שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 116

לפי"ז י"ל גבי מילה נמי כיון שהתינוק קודם מילה ערל הי' לא נפיק מערלותו עד שיהי' נמול רוב שניהם רוב גובהו ורוב הקיפו [ואף דמקרא נפיק י"ל ה"ט דקרא] ולא נלמד מזה לנ"ד היכא שכבר נעשה מהול ותרצה לומר ששוב נעשה ערל ברוב אחד לבד ולתרץ כנ"ל. דבזה צריך שוב רוב שניהם לעשות ממהול ערל. ואף שהש"ך בשם הב"ח סי' רס"ד ס"ק י"ב היכא שנולד מהול והטיפו דם ברית והי' בו ציצין ברוב גובהו או רוב הקיפו צריך למולו אף שמתחילה לא הי' בו יותר. התם היינו טעמא דקודם שהטיפו בו דם ברית ערל הי' ולא נפיק בהטפה מערלות כ"ז שיש בו רוב אחד, אבל בנ"ד שכבר הי' מהול גמור אין חוזר להיות ערל אלא ברוב שניהם דוקא: ו) אך יש לפרש מאמר הגמ' ציצין המעכבין את המילה זה רוב גובהו. כי לשון המעכבין את המילה משמע שציצין אלו אינם עצם המילה. יען הם מיעוט העטרה בכלל. ורוב ערלה שניטל הוא עצם המילה. אף ציצין אלו מעכבתם שלא יהי' המילה כלום מחמת ציצין שנשארו. וא"ת כיון שציצין אלו מעכבין ע"כ הם עצם המילה. ליתא דכה"ג מצינו בזבחים (נ"ב.) בשירי הדם לר"נ ומיצוי חטאת העוף שמעכבין כפרה. והם עצמם אינם מכפרים עי"ש. ה"נ י"ל בציצין אלו אף שמעכבין המילה הם עצמם אינם עצם המילה. וע"כ מתני' דתני מעכבין ולא תני רבותא יותר שכריתתן הם עצם המילה משמע שבאמת אינם עצם המילה. וע"ז מפרש הש"ס רוב גובהה של עטרה במקום אחד כמו שפרש"י. אבל רוב היקף החוט הואיל והחוט עיקר העטרה כשרוב החוט מכוסה אין כאן מילה כלל. וזה שפרש"י לא תימא רוב הקיפו. אלא אפילו רוב גובהה. ולא קאמר רש"י ולא תימא רוב הקיפו "לבד". אלא דהמשנה לא מיירי כלל מרוב הקיפו. דרוב הקיפו הוא עצם המילה. אלא אפי' רוב גובהו שאינו עצם המילה מ"מ מעכב המילה).. וזה ברור בעיני בפי' הגמ' ופרש"י.

וזה שאמרתי לעיל סוף אות ב' שאין ראי' מדברי ר"י הגוזר שלא כתב אפי' שהכוונה אחת עם פרש"י שרוב הקיפו אינו בכלל דברי המשנה שהוא עצם המילה כנ"ל: ז) ולפי"ז אין לדמותו לדברי כנסת יחזקאל הנ"ל דכשחזר רוב הקיפו אין לומר דכיון שרוב גובהו לא חזר אינו נעשה ערל ברוב אחד דלענין עצם המילה רוב גובהה לא מעלה ולא מוריד. וברוב הקיפה נעשה ערל: ח' מ"מ נ"ד נראה דא"צ למול עפ"י דברי תה"ד ורמ"א דכשנמול פעם אחת כהוגן אפי' אינו מגולה רק מיעוט עטרה סגי: ט ומה שפקפק הרב מוואהליט מחמת שהוא דבוק לעטרה. מה בכך הלא הטעם כתבו האחרונים משום דמשוך אינו אלא דרבנן. והא אפי' דבוק אינו אלא דרבנן הואיל ונימול פעם אחת כהוגן. ומה שהביא ראי' מר"י הגוזר שאומר דכיון שדבוק אינו מועיל מה שמתקשה אין ענין לכאן כלל.. שר"י הגוזר אמר דכיון שדבוק לא יועיל לו הקשוי לראות מהול עי"ז כמובן. אבל לא לענין דינא שלא יועיל מקצת גילוי בשנמול פעם אחת כהוגן: י) ובעיקר דברי תה"ד נראה לכאורה שר"י הגוזר חולק. שהוא כתב במדולדל שצריך שיראה רוב גובהה אך י"ל שהוא מפרש בשרו מדולדל שמתחילה הי' מדולדל ולא נמול בשום פעם כהוגן גם בצ"צ החדש כתב להקל אפי' בדבוק. ומ"ש הרב מוואהליע שלא כתב ראי' ברורה לדבריו. אנן בדרבנן קיימינן ובדרבנן הבא להחמיר עליו הראי' כדתנן במס' ידים. לא שהמיקל יצטרך להביא ראי' ברורה. וכדאי הוא הגאון בעל צ"צ לסמוך עליו במילי דרבנן ובשעת הדחק שלא יבוא התינוק לידי חולי ח"ו: הק' אברהם. סימן שלח שאלה אם המציצה הוא מעיקר חיוב מצות מילה או רק משום סכנת התינוק: א) תשובה לכאורה פשוט דאינו רק משום סכנה דהמול ימול אחת למילה אחת לפריעה. ומציצה מהיכי תיתי. ואם כי הטפת דם ברית מצוה כמו שפירש"י בהא דר' נתן הבבלי הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית עיי"ש.

הלא במילה ופריעה יוצא דם וכבר קיים הטפת דם ברית. ועוד בשבת (קל"ג:) אמר ר' פפא האי אומנא דלא מייץ מעברינן לי' פשיטא מדמחללין שבתא עלי' סכנה הוא כו' ואי אמרת דמציצה מעיקר חיוב מצות מילה אין רא דסכנה הוא דמצוה גופה דוחה שבת ואף אם תאמר דודאי חציצה אינו מעכב במצוה רק שהוא שירי מצוה וכיון שאינו מעכב בדיעבד אינו דוחה שבת כמו קצירת עומר דאם הי' כשר מערב יו"ט לא הי' דוחה שבת ליתא שכרי הקטר איברים ופדרים כשרים כל הלילה ומשום חביבה מצוה בשעתה דוחה שבת. ומפרש במנחות (ע"ב:) הסיטם משום שכבר דחתה שחיטה את השבת שוב דוחין גם משום חיבוב מצוה. ה"נ כיון שכבר דחתה חיתוך ופריעה שבת. שוב נדחה גם משום מציצה דהיא שירי מצוה. ומשמע שאין במציצה משום מצות מילה רק משום סכנה. ומה שכתב מהרי"ל לשפוך דם שבפיו לעפר או למים דווקא. משום דיש שם גם דם שיצא עם החיתוך והפריעה דודאי מצוה הוא והיא הטפת דם ברית: ב) אך לכאורה קשה בהא דמ"ט דר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב מדאצטריך למשרי מילה בשבת ש"מ מקלקל בחבורה חייב. ולכאורה קשה לפמ"ש בעה"מ ורשב"א שאם נשפכו חמין של אחר המילה קודם המילה אסור למול על סמך שיחומו לו חמין לאחר שימולו אותו. דאז יהי' מותר משום סכנת נפשות. כי אסור לכתחילה להביא לידי חילול שבת. א"כ אי לאו שגילתה תורה שמילה דוחה שבת הי' אסור למולו כי אח"כ יצטרך למצוץ. ויהי' מתקן גמור אצל התינוק שלא יסתכן. והרי חובל בבהמה היא תולדה דשוחט שנוטל נשמה. ה"נ חובל שנוטל דם שהוא הנפש [כמ"ש תוס' בכמה מקומות] וכמו ששוחט התיקון בחי שנוטל ממנו הנשמה. ה"נ התיקון בתינוק שנוטל ממנו דם שהוא הנפש.

[וכן כתבו תוס' (כתובות ה':) דמציצה הוא מלאכה צריכה לגופה] והוא כמו מעמיד עלוקה דמפורש במג"א סוף סי' שכ"ח ובאהעו"ז שם דהוא חיוב מן התורה אף דקי"ל מקלקל בחבורה פטור: ג ואין לומר דשלא יבא לידי סכנה לא חשיב מתקן כיון שעכשיו אין סכנה והוא רק גורם שלא יבא לידי קלקול. ליתא דהא צד נחש שלא ישכנו חייב לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה וחשיב מתקן במה שלא ישכנו וכן הורג מזיקין. אלא דלר"ש פטור דלא הוי תיקון בגוף הניצוד והנהרג כמו שהיה במשכן והכא שהתיקון בתינוק שניטל ממנו הדם הא הוי דומיא דמשכן שהתיקון בחי שנוטל ממנו הנשמה. ומה שלא יתקלקל הא חשיב תיקון כמו צד נחש שלא ישכנו והורג מזיקין. וא"כ קשה דלעולם אימא מקלקל פטור. אך צריך למשרי מילה משום המציצה: ד) וצריך לומר דאי משום המציצה הא אפשר למול סוף היום ולמצוץ בערב. ואפי' תימא דהרבה בני אדם אין יכולים לצמצם. מ"מ יש לומר לפמ"ש במק"א [הובא לעיל סי' שי"ט אות ב'] דהא דמילה דוחה שבת אף דאפשר בתשיעי וחגיגה אינו דוחה שבת משום דיש לו תשלומין כל שבעה. ומילה בשמיני נמי כתב הרוקח בהלכות לולב שמילה שלא בזמנה תשלומין דשמיני הוא. וא"כ איך ידחה שבת. וא"ת דהא מקרא ילפינן. נילף מינה נמי לחגיגה דכהאי גונא חשיב קבוע לו זמן. אך התירוץ הנכון לזה עפ"י המבואר במשנה כריתות (ז':) שאם לא הי' שבת ראוי לשום קרבן הי' דומה ללילה ולא הי' זמן קרבן כלל ולא הי' לו תשלומין כמו לילה למ"ד לילה מחוסר זמן דאין לו תשלומין. וא"כ אם לא הי' מילה דוחה שבת ולא הי' שבת חזי לשום מילה לא הי' לו תשלומין לשמיני. ונהי דמ"מ הי' נמול אח"כ מקרא דהמול לכם כל זכר כמו אם הי' חולה בשמיני אף דאינו בר תשלומין מ"מ נמול.

מ"מ קרא דביום השמיני ימול הי' בטל אצל תינוק זה כיון דאין תשלומין לשמיני וע"כ שוב דוחה שבת. וא"כ אי מקלקל בחבורה פטור ומי שיוכל לצמצם למול בסוף היום ולמצוץ בערב א"צ לחלל שבת. א"כ למה צותה תורה ביום השמיני אפי' בשבת. דאפי' מי שלא יוכל לצמצם ימתין עד תשיעי ויהי' תשלומין לשמיני כיון דשבת זמן מילה למי שיוכל לצמצם. ודומה לחגיגה שאינו דוחה שבת משום שיש לו תשלומין דשבת זמן קרבנות אחרים. ע"כ חשיב זמן קרבן כ"ש הכא דחשיב זמן מילה משום דחזי למי שיוכל לצמצם ואתי שפיר. ומוכח דמקלקל בחבורה חייב: ה) אך לפי זה יש לעיין מי שיוכל לצמצם יאסור למול בעוד היום גדול רק בסוף היום כדי שלא יצטרך לחלל שבת עוד במציצה. ויותר מזה דמי שלא יוכל לצמצם לא ימול כלל בשמיני שחל בשבת וימול בתשיעי ויהי' תשלומין כנ"ל: ו) אשר ע"כ נראה דנהי דהא דרב פפא מוכח דאי לאו משום סכנה לא הי' שום מצוה במציצה. מ"מ השתא שיש סכנה. שוב המציצה מכלל מצות מילה. ודומה למה שכתבו בתוס' ישנים כתובות (ל"א.) בהא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה. דכיון שאי אפשר בלא הגבהה כשאמרה תורה לא תאכל כאילו אמרה לא תגביה ותאכל. ה"נ כיון שאי אפשר למילה בלא מציצה ואי לאו המציצה הי' אסור למול לסכן התינוק. כשאמרה תורה למול כאילו אמרה מהול ומצוץ. וכן ענין הטפת דם ברית דלא כתוב בתורה ואף שרש"י פירש מקרא דזכרי' גם את בדם בריתך. אין זה עיקר הראי'. שרש"י עצמו פירש במקרא דקאי על דם ברית שבהר סיני. רק משום שבכל מילה יוצא דם ממילא נשמע שהטפה מצוה [כן שמעתי מאדמו"ר זללה"ה מגור] וה"נ בזה כיון שאי אפשר בלא מציצה נשמע שהמציצה מצוה:

ז) וכיון שהוא מכלל המילה ממילא מחויב למצוץ ג"כ בשמיני אלא שאין המציצה מעכבת את המילה. מ"מ גם המציצה בשמיני דוחה שבת כיון שכבר ד חיתוך ופריעה את השבת כמו הקטר אברים ופדרים. ומ"מ דייק ר' שמעון שפיר מדאצטריך רחמנא למשרי מילה בשבת ש"מ מקלקל חייב. דאי אפשר לומר משום מציצה דאת"ל שאין חילול שבת בחתוך ופריעה שוב לא ידחה המציצה בשמיני שבת כיון דאינו מעכב. וכמו קצירת העומר אם כשירה ביום אינו דוחה שבת. ושוב יקשה ימול בסוף היום וימצוץ לערב: ח נחזור לדברי תוס' ישנים הנ"ל אות ו'. ונ"ל להביא ראי' לדבריהם ושגם במצוה אמרינן כן מהא דיבמות (מ"ו.) ור' יהושע באבות נמי טבילה הוה מנ"ל דכתיב ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ופירשו תוס' בשם ר"ת בלא טבילה כדי לקבל הזאה. וקשה הא לדורות אין כאן הזאה [רק זריקה על המזבח] וא"כ טבילה זו למה. הא האבות לא הוצרכו טבילה רק שיוכלו לקבל הזאה אבל לא שבטבילה עצמה נכנסו לברית ומילה שהיתה במצרים בה נגאלו כדאיתא במכילתא נתן להם דם פסח ודם מילה כדי שיגאלו והביאה רשב"א שם]. ומוכרח לומר כיון שנכנסו לברית בהזאה דאי אפשר בלא טבילה שלפני' שוב גם בטבילה עצמה נכנסו לברית. וע"כ גם לדורות שאין צורך הזאה מ"מ צריך טבילה דבטבילה בעצמותה נכנסו לברית אף בלא צורך הזאה. ה"נ כיון דאי אפשר למילה בלא מציצה אף שהמציצה משום סכנה. מ"מ שוב גם המציצה בעצמותה ממצות מילה והכנסה לבריתו של א"א וצריכה להיות בשמיני דוקא: ט) ואין להקשות לפי מה שמדמין להזאה וטבילה א"כ כמו שטבילה מעכב בגירות. כמו כן המציצה יעכב במילה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב. אימא משום מציצה. ואף שלא דחתה מילה שבת מציצה גופא דחיא כיון שמעכבת: י) ונ"ל דלעולם מציצה לא מעכבת אף דטבילה מעכב בגירות.

שאני התם דאף בטהרת מי חטאת אם הזה ולא טבל בתחילה ההזאה פסולה. ע"כ גם לענין גירות לדורות אמרינן כיון דבמתן תורה לא הי' אפשר להזאה אף בדיעבד בלא טבילה תחילה. ע"כ גם הטבילה מכלל הגירות אף בלא הכשר הזאה גם לעכב. שהרי הא דלא הי' אפשר להזאה בלא טבילה במ"ת הי' גם דיעבד לעכב כמו במי חטאת. אבל האי דאי אפשר למילה בלא מציצה משום סכנה. הוא רק לכתחילה שאסור למול אם לא ימצוץ אח"כ. אבל בדיעבד אם מל ולא מצץ אף שהכניס התינוק לסכנה ועשה עבירה. מ"מ בשביל זה לא נתבטלה המצוה. דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אם מלו בדיעבד עשה מצוה. רק דחשיב מילה שלא בזמנו כמ"ש רש"י (יבמות ס"ד:) בד"ה איסורא וסכנתא. והיינו משום דחיוב מילה בזמנו בטל מזה התינוק. אבל חיוב מילה עצמה לא בטלה שהרי לכשיגדל ימולו אותו. אך דלכשיגדיל יהי' מילה שלאו בזמנו ולא נשאר חיוב בזמנו ע"כ חשיב מילה שלא בזמנה. ומ"מ מילה הוא אף שעכשיו הכניס התינוק לסכנה. וה"נ אם מל ולא מצץ אף דאיסורא עבד המילה כשירה. ואפשר למילה בלא מציצה בדיעבד. ע"כ גם משום מצות מילה אינו מעכב בדיעבד אם לא מצץ. רק לכתחילה כיון שאסור לכתחילה למול אם לא ימצוץ אח"כ שוב המציצה מכלל מצות מילה לכתחילה: יא) עוד יש לעיין על מה שכתבתי באות ח' הטעם דע"כ אין מוהלין סמוך לחשיכה כדי שימצוץ בלילה ולא יחלל שבת עוד במציצה ולכאורה קשה דכיון דלטבילה דהזאה מדמינן לה והרי טבילה כשירה בלילה שאינו זמן הזאה. אך הא לא קשיא דאף את"ל שהוא כן. מ"מ דוחה המציצה ביום השבת משום חביבה מצוה בשעתה כמו הקטר חלבים ואברים שכשרים כל הלילה ודוחין שבת הואיל וכבר דחתה שחיטה את השבת. ה"נ הואיל וכבר דחתה מילה את השבת: יב) ובזה מיושב עוד קושיא הנ"ל באות ט' אימא שהמציצה מעכבת במילה כמו שמעכב הזאה בגירות.

וא"כ אכתי קשה מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב אימא משום מציצה ומציצה גופה דחיא שבת הואיל ומעכבת [ותרצתי שאינה מעכבת] אך לפמ"ש מיושב אף את"ל שמעכבת. דמ"מ יכול לעשותו בלילה כמו שהטבילה כשירה בלילה שאינו זמן הזאה. מה אמרת מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה כיון שכבר דחתה מילה [ופריעה] את השבת הא אי מקלקל בחבורה פטור לא דחי מילה ופריעה את השבת: יג עוד י"ל באופן אחר דלעולם אין המציצה מחויבת כלל רק משום סכנה ומה שהמציצה דוחה שבת ולא אמרינן שימול סוף היום משום דהטפת דם ברית מצוה אף שכבר יצא דם בחיתוך ופריעה מ"מ כשמוצץ עוד דם הכל נקרא הטפת דם ברית ומצוה היא. דומה למ"ש מהר"ל בס' גבורות ה' פרק מ"ח ד"ה שמש צריך סיבה וזה לשונו ומהא דאמר ריב"ל השמש שאכל כזית בהסיבה יצא יש לי ללמוד מדקאמר בדיעבד יצא שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחילה צריך הסיבה דאע"ג דיוצא בכזית אחד אם אכל הרבה הכל מצוה אחת עיי"ש. וה"נ כל מה שמטיף הכל מצוה אחת. והכל דוחה שבת כיון שלא פירש שתיכף לאחר החיתוך והפריעה הוא מוצץ. דומה לכל זמן שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין כיון שציצין אלו ג"כ מהערלה. ה"נ כיון שדם שמוצץ ג"כ הטפת דם ברית. ע"כ אף שאינו מעכב דוחה שבת וא"צ למול סוף היום. ומה שמוכיח הגמ' מדמחללינן שבתא עלה ש"מ סכנתא הוא. היינו מדמותר לאחר ג"כ למצוץ והוא חילול בפ"ע. ובודאי אדם אחר אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין שהוא לא עסק במילה. ודוקא זה שמל חוזר על ציצין שאין מעכבין שהכל חילול אחד. משא"כ אם אחר יעשה הוא חילול בפ"ע וכיון שאין חיוב כלל. למה יחלל שבת בחנם. אבל השתא שסכנה הוא מותר גם אחר למצוץ. דמציצה בעצמותו דוחה ואינו מחויב למול סוף היום כיון שבידו למצוץ בעצמו ומותר כיון שלא פירש והכל חילול אחד.

ושוב לאחר שמל מותר גם לאחר למצוץ משום סכנה: יד) ואף שכתב בשאגת ארי' שאסור להיות זה מוהל וזה פורע רק המל לא יפרוש ויפרע ויהי' הכל חילול אחד. משא"כ אם יפרע אחר. אין המנהג כדבריו. ומשום שכל מה שדוחה שבת אין חילוק אם עושהו בפעם אחת או בשני פעמים. וכן מוכח ברשב"א פרק ר"א דמילה בהא דמביא איזמל דרך רה"ר ולא נביא תינוק אצל איזמל דחי נושא את עצמו. משום דמילה עצמה דוחה שבת ומילה אריכתא הוא. הנה דאין נ"מ אם דוחה שבת פעם אחת במילה לבד או ידחה גם בהבאה ג"כ כיון דלר"א גם מכשירין חשיב כמילה הוי מילה אריכתא. ואין חילוק בין חילול אחד בין שני חילולין כיון שהכל במילה שדוחה: טו) וכן בפסחים (ע"ט.) מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ולא יאכל בטומאת הגוף בכרת. אבל אם לא הי' טומאת הגוף חמור לא הי' נ"מ בין אכילה בטומאה לבד לאכילה בטומאה ועוד ביאת מקדש בטומאה כיון שהכל בפסח שדוחה טומאה. ה"נ במל ופורע אין חילוק בין בחילול אחד בין בשני חילולין כיון שהכל במילה שדוחה. וכ"ש הוא דאף אם מל ופורע בבת אחת הכל בדיחוי רק שיהי' בחילול אחד. והוא קל וחומר מהתם דהבאה אפשר בהיתר: טז וה"נ במציצה שדוחה ג"כ משום סכנה. וכיון שאף אם יעשה בבת אחת עם המילה הוא בדיחוי ועכשיו ג"כ נדחה משום סכנה. אין חילוק בין בבת אחת לבזה אחר זה. אבל אם לא הי' סכנה ולא הי' דוחה בעצמותו רק משום שהוא חילול אחד עם חיתוך ופריעה אסור בחילול בפני עצמו יז וע"כ ניחא נמי הוכחת הגמ' מקלקל בחבורה חייב מדאצטריך למשרי מילה. דאי מקלקל פטור יהי' מחויב למול סוף היום שלא יחלל שבת. דהשתא אין לומר שהוא חילול אחד עם מילה ופריעה. דאי מקלקל פטור אין המילה ופריעה חילול כלל. או יש ליישב בפשיטות דראיית הגמ' מפורש לאחר הפריעה דמ"מ חוזר ומוצץ:

יח) והנה בספרי הקבלה יש כוונת מילה גם במציצה בלקוטי תורה בטעמי המצות סוף פ' לך לך. ובספר הקנה שעל טעמי המצות. ועוד יותר שבתיקוני זוהר תקון ל"ז כתב וחרבא דקב"ה יתברך ויתעלה פפיות לקבל מילה ופריעה ומציצה. ובשערי אורה שער ה' בג' פעמים אמילם שבמזמור מן המיצר לפי שברית מילה כשאדם כורת הערלה כו' שנעשית המילה בג' דרכים כריתת הערלה והיא מילה. השני' פריעה. השלישית מציצה עכ"ל. אך כל לשונות אלו נוכל לפרש גם לפי פי' הב' דלעולם אין חיוב במציצה מחמת מצות מילה. אך יען שצריך למצוץ משום סכנה. ממילא נעשית מצות מילה. והיא בכלל הטפת דם ברית אך לשון ספר הקנה וע"כ מילה ופריעה שווין הן אלא שמציצה צריך ואינו מעכב. זה יורה כפירוש ראשון שגם המציצה מחויבת. והטעם טוב כמו שפרשתי עפ"י דברי תוס' ישנים פרק אלו נערות. ובאמת סוגית הגמ' מתפרש היטב יותר לפי פי' הראשון: יט) והנה בזמנינו זה קמו מתחכמים נגד המציצה ואומרים כי בזמנינו נשתנו הטבעים ועושין בלא מציצה בפה רק ע"י כלי זכוכית וספוג. ואף שפשוט שלא יוציא הדם ממקומות הרחוקים אומרים שלא יזיק כלל בזמה"ז: כ) והנה לפי טעם הראשון הנ"ל דהוי כאילו כתיב מהול ופרע ומצוץ ואחר שבעת מתן תורה לא הי' אפשר בלא מציצה בפה והוי כאילו כתיב מהול ופרע ומצוץ בפה. א"כ אף אם נודה לדבריהם שבזמה"ז אין סכנה. מ"מ מצות מילה לא נשתנה. וכמו לענין אזוב שיש לו שם לוי שהדבר תלוי איך הי' שמו בשעת מ"ת אף שאח"כ בא לו שם לוי לא איכפת לן. דמ"מ כוונת התורה הי' על אזוב זה. ה"נ כיון שכונת התורה הי' במצות מילה גם למצוץ בפה שיוציא הדם ממקומות רחוקים: כא) ולא דמי לרחיצת התינוק שמצינו בגמ' קודם מילה ואחר מילה ובזמן הזה אין רוחצין. ונאמר ג"כ שכוונת התורה הי' לרחוץ. לא דמי דרחיצה אינו מענין מילה כלל.