שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 115

דאי אמרינן טעמא דב"ה דאמרי א"צ להטיף משום שאין ערלה כבושה אבל אם הי' ערלה כבושה ודאי דמחויב למול שאין חילוק בין ערלה כבושה לשאר ערלה. ממילא דלדידן דחיישי' לערלה כבושה צריכין לקלוף. וע"כ לדחוק לשון הגמ' הטפת דם ברית פי' לקלוף. אך לאחר שנתחדש לנו הסברא דרב אפי' ביש ערלה כבושה פוטר. דערלה כבושה קיל משאר ערלה. אין לנו הכרח להוציא לשון הגמ' מפשטי' וגם לדידן א"צ רק הטפה לבד. ע"כ לפני כמה שנים שאז הי' ס"ל דרב משום דלא חייש לערלה כבושה פטר וכמ"ש בתחילת התשובה, ממילא לר' שמעון בן אלעזר הי' מצריך לקלוף ואמר בשעת הדחק משום שנתמעט חכמת האומנין לסמוך אדרב. וכן משמע מלשונו שדינים אלו תלוים זב"ז שכתב במאמר אחד: כה) וכיון שזכינו שדינים אלו תלוים זה בזה וכיון דמבואר ברבינו האי גאון שנפסק לשונו בכל הפוסקים ובש"ע דאם רואין ערלה כבושה רואין ונזהרין איך מלין אותו וכן מפורש להדיא בריא"ז ז"ל ורואין ונזהרין איך מלין אותו אם נראה לו ערלה. ומוכרח לומר משום שבזה צריך לקלוף ע"כ צריך אומנות יתירה [דאם לא הי' צריך רק הטפה קיל טפי ביש ערלה כבושה שא"צ לנגוע בעטרה עצמה] וכיון דביש ערלה כבושה צריך לקלוף ממילא מוכח דגם לרב חייב במילה דאי גם בזה לרב פטור דלאו שמי' ערלה ממילא לר' שמעון בן אלעזר לא הי' חייב אלא בהטפה כנ"ל דהני דינים תלוים זב"ז. דאי דוקא בלא נראה ערלה כבושה הוא דא"צ אלא הטפה משום דמה יקלוף. א"כ גם בתחילה שהי' סבור לרב ביש ערלה כבושה חייב מ"מ לר' שמעון בן אלעזר לא יצטרך אלא הטפה משום דמה יקלוף ולמה הי' צריך במעשה שהובא לפניו לסמוך אדרב. ועוד שהרי כתב הר"ש שלמילה איתרבי ולא לפריעה. ולדבריך גם לפריעה איתרבי בניכר ערלה כבושה.

וכל הטעם משום דמה יקלוף ול"ל טעם דלמילה איתרבי אלא ודאי בניכר ערלה כבושה אין מחלוקת כלל. רק באינו ניכר ובזה אמרינן למילה איתרבי ולא לפריעה: כו' ומה שלא ביארו הפוסקים שבניכר ערלה כבושה מברכין ומחללין שבת. הוא מפני שפשוט בעיניהם דזה לא מקרי נולד מהול. ור"ה גאון מפני שעוסק בענין הבדיקה מסיים ואין מברכין אא"כ ניכר. אבל הפוסקים שכתבו דין ברכה וחילול לא כתבו דין הבדיקה. והנה הרא"ש והטור בסי' רס"ג כתבו דנראה ערלה כבושה מברכין והעתיקו לשון ר"ה גאון ואין פוצה פה ומצפצף ורציתי לדחות דס"ל כדעת ר' יונה בספק של תורה מברכין והוא ספק שמא כשמואל. והנה הרא"ש ריש פרק כיסוי הדם פוסק דלא כוותי' והעתיק הטור דבריו בסי' כ"ח במסקנא. משמע דהכי ס"ל לטור ג"כ וכן ר"ה ורי"ף ורמב"ם. אך אפי' לר' יונה לא אמרינן הכי בספיקא דפלוגתא. וכן מחלק התה"ד בענין ספק דרוסה דאסור למכור לנכרי שמא ימכרנו לישראל וכתב בתה"ד דמ"מ בספק דפלוגתא סומכין על הפוסקים דאין איסור. וה"נ לענין ברכה סמכינן כיון דלרב אסור לברך משום לא תשא. ועי' בש"ך יור"ד סי' נ"ז ס"ק נ"א וסברא חדא הוא וק"ל: כז) מה שהקשית כיון שצריך הטפת דם לבד איך שוי' אדא בר אהבה כרות שפכה הלא יכול להטיף בראש העטרה. הנה מעשה בא לפני בגר שנתגייר בפרייסין וחששתי מפני הב"ד ואמרתי להטיף ממנו דם ברית ולהטבילו שנית והסכמנו להטיף במקום חיבור העטרה עם הגיד כי שם יוצא תמיד דם בשעת מילה כשכורתין הערלה ובגוף העטרה רוב פעמים אינו יוצא דם כלל בשעת מילה והטפת דם ברית צריך במקום שדרך הדם לצאת בשעת מילה: ע"כ נלע"ד להלכה בנולד מהול ואין ערלה כבושה להטיף לבד במקום חיבור החוט ובניכר ערלה כבושה לקלוף גם בשבת. ושאלתי למוהלים ואמרו כי אינם יודעים כלל מענין ערלה כבושה כי לא נזדמן להם:

בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן שלה ב"ה יום ב' מסעי תרמ"ג לפ"ק. החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול צנמ"ס קנקן חדש מלא ישן יר"א מו"ה יואב יהושע נ"י. יקרת מכתבו הגיעני ויען הייתי מוטרד אז הנחתי מכתבו למשמרת ובליל ה' ובליל ו' עיינתי בדבר וגם אח"כ הייתי טרוד מלהשיבו ועתה לקחתי מעט פנאי. בדבר האיש אשר נמצא מיעוט היקף העטרה מכוסה והמוהל שמהלו הוא איש ריק ובליעל א הנה לולא דברי החב"ש לא הי' שום חשש. כי לדעת קצת פוסקים אף בקטן בעת מילתו אם פירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין. ובגדול שיש חשש סכנה בדבר לכ"ע אינו חוזר. והנה בדברי החכם ספרדי מפורש שבשר החופה רוב גובהה של עטרה היינו רוב גובה ראש הגיד והיינו רוב בשר לא רוב גובה החוט. והביאוהו כל האחרונים הב"י וד"מ וב"ח וש"ך. אלא שהתב"ש מספק עלינו שנסמוך על דברי רש"י עטרה הוא שפה גבוה ממילא רוב גובה עטרה הוא רוב גובה החוט מה שמחוט עד החריץ: ב) אולם אין פירושו סובל אלא בעור הפריעה שהוא דק מאוד ודבק בבשר שבין חוט לחריץ. אבל בעור החיתוך א"א. ואם כשיטתו לא ימצא בעור החיתוך ציצין שאין מעכבין. כי אם מעט עור עולה אפי' במקום אחד למעלה על החוט יעכב המילה. וא"א לפרש כפי' התב"ש אלא באחד משני אופנים. או שנאמר שבאמת המשנה דאלו הן ציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה דמשמע בחופה מיעוט אינו מעכב קאי על עור הפריעה לבד. ובעור החיתוך אם נשתייר כל שהוא לעולם מעכב. או שנאמר דבעור החיתוך אינו מעכב אלא ברוב גובה הבשר רק בעור הפריעה מעכב ברוב גובה החוט לבד: ג) והנה הפי' הב' א"א לאומרו דלמה יהי' חמור עור הפריעה מעור החיתוך. ועור החיתוך כתוב להדיא בתורה. ופריעה אינו רק הלמ"מ ואינו מלפני הדיבור רק בשעת מ"ת דאז נכתב דין רוב בנזיר ובסנהדרין.

ואיך יעכב בזה מיעוט גובה בשר מה שאינו מעכב במילה עצמה שהי' קודם מ"ת שעדיין לא נאמר דין רוב. ועוד דא"כ לא נאמר כלל בש"ס בעור החיתוך מה מעכב ולמה. והאופן הראשון אף שלכאורה משמע כן מתוס' שתמהו ל"ל דתני מל ולא פרע כאילו לא מל כיון דכבר תנא בשר החופה את רוב העטרה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ"ד. ותימה על תמיהתם דברישא בציצין שנשארו מעור החיתוך וזה הי' גם קודם מ"ת שעדיין לא נצטוו על הפריעה שהרי דרשו ביבמות פ' הערל מהמול ימול לציצין. ומ"מ עור הפריעה לא הי' נחשב אז ערלה וחידש המשנה דעכשיו לאחר מ"ח גם עור הפריעה צריך להסיר. אך לפי' החב"ש ולפמ"ש ניחא דע"כ המשנה דאלו הן ציצין המעכבין בעור הפריעה מיירי מדתני אלו הן ציצין המעכבין החופה רוב עטרה ובעור החיתוך לא משכחת כלל ציצין שאין מעכבין. אלא לפי"ז לשון התוס' אינו מיושב. וע"כ לפרש דברי התוס' כמו שפירש בעל שאילת שלום על השאלתות והובא בשו"ת נפש חי': ד) והנה ברש"י (קל"ג:) מפורש דציצין שאין מעכבין בחיתוך קאי שכתב בין שמעכבין בין שאין מעכבין חוזר "וחותך" ואם בעור הפריעה הול"ל חוזר ופורע או חוזר וקורע וליתא להא דהתב"ש. והדקדוק שדיקדק מדפרש"י לשון עטרה על החוט אינו דקדוק דכמה פעמים שלשון אחד פעם ע"ז פעם ע"ז וכמ"ש התוס' בלשון המפנה חפצים דפעמים לשון פנוי על הבית פעמים על החפץ ועוד דבשר שלמעלה נהי דלא אקרי עטרה גובהה של עטרה אקרי וכה"ג פרק ב' דשבת קרשי המשכן אקרי משכן גופה לא אקרי. ובערוך ערך אטר דעטרה קאי על הבשר שלמעלה. ואין להעמיד יסוד על הלשון במקום שהענין מוכיח להיפוך: ה) ואף לדעת התב"ש. מ"מ בנידון דידן י"ל רוב מצויין אצל מילה מומחין הן כמו בניקור ובתכלת. כמ"ש כ"ת. וכן כתב בחת"ס ואף שהוא ריק ובליעל כ"ז שאינו מומר לאותו דבר לא יצא מחזקתו.

דלא קי"ל כרמב"ם דבכל פסול בעבירה צריך שיהי' ידוע שהוא מומחה. אלא שמומר לנבלות דוקא: ו' ומה שחשש רו"מ מחמת שאומרים שזה בא מחמת שאין קורעין כל עור הפריעה רק שמסירים אותו למטה וממילא חוזר ומכסה וכל שעתיד לבא ממילא כאילו כבר נעשה כמ"ש החת"ס בענין דיו לס"ת דאף שיהי' שחור בשעת כתיבה כל שסופו להאדים פסול כאילו כבר הי' אדום ומביא ראי' מסופו לטרוף. ובאמת שזה אינו ראי' דהתם משום שעכשיו אינה חי' שסופו למות. ומה לי שכבר יש סימני טריפות או שעתיד לבוא. סוף סוף אינה חי'. אולי סברתו דמ"מ לא חשיב מחתכו סימנים ושוב דומה למסוכנת דכשר. אבל גם הא לא תברא דריעותא שיש בה שמחמתה סופו לטרוף זה חיתוך סימנים דידה ודו"ק. מיהו יש ללמוד מהדס שהאדימו ענביו דפסול משום סופם להשחיר כמו שפרש"י פרק לולב הגזול. אך מ"מ נראה דלא דמי לנ"ד: ז' והנה בש"ס ברכות (כ"ה:) בצואה כל שהו דמבטלה ברוק עבה. איתא בירושלמי דזה אינו מועיל אלא לקרות ק"ש מיד אבל לא על אח"ז שאם ישהה יהי' נמוח ונבלע ואסור. וכן קי"ל בש"ע. וקשה גם בתחילה יהי' אסור דסופו להתגלות. וע"כ דהאי סברא לא מהני אלא במקום שצריך עכשיו להכשר דידה כמו בהמה דצריך עכשיו לחיות דידה כדכתיב זאת החי' והדס דצריך שיהי' הדר. אבל התם א"צ להכשיר הצואה רק שהצואה יהי' מכוסה ומסולק מכאן ועכשיו היא מסולקת ומשום שאח"כ תהי' בכאן יאסר עכשיו. אינו בדין. וה"נ עכשיו אין כאן ערלה ומשום אח"כ תהי' ערלה אין לאסור עכשיו. וא"ת דמ"מ צריך להכשר האדם שיהי' מהול. גם שם צריך להכשר המקום שיהי' נקי מצואה. וכשם שחשיב נקי אף שסופו להיות צואה. ה"נ חשיב נקי מערלה ואינו נידון על שם סופו: ח) ועוד דהתינח אם הי' הדין משוך פסול מה"ת וכיון שסופו לפסול גם עכשיו פסול. אבל כיון דקי"ל משוך מדאורייתא כשר.

א"כ גם אח"כ יהי' חשיב מהול ואין כאן סופו להיות ערל: ט) ואין להקשות מהא דכתב הרא"ה בדם שעל סכין דאם יכסנו על הסכין לא מהני דסופו לינטל מכאן. ומכח זה פסק התב"ש דאם כיסה במקום שסופו לינטל משם לא מהני אף דכסהו וחזר ונתגלה א"צ לחזור ולכסות ויהי' כשר גם אח"כ. לק"מ דבדם מה שא"צ לחזור ולכסות משום שאין החיוב רק פעם אחת. אבל אין מצוותו עליו אח"כ בשעה שנתגלה. ע"כ שפיר אמרינן כיון שסופו ליגלות גם עכשיו כמגולה ולא קיים המצוה. אבל במילה דמשוך כשר ואוכל בתרומה וקדשים מדאורייתא וחשיב גם אח"כ מהול. ועיין בשו"ת מהר"ח א"ז סי' י"א דמצוות מילה בכל שעה ושעה ולא בשעת מילה לבד. ומדמשוך כשר ע"כ דגם אח"כ חשיב מהול וכאילו מגולה העטרה ע"כ לא שייך לפסול בשעת מילה משום סופו דגם סופו להיות מהול: י) ראי' ראשונה מצואה כ"ש יש לדחות דשאני התם דכתיב והי' "מחניך" קדוש ואין סופו של "מחניך" שלא להיות קדוש. כיון דכ"ז שקורא ק"ש מכוסה ואח"כ כשלא יקרא לא יהי' "מחניך". מ"מ סוף דבר לדינא נראה דא"צ למול שנית. אך יען שהוא איסור חמור ואיסור עולם לא רציתי לסמוך עלי לבדי ואם יסכים עוד רב מפורסם בהוראה וגם כבודו אשר אליו ההוראה מסורה מטינא שיבא מכשורא ותל"מ וד' יתן לו חיים ושלום ופרנסה וכ"ט: יא) שו"ר דמ"ש באות ח' כיון דמשוך כשר אין סופו להיות ערל תלוי במחלוקת הב"ח והש"ך סי' קי"א ס"ק י"ז. דדעת הב"ח בב' קדירות בלח בלח לא אמרי' סופו להתערב כמעורב דאפי' יתערב לא יועיל דחנ"נ. והש"ך חולק דכיון דכמעורב לא נעשה נבילה כלל. אך הב"ח סובר דלא שרינן משום סופו רק אם אפי' לא נחשבהו עכשיו כמעורב יהי' מותר בעת שיתערב. אבל כיון דחנ"נ ואף אח"כ יהי' אסור אי אפשר להתיר משום סופו.

וה"נ להיפוך אי אפשר לפסול המילה משום סופו כיון שאם לא נפסול עכשיו גם בסופו יהי' כשר. אך לדעת הש"ך גם בנ"ד יפסול משום סופו. ועיין בר"ן ע"ז (ע"ג ע"א) בחילוק בין צרצור קטן לחביות דנפיש עמודי' דבחביות סופו להתערב כמעורב ולא אמרי' ראשון ראשון בטל. ה"נ לא אמרינן ראשון ראשון נעשה נבילה ודו"ק: יב) שו"ר בפירוש הרת"ש פ"ו דמקוואות משנה ח' וז"ל וכשיסיר ידיו נמצאו שני המקוואות מחוברים כשפה"נ רגע א' וכשירדו המים למטה נמצאו מושקין כשערה ודיו. ולכאורה גם בתחילה הי' עומד להתבטל החיבור שפה"נ ויחשב כאילו לא הי' גם מתחילה רק כשערה. ולא הוי חיבור. אלא ודאי כיון דבסוף סגי בכשערה. א"כ אין עומד החיבור להתבטל וחשיב חיבור גמור בתחילה. ה"נ כיון דמשוך חשיב כמהול הא אין המילה עומד להתבטל וחשיב מהול בתחילה. ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן שלו ב"ה יום ה' דברים מנחם אב תרמ"ט. שלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם צמ"ס ירא ושלם כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. יקרת מכתבו הגיעני. ראיתי רו"מ מתנצל על אשר כותב שנית ומשיב על דברי. א"צ בזה שום התנצלות: א) מ"ש כ"ת שגם הט"ז באהע"ז סובר כהתב"ש. לא כן אנכי עמדי. כי אף שחולק על החכם ספרדי דעטרה היינו החוט. מ"מ בזה ודאי מודה דאינו פוסל רק גובה הבשר כמ"ש בתשובתי הקודמת. דנהי דלא נקרא עטרה גובהה של עטרה אקרי. ובאמת לענין הלכה אין נ"מ ביניהם לפי מה שהעלה החכם ספרדי הנ"ל למעשה. ובאמת לדעת החכם ספרדי הי' מקום לומר דרוב היקף החוט לבד אינו פוסל ורוב גובהה אינו פוסל אלא בכל המקיף ורוב היקף בכל גובהה אך לפרש"י עטרה חוט א"כ אם רוב חוט הי' מכוסה היינו בשר החופה רוב עטרה. וע"כ רוב גובהה פוסל אפי' במקום אחד.

אבל שיהי' פוסל ברוב חוט במקום אחד לא עלה על דעת שום חכם לבד התב"ש שהוא יחיד בדבר זה כנ"ל: ב' אשר תמה למה אני צריך לדחות התב"ש הלא ברוב לבד די. היינו משום הריעותא שנולד ואומרים שבא מחמת שלא קרע וכ"כ כ"ת בעצמו בסוף מכתבו: ג) סברתו בגרדומין לא נתחוורה בעיני. כי לא נתבאר בגמ' שיעור הגרדומין. ובציצית יש שיעור כדי עניבה ואנן קי"ל דבעי' שני חוטין שלמין ג"כ. ואיך נתיר אנחנו בשליש ורביע. אך לא דתתוה ג"כ דאפשר בדרבנן הקילו: ד) מה שכתבתי לחלק דכל העומד להתקלקל לא יוכל עכשיו לפעול פעולתו. אבל מה שיהיה אחר זמן נחשוב כאילו הי' עתה וניזוק ויאסור לא שמענו. וע"ז השיב רו"מ מסכך העומד ליבש ותפירה העומד לפסוק מה אלו קושיות הסכך מתיר וכשעומד ליבש כאילו אינו ודינו כאויר. וכן התפירות שעומדין ליפסוק כאילו אינם: ה) ומה שהקשה מפגום שסופו להשביח. הנה נותן טעם לפגם ילפינן מנבילה שאינו ראוי לגר ונבילה כשהי' חי' ואינה ראוי' לאוכלה בלא בישול מטמא טומאת נבילות. אף דקי"ל טומאה חמורה עד לגר. רק שהאוכלה כך פטור דהוי שלא כדרך אכילתו. ומ"מ אסור מדרבנן. וה"נ פגום שסופו להשביח ולאו משום כל העומד אתינן עלה ובראוי להשביח לבד סגי. והש"ך בסק"ז מדמי לה למחוסר תבלין או מלח כמו בס"ק י"ב: ו) הסברא הב' שכתבתי דהכא לא שייך סופו להיות ערל דאדרבא אף אח"כ כשימשוך יחשוב מהול וכתב כבודו לדחות דצריך לעשות לכתחילה שיהי' נשאר כן לעולם כמו בנר חנוכה. התם הטעם דכיון שתקנו חכמים שיעור וכשעומד לכבות הוי כאילו לא נתן שמן כשיעור. ומ"מ בעיקר הדין אפשר לומר כן דלא חשוב מילה בתחילה רק אם עומד לישאר מהול לעולם אך מח"ס אין ראי'. ולדינא אני בדעתי כמ"ש בתחילה:

ז)מה שרצה לתרץ הקושיא דהאיך שוחטין המעוברת הא הוי כשוחט אותו וא"ב למ"ד עובר לאו ירך אמו. ותירץ כ"ת דטעם דמ"ד לאו ירך אמו משום סופו להולד. משא"כ כשנשחט אגלי מלתא דאין סופו להולד אשתמיטתי' מחת"ס דברי הר"ש פ"ב דפרה מ"א והרא"ש שם דפרה מעוברת פסולה דהוי כשוחט שני פרות: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שלז א) דבר התינוק אשר חוט המקיף את העטרה מכוסה ברוב הקיפה. וקרום המכסהו דבוק בו. אם צריך למולו שנית. הנה פשוט ברש"י ופוסקים שרוב הקיפה מעכב שרש"י כתב אהא דרוב גובהו של עטרה ז"ל לא תימא הא דתני רוב עטרה רוב הקיפה אלא אפי' רוב גובהו במקום אחד. מבואר דרוב הקיפה פשיטא דמעכב. וכ"כ הב"י בשם חכם ספרדי אף לפי שיטתו דכל הבשר נקרא עטרה. מ"מ רוב היקף החוט לבד מעכב. כ"ש להט"ז אהע"ז החולק עליו דרק החוט נקרא עטרה דרוב היקף מעכב. ולדעת התב"ש דרוב גובהו היינו רוב גובה החוט. בנ"ד הוי רוב גובהו וגם רוב הקיפו. והנה הרה"ג מזדונסקעוואליע כתב דדברי תב"ש אלו אינם הלכה. צדקו דבריו. וכן פסקתי כמה פעמים דלא כתב"ש בזה. בשו שהביא הרה"ג הנ"ל דברי ר"י הגוזר ור"ג הגוזר שהי' עוד באלף החמישי שכתבו להדיא דרוב גובהו היינו מן החוט עד פי האמה. והנה מצא הדבר מפורש. יישר כחו: ב) אך מ"ש עוד שרוב פוסקים. רוב היקף אינו מעכב רק רוב גובהו. וכתב שכ"כ ר' יעקב הגוזר לא כן עמדי. האמנם כי ר"י הגוזר (עמוד מ"ו) כתב וז"ל ולא תימא האי עד ראש גובהה של עטרה דקתני במתני' זה רוב הקיפה אלא ברוב גובהה במקום אחד ממקום הנזר עד פי האמה באורך הנזר עכ"ל. ומדקאמר ולא תימא כו' זה רוב הקיפה ולא כתב אלא אפי' ברוב גובהה משמע לי' להרב מוואהליע דס"ל רוב הקיפה אינו מעכב. אך לא נוכל להעמיד יסוד על לשון שנלקה ביתר כי היכן תני במתני' ראש גובהה.

ותיבות "עד ראש גובהה" יתירה. וגם חסר בדבריו תיבת רוב שנשנה במשנה ונלקה הלשון בחסר וביתיר. ואולי נחסר גם תיבת אפי' ואף אם נאמר שחסר מתחילה תיבת אפי'. לפי מה שיתבאר לפנינו (אות ו') אין ראי' מזה: ג) ובדברי ר"ג הגוזר (עמוד קי"ח) מפורש שגם רוב הקיפה מעכב וז"ל ואם עשה הפריעה ונתגלה ראש הגיד ברובו בין באורך בין בהקיפו מילתו כשרה. וא"א לפרש האי בין בין שכל אחד מהם כשר. דלכ"ע רוב גובהה לחוד מעכב. שבגמ' לא נזכר רק גובהה וכמו שפרש"י רוב גובהה במקום אחד. וכן בדברי ר"י הגוזר כנ"ל לשונו. וע"כ האי בין בין. שצריך שניהם. הנה דרוב הקיפו ג"כ מעכב: ד) וא"ל דס"ל לר"ג הגוזר דעור הפריעה אין מעכב בו ציצין ע"כ אם יש רוב אחד די. דליתא דלקמן כתב פירוש אחר כי הציצין באים מעור הפריעה יע"ש. הנה מפורש בין רוב הקיפו בין רוב גובהו מעכב ולא מצינו שום פוסק שיאמר רוב היקף אינו מעכב. והאומרים שמעכב הם רש"י ור"ג הגוזר וחכם ספרדי וכל האחרונים בלי חולק. ומ"ש שהדרישה כתב על דברי חכם ספרדי ומסיק לחומרא. הנה שהוא ספק. אף אם יהי' זה כוונתו. הספק הוא אם החוט לבד נקרא עטרה או גם הבשר נקרא עטרה. ומסיק לחומרא שגם הבשר נקרא עטרה. אבל שיהי' רוב הקיפו מעכב אין שום ספק ואם רוב הקיפו מעכב אף שהבשר נקרא גם כן עטרה כ"ש שמעכב. אם נאמר שרק החוט נקרא עטרה]: ה) אך מה שיש להתיר בנ"ד מחמת שנימול פעם אחת כהוגן. ועפ"י דברי כנסת יחזקאל סי' י' שפירש סוגית הש"ס גבי צוה"ג דלא נטרף אלא בניטל רוב מנין ורוב בנין. אבל אם נשתייר א' מהם כשר דכיון שהי' כשר מתחילה לא נפיק מכשרותו אלא ברוב שניהם. ומינה דייק הכנסת יחזקאל ענין מינוי חזן דכשרוצים לעשות דבר חדש צריך רוב שניהם דווקא יע"ש.