שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 117

ולא שייך לומר שבכלל מצות מילה הוא. ולא דמי להגבהה ואכילה שמגביה כדי לאכול. ושייך לומר שבכלל עבירה הוא. או טבילה והזאה שגם טבילה הוא טהרה. וכן מציצה שמטיף ג"כ דם ברית כמו במילה ופריעה. וכיון שחל החיוב במתן תורה תו לא פקע. ודומה להא (דחולין ק') גיד הנשה אינו נוהג בטמאה משום דכתיב לא יאכלו גיד הנשה מי שבשרו מותר. אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גה"נ. ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומבואר בתוס' דסברת ר' יהודה דכיון שאז נאסר [אף שאח"כ נאסר בהמה טמאה] תו לא פקע. וכן הובא דבריהם בתוס' רעק"א שם. ואף חכמים לא פליגי עלי' רק משום דס"ל דבסיני נאמר. וא"כ ה"נ כיון שחל המצוה למצוץ ממקומות רחוקים. אף שלפי דבריהם עכשיו אין סכנה. מ"מ המצוה לא פקע: כב) ולענין הדין ודאי מחויבין להחמיר כפירוש הראשון אף את"ל שספק הוא הלא ספיקא דאורייתא לחומרא בשגם שהדעת נוטה כפי' הראשון: כג) ואף לפי טעם השני מי הוא אשר יש בו שורש וניצוץ ישראל ועמדו אבותיו על הר סיני שיגרע בנו ממצות מציצה אשר המקובלים כתבו סודות נוראות איך הוא מציל נפש ישראל מכל רע. ואין להשגיח במה שאומרים שפה המוהל יזיק. כי שלוחי מצוה אין נזוקין. וגדולה מזה בגמ' יבמות (ע"ב.) האי יומא דעיבא לא מהלינן בי' והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'. ואף שהי' שלא כדין. כל שכן בזה שכדין החזיקו במציצה מימות מ"ת עד עתה שלא יזיק כלל כד) אמנם בענין אם יוכל אחר למצוץ בשבת אפשר דיש לחוש לפירוש השני לפי דבריהם שאין סכנה בזמה"ז במניעת המציצה רק ע"י כלי זכוכית וספוג אשר בזה אין חיוב חטאת לדעת הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת הלכה כ"ה דהדוחק ביד להוציא דם אינו אלא מדרבנן. ועי' פרק א' מהלכות שבת הלכה ג' כ"ש בזה.

ואין חיוב רק במוצץ בפה שמוציא הדם ממקומות הרחוקים. וזה בא ע"י חבורה. וכיון שאין סכנה אין היתר לפי טעם הב' רק משום שעדיין לא פירש ממילה וא"כ דוקא הפורע ימצוץ. אבל אם אין הפורע יכול למצוץ נסמוך על טעם הראשון שהוא נראה עיקר וימצוץ אחר. כן נראה לי: הק' אברהם. סימן שלט א) נסתפקתי בינוקא דכאיב לי' עיני' ביום שמיני שחל להיות בשבת ואיתפח ביומא אם מלין אותו בו ביום. ואיבעיא דידי משום דבכיסהו הרוח ונתגלה מספקא להש"ס בסוכה (ל"ג:) אם יש דחוי אצל מצות או לא וה"נ נדחה בתחילת היום ממילה בשמיני בשלמא בחול מלין אותו דלא מצינו דחוי' אלא בחיוב שמתחילה כגון בכסוי שהחיוב מחמת השחיטה כדכתיב ושפך את דמו וכיסהו בעפר. וחיוב זה נפסק בשעה שכיסהו הרוח. וכן בקדשים שקדושתו מחמת שהוקדש בתחילה וכן לולב שמצותו מחמת גדילתו שאינו יוצא בו אלא כדרך גדילתו א"כ מצותו מחמת גדילתו. אבל מרל המצוה מחמת שהוא עכשיו ערל. אבל לענין למינו בשבת דמצות שמיני הוא דדוחה. ומצות שמיני הוא מחמת הלידה. שהרי יוצא דופן יש מחלוקת אם נימול בשמיני וקי"ל דספיקא הוא ונימול בשמיני ואינו דוחה את השבת ושייך בי' דחוי. ועוד דשמיני הוא מחמת שנולד לפני שמונה ימים. א"כ החיוב מחמת תחילה דומי' דלולב. ב) ולכאורה י"ל דהא קי"ל כרב בע"ח אין נדחין ואין לחלק משום דהוקדש רק בפה ואי בעי מתשיל עלה עדיין אינו קדושה גמורה. דבכור יוכיח שקדושתו מרחם. והרי ביומא (ס"ד.) יליף דבע"ח אין נדחין מבע"מ עובר דאע"ג דהשתא לא חזי לבתר הכי חזי. והאי דינא בבכור נמי איתא. גם אין לומר משום דקדשים אין קדושתן גמורה עד שיתקדשו בכלי מקודם לכן יש להם פדיון כשהוממו שהרי בכריתות (כ"ח) מבואר דלמ"ד בע"ח אין נדחין גם עופות אין נדחין והרי עוף אין טעון כלי ואין לו פדיון.

(ובאבני נזר או"ח סי' של"א אות ת' ביארתי דה"ט דאין נפדה משום דאין מחוסר כלי שרת]: ג' איברא דכד מעיינין בי' אינו דומה דקדשים עיקר מצותם לאחר שנשחטו ועופות לאחר שנמלקו שהרי נקרא לחם אשה לד' ואינו נקרא אוכל בחייו דבחייו אינו מטמא טומאת אוכלין ע"כ אין דחוי' דמחיים מועיל לגבי' לאחר שחיטה משא"כ במילה דגם אחר מילה חי הוא: ד) אך יש לעיין דלא נקרא דחוי' רק אם הי' בו פסול בשעת דחי' [או סילוק חיוב כמו בכיסוי שאינו חייב לגלותו ולחזור ולכסותו] אבל זה גם בתחילת היום שהי' חולה הי' מחויב במילה אלא שלא הי' יכול למולו משום סכנה וסכנת נפשות הי' דוחה מצות מילה. מ"מ לא נדחה המצוה בעצמותו ואם הי' עוברין ומלין אותו גם בעת חליו הי' מצוה בדיעבד ע"כ גם לאח"כ. הוא מצוה גם לכתחילה. דמשהבריא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכמ"ש הריטב"א בע"ז (דף מ"ז דכיון דפסול רק לכתחילה לא שייך לקרותו דחוי' וכ"ש הוא מהתם. דלכתחילה אסור משום דמאיס למצוה. א"כ הוא גריעותא דמצוה לכתחילה מיהת. משא"כ הכא דאין גריעות כלל במצות מילה: ה) איברא דברש"י יבמות (ס"ד) ד"ה איסורא וסכנתא פרש"י שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ביאור הדברים כיון שהדין שלא למולו עכשיו רק כשיגדיל ויתחזק כחו. א"כ בטלה מצות מילה בזמנה מתינוק זה. וא"א שידחה המילה בזמנה את השבת. אבל אם הי' מילה שלא בזמנה דוחה את השבת הי' דוחה שבת בדיעבד שהרי חיוב מילה שלא בזמנה לא בטלה. שהרי לאחר שיגדל ויתחזק כחו יתחייב למולו. וכשמלין אותו עכשיו נתקיים מצות מילה שלא בזמנה. אבל השתא שאין מילה שלא בזמנה דוחה שבת רק בזמנה. והרי תינוק זה בטל ממנו חיוב מילה בזמנה. ומ"מ מבואר מדברי רש"י שאם מלין תינוק חולה בזמנה לא חשיב מילה בזמנה.

וא"כ כשהבריא אח"כ. שפיר יקרא דחוי' שהרי נדחה כשהי' חולה לגמרי אף לענין דיעבד: ו) אך י"ל דז"א. דוקא התינוק שמתו אחיו מחמת מילה דאין יש באופן למולו עוד בשמיני ע"כ בטלה ממנה מצות מילה בשמיני גם לענין דיעבד. אבל תינוק חולה קצת. שאם הבריא בו ביום מלין אותו לא בטלה מצות מילה בזמנה. ואם נימול בדיעבד גם בעודהו חולה נתקיים מצות מילה בזמנה. בפרט בזה שהבריא באמת בו ביום הוכיח סופו על תחילתו שעומד הי' להבריא בו ביום: ז) ולכאורה ראי' מסוגיא דזבחים (ע"ג:) דדחוי מחמת איסור ג"כ חשיב דחוי ע"ש מימרא דרבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי. אך קשה ממתניתין דמנחות פ"ג מ"ג נתערב קומצה בשירי' או בשירים של חבירתה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים ולא חשבי' לה דחוי: ח) אך ברורן של דברים דהא דזבחים בע"ח נינהו ואנן קי"ל בע"ח אין נדחין והיינו דלא הי' קדושה עד לאחר שחיטה כנ"ל. והסוגיא דזבחים קאי למ"ד בע"ח נדחין ע"ש. וס"ל דמ"מ הזמנה שיש בה נדחה. וכה"ג שא"א להקריבה מחמת ספק. הזמנה שבה נדחה שהרי לא יקריבנה. אבל בעלמא כל שאין פסול לא חשיב דחוי וכמתני' דמנחות. ובהכי ניחא תירוץ הש"ס שם על מתני' דקינין כמ"ד בע"ח אין נדחין. וקשה הא נדחה לאחר מליקה דמליקה בכל מקום במזבח כשירה ולאחר מליקה עדיין כשרה למה שהיא. ואי אתי כהן אמלוכי אמרינן לי' לא תזה ולא תמצה. דאסור לשנות לפסול בידים. אך לפמ"ש ניחא דלאחר מליקה שנתקדשה דחוי' מחמת איסור שאינו יכול להקריבה לא שמי' דחוי': ט) עוד יש מקום לומר בעיקר החקירה דלא שייך דחוי בתינוק הנימול. שהרי אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה אידחי והוא חייב להביא קרבן אחר ולא נדחה החיוב שבו. דלא שייך דחוי באדם המתחייב אלא בחפץ שנעשה בו המצוה.

וה"נ התינוק הוא המתחייב במצות מילה אלא שהוא קטן. הטילה התורה החיוב על אביו וב"ד ומ"מ אין התינוק כחפץ מצוה אלא כאדם המתחייב. וכן איתא במדרש חזית בפסוק ישקני מנשיקות פיהו משל למלך שהי"ל מרתף של יין כו' כך אדם נצטוה על שבע מצות. אברהם על המילה יצחק חנכה לשמונה יעקב נצטוה על גיד הנשה הרי דנחשב יצחק עשה המצוה ודו"ק: סימן שמ בדין מכשירי מילה. א) בעירובין (ס"ז:) ההיא ינוקא דאשתפוך חמימי [פרש"י שהכינו לו מאתמול ונשפכו היום] אמר רבה ניתי מגו ביתאי אמר לי' אביי והא לא ערבינן וכו' והא לא שתפינן נימרו לנכרי ליתי לי' ומבואר דע"י ישראל אסור: ב) ונחלקו הפוסקים שהרמב"ן סובר דוקא שנשפכו החמין שקודם מילה. אבל אם נשאר חמין לרחצו קודם מילה. רק שלא נשאר כדי לרחצו גם לאחר המילה מלין אותו ואח"כ מחממין. דפיקוח נפש ידחה שבת. ואף דגורם במילה לחלל שבת אח"כ במכשיר מילה שאינם דוחין את השבת. אין למצוה אלא שעתו. ובעה"מ והרשב"א חולקין כיון שאין מכשירי מילה דוחין שבת אסור לגרום פיקוח נפש שידחה שבת: ג והנה יש בכאן מקום עיון דהנה בשבת (קל"ב:) יליף דמילה דוחה צרעת מדכתיב בשר אעפ"י שיש שם בהרת יקוץ. ומקשה הש"ס תינח קטן בן שמונה ימים וגדול דכתיב בהו בשר בינוני [היינו יותר משמונה ימים ועדיין לא נעשה גדול] מנלן. ומשני רבא מילה בזמנה לא צריך קרא קו"ח מה שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש ובשר דכתיב בבן שמונה אם אינו ענין לבן שמונה תנהו לבינוני. אמר לי' רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמורה דילמא צרעת חמורה שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. היינו שאם אין כהן אחר רק זה שיש לו בהרת לא אמרינן יקוץ בהרתו ויעבוד.

אמר רב אשי כי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. פירש"י צרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה לא מקיים עשה דעבודה הלכך מדחיא עבודה ולאו חומרא דצרעת הוא עכ"ל: ד) וסוגיא זו צריכה ביאור. דהנה בעירובין (ק"ג:) בבן לוי שנפסקה לו נימא בכינור חכ"א קושרה דס"ל מכשירין שאי אפשר לעשות מאתמול כגון זה שבשבת נפסקה לו הנימא דוחה שבת. ור"ש בן אלעזר חולק ואומר עונבה דאין שבות במקדש אבל לא קושרה דמכשירין לעולם אין דוחה שבת. והשתא רב אשי כמאן ס"ל אם כחכמים הא חזינן דאפי' לאו בעידנא דוחה ואי כר"ש ב"א וכפשטא דשמעתא דינוקא דאשתפוך חמומי בשבת ואעפ"כ אינו דוחה. א"כ למה לו לתרץ כסברא חדשה דבעידנא וכו'. בפשטות הוה לי' למימר משום דקציצת בהרת לצורך עבודה הוי מכשירי עבודה דאין דוחין שבת וליכא ק"ו לצרעת שיהי' חמור: ה) והנראה לי בזה. דהנה שם בסוגיא דכשמל ויש שם בהרת ואינו מתכוין לטהרו חשיב דבר שאין מתכוין. והקשה הרשב"א הא מכוין לקציצה והוי רק מלאכה שא"צ לגופה דאין היתר רק בשבת ולא בשאר איסורין. ותירץ הרשב"א דאי הוה כתיב השמר פן תקוץ ה"נ. אבל כיון דכתיב סתם הפירוש השמר שלא תטהרנו. ע"כ כשאינו מתכוין לטהר חשוב דשא"מ דמעשה איסור הוא הטהרה. והטהרה הרי אינו מתכוין לה עד כאן: ו) והשתא הכי קשיא לי' לרב ספרא כיון דמעשה איסור הוא הטהרה והטהרה אינה מצוה. ואי מכשירין אין דוחין רק גוף המצוה. ליכא קו"ח שידחה מילה את הצרעת משבת. דבשבת נמי אינו דוחה רק משום שהמלאכה הוא גוף המצוה. והכא הטהרה אינה גוף המצוה רק שאי אפשר לעשות בלעדה.

והוי דומיא דמכשירי מילה שאין דוחין שאינם גוף המצוה ואין להם זמן קבוע בשבת דלעולם א"צ לעשותם בשבת וה"נ אין לטהרה זמן קבוע בשבת. דכשאין בהרת א"צ לטהר כלל. והרי הטהרה עצם האיסור כנ"ל בשם הרשב"א שאין לה זמן קבוע ואינה גוף המצוה. ועי' טורי אבן ר"ה (כ"ה:) באמצע ד"ה עובר על ב"ת: ז) וע"כ דס"ל לרבא כרבנן דעירובין דמכשירין שאי אפשר לעשותם מערב שבת דוחין. והכא הרי לא הי' אפשר לקצוץ הבהרת בהיתר. ע"כ שפיר מילה דוחה צרעת מקו"ח דמכשירין דדוחה שבת קו"ח שדוחה צרעת. וע"כ הקשה דא"כ צרעת חמורה שאין מכשירין דעבודה דוחין אותה ושבת דוחין. ואף דמכשירין אין דוחין רק בלא הי' אפשר מערב שבת והכא הרי הי' יכול להכין כהנים אחרים. י"ל שהכינו ונפסלו כגון שנטמאו והוי דומיא דבן לוי שנפסקה לו נימא בשבת שדוחה שבת. ואעפ"כ צרעת אינו דוחה וצרעת חמורה וע"ז משני רב אשי דטעמא דר"ש ב"א דמכשירין אין דוחין הוא משום דלא הוי בעידנא. וע"כ שפיר סובר רבא כר"ש ב"א. ואעפ"כ איכא קו"ח למילה שדוחה צרעת. דנהי דאינו גוף המצוה מ"מ הוי בעידנא. וניחא שאין עבודה דוחה צרעת משום דמכשירין ולא הוה לי' בעידנא: ח) העולה מזה דטעמא דמכשירין אפי' לא הי' אפשר לעשותן מאתמול אין דוחין משום דבעידנא דמיעקר איסור שבת לא מקיים מצות מילה. וכן מוכח בפשיטות מדרב אשי אמר הטעם דבעידנא אף דהוי רק מכשירין. הרי דמכשירין שאין דוחין הוא דוקא היכא דלא הוי בעידנא: ט) וא"כ קשה בחסר חמין לאחר המילה הרי בשעה שעבר על איסור שבת כבר נימול התינוק וכהאי גונא חשיב בעידנא כמ"ש התוס' פסחים (נ"ט.) ד"ה אתי במחוסר כיפורים בערב פסח שמביא כפרתו לאחר התמיד. והקשו בתוס' דלא הוי בעידנא.

ותירצו בתוס' שתחילה מקריב הפסח ואח"כ מביא כפרתו ותחילה כשר כיון שראוי לאכילה ע"י שמביא כפרתו אח"כ וחשיב בעידנא כיון שכבר קיים מצות פסח בשעה. שעבר על עשה דהשלמה. וה"נ כבר קיים מצות מילה: עוד קשיא לי בהא דינוקא דאשתפוך חמימי שהרי הרמב"ם פוסק בעירובין כרבנן דבן לוי שנפסקה לו נימא בכינור קושרה דמכשירין שאי אפשר מאתמול דוחין. א"כ באשתפוך חמימי בשבת ידחה שבת: יא והנה בזה יש ליישב עפ"י מה דאמרינן בערכין (דף י"א.) ת"ר השיר מעכב הקרבן דברי ר"מ וחכ"א אינו מעכב. והנה למה דפסק הרמב"ם נסכין הבאין בפ"ע אין אומרין עליהם שירה דאאכילה ושתי' דוקא אמרינן שירה. א"כ השירה שייכא גם לגוף הזבח ממילא מעכב גם גוף הזבח. ואף דאדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים. הלא כתבו התוס' פרק יו"ט של ר"ה דזה בקרבן יחיד דאינו טעון שירה [ומה שכתבו התוס' בערכין דאינו מעכב גוף הזבח כיון דאין שירה רק על היין ונסכים גופייהו לא מעכבי. זה אם נסכים הבאים בפ"ע ג"כ טעון שירה נמצא השירה לא שייכא לזבח רק לנסכים]: יב) והנה נראה דאף דלרבנן דאינו מעכב מ"מ כשאינו ראוי לשיר מעכב. כיון דלר"מ אפי' ראוי מעכב לא מסתבר להפליג מחלוקתם. ובודאי לרבנן כשאינו ראוי מעכב כדר' זירא. והנה מוכח מדרב אשי הנ"ל דהא דמכשירין [שאי אפשר לעשותם מאתמול כגון שנפסד המכשירין שהכינו בשבת] אין דוחין הטעם משום דלא הוי בעידנא. וע"כ בבן לוי שנפסקה הנימא תחילה מקריבין הזבח והמנחה. ואח"כ קושרין הנימא. דאם לא הי' מתירין לקשור הנימא הרי לא הי' ראוי הקרבן לשיר ומעכב וע"י שמתירין קשירה הי' הקרבן ראוי לשיר ואפי' לא ישירו לבסוף הקרבן כשר. וכה"ג חשיב בעידנא כעין שכתבו התוס' פסחים (נ"ט) הנ"ל במחוסר כיפורים בערב פסח עיי"ש היטב:

יג) וע"כ ניחא באשתפוך חמימי אינו דוחה משום דלא הוי בעידנא. וניחא ג"כ דרב אשי דמפרש משום בעידנא דס"ל הלכה כרבנן דבן לוי דהיכא דבעידנא דוחין מכשירין. אך לפי זה עוד יגדל הקושיא על הרז"ה והרשב"א וסייעתם בנשפכו חמין שלאחר המילה ידחה כיון דחשיב בעידנא כדברי התוס' הנ"ל: יד) והנראה לי בזה דהנה בחגיגה (ט'.) בהא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ר' יוחנן אמר כולן תשלומין דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ומקשה הש"ס מדאמר ר' חזקי' בנזיר נטמא ביום שמיני מביא בלילה אינו מביא ר' יוחנן אמר בלילה נמי מביא ואע"ג דלא חזי בשמיני יש לו תשלומין ומביא אח"כ. והנה מבואר דבנזיר יום השמיני עיקר ואם הביא אח"כ הוא מתורת תשלומין. ופירש הט"א מדכתיב וביום השמיני יביא. אלא דיליף בת"כ קבע זמן למקריבין קבע זמן לקריבין מה קריבין מיום שמיני והלאה אף מקריבין מיום השמיני והלאה. מ"מ מדפרט קרא ביום שמיני ש"מ שמיני עיקר והשאר תשלומין. ולפי זה במילה נמי דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו עיקר השמיני והשאר תשלומין: טו) והנה בתוס' ריש חגיגה הקשו בחל יום ראשון בשבת נימא כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ותירצו דוקא חיגר דבגופו אבל שבת רק הזמן גורם. ובטורי אבן (דף ט') הקשה דהא בגמ' הקשה מדר' יוחנן דאמר נטמא בלילה נמי מביא אלמא אע"ג דלילה לא חזי לקרבן יש לו תשלומין. ואף דגברא חזי רק הזמן מעכב. והביא ראי' שאין לחלק בין לילה שהוא זמן פסול בין שבת דאיסורא רביע עליו. ממתני' דכריתות שהביאו ב"ה ראי' דמפלת לאור שמונים ואחד חייבת שתים ממפלת ביום שמונים שחל להיות בשבת שחייבת שתים. אלמא שאין לחלק בין לילה לשבת. ובאמת לק"מ שהרי חזרו ב"ש והשיבו דמה לשבת שאף שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר בלילה שאינו ראוי לשום קרבן.

[וב"ה לא חלקו על סברא זו רק הביאו ראי' מקרא דולבת] וע"כ לילה שאינו ראוי לשום קרבן לא רמיא חיובא כלל ודמי לחיגר. משא"כ שבת שראוי לקרבן ציבור רמיא חיובא עלי' ויש לו תשלומין. ושוב מצאתי כן בספר נודע בשערים. וכן משמע בתוס' יבמות (ע"ב:) בד"ה שלא בזמנו עיי"ש. והיינו משום דשבת ויו"ט לא חזי לשום שריפת קדשים לא חשיב זמנו ואחר יו"ט זמנו: טז) ולפי זה י"ל דהא דגילתה התורה מילה דוחה שבת אף דאפשר למולו אחר שבת ואין לו זמן קבוע. ובקרבנות כהאי גונא לא דחי דחגיגה אינו דוחה שבת משום דיש לו תשלומין כל שבעה. [אף דמחויב לכתחילה להקריב בראשון ואם איחר עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי]. וכן בעומר אם נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת. י"ל דהיינו טעמא דמילה לפי מה שביארנו דמילה לאחר ח' הוא משום תשלומין. ואם מילה לעולם לא ידחה שבת הרי השבת לא חזי לשום מילה ולא יהי' לו תשלומין. כמו לילה דאין לו תשלומין כנ"ל. ע"כ דוחה שבת ולא חשיב אפשר לעשות אח"כ כמ"ש התוס' יבמות (ו'.) בענין עשה דיבום דס"ד שידחה איסור ערוה ולא חשיב אפשר בהיתר בחליצה דאם אינו עולה ליבום אין עולה לחליצה. אבל אם הי' אפשר שיאסר למול בשבת ולמולו אח"כ לא היתה התורה אומרת למולו בשבת. וכמו בקרבנות דהיכא דאפשר למיעבד בחול אף בדיעבד שוב אינו דוחה שבת: יז) וע"כ ניחא בינוקא דאשתפוך חמימי אסור לחמם בשבת כיון שאפשר למולו אח"כ. דכיון דגוף המילה דוחה השבת. שוב השבת זמן מילה ויש לו תשלומין כמו בחגיגה. ועדיף מינה דתינוק זה עצמו אם הי' חמין הי' מלין אותו. ולאו משום מכשירין אין דוחין אתינן עלה. דמכשירין שאי אפשר דוחין שבת כרבנן דעירובין בפרט בחמין שלאחר מילה כיון דבעידנא כנ"ל. אלא דכיון דאפשר למיעבד למחר. גם גוף המילה לא היה דוחה שבת אם היה אפשר למחר: