שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 118

יח' ובזה יש ליישב הא דמקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן דילמא נפל הוא. וקשה לשיטת התוס' יבמות (ל"ו:) דנפל מגג או אכלו ארי מדאורייתא סמכינן ארוב ומדרבנן חיישינן כמו במים שאין להם סוף. א"כ במילה דמחויב למול בשמיני ודוחה שבת. למה מחמיר מדרבנן. והוא חומרא דאתי לידי קולא לבטל מילה בזמנה שדוחה שבת. אך לפימ"ש ניחא דהשתא דמילה בזמנו [אם ידעינן דכלו לו חדשיו אף לדברי המקשן דוחה שבת שוב יש לו תשלומין ואין הפסד כל כך אם נמתין עד למחר: יט) ובזה יש ליישב קושית התוס' עירובין (ק"ג:) בהא דאמר שם לר"א כמה דאפשר לשנויי משנינן. והקשו התוס' דהא לר"א מכשירי מילה דוחה להביא דרך רשות הרבים אף דאפשר להביא דרך חצירות וקרפיפות. ולפמ"ש י"ל דלר"א מכשירי מילה ע"כ הותרה. דאם לא כן נמתין עד אחר השבת דהשתא דמילה גופה דוחה שבת שוב יש לו תשלומין וע"כ גלי קרא דהותרה: כ) וראי' לזה דמכשירי מילה לר"א הותרה. שהרי במקומו של ר"א היו כורתין עצים כו' לעשות איזמל בשבת. ופירשו התוס' פ"ק דיבמות שבמכוון היה מצריכין עצים לכך כדי לחבב המצוה. ואי דחוי' ודאי אסור להביא עצמו לידי חילול ומחויב להכין מערב שבת שלא יצטרך לבוא לידי חילול. וכן כתב הר"ן פרק ב' דביצה דאוכל נפש ביום טוב כיון דאפילו אפשר מערב יו"ט מותר לעשות ביו"ט ע"כ הותרה. והיינו כיון שאפילו לכתחילה מותר לכוון מלאכתו ביו"ט וע"כ הפירוש כך שהרי דעת הר"ן בחי' פרק ר"א דמילה בשבת לר"א דחוי'. ואף דמותר אף באפשר לעשות מערב שבת. ע"כ פי' דברי הר"ן דוקא במלאכת יו"ט דאפילו לכתחילה מותר לכוון מלאכתו ביו"ט. ולא ס"ל בפירוש במקומו של ר"א כו' כפירוש התוס' יבמות הנ"נ]:

כא) ואין לומר כמו שמותר להפליג בספינה בערב שבת לדבר מצוה אף שבודאי יצטרך לחלל שבת אח"כ לצורך פיקוח נפש כפירוש בעה"מ ה"נ משום חיבוב מצוה מותר. דליתא דשאני התם שהמצוה עושה "עתה" בערב שבת אינו מחויב לחשוש על חילול שבת שיהיה אח"כ בשבת. דהעוסק במצוה פטור ממצוה אבל הכא גם החיבוב מצוה הוא אח"כ בשבת. אלא ודאי שהותרה. ומוכח כן מהא דאין ממתינין עד אחר שבת. אבל מכשירי עבודה דחוי'. אף דבסוף טרף בקלפי דשבת הותרה. היינו בגוף עבודה של מוספי שבת ותמידין שמצותו בכך. שבכל שבת יש קרבנות הללו. אבל מכשירי עבודה שפיר י"ל דחוי': כב) איברא דבמה שהמצאתי דכל מילה שלא בזמנה הוא תשלומין לשמיני. קשה מחולה אף דלא הי' חזי בשמיני ולא רמיא חיובא עלה כבש"ס פסחים (ס"ט.) אף דאותיב אביי מערל שלא מל מ"מ היכא דלא אפשר לתקוני ביומי' מוכח גם במסקנא דלא רמיא חיובא. וכן ברש"י יבמות (ס"ד:) בהא דחזי דשרית איסורא וסכנתא דפירש"י דהוי מילה שלא בזמנה ואינו דוחה שבת דהפירוש דמצות בזמנה נפקע שהרי אסור למולו היום משום סכנה רק מילה סתם לא נפקע דאחר שגדל מלין אותו. מכל מקום מבואר דאין חיוב כלל כשהוא חולה. וא"כ איך מלין אותו לכשיבריא: ת"ל מצאתי ראיתי בספר הרוקח לרבינו אליעזר מגרמיזא ז"ל כדבריי בדיני לולב. וז"ל מילה שזמנה קבוע לא הוי זמן גרמא שהרי אם לא נימול כל היום [צ"ל ימים] שיבואו תשלומין דיום שמיני נינהו ודמי בפרק א' דחגיגה חיגר בראשון ונתפשט בשני דכולה תשלומין דראשון הם מש"ה הוצרך פ"א דקידושין כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה עכ"ל הצריך לענינינו: כד) ודבריו ז"ל צריכים ביאור. דלכאורה עיקר התירוץ כיון שאחר שמיני כל יומא זמני'. ומה נ"מ אם תשלומין דשמיני הוא.

אך נראה דהנה פ"ק דקדושין האב מחויב למולו דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים והיכא דלא מהלי' אבוה בי דינא מחייבי למימהל דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלי' בי דינא איהו מחויב למימהל נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו. וע"כ קשיא ליה לרוקח כיון דלא כתיב מצות אב אלא ביום שמיני דיליף מוימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. וא"כ למה לי קרא לפטור אמו דזמן גרמא דאחר שמונה כבר פסק מצות אב וברש"י שבת (קל"ב) בד"ה בינוני משמע דאף במצות המול לכם כל זכר אב מצווה. מ"מ דעת רוקח אינו כן. וניחא ליה לרוקח דכולהו תשלומין דשמיני ואף אח"כ האב מחויב משום תשלומין דשמיני ולאו זמן גרמא: כה) ולפי זה בחולה בשמיני דלא רמי תיובא בשמיני ולאו בר תשלומין דשמיני מכל מקום ב"ד מחויבים למולו מקרא דהמול לכם כל זכר ותדע דאיהו גופיה ודאי לאו משום תשלומין דלא מצינו תשלומין למצות אביו שהוא לא היה מחויב כלל בשמיני. ועוד דבפרק מי שהיה טמא פסח שני למ"ד חייב עליו כרת לאו תשלומין דראשון ולמ"ד תשלומין דראשון לא מחייב כרת. אלא ודאי חיוב עצמותו הוא. הוא הדין נמי חיוב ב"ד חיוב גופי' הוא. ולאו משום תשלומין רק קרא בפני עצמו המול לכם כל זכר. וניחא מה שהקשיתי באות כ"ב: כו) ומ"מ ניחא הא דמילה בשמיני דוחה שבת ולא אמרינן נמתין עד אחר שבת ונמולו מקרא דהמול לכם כל זכר. דמ"מ מצות וביום השמיני ימול יעקר לגמרי. דאם לא יהיה שבת זמן מילה כלל לא יהי' לו תשלומין ויעקר לגמרי מצות וביום השמיני ימול ולא דמי לחגיגה דכתיב וחגותם אותו שבעת ימים דיקויים קרא דאותו ע"י תשלומין. וכן בעומר דזמן לילה אינו לעיכוב כלל. ויקוים קרא דראשית קצירכם אם יקצור ביום.

משא"כ הכא קרא דביום השמיני ימול לא יקוים כלל ולא נמולו רק מקרא אחר דהמול לכם כל זכר: כז) ובהכי ניחא מה דקשיא לי בהא דכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות מילה הלכה ב' אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו על כרחו. נתעלם מב"ד ולא מלו אותו הוא חייב למול עצמו לכשיגדיל עכ"ל. והנה משמעות דבריו שביום השמיני אין מלין אותו ב"ד בעל כרחו אא"כ עבר ונמנע ביום השמיני מלין אותו ב"ד בקטנותו קודם שיגדיל. והנה צריך להבין אם אינו רוצה אביו למולו בשמיני למה לא ימלוהו ב"ד בשמיני דודאי חיוב ב"ד גם בשמיני. שהרי קטן שאין לו אב נימול בשמיני בשבת. דקרא דביום השמיני ימול סתמא כתיב וחיובא בין על אב בין על ב"ד. ואי משום דחיוב על אביו רמיא. הלא גם לאחר שמיני חיובא על אב כמפורש בד"מ בשם הכלבו. וכן משמעות תוס' קידושין שתירצו אקושיא דלמה לי קרא דאותו ולא אותה. תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא הוא. ותירצו דכיון דאחר שמיני כל יומא זמנו לאו זמן גרמא. הרי דגם אח"כ חיובא על אביו. דאל"כ למה לי קרא לפטור אמו דס"ד שתתחייב כמו אביו הלא אביו אין לו חיוב אח"כ וזמן גרמא הוא: כח' והנה ברמב"ם אפשר לומר דכל זמן שלא עבר שמיני תלינן שאב בעצמו ימולו ולא רמיא חיובא על ב"ד רק לאחר שעבר שמיני דחזינן שעבריין הוא מלין אותו ב"ד. אך ראיתי לתשב"ץ ספר ג' סס"ח שהוכיח שהוכיח מרמב"ם הנ"ל דאין ב"ד חייבין לעשותה בזמנה רק לכופו ע"י הכאות [גם הוכיח מרש"י פרק הערל שאם אביו חבוש בבית האסורין אין הבן נימול ביום ח' האומנם כי בתשו' מהר"ח א"ז מפרש להא דפרק הערל בשמצפים בכל שעה שיצא] והנה מבואר דאף שמכין אותו וע"כ דחזינן שעבריין הוא אעפ"כ אין מלין אותו. ותמוה מאי שנא שמיני מאחר שמיני:

כט) אך לפמ"ש יתבאר היטב דהנה חיוב אביו שהוא ימהלנו או שלוחו דילפינן לה מוימל אברהם שהוא מהלו. וחיוב ב"ד אינו רק שהזכר יהי' נימול כדכתיב המול לכם כל זכר. מבואר שהחיוב על ב"ד שהזכר יהי' נימול. וכן וביום השמיני ימול בשר ערלתו דימול בדגש המם מבנין נפעל הוא כמ"ש באבן עזרא ואקטן קאי. ע"כ ביום שמיני אין מלין שלא מדעת אב. דנמצא מבטלין בידים עשה דוימל אברהם שאב ימהלנו או שלוחו. אך לאחר שעבר שמיני דחיוב ב"ד הוא חובת שעתו שלא יהי' ערל בישראל מקרא דהמול לכם כל זכר וחיוב אב משום תשלומין. ואיך ידחה חיוב תשלומין דאב לחיוב היום דב"ד. וקי"ל פרק ד' דברכות דחובת שעתי' קדים. ואם האב רוצה למולו. ודאי טוב שמקיים תרווייהו חיובא דאב שהוא מהלו וחיובא דב"ד שהקטן נימול. אך אם אין האב רוצה למולו שנאמר שהב"ד ימנעו למולו משום האב. הא בורכא דלא אתי חיוב תשלומין דאב ודחי חיוב ב"ד דשעתי': ל) ובהכי ניחא מה דקשה לכאורה למה לי קרא דהמול לכם כל זכר. תיפוק לי' מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו. דלא פירש מי ימהלנו וחיובא על הכל. ואף שעבר שמיני עדיין מחויב כמו האב אף דלא מפורש בי' רק בן שמונת ימים חיוב עלי' גם אח"כ. אך לפמ"ש ניחא דאי מקרא דוביום השמיני ימול גם הב"ד לא הי' מחויבים לאחר שעבר שמיני רק מתורת תשלומין. ממילא אם יש לקטן אב הי' אסור למולו בעל כרחו כמו ביום השמיני. ע"כ מייתי קרא דהמול לכם כל זכר דלא כתיב בי' שמיני והוא חובת שעתי' על ב"ד. ולא אתי חיוב תשלומין דאב ודחי לי'. והוא כפתור ופרח ונכון בסייעתא דשמיא: לא) ואין להקשות לפמ"ש דא"כ בהי' התינוק חולה בשמיני דלאו בר תשלומין אין האב מחויב למולו אחר שמונה. ובפרק הערל משמע דתינוק שהבריא מעכב על האב מלעשות פסח.

דלק"מ דאפי' תאמר דהא דפרק הערל אף אם הי' חולה גם בתחילת יום השמיני. אין ראי' מזה שחיוב עליו למולו. שהרי אמו ודאי אינה מחויבת למולו ואעפ"כ בנה ערל מעכבה מפסח כמ"ש מהרש"א שם דמשום פסח מחויבת למולו עיי"ש: הק' אברהם. סימן שמא ב"ה לרב אחד. א) דבר תינוק הנולד ערב שבת עם חשיכה. ספק נולד בה"ש שהוא ספק חול ספק נולד אחר צאת הכוכבים. מהו למולו בשבת משום חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה בשבת. וכתב כן בשם תשו' רעק"א סי' מ"ט. והמעיין בתשו' שם דאתי עלה מדין ס"ס. ובספק נולד ביום ספק ביה"ש כתב רדב"ז דאין מלין אותו בע"ש מכח ס"ס. וכתב באשל אברהם הטעם משום חזקת מעוברת. אבל בנ"ד אי מוקמת בחזקת מעוברת בשבת נולד. ונדבר משני התירים אלה חזקת מעוברת. וספק ספיקא: ב' והנה בנדון חזקה דמעיקרא באינו ידוע מתי נעשה המעשה. אני אומר לו מה שהוא יסוד מוסד לפי דעתי. דלא אמרינן הכי אלא במשארסתני נאנסת דספק אם בשעת אירוסין היתה בעלה והוי מקח טעות בזה אמרינן דעל אז מוקמינן לה אחזקתה. ומה שנמצאת אח"כ בעולה אינו מבטל חזקה ראשונה דלא מחזקינן ריעותא למפרע. וכן בנמצא בה מומין שמסופקין על שעת קידושין אם הי' בה אז מומין ובטלה הקידושין וכן בקדשה עצמה ביומא דמשלם זמני' דהספק על שעת קידושין. וכן ביצה ספק נולדה מערב יו"ט ספק נולדה ביו"ט דכתב המרדכי דמוקמינן לה אחזקתה שלא נולדה מעיו"ט [הובא בב"י ס"ס תקט"ו] שאין לידתה ביו"ט אוסרתה רק מה שלא נולד מעיו"ט שלא הי' לה הכנה מבע"י ואנו דנין על עיו"ט אם הי' אז הכנה. ע"כ מוקמינן לה על חזקתה שלא נולדה. אבל זה הספק אם נולד בשבת ממילא השמיני ג"כ בשבת. אבל אין הספק אם נולד בע"ש שאין לידתו מע"ש ושבת אם התשיעי גורם האיסור.. רק מה שלא נולד בשבת ואין השבת השמיני ללידתו. ובשבת הרי כבר נולד.

ומהכ"ת להכריע שבשבת נולד דכך יש להיות שנולד מבע"י כמו שנולד בלילה. ודוקא בנדון הרדב"ז שספק אם נולד ביום ספק בה"ש שתרצה למולו בע"ש לומר שבע"ש נולד והוא השמיני. נמצא שמסופקין על לידתו אם הי' בע"ש אמרינן שבע"ש הי' לה חזקת מעוברת ולא נולד בע"ש. ומה שנמצא אח"כ ילוד אינו מגרע חזקתו למפרע ובע"ש עדיין לא נולד כלל. אבל בנ"ד שתרצה למולו בשבת משום חזקת מעוברת לומר שנולד בשבת. והרי בשבת כבר הי' ילוד כך אפשר שנולד מע"ש כמו בשבת. ואין דנין לאסור המילה משום שנולד בע"ש. רק משום שלא נולד בשבת.): ג) ומעודי ק"ל על הט"ז יו"ד סי' שצ"ז סק"ב בשם מהר"ם במת לו מת ואינו יודע אם עכשיו תוך שלשים יום או לאחר שלשים יום דאוקמי אחזקתו ומת אח"כ ועכשיו תוך שלשים אף שאין חיוב האבילות מחמת שלא מת קודם שלשים רק משום שמת אח"כ תוך שלשים. ולא מצאתי ישוב לזה ע"ד הפשט. והסברא ברורה אצלי כמ"ש: ואף שהסברא ברורה אצלי. אך יען כל דברי אחרונים ביו"ד גבי אבל על דרך הפשט הם כנגדי. קשה לחלוק עליהם בסברא לבד. ואביא ראי' ממשנה דחולין (קל"ד) גר שנתגייר והי' לו פרה נשחטה ספק קודם שנתגייר ספק אחר שנתגייר פטור שהמוציא מחבירו עליו הראי'. ובגמ' מקשה עלה מהא דספק לקט לקט. והטעם משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. אמר רבא קמה בחזקת חיובא קיימא פרה בחזקת פטורה קיימא. ובודאי הא דקאמר הש"ס קמה בחזקת חיובא לאו חזקת חיוב לגמרי קאמר. שהרי הקמה אינו בחזקת חיוב לעניים על מה שיפול יותר ממה שהוא בחזקת פטור לבעה"ב על מה שלא יפול רק שאין בחזקת פטור כמו פרה שהיתה פטורה לגמרי וזה יש בה חזקת חיוב לעני ג"כ והוי ספק שקול וחייב ליתנו לעניים מקרא דעני ורש הצדיקו זולת היכא דאיכא חזקת מרא קמא (וכן הם דברי הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' סעיף ט' ע"ש]:

ה מעתה נשאל למה בפרה ספק נשחטה קודם שנתגייר ספק הח"כ פטור. נוקמא הפרה בחזקת שלא נשחטה קודם שנתגייר רק אח"כ. והוי חזקה זו מול חזקת פטורא דפרה והוי ספק השקול ויהי' חייב ליתנו לכהן מקרא דעני ורש הצדיקו כמו גבי קמה. ואם תאמר משום דאיכא תרתי לריעותא דהרי שחוטה לפניך. הלא הרמב"ם פ"ה מתרומות דתרתי לריעותא אינו אלא ספק. ועיין בש"ש שמעתתא ג' פרק א' באריכות. וחייב ליתנו לכהן מספק מקרא דעני ורש הצדיקו: ו ואפי' לדעת תוס' דתרתי לריעותא הוי ודאי. הלא דעת התוס' ריש נדה סד"ה התם דלא אמרינן תרתי לריעותא אלא במקוה דאיכא למימר חסר ואתאי. אבל בלא זה מוקמינן אחזקה דמעיקרא ואמרינן השתא הוא דאיתרע והא דהמחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את האמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראי' שהי' חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ולא מוקמינן לה בחזקה דמעיקרא לומר השתא מת. כתב בנקה"כ משום שבא להוציא מחזקת מרא קמא. ובודאי הטעם משום תרתי לריעותא דנגד חזקת חי' דבהמה איכא הרי מתה לפנינו. ולכאורה הא לא שייך התם חסר ואתאי. יש לומר דהתם נמי אין דרך החי למות פתאום טרם יחלה ואין מים גדול מחולה. ומום ודאי מבטל החילופין רק אונאה אין בחליפין משום דכתיב בי' ממכר. אבל מום ודאי מבטל החליפין. וכן פסק בנתיבות סי' רכ"ז סעיף כ' גם בשם מחנה אפרים. ובחולי ודאי שייך חלה ואתאי. וגבי פרה הוי חזקה דמעיקרא שלא נשחטה עד עתה ויהי' חייב ליתן לכהן אף בלא קרא דעני ורש הצדיקו. ומלבד כל זה הלא ר' שמעון תרתי לריעותא גבי מקוה נמי ספק משוי לה כמפורש בריש נדה. וקשה לומר על משנה סתמית בלי שום מחלוקת שיהי' תלוי בפלוגתא דתנאים והי' לו להש"ס לומר מתני' דלא כר' שמעון:

ז) אלא ודאי לא שייך הכא חזקה דמעיקרא כלל כיון שאין החיוב והפטור תלוים אם נשחטה עד שלא נתגייר רק אם נשחטה משנתגייר ואז היא שחיטה ממה נפשך. וכך י"ל שהי' קודם שנתגייר כמו אחר כך. ולא אמרינן חזקה שלא הי' קודם רק אח"כ אלא כשאנו דנין על זמן הקודם מוקמינן לה אז על חזקה דמעיקרא כיון דאפשר שהי' אח"כ ולא הי' עדיין ריעותא כלל. ולמתבונן בטעם המצוה לא יקשה עליו דברי אחרונים גבי אבל. והוא ברור אצלי כשמש: ח) וטעם הב' משום ס"ס הנה הוא משם אחד שבשבת הוא השמיני ואין ספק אחד מתיר יותר מחבירו דאין סברא לומר דספק בה"ש לילה מתיר לכל התינוקת שנולדו בה"ש למולם בשבת כיון שאינו מתיר בעובדא שנולד הספק עליו: ט ועוד יש בנ"ד טעם לאסור עפ"י מה שיש ללמוד מתוס' ריש ב"מ שהקשו דהאומר כולה שלי ודאי והאומר חצי' שלי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ד. ויש ללמוד מכאן דבסברא דאין ספק מוציא מידי ודאי מוציאין מיד המוחזק. שהרי תירצו על הקושיא דיהי' נאמן במיגו. דהוי מיגו להוציא. מוכח דבאין ספק מוציא מידי ודאי מוציאין ממון. ועדיף מחזקה דגריעא מחזקת ממון. והיינו דבחזקה אין חשיב ודאי כל כך. שאם עכשיו נשתנה הדבר שוב אין כאן ודאי. מה שאין כן בזה שאף עכשיו חציו שלו: י) כן יש לומר במילה בשבת שאף אם הוא שמיני מ"מ שם איסור שבת עליו. שהרי כתב במגיני שלמה בהא דמתעסק בתינוקות חייב ולא פטור משום מלאכת מחשבת הואיל ומקלקל חייב. וקשה מ"מ יפטור משום בה פרט למתעסק כמו בשאר איסורין דלאו שבת ותירץ במג"ש כיון דידע שעשה מלאכה רק שחושב שהוא בן שמונה המתירו חשיב מתעסק באיסור. ע"כ נאמר בזה אין ספק מילה מוציא מידי ודאי איסור שבת דאף אם הוא בן שמונה. מ"מ יש איסור שבת רק שמצות מילה מוציא מידי איסור שבת. ע"כ לא יועיל בזה חזקת מעוברת.

או ספק ספיקא כשם שאין ספק מוציא מידי ודאי עדיף מחזקת ממון כן עדיף מחזקת מעוברת או ספק ספיקא: הק' אברהם. סימן שמב ב"ה יום ג' כ"ד למטמונים תרנ"ו לפ"ק. שלום לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסים בר לבב זך הרעיון שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה משה יחזקאל שליט"א אבד"ק ווישיגראד. יקרתו הגיעני דבר הילד זנונים אשר ניתן למילדת נכרית ליתן למינקת נכרית. אם מחויבין להוציא הוצאות בכדי להוציא הילד מידה כדי למולו ולהיות מוטל על הציבור כי שמא תחליפנו הנכרית ובילד קטן אין טביעות עין וגם שמא מת: בכתובות (ט"ו:) מצא תינוק מושלך אם רוב א) הנה ישראל ישראל. א"ר ל"ש אלא להחיותו מבואר דבמחצה על מחצה אינו מחויב להחיותו. וכן כתבו התוס' שם ד"ה להחזיר לו אבידה. וכן הם דברי הטור ורמ"א דלפקח הגל בשבת אפי' ברוב עכו"ם מותר. ואינו מחויב להחיותו כי אם ברוב ישראל. והרמב"ם השוה דין להחיותו ודין לפקח הגל בשבת ובשניהם פסק במחצה על מחצה כישראל דיינינן לי' וברוב עכו"ם כגוי: ב' והב"ש כתב על הרמ"א דברש"י ותוס' יומא מבואר דבמקום דמפקחין עליו הגל כ"ש שמחויב להחיותו ולק"מ דמבואר ברמב"ן ורשב"א כתובות הובאו באס"ז דקו"ח זה אינו אלא לענין להחיותו ממש להצילו ממיתה. אבל לפרנסו כמו שמחויב לפרנס עניי ישראל ליתן לו די מחסורו. ודאי אינו קו"ח וברוב גוים פטור. והם מפרשים להחיותו דרב היינו לפרנסו וכן פרש"י בכתובות. וא"כ לק"מ דכוונת הטור ורמ"א בלפרנסו: וכן מסתבר שכוונתם כך. דאי במקום פקוח נפש ממש איך אפשר לפטור במחצה על מחצה הא דאורייתא הוא. לא תעמוד על דם רעיך. וספיקא דאורייתא לחומרא. וע"כ כוונתם בלפרנסו. ובזה פטור אפי' במחצה על מחצה כיון דאינו רק שעבוד העני עליו ואי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל.