נ הואיל בקרבנות אלו נעשו ישראלים ויצאו מכלל בני נח חשיב כאילו קרבו השלמים לאחר שנעשו ישראלים. אך מ"מ כיון שלא טבלו קודם להקרבה רק קודם הזאה מוכח דבלא טבילה נעשין ישראל ודו"ק: ד) שם בתוס' ד"ה דאין.

ואין לתמוה כיון דבעי הזאה איך מקבלין גרים בזמה"ז דבפרק מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן. ותימה דהתם יליף מדכתיב לדורותיכם דמקבלין גרים בזמה"ז. אבל לא דלא בעינן שהרי באמת בזמן המקדש הי' צריך קרבן. ואם כוונתם דלא בעינן הזאה רק קרבן. זה לא נפקא לן מקרא. ובאמת לא מצינו בשום מקום שיהי' צריכין להזות על הגר וצ"ע דהא יליף מישראל ושם הי' הזאה: ה והנראה בזה דהנה ילפינן מלדורותיכם דאין קרבן מעכב לגירות ששייך בזמה"ז דליכא קרבן ואי אפשר בקרבן. רק לאכילת קדשים דלא שייך רק בזמן המקדש ואז אפשר בקרבן צריך קרבן. לפי זה גם ליכנס למקדש אסור קודם שהביא קרבנו. דקודש ומקדש הוקשו זה לזה. ומחוסר כיפורים אסור בשתיהם. והנה אי אפשר להזות עליו כשהוא בחוץ שהדם יפסול ביוצא. ואם יהי' אסור בקדשים קודם הזאה. ה"ה שיהי' אסור ליכנס למקדש קודם הזאה. וא"כ אי אפשר להזות עליו. וע"כ א"צ כלל הזאה אף לענין קודש ומקדש: ו) אך אפשר לומר דכי היכא שהתירה התורה למצורע להכניס בהונות ידיו לקבל מתן דם כדי שיטהר הואיל ואי אפשר לטהר בלא זה כדאיתא בזבחים. ה"נ התירה לגר להכניס ידיו לקבל הזאה. אך זה אם לא הי' כתוב קרא דלדורותיכם. אבל לבתר דגלי קרא דהיכא דלא אפשר לא מעכב: רק לאכילת קדשים דאפשר מעכב, א"כ אין לנו לומר שהתירה תורה שיכנס למקדש לקבל הזאה קודם שיהי' ישראל גמור משום הכשר דידי' כמו במצורע. דליתי' דשאני מצורע דמתן בהונות מעכב. ואם אין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית. ואם לא היתה התורה מתרת להכניס ידיו לא הי' לו טהרה. אבל זה אם לא יהי' אפשר להזות יהי' כשר בלא הזאה. כמו בזמה"ז לשאר דברים. כמו כן בזמן המקדש לקודש ומקדש אם לא יהי' אפשר. וע"כ באמת לא בעי הזאה היינו שאף קודם הזאה הוא ישראל גמור. וכיון שכן למה יזו עליו כלל: