שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 30

אך אם הי' לו ידיעה מפולשת בדבריי לא הי' אומר כן. ועיין מאות כ"ז עד לאחר אות כ"ט היטב היטב ב) והנה באות כ"ט הקשיתי מהא דירושלמי מה חרישה הי' במשכן שהי' חורשין ליטע סממנין. הרי דלמדין חרישה מסממנין. ותרצתי דהני סמנין לאו לצבוע רק לסממני קטורת. ולפי מה שכתבתי בשיטת תוס' אות י"ט מידי דהי' גם בבית עולמים לא גמרינן מינה. אי אפשר שהפי' בקטורת שהוא גם בבית עולמים. ועל כרחך סממנין לצבוע. והא אי אפשר שלאחר הציווי חרשו וזרעו וגדל בשני ימים שנשלמה כל הנדבה. ועל כרחך קודם הציווי הי' חורשין וזורעין. אם כן אי אפשר שאמר להם אל תחרשו לצורך המשכן. שהרי כבר חרשו קודם הציווי וכמו שמבואר שם אות כ"ז באריכות. אם כן על כרחך אין הפי' שהלימוד הוא מדאזהר להו שלא לעשות מלאכות אלו בשבת. רק אף שהי' קודם הציווי ילפינן מינייהו. ואם כן נגמר גם ממנחה:. ג) ועוד בפשוט יותר. שאם תאמר לתוס' אין למדין מקרבנות ואף לא ממנחת שמיני. על כרחך מה שחרישה וזריעה מלאכה. מסממנין ילפינן. ואן אפשר שחרשו וזרעו לאחר הציווי. אם כן אי אפשר שהפ' מדאסר לחרוש ולזרוע בשבת לצורך המשכן. שהרי כבר חרשו וזרעו קודם הציווי. ועל כרחך לדעת התוס' אין הפירוש כך. ואין צריך לבוא למה שהקשיתי באות כ"ט: ד) מה שהשיג על מה שכתבתי בפתיחה סק"א אות ל"ה דלחומרא מקשינן. דהקרבן אהרן הביאו פרי מגדים בפתיחה לאורח חיים כתב דלחומרא הוא מספק ועל כן אינו בר קרבן או מלקות. הנה ביבמות (דף ח') מכדי כל עריות איכא לאקשינהו לאשת אח ואיכא לאקשינהו לאחות אשה מה חזית כו' ומשני לחומרא מקשינן. וכל עריות פטורות מחליצה ופוטרות צרותיהן. הנה שהוא ודאי. ובקדושין (דף ס"ח) בהא דאין קידושין תופסין בעריות [לבד מנדה] דיליף בהקישא מאחות אשה מקשה דנילף בהקישא מנדה ומשני לחומרא מקשינן.

ואין קידושין תופסין בעריות בודאי והולד ממזר ודאי. ולא אוכל להאמין שיצאו הדברים מפי הגדולים ואין לי הספרים פה אטוואצק לעיין בהם: סימן סג ב"ה. שלום וכל טוב לכבוד הרב החריף ובקי כש"ת מו"ה חגוך נ"י אבד"ק לאסקראב: אשר הוקשה לו דברי רש"י כריתות (דף י"ט.) דר"א לית לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה והובא בספרי אגלי טל בסוף הפתיחה. הלא בסוף פרק ב"ש זבחים מ"ז מפורש לר' אליעזר מלאכת מחשבת אסרה תורה והוא קו' גדולה. הנה בספרי מלאכת חורש ס"ק כ"ב אות ז' הקשיתי על רש"י מהא דמקשה הש"ס לשמואל מר' אליעזר גם כן יעיין שם. ונראה דהנה כל הראי' מר"א דלית לי' מלאכת מחשבת. היא מדאצטריך קרא למתעסק. אך לבתר דמשני הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. [והיינו מתעסק באיסור. ותינוקוח אף דמתכוין למול הבן שמונה ימים חשיב לי' מתעסק באיסורא הואיל ואסור בעצם רק מילה דוחה. אבל מתעסק בהיתר. הא פטור מקרא דבה אפילו בלא טעמא דמלאכת מחשבת. כן כתב במגיני שלמה] אין ראי' מר' אליעזר כלל דלית לי' מלאכת מחשבת. דהא קרא דבה למתעסק בחובל כו'. ועל כן מקשה נמי מר"א. ואם כן למסקנא גם ר' אליעזר סבירא לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה. וניחא סוגיא דזבחים אך כל זה לשמואל דאפילו מתעסק באיסור פטור מלאכת מחשבת והוצרך לתרץ הא דתינוקות הואיל ומקלקל חייב כו'. אך רבא דסבירא לי' מתעסק באיסור אינו פטור משום מלאכת מחשבת כמו שכתב רש"י שם דיבור המתחיל אפילו ר' יהושע מחייב. לא קשה מידי מתינוקות דחשיב מתעסק באיסורא כנ"ל. ולפי זה נאמר דר"א סבירא לי' כמאן דאמר מקלקל בחבורה פטור. וכן משמע לשיטת הראשונים ורש"י מכללם פרק האורג דפלוגתא דמקלקל בחבורה תלוי בפלוגתא דמלאכה שאין צריכה לגופה אי חייב. ואם כן ר"א דסבירא לי' בכמה מקומות (שבת דף י"ב.

ההורג כנה בשבת כהורג חמור. (דף ק"ז) הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב אף שאין צריך לכנה ופרעוש] מלאכה שאין צריכה לגופה חייב סבירא לי' במקלקל חבורה פטור. וניחא מה שפרשתי בספרי רש"י (דף צ"ד:) על פי דברי רש"י כריתות אליבא דרבא. וכן פסק הרמב"ם פרק א' מהלכות שבת הלכה י' כרבא על פי פרש"י וסוגיא דזבחים ניחא אליבא דשמואל: סימן סד. מלאכת זורע. כבוד המופלג החריף ובקי מו"ה שלמה דוד נ"י מפאביאניטץ: א) מה שכתבת על מה שכתבתי במלאכת זורע סק"ג אות ב' דבוצר לא חשיב אב דחלוק מקוצר מארץ דכחה מעצמה. מה שאין כן בוצר מאילן האילן כחו שיונק מארץ. ודומה לדברי החי' הר"ן בתולש מהיזמי והיגי. וכתב כבודך דיש לומר דוקא היזמי והיגי שאין מחוברין בארץ אבל אילן שמחובר בארץ התולש ממנו כתולש מקרקע. דלכמה דברים חשיב אילן כקרקע. ועל כרחך לומר כן. דבוצר ברייתא מפורשת הוא. ולמה מייתי ראי' מתולש היזמי והיגי שהוא אמורא ולא מייתי מברייתא דבוצר עד כאן דבריך. הנה גוף החילוק אינו כלום. דמה בכך שדינו כקרקע. מכל מקום אין כחו מעצמו רק מקרקע שהוא מחובר בה. ואינו דומה לקוצר מארץ שכחה מעצמה. והרי בש"ס מייתי ראי' לעובר שמחובר גם כן באמו: ב) אשר שאלת למה לא מייתי הגמרא ראי' מבוצר. זה שאלה. וההכרח הוציאך מדרך הישר. וכל קו' יש לה תי' ואף זו יש לה תי'. ויש לדחות דברייתא דבוצר סבירא לי' כירושלמי דילפינן מקרבנות כמבואר בפתיחה [ויש עוד ראי' מירושלמי שהובא במלאכת לש סק"י] ואם כן אפשר שבוצר גופי' הי' במשכן לצורך נסכים. וכן מוסק בזתים דמצינו שהי' במדבר דקלים שגדלו עליהן תמרים. ואפשר גם גפנים וזתים הי' במדבר ומסקו לצורך נסכים: עוד לו לקמן סימן ע"א ע"ב.

ועוד לו במלאכת חורש סק"ו וסק"ז הובא לקמן סימן ע"ז וסי' פ"א עוד לו במלאכת קוצר סקנ"ט בפנים ובאות ס' הובא לקמן סימן צ"ג. עוד לו במלאכת בורר ס"ק כ"ד בהג"ה ב' הובא לקמן סימן קי"ד. עוד לו במלאכת טוחן סק"מ הובא לקמן סימן ק"כ וקכ"א: סימן סה. לכבוד חתן אחי החריף ובקי מו"ה מנחם מענדיל נ"י מביאלא: מה שכתבת ליישב מה שהקשיתי במלאכת זורע סק"ב אות ו' על רש"י ורמב"ם דבצירה הוי אב הואיל ודומה ממש לקצירה ובריש מלאכת קוצר דבצירה הוא תולדה. וכתבת ליישב על פי פרש"י שבת ריש כלל גדול דאב דשביעית מה שכתוב במקרא ותולדה היינו הך דלא כתיבא. ובזה אף שדומה לו ממש הוי תולדה. דמכל מקום לא כתיבא. מה שאין כן לענין שבת כיון שדומה לו ממש חשוב כיוצא בזה במשכן. יש מקום לומר כן: '. עוד לו במלאכת חורש ס"ק ז אות י"א הובא לקמן סימן ע"ח: סימן סו. שלום לכבוד אהובי הרבני החריף איש חמודות מו"ה זאב נ"י מו"צ בקאליש:. א) יקרתו הגיעני. דבר אשר העיר במה שכתבתי בס' אגלי טל מלאכת זורע סק"ו בנוטע דליש פוסקים הוא תולדה הלא נוטע הוא גופי' הוה במשכן לשיטת רב האי דילפינן מקרבנות. והרי נטעו לצורך נסכים. ותרצתי דלשיטתו הא לא ילפינן רק מה שהוא אסור אחר הציווי. ואחר הציווי לא נטעו שלא חשבו להיות במקום אחד ג' שנים לצאת מאיסור ערלה. והוקשה לכת"ר דאכתי הי' נוטעין עצי הקטף לצורך קטורת. דנטף דכתיב בקטורת הוא צרי הנוטף מעצי הקטף דכתב הר"ש שאין בו משום ערלה אף באילן שאינו עושה פירות. והוכיח כן מירושלמי. יפה העיר. ואשר חי' על זה דמקטורת לא ילפינן כיון שהכינו על שנה. מסתמא הכינו לכל המסעות. אינו מחוור. ונסתר מתוך דברי האגלי טל עצמו בפתיחה אות כ"ט ויפה העיר:

ב) ואמנם לפי מה שהעליתי לשיטת רש"י וסייעתו דלא ילפינן מקרבנות וילפינן ממה שעשו קודם הציווי. קשה נילף מארזים שנטע יעקב אבינו עליו השלום במצרים. ותרצתי דאילן סרק ודאי הוי אב. מה לי זורע זרעים. מה לי נוטע אילנות. רק אילן שנטיעתו לצורך פרי והפרי אינו גדל על הקרקע רק באילן ואם כן גם לר' האי יש לומר כן ושרף הנוטף מעצים הרי השרף יוצא מהקרקע וחשוב כמו זורע. ואינו דומה לפרי שגדל באילן. דמקרקע יוצא שרף לאילנות ומאילנות יוצאין פירות. ופירות אינם יוצאין מקרקע. אבל שרף הנוטף מעצים הרי שרף זה עצמו יוצא מקרקע לאילן. ואם כן הנוטע לצורך השרף הוא זורע ממש. ואין מזה ראי' לנוטע אילן העושה פרי: ג) אך עיקר דין הנוטע אילנות קטף לצורך אך לקטורת. אני מסופק דאפשר יש בו דין של דהא דירושלמי דבערלה שרף הנוטף מעץ שאינו עושה פירות לאו ערלה. יש לפרש משום דשרף לא חזי לאכילה ולאו עץ מאכל הוא. [וכן כתב בחידושי אנשי שם הנדפסים במשניות חדשים]. ואף שראוי להעמיד בו לא נקרא בשביל זה עץ מאכל. דמלבד שמעמיד שלא בטל רק דרבנן. ומדאורייתא לא חשיב לאוכל השרף. מלבד זה כיון שאינו עשוי רק להטעים זולתו לא מקרי עץ מאכל. מידי דהוה אפלפלין יבשים שפטורים מערלה אף שמטעימים בהם תבשילין. ולפי זה יש לומר בנוטע לצורך קטורת. וקטורת מקבל טומאה דחיבת הקודש משוי לי' אוכל. ועוד בשבועות (דף ז'.) שלש כריתות בשלמים למה כו' ואחת לדברים שאין נאכלין פרש"י שאם אכל לבונה וקטורת בטומאה חייב. וכן פסק הראב"ד סוף פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין. הנה דחשיב אוכל. אפשר שגם לענין ערלה חשיב עץ מאכל. ואף שאינו אוכל בשעת גידולו באילן. לענין ערלה בתר מחשבה אזלינן. דהנוטע לסייג פטור אף שראוי לאכילה. שמע מינה בתר מחשבה אזלינן. והכא סוף מחשבתו למה שיחשב אוכל.

ונראהה דתלוי באיבעיא דריש לקיש אי מהני חיבת הקודש למימני בי' ראשון ושני. דלמאן דאמר לא מהני רק לאפסולי גופי' שמע מינה לאו אוכל לכל מילי רק לאפסולי גופי' מגזירת הכתוב דוהבשר לרבות עצים ולבונה. ולענין ערלה נמי לאו עץ מאכל הוא. אך לאותו צד דמונין בי' ראשון ושני וגלי קרא דאוכל גמור הוא. אפשר גם לענין ערלה עץ מאכל הוא. ואם כן לא ה' אפשר ליטע לצורך קטורת. דאם כן שוב ינהוג בו ערלה: ד) אשר כתבתי במלאכת זורע סק"ב דחילוק שבין בוצר לקוצר משום דבוצר מאילן שחיותו אינו מעצמו רק שיונק מקרקע. וכדברי רמב"ן בתולש כשותא מהיזמי. והוקשה לו למה לא מייתי הגמרא ראי' מבוצר. דבריי הי' מיישב דשאני אילן דנחשב כתולש מקרקע רק בהיזמי דמאוירא רבי. גם לי הוקשה כן ותירוצו ליתא. דאדרבה חי' הרמב"ן כמסקנא דעירובין דמארעא רבי. דהא חזינן דקטלי להוזמתא ומייח כשותא כמו שהביא הרמב"ן ראי' זו. ועיין בהגהות הב"ח שהגי' על דברי רש"י שכתב דמאוירא רבי. דבערוך ערך כשות מפרש הסוגיא על פי מסקנא דעירובין דמארעא רבי. אך צריך לומר משום דבגמרא מבואר דתולש כשותא לאו קוצר. רק שעוקר דבר מגידולו הוה תולדה דקוצר [אנחנו אינם יודעין טוב גידול הכשותא] אבל בוצר היינו קוצר לא דייקינן כולי האי אם גידולו מעצמו או מקרקע מכל מקום כיון שאין הגידול כמו קוצר. יש לומר דהוי רק תולדה עוד לו במלאכת לש סק"ה הובא לקמן סימן קכ"ה סימן סז. להרב ר' אליעזר. א) על מה שכתבתי במלאכת זורע סק"ו שלא הי' נוטעין זתים וגפנים במדבר לנסכים משום איסור ערלה בחוץ לארץ. הביא דברי רמב"ם דנוטע לרבים בחוץ לארץ פטור. ברור שטעם רמב"ם משום דר"י פוטר הנטוע לרבים וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ אפילו יחיד במקום רבים דמכל מקום קצת ספק הוא כמ"ש הר"ן בקדושין ופשוט. וזה בדורותינו.

אבל בדורו של משה שהי' הלכה מבוררת בידם ומחלוקת ראשונה בישראל הי' בזמן בית שני בענין סמיכה ביום טוב בחגיגה (דף ט"ז) וכיון דעיקר הלכה כרבים דחייב. מסתמא הי' להם כך הלכה מבוררת ואפילו בחוץ לארץ הלכה: ב) עוד הביא דברי רמב"ם הקדיש ואחר כך נטע פטור. הנסכים אינם באים אלא מתרומת הלשכה. ואם הי' גדלים הזיתים ברשות הקדש אין זה מתרומת הלשכה. ואף אם קנו העצים לנטיעה מתרומת הלשכה מכל מקום הזתים לא נקנו. ואף שאדם מתכפר בשבח הקדש שקנה אשם בשקל ונתייקר ועמד בשנים מכל מקום קנה גוף האיל. אבל הכא לא קנו השמן כלל רק שהוא גדולי הקדש, וברור שלא יצאו בו הציבור ידי נסכים. אך שהי' יכולין לפדות ולחזור ולקנות השמן מתרומת הלשכה. אך יש מחלוקת אם גידולי הקדש מועלין בהם. ולמאן דאמר אין מועלין. מכל מקום יש לומר שאסורין מן התורה [ואין לי פנאי לברר זה] יש לומר דלא מהני בהם פדיון כמו הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא דר"י אמר יקבר. ומפרש פרק איזהו מקומן משום דלא אלים למתפס פדיונו. ואף זה אינו ברור. אך מה שצריך לדון בזה משום איסור ערלה. הוא לרווחא דמילתא. אבל פשוט שלא הי' יכולין להביא נסכים מפירות שבתוך ג' שנים. שהרי הרמב"ן בפי' התורה מפרש טעם איסור ערלה. משום שהמצוה פירות ראשונים למקדש הוא הרבעי. אך שבתוך ג' שנים שהוא מעט וכחוש פי' [אין פה באטוואצק ת"י הרמב"ן לכתוב הלשון במכוון] והרי המנחות ונסכים אינם באים אלא מן המובחר כדאיתא במנחות: סימן סח. ב"ה אור ליום ב' וישב תרס"ז. שלום לכבוד אהובי הרב החריף הבקי יר"א כש"ת מו"ה שלמה נ"י מאזערקאוו: אן מה שכתב ליישב דברי הרב מגן אבות (הובא באגלי טל מלאכת זורע סק"ז] דאין זריעה במגולה. ואני הבאתי ראי' מדחידש ר' ינאי מכות (דף כ"א:) המחפה בכלאים.

ואם מהות הזריעה תלוי בכסוי אם כן מניתין הוא הזורע. ואברר הדברים דאפשר לומר דהוא גופה חידש ר' ינאי דמהות הזריעה תלוי בכסוי. ואי לאו דר' ינאי הוה אמינא דזריעה תלוי בהנחה בשדה. ור' ינאי חידש דתלוי בחפוי ליתא דעל כל פנים מוכח שבלאו דר' ינאי הו"א דתלוי בהנחה, וממה שחידש ר' ינאי דמחפה חייב אין בו לסתור זה ולומר דאינו חייב על הנחה. דלעולם חייב על הנחה ועל הכסוי גם כן חייב כמו המכבס שחייב על הכביסה לבד. ואפילו על שריית בגדים לבד אף על פי שלא סחט והסוחט גם כן חייב. וכאן דבלא ר' ינאי הי' פשוט דחייב על הנחה מחמת חידושו של ר' ינאי לא נסתר יסוד זה: ב) ואם תאמר דלעולם גם בלא דר' ינאי היינו אומרים דבלא כיסה פטור רק שהיינו אומרים דאינו חייב, רק על שניהם יחד הנחה וכסוי. וחידש ר' ינאי דכסוי לבד חייב. ומכל מקום זה נשאר הנחה לבד פטור. משום דאף בלא דר' ינאי היינו אומרים כן. ליתא דמכל מקום לאחר שחידש ר' ינאי דכסוי לבד הוי זריעה. אם תאמר דהנחה לבד אינו זריעה. אם כן כל המלאכה הוא הכסוי. דכסוי בלא הנחה יש בו חיוב. והנחה בלא כסוי אינה מלאכה. אם כן ההנחה אינו מסייעו להחיוב. ואין המלאכה רק הכסוי. ואיך כתב רש"י פסחים (דף מ"ז.) וחורש תולדה לזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. והנה מבואר דמכסה הוא תולדה. ולהנ"ל דהנחה אינו מסייע אל החיוב דאין חילוק בין אב לתולדה] וכל החיוב על הכסוי. אם כן הכסוי הוא הוא האב מלאכה: ג) מלבד זה אין לומר דאב מלאכה הוא המניח הזרע בקרקע והמכסה יחד. והמכסה לבד תולדה. דאם כן אין המכסה עושה רק חצי אב מלאכה ובמקום הנחה אינו עושה כלום, ובכל מקום תולדה הוא שבמקום מעשה האב. עשה מעשה אחרת. והוא תולדה. אבל זה במקום חצי ראשון ממלאכה אינו עושה כלום.

על כרחך ודאי מוכח מדמחפה תולדה ההנחה לבד הוא ובשדה העשוי' לגומות הנתינה לגומא הוא הזריעה והדברים עתיקים] האב. ואף שלדעת התוס' בכורות (דף כ"ה) צריך לומר דמחפה אב. מכל מקום בהא לא פליג על שמוכח מרש"י דהנחה לבד אב רק דמחפה הואיל וצורך זריעה הוא גם כן אב כמו הסוחט. וכן המגיס. מבואר ברמב"ם שהם אבות. הנה הרווחנו בראי' זו הרבה שלא יהי' מקום לנטות. אך מלבד זה אין שום סברא לומר שר' ינאי בא לפרש מה הזורע דר' ינאי בא לחדש ולא לפרש: ד) והנה ראיתי למעלתו כתב דר' ינאי חידש דאף בכלאי הכרם דאין חיוב אלא במפולת יד. מכל מקום חייב על הכסוי. דהוה אמינא דזה לא חשיב במפולת יד. והביא דברי רדב"ז כתב כן. דיש לומר בכהאי גוונא לא חשיב במפולת יד. ותמהני דהא שם במכות (דף כ"א:) דמקשה עולא לר' נחמן אליבא דר' ינאי דמחפה זורע ע"ש ברש"י] אם כן הא דתנן יש חורש תלם אחד וכו' לחייב נמי משום זורע ביום טוב. ואם איתא דלא חידש ר' ינאי רק בכלאי הכרם. אבל בשבת ויום טוב אף בלא דר' ינאי היינו יודעין שחייב. אם כן אף בלא דר' ינאי תקשי. וראיתי למעלתו האריך בדבר זה הרבה עד שבא לדין חצי שיעור בשבת. ואיני יודע מה שייכות אל התי' ולא רישא אית לה סיפא. גם ראיתי שכתב דהמניח לבד פטור בשבת שאינו במפולת יד. ומה ענין מפולת יד לשבת, ואולי היא פליטת הקולמוס: ה) עוד כתב ליישב דאצטריך ר' ינאי לאשמעינן משום דאיכא פלוגתא במ"ק אי מחפה זורע. והדברים אלו ליתנייהו. דאדרבה מזה תגדל הראי'. שאם כדברי המגן אבות דעצם הזריעה היא החפוי. איך איכא מאן דאמר מחפה לאו זורע: ו) עוד השיב על הראי' השני' שכתבתי מהא דמשני הש"ס האי תנא בארץ ישראל קאי דזרעי והדר כרבי. והנה הזורע דתני קודם חורש היינו זריעה בלא כסוי.

והאריך הרבה וסוף דבריו דכוונת התנא הזורע והחורש היינו דחייב על החרישה משום זורע גם כן. וזה אינו מכמה טעמים. הא' דמלשון הש"ס דמזרע זרעו והדר כרבי. וכיון דבזריעה לא נתכסה הזרע ולאו זריעה היא לדעת בעל מגן אבות. איך אחר כך קרי לה הש"ס זריעה. ועוד דהא הש"ס משני אהא דתני הזורע מקמי החורש. ואם כדבריו אכתי החורש קודם בהכרח, דעל ידי החרישה נעשה זריעה גם כן. וכיון שבהכרח החורש קודם והזורע מאוחר [וקודם בהכרח נמי חשיב קדימה כמ"ש רמב"ם בספרו מ"ה] ובזמן שניהם שוין. הרי החורש קודם, ועוד דרש"י פסחים דמחפה תולדה לזורע ואין זה אב מלאכת זורע השנוי במשנה. ומלבד זה היא יציאה מדרך הפשט לגמרי בלא צורך והכרח ולמה זה. והראי' שהביא מהטומן לפת. נתבאר היטב באגלי טל במלאכת קוצר ס"ק כ"ד. דאדרבה משם מוכח להיפוך. האומנם כי עתה ראיתי שיש לסתור מ"ש משם ראי' להיפוך. אך על כל פנים אין ראי' לדבריו: ז) והנה ראיתי למעלתו שהביא סיוע לדברי מגן אבות. מדברי שושנים לדוד דבארץ ישראל אינו חייב על חרישה ראשונה מאחר שצריך לחרוש שני' הכא נמי אינו חייב המניח משום זורע כיון שעדיין צריך לחפות. ואינו דמיון. דחורש בראשונה שצריך עוד לחרוש שני' על כן פטור. אבל המניח שצריך עוד לכסות שאינו אותו מעשה עצמה דומה למכבס שצריך עוד לסחוט. וגוף הדין אינני מודה להשושנים לדוד כלל. בפרט במה שפי' כן לדעת רש"י והרע"ב. שהרי הם פרשו ואשמעינן דהא חרישה הוא. והיינו דקשיא להו מאי טעמא תני החרישה שני' שהיא בארץ ישראל. טפי ניחא למתני חרישה ראשונה שהוא בארץ ישראל ובכל העולם. על כן פירשו דאשמעינן דהא חרישה הוא ותני רבותא. והתינח אם חייב בחרישה ראשונה. אבל אם בארץ ישראל פטור על חרישה ראשונה אם כן לא הי' אפשר לשנות החרישה ראשונה.