שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 119

וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"א סי' י"ח דדינו כמו ספק גזל דמותר. דלא חמיר ספק ממון חברי' מספק ממון דידי' ובספק הינוח לא יטול. כיון שהוא אין לו זכות בו. דין ספק גזל כמו ספק שאר איסורין. וכל ספק גזל כגון תיקו דמועיל תפיסה הטעם כנ"ל. וה"נ לא חמיר זכות העני מזכות דידי' וכיון דספק הוא פטור. ועיין ר"ן כתובות (מ'.) גבי אונס דאי אמרה לא בעינא פירש הר"ן משום דניתן למחילה קיל ודומה לממונא יע"ש ד) אבל להחיותו ממש דלאו בדעת המסוכן תלוי הדבר ברור דעכ"פ בספק שקול מחויב וע"כ הטור והרמ"א מיירי בלפרנסו וליכא קו"ח מלפקח הגל ולהצילו ממיתה. ולפי"ז אפשר בלהחיותו ממש ס"ל להטור והרמ"א לפי שיטתם דלפקח הגל אפי' ברוב עכו"ם כ"ש דמחויב להחיותו: ה) אך קו"ח זה. אף שכתבו רש"י ביומא והביאו התוס' שם. וכן ס"ל לרמב"ן כתובות. מבואר ההיפוך בתוס' נדה (מ"ד.) ד"ה איהו. שהקשו עובר במעי אמו את"ל שמותר להורגו אמאי מחללין עליו שבת אפי' להביא סכין דרך ר"ה. ויש לומר דמ"מ משום פ"נ מחללין עליו את השבת אף שמותר להורגו. והביאו ראי' מגוסס בידי אדם דלא מחייב ההורגו משום דרובו למיתה. ואעפ"כ מחללין עליו שבת דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ד. ומשמע מדבריהם דגוסס בידי אדם מותר להורגו מכח רוב אף שמחללין עליו. וכ"ש בנ"ד שאין ראי' ממה שמחללין שבת שיהי' מחוייב להחיותו שיכולין לומר דבאמת משום רוב אינו מחויב להחיותו כמו בגוסס בידי אדם שמותר להורגו. ומ"מ מותר לפקח עליו הגל בשבת: ו) והנה לפמ"ש לעיל אות ב' דהטור ורמ"א מיירי בלפרנסו נוכל לומר שהרמב"ם והמחבר דס"ל דבמחצה מחוייב להחיותו מפרשים להחיותו ממש. וכמו שמפרש רש"י ביומא. ושלום בין הפוסקים בדין להחיותו ומה שאינו מחויב להחיותו ממש ברוב עכו"ם לטעמייהו אזלי דאף לפקח עליו הגל בשבת ברוב גוים אסור:

ז) ונשוב לנ"ד בחשש חילוף את"ל דספק שקול הוא מצות מילה עשה שלא ניתן למחילה וספיקו לחומרא. אך ההספקה אינו מחויב כמו שמחויב בעני ישראל. רק בכדי חיותו. אף לאחר שנימול. דבמילה לבד אינו נכנס לברית בלא טבילה. ואף דגר תושב מצוה להחיותו משמע אפי' לפרנסו. שהרי מחויב ליתן לו הנבילה. עיין בתוס' ע"ז (כ') ד"ה ור"מ. הלא כתב הר"ן ע"ז לענין לעשות יי"נ דגר שמל ולא טבל גרוע מגר תושב כיון שלא קיבל עליו המצות רק לכשיטביל ואף החולקים הטעם משום שקיבל עליו מצות. אבל קטן זה שלא קיבל עליו כלום אף שלא עבד ע"ז ולא יעבוד. הלא כתב הריטב"א במכות (ט'.) דג' שמות יש לגוי. עכו"ם הוא עובד ע"ז. בן נח הוא שאינו עובד ע"ז ומקיים שבע מצות רק לא קיבל עליו לקיימם. וגר תושב שקיבל עליו לקיים זה מצוים להחיותו. וא"כ קטן זה שלא קיבל עליו כלום אינו מחויב לפרנסו את"ל שגוי הוא ומספק פטור: ח) והנה בעיקר דין חשש חילוף יש פלוגתא בכורות (י"א:) במפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל ע"ה בחזקתן למעשר ולשביעית [פירש"י אם מעושרין הם אין חוששין שמא החליפן או בשביעית שמא החליפן בפירות שביעית] אצל גוי כפירותיו (פירש"י כפירותיו של גוי דודאי חלפינהו וכו'] ר' שמעון אומר דמאי. א"ר אלעזר להפריש כ"ע לא פליגי כי פליגי ליתנו לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתננהו לכהן ור"ש סובר דמאי. ועיין בזה מחלוקת רמב"ם וראב"ד פי"א מה' מעשר ורא"ש פ"ג דדמאי ובתו' רעק"א שם והראב"ד סובר כפשט הסוגיא דודאי חלפינהו וטעם משום כאן נמצא אצל הגוי וכאן הי'. ואף שידוע שישראל הפקיד אצלו זה הי' דרך מקרה ואין זה מקומן. ופירות הגוי מקומם אצל הגוי. ועיין בשב שמעתתא ז' ספי"ח ועיין בחי' הר"ן גיטין (כ"ז:) ושם ע"א בד"ה איכא דאמרי ודו"ק היטב.

מ"מ גם לראב"ד נ"ד יש לדמותו לקופה בקופות דאינו ודאי שהחליף דמתיירא הגוי כמו כן י"ל בנ"ד אף אם לא יכירנו בטב"ע. מ"מ מתיירא הגוי שמא יכירנו בטב"ע. ובודאי לפעמים יש טב"ע גם בקטן. וזונות שבאו לדין לפני שלמה יוכיתו: (הגה"ה ועוד יש לומר דנ"ד עדיף טפי דבשלמא התם ידוע שיש להגוי פירות של עצמו ושייך לומר כאן נמצא כאן הי'. אבל בנ"ד מי ימר שיש לה ילד כזה כלל. המגיה]: ט) מלבד זה על כל האופנים חייבין להוציא הילד מידם שלא יטמע בין העכו"ם. כי הטמוע בין העכו"ם חמיר מפ"נ כמבואר בט"ז א"ח סוף סי' ש"י ובש"ע הרב ז"ל מלאדי ע"ש. ובזה לא יועיל חזקה דכאן נמצא כאן הי'. דרוב אינו מועיל בפק"נ בפירש מקצתו דחשבי' לי' קבוע אף דבאיסורין לא חשיב קבוע הקילו בפ"נ כמבואר בפוסקים. עי' מג"א סי' שכ"ט וב"ש סי' ד'. א"כ י"ל ה"נ לענין פקוח נפש לא חשבינן לי' כאן נמצא כיון דאף הישראל הופקד אצלה. וכיון דבגמ' לא מצינו רק באיסור לא נוכל ללמוד לפ"נ כיון דמצינו חילוק בפירש מקצתו כנ"ל: י) ולדעת רש"י ותוס' יומא ורמב"ן מדמחללין שבת קו"ח שמחויב להציל. ואף שהתוס' נדה ל"ל קו"ח הנ"ל. המה רוב. האומנם יש לעשות סמוכין לדברי תוס' מירושלמי פ"ח דפסחים הלא פסחן של נשים רשות ודוחה את השבת. אך בגמ' דידן פסחים (צ"א:) אי רשות אמאי דוחין את השבת: יא) סוף דבר להלכה נ"ל שמחויבין להוציאו מידי עכו"ם ולהספיק לו די חיותו אך לא די מחסורו כמו עני ישראל. ובקטנותו אין נ"מ בזה כי להיות אצל מינקת נחשב סכנה אצל התינוק כמ"ש הפוסקים דסתם תינוק מסוכן אצל חלב. אך כשיגדיל קצת כ"ז שלא יטבילוהו ע"ד ב"ד לא יצטרכו ליתן לו די מחסורו רק כדי חיותו [היינו אם לא יכירהו בטב"ע] וממשה דחוות יאיר סי' צ"ב ידוע:

ועצתי שיהי' בידיעת הממשלה שלא יבוא לידי עלילה ח"ו והחכם עיניו בראשו ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שמג הלכות גרים א) בענין הרצאת דמים שצריך הגר בשעה שבהמ"ק קיים נראה מדברי הנמק"י שאז הי' מעכב שכתב וז"ל אבל בזמה"ז אינו מעכב משמע שאז הי' מעכב. וכן משמע מרמב"ם שכתב דבר זה דגר צריך הרצאת דמים בה' איסורי ביאה ולמאי נ"מ. אלא שבזמן המקדש הי' אסור לישא בת ישראל תחלה. וכן משמע להדיא בש"ס כריתות (ח':) גר קמייתי קרבן לאכשורי' נפשי' למיעל בקהל. אולם קשה דא"כ איך טובל תחילה קודם הרצאת דמים הא הוי כטובל ושרץ בידו וכמ"ש הרשב"א לענין שצריך מילה תחילה לעיכובא: ב) ע"כ נ"ל דהא מילתא דמיא להקטר אמורים בקדשים דמעכב הכהנים מלאכול הבשר עד שיקטירו והיכא דליתניהו לא מעכבי. ועי' בפרק מצות חליצה (ק"ד:) ואיתא במס' מעילה (ז:) דמשנזרק הדם יצא הבשר מידי מעילה וחייבין עליו משום פיגול נותר וטמא אף דאיתנייהו לאמורים ולא קרבו. חשיב שעת היתר לכהנים וקרבו מתיריו דכיון דהיכא דליתנייהו לא מעכבי לא חשיב מתיר. וחשוב שהותר מתחילה. ה"נ בהרצאת דמים דכיון דהיכא דליתניהו כגון בזמה"ז אינו מעכב. אף בזמן שבהמ"ק קיים דאיתי' אינו מעכב. וחשיב שנעשה ישראל במילה וטבילה אף שלא נגמר הגירות ואסור לישא בת ישראל עד שיביא קרבנו. ולא דמי לגר שמל ולא טבל דעדיין נכרי גמור חשוב כדאיתא בש"ס ברכות (מ"ח:) כל כמה דלא טבל גוי הוא. וכן איתא בע"ז (נ"ט.) שעושה יי"נ עד שיטבול: ג) ובהכי ניחא ליישב הא דאיתא בר"ה (דף ל"א:) גר שנתגייר בזמה"ז צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב"א ריב"ז נמנה עלי' וביטלה מפני התקלה עד כאן. וקשה טובא מ"ש משאר חייבי קרבנות בזמה"ז שא"צ להפריש. אך להנ"ל יובן בטוב עפ"י דברי הר"ן ריש ר"ה בצדקה היכא דלא קיימי עניים צריך להפריש תיכף.

ומ"ש מקדשים דא"צ להפריש דלהפרשה א"צ מקדש כמו שא"צ עניים. אך ברורן של דברים דצדקה לא נתחייב כלל ליתן עד שבאו עניים. שהרי כתב הר"ן ריש נדרים דדין צדקה חשיב ממונא ולא איסורא וספק ממון עניים לקולא כספיקא דממונא. א"כ כי היכא דבהדיוט א"צ להוליך אחריו למדי. כמו כן בצדקה אינו חייב לחזור אחר עניים. ע"כ מחויב להפריש מאחר שבהפרשה יצא ידי חיובו שמוטל עליו כעת. משא"כ בקדשים שמחויב להביאם לכפרה ואינו יוצא כלל בהפרשה: ד) והיינו טעמא דבשאר חייבי קרבנות אינו מחויב להפריש בזמה"ז מאחר שאינו יוצא כלל בהפרשה שמחויב להביא רק שאנוס הוא אבל גר שמה שאינו יכול אינו מעכב. ויוצא בהפרשה העיכוב. וא"כ הוא דומיא דצדקה דאין הנתינה מעכב חיוב הפרשה. הואיל ואינו מחויב יותר. וה"נ אין הקרבה מעכב חיוב הפרשה שהרי הקרבה אינה מעכבת נמצא שאינו צריך יותר. ע"כ שפיר מחויב להפריש [ובמק"א ביארתי באופן אחר הא דגר צריך להפריש] ולאחר שביטל ריב"ז הא דגר צריך להפריש שוב חשיב לא אפשר כיון דמדרבנן אסור. דוגמא לזה כתבו התוס' פסחים (נ"ט:) בד"ה עשאום הואיל ומדרבנן לא מרצה חשיב כאילו אבדו האימורים. וא"כ הרי ההפרשה נמי לא אפשר בזה"ז ושוב יוצא גם בלי הפרשה: סימן שדמ א) ראוי לבאר בזמן המקדש שהי' קרבן אם הי' נחשב גר במילה וטבילה לבד שיהי' מותר בבת ישראל. רק בקדשים הי' אסור עד שיביא קרבן. או דילמא דוקא בזמה"ז דאי אפשר בקרבן גלי רחמנא קרא דלדורותיכם שמקבלין גרים בזמה"ז אף דליכא קרבן כבש"ס כריתות (ט' ואין למדין זמן שהי' בהמ"ק קיים מבזמה"ז דאין למדין אפשר משאי אפשר: ב) ונראה שהוא מחלוקת הראשונים. שהרמב"ם והרמב"ן והנמק"י ס"ל שבזמן המקדש הי' הקרבן מעכבו מלישא בת ישראל.

ולעומת זה התוס' והרשב"א ס"ל להיפוך אלא דמלדורותיכם שמעינן דאין הקרבן מעכב לעניני גירות הנוהגים בזמה"ז ואפי' בזמן המקדש. דהנה הרמב"ם כתב דין קרבן בהלכות איסורי ביאה. ואי אפי' בזמן המקדש מותר לישא בלא קרבן. מה שייכות להלכות אלו דין קרבן. והא קמן שהטוש"ע לא כתבו כלל דין קרבן. ומשום שהם לא כתבו רק דינים הנוהגים בזמה"ז. ורמב"ם שכתב גם דינים שבזמן המקדש ואז הי' קרבן מעכבו מלישא בת ישראל. וכן כתב הרמב"ן וז"ל ולמה דאמרינן דבעינן מומחין בזמה"ז דליכא מומחין איך מקבלין גרים. י"ל דנפקא לי' מלדורותיכם הרי דמלדורותיכם לא נפקא לן אלא בזמה"ז אבל מעיקרא בעינן מומחין. והוא הדין לענין הרצאת דמים לא גמרינן מקרא זה לבזמן המקדש ואז מעכב. וכ"כ הריטב"א ונמק"י וז"ל דגר בעי הרצאת דמים כי כך הי' באבותינו. אבל בזמה"ז לא מעכבא דהא לדורותיכם כתיב [ועיין בט"א ר"ה (י"ג.) בהא דקצירכם ולא קציר נכרי שהקשה דא"כ אין עומר בא בשביעית שהכל הפקר ולאו קצירכם הוא ותירץ מקרא דלדורותיכם הרי דקרא דלדורותיכם אינו מוכיח רק על עצמו על שביעית ולא על הכלל כולו שלעולם לא ניבעי קצירכם. דא"כ מה מקשה בגמ' קצירכם ולא קציר נכרי. מיהו יש לדחות דקרא דלדורותיכם גלי דהפקר לא נמעט מקצירכם. ולעולם של נכרי פסול. ובלא"ה קושיית הט"א לא קשה דשביעית אינו הפקר כי אם לישראל וקרינא בי' קצירכם ומשמע דדוקא בזה"ז לא מעכבא. אבל בזמן המקדש מעכבא: ג) אבל הרשב"א כתב בענין שמקבלים גרים בזמה"ז דליכא מומחין וגר משפט כתיב בי' וז"ל דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואף בזמן דליכא מומחין.

ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבעה מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמה"ז. אף דליכא הרצאת דמים עכ"ל. והנה דברי רשב"א מפורשים דאף בזמן דאיכא מומחין א"צ מומחין. שהרי כתב מומחין לא גמירי. וכתב עוד דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין. וכתב דנפקא להו מדכתיב לדורותיכם. הרי דמקרא דלדורותיכם לאו לבזמה"ז לבד ילפינן אלא גם לבזמן שבהמ"ק קיים. וכן כתבו התוס' קידושין (ס"ב) סוף ד"ה גר בשם הר' נתנאל. והמעיין בדבריהם יראה איך שס"ל דאף בזמן דהוי מומחין א"צ מומחין וכדברי הרשב"א: ד) ומ"מ אף לדעת הרמב"ם ודעמי' דבזמן שבהמ"ק קיים קרבן מעכב. מ"מ אין דינו כדין גר שמל ולא טבל דנכרי הוא כדאיתא בגמ' ריש פרק שלשה שאכלו. אלא שאינו ישראל גמור עד שיביא קרבנו וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה הלכה ב'. והטעם בזה כיון דבמקום דלא אפשר אין הקרבן מעכב. א"כ דין הקרבן בגירות כדין אימורים להתיר הבשר דכי אתניהו מעכבי וכי נטמאו או שאבדו דליתנייהו לא מעכבי. ושם הדין דמכי נזרק הדם אין מעילה בבשר [וגם אין מפגלין בהקטרת אימורין וחייב על אימורין משום פיגול אף דעל דם ולבונה דמתירין נינהו אין חייבין משום פיגול דמתירין נינהו. אבל אימורין לא חשיבי מתירין] דכיון דכי ליתנייהו לא מעכבי חשיב שכבר הותר אף דכי איתנייהו אסור לאכול. ה"נ כיון דקרבן כי ליתנייהו לא מעכב חשוב גר במילה וטבילה לחוד. ואף שיש לחלק קצת דבזריקת דם עדיין יש מציאות שיהי' ניתר הבשר בלי הקטרה. אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין מציאות שיעשה גר גמור בלא קרבן. מ"מ דברי הרמב"ם מורים כן. ה) ולפי זה נראה דגר שטבל ולא מל אינו חשיב נכרי כמו גר שמל ולא טבל דחשיב נכרי כבש"ס ריש פרק שלשה שאכלו. אבל טבל ולא מל חשיב קלת גר. והוא משום דנשים הא נעשין גרים בטבילה לבד.

אלא דאין למדין מהם לזכרים משום דאפשר להם במילה. ואם נכרת הגיד מפורש בתוס' דבטבילה לחוד נכנס לברית כנשים. וא"כ הוה לי' מילה כמו קרבן בזמן המקדש ואימורים דחשיב גר בטבילה לבד אלא שלא נגמר. ובאמת שלשון הברייתא וחכ"א מל ולא טבל טבל ולא מל אינו גר. משמע קצת שדין שניהם שוה. אך מסברא כן הוא. דיש חילוק ביניהם וכמ"ש: ו וכן משמע לי מדברי הרמב"ן שהקשה למה מלין תחילה ויצטרך להמתין עם הטבילה עד שיתרפא נטבילנו תחילה דשהויי מצוה לא משהינן. ותי' הרמב"ן הואיל ומילה קשה עליו מוהלין תחילה דאי פירש נפרוש. וקשה נטבילנו תחילה ואי פריש ואינו רוצה למול יפרוש אחר הטבילה. וטבילה כמאן דליתא. אלא ודאי דבטבילה נעשה ישראל קצת: ז) עוד ראי' לזה מהא דאיתא סוף פרק נושאין מעוברת שנתגיירה וילדה תאומים חייבין זע"ז משום אשת אח. וקשה לדעת הרמב"ן דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אלא דסלקא לעובר טבילת אמו. אין הולד נכנס לברית עם הטבילה לבד רק בצירוף המילה שמלין אותו אח"כ. ואי אמרת טבל ולא מל עדיין גוי הוא כמקדם. כשמלין אותו אח"כ השתא הוא דנעשה גר וכקטן שנולד דמי ולמה חייבין משום אשת אח. מ"ש משני אחין שנתגיירו. לא ודאי בטבילה לבד נעשה ישראל. אלא שמילתו מעכבתו מלישא בת ישראל עד שימול. כמו הקטרת אימורים שמעוכב מלאכול קדשים עד שיקטירם ואין לומר דמתני' כמ"ד עובר ירך אמו. דהא ר' יוחנן בהערל (ע"ח) ס"ל לאו ירך אמו ור"י גופי' אמר הלכה כסתם משנה. והרמב"ן עצמו בפרק אלו טריפות מסקנתו דעובר לאו ירך אמו. והוכחתו מדמקשה הש"ס בפרק הערל מר"י דאמר לאו ירך אמו לרבא. מוכח דס"ל להש"ס הילכתא לאו ירך אמו. וזה ראי' ברורה [ועיין לקמן סי' שמ"ו מ"ש בישוב ברייתא דמס' גרים]: ח ובזה ניחא לפרש מחלוקת הרמב"ן עם הרשב"א בדין טבל ואח"כ מל דרמב"ן סובר דמהני.

ורשב"א סובר דלא מהני. ונראה כי היכי דהתם מהני טבילה קודם הקרבן. ה"נ מהני קודם המילה. והטעם בשניהם ברור הואיל בטבילה נעשה קצת כישראל כנ"ל. אך הרשב"א לטעמי' דגם בזמן המקדש נעשה גר בלא קרבן לישא בת ישראל. ואין ראי' מזה כלל לטבל ולא מל בזמה"ז. דטבל ולא מל בטבילה לבד אינו נעשה גר כלל והוי טובל ושרץ בידו: ט) ונלפע"ד ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו דהנה נתבאר שורש מחלוקתם דהרמב"ם וסייעתו סוברים דאין חילוק בין לישא בת ישראל בין לאכול בקדשים. רק החילוק בין בזמן המקדש דאפשר לו להביא קרבן קרבן מעכבו אף מלישא בת ישראל עד שיביא קרבנו. ובזמן שאין בהמ"ק קיים שאי אפשר להביא קרבן נכנס לברית במילה וטבילה לבד אבל התוס' ורשב"א סוברים דאין חילוק בין בזמן המקדש לזמה"ז. וכיון דלמדנו מקרא דלדורותיכם דאין הקרבן מעכב בזמה"ז. ה"ה בזמן המקדש. אלא דכיון דבזמה"ז ליכא קדשים אין לנו ראי' מקרא דלדורותיכם שיהי' ישראל גמור בלא קרבן אף לאכילת קדשים. וע"כ בין בזמן המקדש בין בזמה"ז נכנס לברית במילה וטבילה לכל מילי חוץ מאכילת קדשים: י) ונ"ל ראי' לדעת הרמב"ם מזמן היתר הבמות כגון בגלגל או בנוב וגבעון דגר אינו יכול להביא קרבנו דחובה הוא. ובזמן הבמות לא קרב רק נידר ונידב. והי' אז אכילת קדשים. ונכנס לברית במילה וטבילה לבד אף לקדשים. ואם איתא דילפינן בזמן המקדש מבזמה"ז ניליף נמי בזמן המקדש מן בזמן היתר הבמות לענין אכילת קדשים. אלא ודאי כדעת הרמב"ם דבזמן המקדש מבזמה"ז לא ילפינן. וע"כ נהי דבשעת היתר הבמות נכנס לברית גם לאכילת קדשים. בזמן המקדש אסור באכילת קדשים עד שיביא קרבנו. וה"ה דאסור בבת ישראל. וכי היכי דלא ילפינן מן בזמן היתר הבמות ה"נ לא ילפינן מן בזמה"ז. (וא"ל דעולה דבאה בנדבה אף שעכשיו חובה עליו יכול להקריבה בבמה.

דליתי' דהא עולה ושלמים דנזיר ס"ל לחכמים דלא קרבו בבמה. ואפי' לר"מ דקרבו משמע בתמורה (י"ד) דהטעם משום דהנזירות קיבל בעצמו בנדר. אבל לולא זאת לא הי' קרב בבמה וקרבן גר לכ"ע אינו בבמה וכמ"ש]: יא) עוד ראי' מהא דריש פרק הערל דר' אליעזר אומר תושב ושכיר לא יאכל בפסח לגז"ש לתרומה אתא ומופני הוא דלפסח לא איצטריך דאי נימא תושב ושכיר ממש [ישראל קנוי קנין שנים אם נרצע] משום דהו"ל תושב ושכיר איפטר לי' מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי'. ואי תושב ושכיר נכרי פשיטא דערל הוא ואפי' ערבי מהול חשיב ערל. ורע"ק ס"ל דתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל דלא נפיק מקרא דערל לא יאכל בו [פי' הרשב"א כיון דמל לשם גירות לא חשיב ערל אף שעדיין גוי הוא] והתוס' פירשו דהוה אמינא דנעשה גר במילה לבדו קמ"ל קרא דעדיין גוי הוא ור' אליעזר סובר גר שמל ולא טבל ישראל מעליא הוא: יב' וק"ל דנהי דר"א ס"ל בדף (מ"ו:) באבותינו לא הוי טבילה וכמ"ש התוס' הטעם דלית לי' לר"א אין הזאה בלא טבילה. מ"מ הא הרצאת דמים הוה כדכתיב בקרא להדיא. וא"כ משכחת לה בגר שעדיין לא הביא קרבנו. ומקרא דערל לא נפיק דישראל הוא לכל מילי לבד לאכילת קדשים. ואתא קרא דתושב ושכיר לאוסרו בפסח משום דעדיין לא הוה ישראל גמור כמפורש פ"ב דכריתות דגר שלא הביא קרבנו לא חשיב מחוסר כיפורים דקרבן כי מייתי לאכשורי' נפשי' למיעל בקהל. ומשום שעדיין אינו ישראל גמור אסור בפסח. ועיין רמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה. ואי לאו קרא דתושב ושכיר דגוי אסור באכילת פסח. ומיני' ילפינן לכל הקדשים הי' מותר לאכול. דמערל לא נפיק. לא מבעיא לפי' הרשב"א דאפי' גר שמל ולא טבל למאי דקי"ל דנכרי הוא לאו ערל הוא. כ"ש זה שישראל הוא.