שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 114

והטעם בזה ברור כמ"ש הר"ן סנהדרין בטעם שעת הגזירה שבשעה שמתאמצין לבטל דבר מה"ת יהרגו אלפים ואות אחת מהתורה לא יתבטל. ה"נ בזה שאם באת לחוש הא יתבטל מצות מילה לגמרי. וה"נ בזה אם באת לחוש אפי' נתרפאו מאן מפיס וכנ"ל: ה) מ"מ י"ל התינח אם נתרפאו שניהם אבל נתרפא רק אחד ואחד מת או אפי' נפל מן הגג דזה עצמו לא שכיח שימות אף אחד מחמת מילה או יפול מן הגג ולא יתבטל בזה מצות מילה בכללה שוב חיישינן. ומ"מ י"ל להיפוך כיון דהא דהוחזק לרפואה לאו מילתא הוא ממילא אין חילוק בין נתרפא א' לנתרפאו שניהם. וכשם שמלין בנתרפאו שניהם כך מלין בנתרפא אחד ובדקדוק אמרו מחמת מילה אבל נסתכן ואחד מת לא: ויחוג חג המצות בכשרות ודיצות כנפשו ונפש דו"ש וש"ת: הק' אברהם סימן שלד ב"ה יום ג' תזריע תרמ"ג. שוכ"ט לכבוד מו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. א) דברי תשובתך הגיעני וראיתי שירדת בקעות ועלית הרים בפלפול עצום בענין נולד מהול ונראה ערלה כבושה. ומסקנת דבריך שאין מברכין, ואין מחללין שבת. וגם שאין קולפין הערלה כבושה רק להטיף דם ברית בעלמא ואחר העיון היטב נלע"ד לקיים דברי הב"ח והש"ך שמחללין שבת. וכ"ש שמברכין. אך טרם בואי לענין הלכה ראיתי לפלפל בדברי הפוסקים ואח"כ נבוא לענין הלכה לברר הדין:

ב) בש"ס שבת (קל"ד:) ת"ר ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת וכו' ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אין צריך אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול וכו' ובתוס' ד"ה ולא ספק נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא דהיכי תיסק אדעתא לחלל את השבת וכו' בידים מספק. אלא נראה לר"י דעיקר האי קרא לאנדרוגינוס שאינו דוחה שבת ונולד כשהוא מהול. והקשה מהרש"א דנולד כשהוא מהול נמי ספק ערלה כבושה היא ופשיטא דלא מחללין. ותירץ דממעט נולד מהול שא"צ למולו אף בחול משום דמשונין הן ערלתן וא"צ למולו לב"ה ולב"ש נמי אינו אלא מדרבנן. וקשה לי דא"כ לר' שמעון בן אלעזר דנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מן התורה ולרב יוסף דאמר ודאי ערלה כבושה היא גם שבת מחללין כבסוגיא לקמן קרא דערלתו ל"ל ולדידי קושיית מהרש"א לק"מ שהרי כתבו התוס' סד"ה לא. בגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף. הגם דבקטן א"צ להטיף דבקטן גלי קרא דערלתו ובגר דלא גלי לא גלי. הרי דמסברא אף בלא ערלה כבושה צריך להטיף שהרי בגר ליכא ערלה כבושה ואפי"ה כיון דליכא קרא צריך להטיף וא"כ אי לאו קרא דערלתו הוי קטן ודאי מחויב להטיף. ולא משום ספק ערלה כבושה. והשתא ניחא לרבה אליבא דר' שמעון בן אלעזר ממעט ערלתו שאין מחללין. דאי לאו קרא הי' ודאי חייב והי' דוחה שבת. ולאו משום ערלה כבושה דלדידי' ספק ערלה כבושה ס"ל [הגה.

לא זכיתי להבין דא"כ ל"ל לר' שמעון בן אלעזר למימר מפני שערלה כבושה היא שהרי אמרת דאפי' בלא"ה צריך להטיף ויש ליישב ודו"ק המגיה] ולר' יוסף אליבא דר' שמעון בן אלעזר דבאמת מחללין קרא אתא לגר דלר' שמעון בן אלעזר א"צ להטיף דאף דאין לו ערלה כבושה צריכין קרא למעוטי כנ"ל: ג) אך יש לעיין למה צריך לרבה קרא דערלתו שאין מחללין. ת"ל דכיון דספק ערלה כבושה. ומטעם זה צריך לקלוף כל העטרה ובשבת אינו יכול דשמא לאו ערלה כבושה וא"צ רק להטיף מעט דם. ואם יטיף מעט דם לבד יש לחוש להיפוך שמא ערלה כבושה היא ובהטפת דם לא יצא מערלות וחילל שבת שלא לצורך: ד' ונראה מזה דאפי' ערלה כבושה אינו מחויב אלא להטיף דכיון שכבושה והרי העטרה גובהה והקיפה נראה כמו באדם מהול [ואינו דומה למשוך שאין צורת האבר ניכר עד שימול]. א"צ לחתוך הערלה. אלא דבזה נקרא הטפת דם ברית. דמ"מ הוא מטיף דם מערלה. משא"כ אם אין שם ערלה כבושה דלא חשיב האי הטפת דם כיון שאינו מטיף מערלה. וזה ממעט מערלתו דבאין ערלה כבושה לא חשיב הטפת דם ברית ע"כ פטור מלהטיף: ה) אך ראיתי לרמב"ן שכתב בטעם גר ערבי מהול דצריך להטיף דם ברית ולא דמי לקטן שאין לו ערלה כבושה דשאני גר שא"א להיות גר כי אם במילה וטבילה. וא"ל כיון דלא אפשר במילה יעשה גר בטבילה לבד כנשים ליתא שהרי אפשר להטיף דם ברית עכ"ד. ואי אמרת דכשאין לו ערלה לא חשיב הטפת דם ברית כלל. א"כ הא לא אפשר ויכנוס לברית בטבילה לבד כנשים. וע"כ גם כשאין לו ערלה כבושה חשיב הטפת דם ברית אלא דלא צריך הטפת דם ברית. וא"כ אי אמרת דהאי ערלה כבושה אינו מזיק כיון שצורת האבר נראה למה צריך הטפת דם ברית. א"ו הערלה מזיק וא"כ צריך להסירה. והדרא קושיא לדוכתא דבלאו ערלתו נמי א"א למול בשבת לר"ש.

וברייתא דתני אינו דוחה שבת הא בחול ימול ע"כ כב"ש אתיא: ו אך באמת התוס' כתבו טעם אחר בטעם גר שצריך להטיף. דוקא בקטן גלי קרא דערלתו אבל בגר דלא גלי לא גלי. ושפיר י"ל כמ"ש: ז) והעולה מזה דדין קטן שנולד מהול אם צריך לקלוף העטרה תלוי במחלוקת תוס' ורמב"ן דלתוס' א"צ ולרמב"ן צריך: ח) ולאחר העיון נראה גם לרמב"ן נפשט לשון הש"ס דא"צ לקלוף הערלה. דהנה קשה להרמב"ן דהטפת דם ברית מילתא הוא אפי' ליכא ערלה כבושה כדמוכח מגר. ועל כרחך דנולד כשהוא מהול יצא ידי חובת מילה מה שהוא מהול מאליו. וכן בנימול תוך ח' דמוכיח הר"ש והרא"ש מהא דכגון שקדם ומל של שבת בע"ש דלא ניתנה שבת לדחות אצלו דא"צ להטיף דם ברית. מ"ש מהא דאמר בע"ז (כ"ז) דמילה בנכרי פסולה. והא מ"מ אין לו ערלה ויהי' דינו כמו נולד מהול או נימול תוך ח' דיצא ידי חובת מילה: ט) ובלא דברי רמב"ן לק"מ דנוכל לומר באמת נולד מהול ונימול תוך ח' לא יצאו ידי חובת מילה אלא שהוא מעוות לא יוכל לתקן. דהטפת דם כשאין ערלה לאו מילתא כלל ואין כאן מצוה. ונהי דלאו ערל הוא. מ"מ מצות מילה נתבטלה. והיינו הא דמילה בנכרי פסולה דלאו מילה הוא. אף דלאו ערל הוא כשנימול [אך יקשה לרמ"א דנימול ע"י גוי צריך להטיף דם ברית וכן נימול בלילה] אך לשיטת הרמב"ן דהטפת דם ברית נקרא מילה. וע"כ הא דנולד מהול ונימול תוך ח' פטורין מהטפת דם ברית משום שכבר יצאו ידי חובת מילה מ"ש מנימול ע"י גוי דהוא מילה פסולה: י) אך באמת י"ל נימול ע"י גוי גרע.

וכה"ג מצינו בזר שמחלל עבודה בקדשים אף במילתא שאין מעכבת כגון בלילה לר"ש דאינו מעכבת ואעפי"כ לר"ש בלל זר פסול כמ"ש התוס' מנחות (י"ח:) ד"ה ור"ש ולפנינו נביא עוד דמיון קרוב לזה] וזה טעם הרמ"א שפסק נימול תוך ח' א"צ להטיף ממנו דם ברית נימול בלילה או ע"י גוי צריך להטיף ממנו דם ברית. והיינו דנולד מהול מתקיים מצותו במה שמהול אף שהי' מהול קודם זמן מצותו. ה"ה נימול תוך ח' דאין פסול רק במה שנימול קודם זמן מצותו. אבל גוי מיגרע גרע. וה"ה לילה דמילה בפסול גרע. וכ"כ התוס' במנחות שם בבלל חוץ לחומת עזרה דפסול אף דלא בלל כלל כשר. וה"נ במילה בלילה דנעשה בפסול גרע ודו"ק: יא) ונ"ל ראי' לזה דנולד מהול חשיב שנתקיים בו מצות מילה. דהנה הט"ז נסתפק בנולד מהול ושוב נמשכה ערלתו אם חייב במילה ודאי מן התורה דלא דמי לשאר משוך דאינו אלא מדרבנן. דשאני מי שכבר קיים מצות מילה. דומה לכיסה דם ונתגלה דאינו חייב לחזור ולכסות. אבל זה שנולד מהול וחזר ונמשך דומה לכיסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות. והשג"א סי' נ"ה הביא ראי' מהש"ס דא"צ לחזור ולמול דאל"כ הוה מצי הש"ס בפרק הערל לאוקמי בכה"ג ערל בשעת אכילה ולא בשעת עשי' יע"ש. אך צ"ע מה חילוק באמת בין כסהו הרוח וכו'. אך באמת הדבר נכון. דבדם המצוה באדם המכסה וכשלא כיסה ישראל לא נעשה שום מצוה. משא"כ בנולד מהול שהנולד ישראל ובו נתקיימה המצוה ותדע דהא למ"ד מילה בנכרי כשירה הא מילת נכרי ודאי דומה לנימול ע"י קוף ומה לי מל גוי מה לי כיסה הרוח. דודאי כיסה גוי לא נתקיים המצוה ואם חזר ונתגלה חייב לכסות ואף קודם שנתגלה אין מצוה כלל. שהרי חשיב בשעת כסוי דחוי מהמצוה. דלמ"ד יש דחוי אצל מצות גם לאחר שנתגלה פטור. וא"כ מ"ט דמ"ד מילה בנכרי כשירה.

א"ו אינו דומה כלל דהכא מתקיימת המצוה בתינוק הנימול וא"כ מוכח דגם בנולד מהול מתקיים המצוה. דאל"כ שוב הי' דומה לכיסהו הרוח ולפנינו יתבאר עוד ראי' לזה. וגם יתבאר שספיקו של הט"ז יש לו מקום]: יב' ובזה יתבאר היטב מה דערלה כבושה א"צ רק הטפת דם לבד דכן פשט הסוגיא. והוא לפמ"ש הרב המאירי בענין ערלה כבושה וז"ל שמא יש שם ערלה כבושה. ר"ל מעט עור דבוק בבשר שמתוך דביקות ומיעוטו ודקותו אינו ניכר ולאחר זמן תתפרק ותתכסה העטרה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דמשום לאחר זמן יהי' מחויב עכשיו במילה וידחה שבת השמיני דבודאי ערלה כבושה דוחה שבת] אך הענין דשוב אינו מתקיים המצוה במה שעכשיו העטרה מגולה דבתורה כתיב ימול וכשנימול לא יכסה גם אח"כ. וזה שאח"כ יכסה אינו דומה למילה. ונהי דעכשיו אין חיוב עליו מחמת הערלה ההוא כיון שעכשיו אינו מכסה. מ"מ המצוה לא נתקיים ושוב מחויב בהטפת דם ברית כמו גר ערבי מהול. ואף שר' שמעון בן אלעזר אליבא דב"ה ס"ל גם גר א"צ להטיף. י"ל דס"ל בטבילה לחוד סגי כר"א ור"י ור"י דס"ל הכי ולאחר שנתגייר מתקיים המצוה במה שמהול מאליו ודו"ק: יג' ובהכי ניחא ליישב פסק הרמב"ם ז"ל דנולד מהול וכן גר ערבי מהול מטיפים מהם דם ברית ואין מברכין על מילתן. ותמוה בשלמא נולד מהול ספק ערלה כבושה. אבל גר מה ספק יש והר"ן נדחק ליישב דמרפיא בידי' אם צריך או לא ודחוק מאוד דהול"ל יש מחייבין ויש פוטרין כמנהגו בכמה מקומות במקום שא"י להכריע [ועי' בה' שקלים] לא להביא הלכה סתם כאלו נפסק בש"ס שהוא ספק. ולפמ"ש י"ל דס"ל כתירוץ הרמב"ן דגר שאני שצריך הטפה להכנס תחת כנפי השכינה. ולפי"ז מוכח דנולד מהול מתקיים המצוה וכן כשנימול תוך ח' כהוכחת הר"ש והרא"ש מקדם ומל של שבת בע"ש. וקשה דהא כתיב המול ימול וכשנימול ע"י גוי שאינו מהול פסול.

אף שמ"מ הוא מהול כיון שלא מהלו אדם מהול וזה שנימול מאליו לא מהלו אדם מהול. וכן כשנימול תוך ח' דמעשה מילה כמאן דליתא והוי כלא, מהלו שום אדם. וצ"ל דהמול ימול לא בא למעט אלא נימול ע"י שאינו מהול: יד) אך דבר זה בעיא במנחות (ס"ט:) חטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם ממושבותיכם למעוטי חו"ל. אבל בעבים שפיר דמי או דילמא ממושבותיכם דוקא ולא איפשטא. והרמב"ם פסק שהוא ספק והשתא לאותו צד דמושבותיכם למעוטי חו"ל אבל דעבים שפיר דמי ה"נ המול ימול למעוטי גוי. הא מאליו בידי שמים או נימול תוך ח' שפיר דמי. ושפיר יש לחלק בין מהול דלא נמעט מהמול ימול וחשיב נמול. אבל גר נהי דחשיב נימול. מ"מ במה יכנס תחת כנפי השכינה וצריך להטיף ממנו דם ברית. אך לאותו צד ממושבותיכם דוקא. ה"נ המול ימול דוקא. וע"כ דטעמא דנולד מהול ואין ערלה כבושה ונימול תוך ח' דא"צ להטיף ממנו דם ברית. משום דהטפת דם ברית לאו מילתא הוא. ולא מקריא מילה. וא"כ גר שנתגייר כשהוא מהול נמי אין תקנה בהטפת דם ברית ונכנס לברית בטבילה לבד כנשים: טו) וזה שאמרתי שספיקו של הט"ז יש לו מקום. דלאותו צד הבעיא ממושבותיכם למעוטי נמי דעבים וה"נ המול ימול למעוטי נמי מאליו ולא נתקיימה המצוה. א"כ דומה לכיסהו הרוח דה"נ כשחזר ונמשכה ערלתו חייב לימול מה"ת. ולא קשה למ"ד מילה בנכרי כשרה דבאמת לדידי' אינו דומה לכסהו הרוח דמתקיים המצוה בתינוק הנימול. אך למה דקי"ל המול ימול נתמעט נמי נולד מהול. אלא דאין תקנה בהטפת דם ברית. ובנימול ע"י גוי נמי א"צ להטיף ממנו דם ברית מה"ט. וכיון דלא מתקיים המצוה ממילא כשנמשכה ערלתו לאח"ז חייב לימול כמו כיסהו הרוח וחזר ונתגלה. ולא קשיא מהא דהערל דנוקי כגון דנמשכה ערלתו בין עשי' לאכילה.

דא"כ יקשה לאותו צד דממושבותיכם למעוטי חו"ל אבל חטים שירדו בעבים שפיר דמי ה"נ נולד מהול שפיר דמי ומתקיים המצוה. ע"כ מוקי הש"ס בגווני אחריני ומר"ז בעל הת"ש ביבמות פרק הערל ודאי אין לפשוט דבלא"ה איכא אוקימתא אחריני לדחות הת"ש): טז) ובזה יתיישב קושית השאג"א על הסמ"ג דנימול ע"י גוי צריך להטיף דם ברית. א"כ בפרק הערל דמוקי רע"ק קרא דתושב ושכיר לנולד כשהוא מהול דצריך להטיף דם ברית ור"א סבר א"צ להטיף דם ברית ע"כ מוקי לה לגז"ש. והקשה השג"א ר"א נמי נוקי קרא לנימול ע"י גוי [או בלילה להרמ"א]. ולפמ"ש ניחא דהתינח לדידן היכא דאיכא ערלה כבושה ולא נתקיים המצוה דמילה. [כנ"ל דלא דמי למילה שלא יכוסה] מחויב להטיף דם ברית. אף דהשתא לאו ערל הוא שהעטרה מגולה. מ"מ כיון שלא קיים מצות מילה מחויב להטיף דם ברית. ה"ה בנימול ע"י גוי או בלילה צריך להטיף דם ברית. אבל ר"א סובר כיון שעכשיו אינו ערל הטפת דם ברית לאו מילתא הוא וא"א להתקיים מצות מילה [וא"ל יקלוף העור ואז יקיים המצוה כיון שלא ישוב ויכוסה עוד. לא קשיא כיון שאין הערלה כבושה אינו יודע מה לקלוף]. ממילא ה"ה בנימול ע"י גוי או בלילה כיון דלאו ערל הוא הטפת דם ברית לאו מילתא הוא וא"צ להטיף דם ברית. וממוצא הדבר נשמע דת"ק [דס"ל כר"א] דאמר נולד מהול א"צ להטיף דם ברית. לאו משום דסובר לא חיישי' לערלה כבושה אלא אפי' יש ערלה כבושה א"צ להטיף דם ברית. אף שלא נתקיים המצוה. מ"מ הטפת דם ברית לאו מילתא הוא ולמדנו מזה דבשניכר הערלה כבושה יקלוף הערלה כבושה. דא"ל קילוף לאו מילתא הוא. דליתא דאחר הקילוף ודאי יחשב מהול ויתקיים המצוה כיון שלא ישוב ויכסה עוד. דא"ל טעמא דת"ק דחשיב מהול אף שיש ערלה כבושה. דא"כ יודה הת"ק בנימול ע"י גוי דצריך להטיף דם ברית.

וא"כ יקשה שוב קו' השאג"א דנוקי ר"א דס"ל כת"ק בנימול ע"י גוי או בלילה ודו"ק: יז) חוזרנו למ"ש דבנולד מהול חשיב שנתקיים המצוה והבאתי ראי' לזה. ונ"ל עוד ראי' משמעתא דיבמות דמוקי רע"ק קרא דתושב ושכיר לנולד מהול דצריך להטיף דם ברית. וקשה הא קי"ל כרבה דחיישינן שמא ערלה כבושה. וא"כ לדעת הרמב"ם דספיקא מן התורה לקולא אין הטפת דם ברית בנולד מהול אלא מדרבנן. וא"כ איך אתי קרא להכי. ואין לומר דגלי קרא דהכא ספיקא לחומרא. דמנ"ל להש"ס להוכיח כן מקרא. והי' להש"ס לומר דלרע"ק אתי קרא לנימול ע"י גוי או בלילה דצריך להטיף ממנו דם ברית (ועמ"ש בדיבור הסמוך לזה בישוב קושית השאג"א דלר"א גם בזה א"צ להטיף דם ברית אך לרע"ק נוקי בהכי]: יח) ועוד דלענ"ד אין הפירוש דקרא דתושב ושכיר דכתיב בפסח אתא לאורויי דיני מילה. אלא דזה ידעינן דצריך להטיף דם ברית. אלא דהוה אמינא כיון דאין ערלתו ניכר לא מאיס. ושם בסוגיא בצריכותא דערל ובן נכר דאי כתיב ערל משום דמאיס. ע"כ הוה אמינא דנולד מהול אף דצריך הטפת דם ברית מ"מ כיון דלא ניכר מותר בפסח. לזה אתא קרא דחושב ושכיר ולפנינו יתבאר ראי' לזה מרמב"ם]. וזה דלא כנראה מתשו' הר"ש משאנץ המובא באו"ז ובלא"ה זה דחוק מאוד: יט) אך הנה האחרונים העלו בדעת הרמב"ם דבר נחמד דכל מה דכתוב בתורה היינו ודאי. ולא ספק. ע"כ המצוה נמי צריך שיהי' ודאי ואל"כ לא יצא. ובזה ישבו שמעתא דחולין דמוכיח הש"ס דאזלינן בתר רובא מקרבן שמא טריפה. ולרמב"ם קשה. והשתא ניחא כיון דרחמנא אמר שיהי' כשרה צריך שיהי' ודאי כשירה. וא"כ בנולד מהול דכשאין ערלה כבושה חשיב שנתקיים מצות מילה. צריך שבודאי לא יהי' ערלה כבושה.

אבל בספק לא קיים המצוה ושוב צריך להטיף דם ברית [ולפי"ז לרבה יש עוד טעם מה שא"צ לקלוף הערלה דסד"א לקולא ורבנן לא גזרו במילה חשש סכנה. ואף דלא קיים המצוה סגי בהטפת דם ברית. וספק ערלה שיש בו אינו מבטל המצוה הטפת דם ברית שנעשה בודאי דספק לקולא: ם ובמ"ש נראה ליישב קצת דעת הרמב"ם פ"ז מה' תרומות דערל אסור בתרומה מגז"ש דתושב ושכיר. וקשה הא פסק נולד מהול צריך להטיף דם ברית וצריך קרא להכי. אך לפמ"ש הדבר תלוי בבעיא דר"ז במנחות (ס"ט) בחטין שירדו בעבים. ולאותו צד דפסולין לשתי הלחם ה"נ נולד מהול אין המצוה מתקיימת אלא דהטפת דם ברית כשאין ערלה לאו מילתא. ושוב ספיקא לקולא וא"צ קרא דתושב ושכיר להכי וע"כ דלגז"ש אתיא. ואף דלצד האחר מאיש איש נפקא כיון שאין נ"מ להלכה הביא זה הטעם וזה מצוי בכמה מקומות ברמב"ם] כיון דאין ברור דמאיש איש נפקא: כא) עוד יש לעיין בדעת הרמב"ם שפסק ברייתא דנולד מהול אוכל בתרומה. והא פסק דצריך להטיף דם ברית. וביש"ש יבמות מוכיח מזה דקי"ל כרב דא"צ להטיף דם ברית אלא שמנהג להטיף. ולרמב"ם קשה. ולענ"ד נראה כיון דבפסח איצטריך קרא דערל כזה שאינו ניכר אסור בפסח ממילא בתרומה דליכא קרא אוכל. וא"ל נילף מגז"ש דתושב ושכיר. ליתא דלמאן דמפיק מקרא דנולד מהול אסור בפסח ליכא גז"ש. והא קמן דבן נכר מותר בתרומה כדאיתא פסחים (צ"ו.) והנה גריעותא דערל מבן נכר מפורש בסוגיא שם וביבמות (ע"א.) משום דבן נכר לא מאיס וערל מאוס והיינו דקלונו ניכר. ובנולד מהול שאינו ניכר מותר בתרומה מק"ו דבן נכר. ולפי"ז אפי' למאן דאית לי' גז"ש לא גמרינן להא מילתא כי היכי דלא ילפינן לענין בן נכר: כב) ועתה בוא נבוא לענין הלכה. הנה כבוד א"א מו"ר רצה לחדש דנולד מהול אף שיש לו ערלה כבושה אין מלין אותו בשבת משני טעמים.

הא' לחוש לפוסקים כרב דהלכה כת"ק. ולדידי' אף שניכר ערלה כבושה פטור ממילה. וכתבת ראיות ע"ז ממהרש"א ומא"ז. הב' דאף שיש ערלה כבושה אין קולפין העור רק מטיפין לבד ולהפוסקים כר' שמעון בן אלעזר לא יצא ידי חובת מילה לדעת הא"ז] וזה הוכחת ג"כ מא"ז: כג) ולפענ"ד יש להשיב על כל זה. דהנה כבר כתבתי בתחילת דברי שדברי מהרש"א תמוהים. ואין לבנות עליהם יסוד בשגם במה שאינו מבואר בניכר ערלה כבושה אך ראייתך מתשו' הר"ש משאנץ המובא באו"ז שכתב וז"ל מתוך הלשון בהטפת דם ברית בנולד מהול ובגר בלשון אחד משמע מה גר בהטפת דם בעלמא אף זה בהטפת דם בעלמא. ומעשה בא לפני זה כמה שנים הביאו תינוק ערל נולד מהול ואם יקלוף הערלה יש סכנה כי נתמעט חכמת האומנין ומפני הדחק אמרתי להטיף דם ברית לבד. ותמה אאמו"ר נ"י הלא כבר כתב דאף לר' שמעון בן אלעזר א"צ אלא הטפת דם לבד. ומזה מוכח דהכא בשניכר ערלה כבושה וצריך לקלוף לר' שמעון בן אלעזר. ע"כ אמר לסמוך בשעת הדחק אדרב. ומזה מוכח דלרב גם בניכר א"צ הטפת דם ברית וגם אין מטיפין לבד: כד) וגם אני אבוא מתוך דברים אלו עצמם להוכיח דגם רב מודה בניכר ערלה כבושה דקולפין העור. דהנה לפי פירושך דשם המעשה הי' בניכר ערלה כבושה וע"ז סמך אדרב. וס"ל דרב אפי' בניכר ערלה כבושה פטור. והוא לפי הסברא שכתב דכיון שהוא דבוק כשאר הגוף לאו שמי' ערלה. והרי זה המעשה הי' לפניו כמה שנים ואז הוי ס"ל טעמא דרב [שפסק כת"ק אליבא דב"ה] משום שאין שם ערלה כבושה. שהרי בתחילת התשובה כתב דטעמא דב"ה משום שאין שם ערלה כבושה רק אח"כ בסוף התשובה נתחדש לו דאפשר דאפי' יש ערלה כבושה. אבל לפני כמה שנים לא הי"ל מקום לסמוך אדרב בניכר ערלה כבושה. ע"כ נ"ל ברור דהני שני דינים תלוים זב"ז.