שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 113

וילד השלישי לא מלו. עתה בבן רביעי עלה בדעת רו"מ להמציא היתר ע"י שרופא אמר לו שקרעמפפין הבאים מחמת מכה או מילה האיברים מתקשין ואינו יוצא ריר מפיו. וזה שאל על בנו ראשון ויצא ריר מפיו: ב) הנה שאלתי רופא מפה [ע"י שליח] ואמר להיפוך ואין שום סברא כי מחמת חולשא יכול לבוא קרעמפפין אלו. וכן לשון הרופא עצמו כי אותם שיוצא ריר מפיו הם רפיון עצבים וזה חולשה ומכוון הזמן בשלישי למילה כי אז החולי מתפשט בכל הגוף וחליש טפי: ג) ועוד אפי' יהיבנא לי' כולה טעותי' הלא ידוע בכל חולי אם כח החולה גובר על החולי מתרפא ואם החולי גובר על הכח הוא לא טוב עפ"י הטבע. א"כ אף את"ל שלא בא חולי קרעמפפין מחמת המילה רק יש טבע בבניו חולי ההיא בכח י"ל שמ"מ מחמת שהכח גובר אינו יוצא החולי לפועל ובשלישי למילתו שחסר כחו יצאה החולי לפועל. וא"כ שפיר הוויין יתר ילדיו מתו אחיהם מחמת מילה: סוף דבר אינני רואה בזה שום מקום להקל ויש במילתו איסור לא תרצח והי' בזה שלום: מאת הדוש"ת בלונ"ח הק' אברהם סימן שכט [ ב"ה יום ג' ויגש תרנ"ו לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד חתן אחותי הרב הגדול חו"ב כש"ת מו"ה יעקב נ"י אבד"ק נאשעלסק. א) בדבר הילד אשר אחיו אחד מת מחמת מילה גם אחותו ילדה הי' לה מכה וחבורה באצבע ולא יכולו לעצור הדם ומתה ר"ל. הנה הדבר ברור שלא הי' אחיו אדום. דא"כ לא הי' מוהלין אותו. כי עכשיו הלכה זו ידוע לכל המוהלים שאין מלין תינוק אדום. ואם ידוע שאחותו הי' אדומה ימחול לכתוב לי ואעיין בדבר אבל בסתם ברור שאין מוהלין. ולכשיגדיל איה"ש אז נעיין בדבר איה"ש וכעת הוא אצלי כמו הלכתא למשיחא כי פשוט שאין מוהלין אותו:

ב) אשר ביקש ליישב דברי תוס' ריש חולין אשר נראה מדבריהם שבסתם מוהלין היינו דוקא בגדלות כי תולין אף שלא הי' אדומים מ"מ לא נבלע בהם הדם ולא כתב ע"ז שום הוכחה. ומסברא בודאי כל שלא הי' אדום ודאי נבלע בו הדם. ולא מצינו בגמ' במתו אחיו מחמת מילה רק משום דאיכא משפחה דרפי דמא וזה מורה גם בגדלות ובגדלות בודאי נבלע בו הדם כמ"ש גם כבודו: ג) אשר דקדק ברש"י חולין (מ"ז:) ד"ה המתינו שאין עומד בפני פקוח נפש. והקשה כבודו דאפי' בג"ע וש"ד בלי מעשה אינו עומד בפני פקוח נפש כמ"ש תוס' באסתר קרקע עולם. אינו אלא דקדוק. דכ"ז משום שאין עומד אלא ג' אלו. וגמר ג"ע מש"ד. וש"ד גופי' אינו אלא במעשה. דבלא זה אומרים להיפוך מה חזית וצריך רש"י לפרש משום הא ד) אך באמת נ"ל שאם הי' ביטול מילה חמיר כמו ג"ע הי' עומד בפני פקוח נפש אף דלאו מעשה. דהנה צריכין להבין מה מהני קרקע עולם לענין שאינה מחויבת למסור עצמה משום דלא עבדא מעשה. והכתיב ונכרתו הנפשות העושות וחייבת חטאת ומלקות דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה כמבואר בב"ק (ל"ב:) עי"ש ובתוס' דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה. בשלמא ליישב הקושיא דפרהסיא י"ל דהא מילתא דהנאה חשובה כמעשה אינו ידוע אלא לחכמים ולא חשיב פרהסיא. וכמ"ש כיוצא בזה הרמב"ם ספ"ה מה' שבועות לענין שבועת שוא דאינו אלא בניכר לג' בני אדם. וכמ"ש הרמב"ם דבדבר שאינו ידוע אלא לחכמים לא הוי שבועת שוא עי"ש. וה"נ לא חשיב פרהסיא אלא בניכר להדיא לפשוטי העם. אבל לענין שלא יחשב מעשה בג"ע קשה:

ה) אך עיקרן של דברים כמו שביאר בחי' הר"ן סנהדרין דהא מילתא דמה חזית היינו שאינו בדין שיציל עצמו בדמו של חבירו אבל אם אומרים לו הנח עצמך לזרוק על התינוק ואם לא נהרגך אינו מציל עצמו בדמו של חבירו אלא שבמה שמניח עצמו ואינו מוחה בידם הוא ניצול בין יזרקוהו בין לא יזרקוהו. דכיון שהוא מניח עצמו שוב אין להם עליו כלום. ואדרבה אם ימחה בידם וימסור עצמו כדי להציל חבירו הוא מציל חבירו במסירת נפשו ואינו בדין. וע"כ בג"ע במה שאינה מוחה בידו היא נצלת אף אם לא יבא עלי' ואינה מצלת עצמה בהביאה. זה העולה לפי דברי הר"ן שם [וי"ל עוד קצת בלשון אחר באומרים הרוג ואם לאו נהרגך הוא רוצה בהריגת חבירו כדי שלא יהרגוהו אבל באומר לו הנח עצמך ויזרקוך אינו רוצה שיזרקוהו ודי לו במה שמניח עצמו לזרוק הוא ניצול. אבל שיזרקוהו אינו רוצה כלל. ועי' מהרל"ח או"ח ס"ס תרי"ג וכן באשה קרקע עולם די לה במה שמנחת עצמה ואינה מוחה בידו ובכך היא נצלת. ואין רצונה כלל שיבא עלי'] וע"כ ביטול מילה אם הי' כ"כ חמיר דומה לג"ע וש"ד הרי הוא רוצה בביטול המילה כדי שלא יסתכן התינוק ואם ביטול מילה הי' חשיב כמו ג"ע הוא כמו שחפץ בג"ע כדי להציל התינוק ואסור: ויותר יש להקשות על רש"י דמה צריך כלל לטעם דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ. ת"ל שאם ימול התינוק וימות הרי עובר על לא תרצח. וי"ל דמילה בזמנה כמו שדוחה את השבת חיוב סקילה. הו"א דכמו כן ידחה לאו דלא תרצח חיוב מיתת ב"ד. וכ"ש הוא דמצות מילה מתקיימת עכשיו ולא תרצח אח"כ כשימות. ואם כי לא תרצח רע גם לבריות. הלא המצוה תיקון התינוק והוא טוב לבריות. ע"כ צריך לטעם שאין לך דבר כו': ידידו דו"ז הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן של ב"ה יום א' צו סת"ר.

שלום וכל טוב לכבוד אהובי גיסי הרב המאוה"ג חו"ב מו"ה דוב זאב נ"י אבד"ק קאצק. הילד שמתו שני אחיו לאחר המילה. היינו א) דבר ילד ראשון נשתנו מראיו לשחור לאחר המילה. ונתקרר לערך שעה. ושוב חימם אמו אותו וחלף המראה והתחיל להניק והי' כשאר הילדים עד יום חמישי למילתו אחזתו ח"ן ר"ל ושהה איזה ימים ומת. אחיו השני ג"כ נשתנה לאחר המילה. ומת בתוך ג' ימים למילתו. והספק אם ילד ראשון חשיב מתי מחמת מילה: ב) הנה גיטין (ע"ב:) זה גיטך [מהיום] אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ה"ז גט ואם לאו אינו גט ומוקי לה בגמ' שעמד מחולי זה ונפל לחולי אחר. והלך בשוק דתני הלך על משענתו. ומבואר דאף שהלך על משענתו ויצא מסכנה כמ"ש רמב"ן משפטים. מ"מ שייך בי' אומדנא. ורש"י פי' דאם לא הלך בשוק לא בעי אומדנא ולעולם הוי גט ובחי' רשב"א מבואר דרש"י לטעמי' דס"ל אם מתי מחולי זה מתוך חולי זה ואפי' הכישו נחש ומת. ואי לאו משום אונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתי' הי' גיטו גט ואף שלא מת מחמת חולי זה. וע"כ בשלא הלך דעדיין חשיב חולה א"צ אומדנא. דאף אם חולי זה לא הביאתו לחולי אחרת. מ"מ הא מתוך חולי הראשון מת. והרשב"א חולק דמשמע מחמת חולי זה ולעולם צריך אומדנא שמא חולי הראשון לא הביאתו לחולי האחרת. וכיון שמחמת חולי אחרת מת אין גיטו גט והא דאמר בגמ' ואידך לא בעי אומדנא פי' להיפוך שאם הלך בודאי אין גיטו גט כר"ה דס"ל אם עמד חוזר. ואנן קי"ל בש"ע דבלא הלך לעולם גיטו גט וכתב הב"ש ס"ק י"ד דאף לפוסקים שפירשו מחולי זה מחמת חולי זה. מ"מ אמרינן שגם חולי ראשון בו וחולי ראשון ג"כ גרם המיתה: ג והנה במילה אם ניתק לחולי אחר ומת לשיטת רש"י אין ללמוד מגט למילה דהתם הטעם דאף שלא מת מחמת חולי ראשון כו' כנ"ל.

והכא שלא מת מחמת מילה אין חשש. ע"כ כשאומדין שלא מחמת המילה מת והמילה לא הביאתו לחולי אחרת לא חשיב מת מחמת מילה. ולרשב"א הא ס"ל גם גבי גט מהני אומדנא וכ"ש במילה. ולדידן אף דס"ל מחולי מחמת חולי מ"מ גיטו גט. היינו כנ"ל בב"ש משום שגם חולי ראשון סייע למיתה ומיהר מיתתו. אבל במילה אם אומדין שלא מחמת המילה נפל לחולי שני. למה נחוש בילד השלישי שיתחדש בו חולי אחר. ואם לא יתחדש בו חולי אחר הרי לא ימות מחמת המילה לבד שגם הראשון לא מת רק מחמת החולי אחר שנתחדש בו: ד) ע"כ ברור שבמילה לעולם מהני אומדנא שלא נפל מחמת המילה לחולי האחרת ומלין השלישי. אך בלא אומדנא אפילו נפל לחולי האחרת לאחר יום שלישי למילתו ונחשוב שיצא מסכנה. הלא גם בהלך על משענתו בשוק יצא מסכנה כנ"ל בשם רמב"ן. ומ"מ אם אומדין שמחמת ראשון נפל לחולי אחרת חשיב מת מחמת חולי לרשב"א ולדידן. וה"נ יחשב מת מחמת מילה: ה) וענין אומדנא זו מבואר בתשו' מיי' לה' אישות סי' ל' שאמדוהו רופאים בקיאים. וע"כ בנ"ד א"צ לפלפל אם מחמת השינוי מראה שהי' בתחילה יחשב כשנפל לחולי האחרת מחמת המילה דבין כך וב"כ תלוי באומדנא דרופא בקי. ובגט צריך שני רופאים דאין דשב"ע פחות משנים ואף דרופא לא מרע נפשי'. ואיתא בר"ן פרק אין מעמידין (דף ל"ב) דתגר לא מרע נפשי' אפי' ליכא למיקם עלה. וה"ה די"ל כן גבי רופא אומן. מ"מ מבואר בר"ן שם דכ"ז גבי רופא אומן דלא מרע נפשי' דוקא במירתת. והיינו באיכא למיקם עלה דמילתא והכא ליכא למיקם עלה. דאיך יתוודע אם מחמת חולי ראשון מת או לא. ועוד בדבר שצריך משפטי עדות לא מהני כמ"ש הר"ן והגהות אשר"י גיטין (י':) גבי ערכאות דמדינא ערכאות לא מהימני אף דלא מרעי נפשייהו כיון דפסולין לעדות. ולא עדיפי ממשה ואהרן דקושטא אמרי ואעפ"כ רחמנא פסלינהו וה"נ בע"א.

אטו משה חיישינן בי' למשקר ומ"מ פסול לממון ולדבר שבערוה. וע' בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' צ"ד דע"א לא חיישינן חיישי' בי' למשקר אלא דרחמנא פסלי'. וא"כ לא מהני אף דלא מרע נפשי'. אך אף אם נאמר דע"א חיישינן בי' למשקר ג"כ. מ"מ אפי' ליכא חשש משקר פסול מגזה"כ. דאטו משה חשש משקר יש בו ואעפ"כ פסול. ומ"מ יש בו חשש משקר ג"כ דמסברא יש לומר יחיד חיישינן למשקר. וקרובים דאין סברא רק שנרצה להוכיח ממה שפסלתו תורה בזה אמר הגמ' דאין ראי' שהרי פסלתם תורה אף במקום דליכא חשש משקר כמשה ואהרן: ו) ובמילה סגי רופא אחד מומחה. והנה אתכם רופא יהודי מומחה תדרשו ממנו. אם כה יאמר כי לא יוכל לידע אם מחמת המילה בא לחולי האחרת. האומנם כי לפי דעתי לא יחשב מתו אחיו מחמת מילה ומספק לא נוציאם מחזקת שאר ילדים שאינם מתים מחמת מילה. מ"מ בסברא בלי ראי' אין בי כח להתיר למעשה בסכנות נפשות ופריקא לסכנתא זה מה שנ"ל ואמר לי לבי: דבר קושייתו על פרש"י בהא דאיסורא וסכנתא כבר דברתי בזה בתשובה [לעיל סימן שכ"ו] ועמל בעיני להעתיק שנית ושם ביארתי שיטת רש"י יפה בעז"ה גיסו הדו"ש הק' אברהם. סימן שלא ב"ה א' שמיני סת"ר. שלום וכל טוב לכבוד אהובי גיסי הרב המאוה"ג חו"ב שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה דוב זאב נ"י אבד"ק קאצק. הגיע אליו תשובת דבר הילד. כעת נחשבתי א) בטח דאף אם נדע שהילד ראשון חולי קרעמפפען לא מחמת מילה באה לו. ויותר מזה אפי' הי' חולה לפנינו. אעפי"כ איכא חששא. דהנה לכאורה ילד שנסתכנו אחיו מחמת מילה ולבסוף נתרפאו לא נמול השלישי כי הוחזק שגם השלישי יסתכן. ושמא ימות השלישי דגם מחמת חשש סכנה לבד מדחין המילה כהא דכאיב לי' עינא לינוקא דחוששין שמא יצטרף כאב עין לכאב המילה ויסתכן אף שאינו סכנה ברורה כלל.

וכן האי יומא דעיבא לא מהלינן בי' מדינא דגמ' שהוא חשש בעלמא וכן בשבת ויוהכ"פ משום חשש סכנה מחללין שבת ומותר לאכול ביוהכ"פ: ב) אך לק"מ דכיון שראשונים נתרפאו הוחזק שגם השלישי יתרפא. וכיון שהילד השלישי אין לו ריעותא בגופו רק משום חזקה אתה בא לחוש לו הרי חזקה מוציאתו מחשש זה דהוחזק שיתרפא: ג) ולפי"ז אם אחד נסתכן ושוב נתרפא ושני נסתכן ומת כנ"ד שהראשון נשתנו מראיו ושוב הי' כשאר ילדים. והשני נשתנו מראיו ומת. הרי הוחזק שהשלישי יסתכן ג"כ. וחזקה שיתרפא אין כאן שלא הוחזק ברפואה שלא נתרפא רק הראשון. ונ"ד כ"ש הוא שאותה סכנה עצמה שהי' בראשון הי' בשני שנשתנו מראיהם: ד) האמנם כי זה חידוש דין מאוד כי לשון הש"ס והפוסקים מלה ראשון ומת שני ומת. לא אחד נסתכן ושני נסתכן ומת. ועוד יצמח מזה חידוש דין ראשון נסתכן ושוב נפל מן הגג או אכלו ארי וכן השני לא נמול השלישי דהוחזק בנסתכן והוחזק ברפואה אין כאן שנפלו מן הגג טרם נתרפאו. וכל כי האי הו"ל להפוסקים לבאר. מ"מ בשביל הוכחה קלושה מדלא ביארו הפוסקים א"א למול עד נדע טעם נכון כי מסברא יש לחוש.. ע"כ לדעתי אין למהר המילה עד נתיישב עוד בדבר: ה) בזה ראיתי כי פרי המהירות חרטה. כי מחמת שמעלתו ביקש ממני להשיב תיכף ועשיתי רצונו נעלם ממני אז חשש זה. ואילו הי' משתהה קצת בטח לא הי' נעלם ממני זה כי גוף הענין באחד נסתכן ושני מת כבר שמעתי מלמדן א'. אך מחמת המהירות לא עלה על דעתי אז ושוב לא עיינתי בדבר כלל. אך היום נזכרתי הענין ועלה בלבי חשש זה. הק' אברהם. סימן שלב ב"ה יום ה' ז' ניסן סת"ר. שוכט"ס לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון הגדול המפורסים צנא מלא ספרא מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קונצק. א' מכתבו מסר לי נכדי ר' דוד נ"י יען שמתחילה מלאכתו נעשה ע"י אחרים נתחיל בתחילה.

הנה הספק הי' באחד שנסתכן בנו מחמת מילה שנשתנו מראיו לשחור ונצטנן והבריא ונולד לו השני ונסתכן ומת ונולד לו בן מהו למולו. והא פשיטא שאם שניהם נסתכנו ולא מתו מלין השלישי. דא"ל שאין מלין אותו דהוחזק שגם הג' יסתכן ושמא ימות. כמו לענין שבת דמחשש שמא יסתכן מחללין שבת. דא"כ למה נקט ומתו הא בכל מיתה תחילה מסתכן. וכיון שמתו ע"כ תחילה נסתכנו. ואם בשביל זה לחוד אין מלין השלישי. א"כ האי מתו בכדי נקטא. אלא בכה"ג מלין אותו. אך באחד נסתכן ושני מת או להיפוך לא נפשוט מזה דאיידי דנקט מיתה באחד נקט גם בשני. ובסברא נמי יש לחלק. דבשניהם הבריאו י"ל כמו שהוחזק שבניו מסתכנים מחמת מילה כ"כ הוחזק שיתרפאו. אבל בלא הבריא רק אחד הנה הוחזק לסכנה ולא הוחזק לרפואה שהרי לא נתרפא רק אחד: ב' עתה ראיתי דברי כבודו הביא ראי' שגם במסוכן הוי חזקה מסיכן ג' בני אדם נעשה מועד. ודעת רמב"ם דאפי' לא מתו לבסוף. (ומדברי תוס' אין ראי' לנ"ד] והנה באמת הרמב"ם לא כתב שום דבר. והה"מ כתב על הרמב"ם דברי רש"י. אך מ"מ נראה באמת דעת הרמב"ם דאפי' לא מתו לבסוף דגבי מכירין את בעל השור ואין מכירין את השור כתב הה"מ ולבסוף הוכר בנגיחה רביעית. והוא פרש"י ותוס'. וברמב"ם מפורש להיפוך אלא דאפי' אין יודעין שזה שנגח ברביעית הוא שנגח הג' נגיחות חייב כדין מועד כיון שהבעלים הי' מחויבים לשמרו. וכבר תמה הלח"מ על הה"מ. וא"כ בסיכן לג' בנ"א נמי בנגח ברביעית ועודם מסוכנים חייב כדין מועד. כיון שהי' מחויב לשמור מספק שמא ימותו הראשונים (ויש לפקפק בזה משום דאפשר לא הי' מחוייב לשמור משום ס"ס. אך אם הי' מסוכנים ביותר שאמדו אותם למיתה לא חשיב ס"ס ומחויב לשמור. ממילא אף אם נתרפאו לבסוף חייב לרמב"ם לשיטתו]: ג) מ"מ אין ענין לנ"ד. אחר שנתרפא אחד י"ל דמלין השלישי.

ולא ידעתי כוונת כבודו אם דעתו אפי' נתרפאו שניהם אין מלין השלישי. ודאי דבר בטל לומר כן. דא"כ מתו כדי נסבה כנ"ל. אם כוונתו דוקא שאחד מת. ובני מהר"ש נ"י אמר שאפי' הי' הדין בשור דאף לאחר שנתרפאו חשיב מועד. אין ראי' לנ"ד. דשאני התם שהחזקה בשור. ואין נ"מ בשור אם לבסוף בא האדם לכלל רפואה. הוא עשה נגיחתו שהי' אפשר למות מחמת נגיחה זו. ואם לבסוף האדם נתרפא. אין זה מעלה ולא מוריד לענין מועדות השור. משא"כ להחזיק הילדים שפיר י"ל שאם אחד מהם נתרפא לא הוחזקו הילדים: עוד ראיתי דבר חידוש במכתב כבודו. שאצלו נסתכן. ואמדוהו למיתה. דבר אחד. ופשוט דנסתכן נקרא אפי' לא אמדוהו למיתה: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן שלג ב"ה יום ה' י"ג ניסן סת"ר. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול כו' מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קונצק א' מכתבו הגיעני אתמול בלילה והיום עיינתי בו וראיתי כי בזה מודה שאם נתרפאו שניהם אין משגיחין במה שנסתכנו תחילה ומשום דהוי ג"כ חזקה לרפואה. רק במת שני ע"י נפילה מגג אף שראשון נתרפא בזה אמרי' הוחזק לסכנה. ולא הוחזק לרפואה אך מחלק דה"מ בשאומדים למיתה או שנראה שינוי בילדים שלא יכלו מהרה לעצור הדם וכיוצא אבל אם אין לא זה ולא זה אף שהוחלה הילד ובחזקת מסוכן. הלא כל ילד מסוכן קצת דמה"ט מרחיצין בג'. וכתיב עליך הורגנו כל היום ודרשו בגיטין זה מילה. ע"כ אף שאלו נסתכנו יותר. מ"מ ימול השלישי. זה סברתו בלי ראי'. ובאמת על סברא זאת דהוחזקו לסכנה הוי חזקה ע"ז יש ראי' מרמב"ם בסיכן לג' בנ"א כמ"ש בתשובה הראשונה: ב' אך אגיד לו עיקר ספיקי. דהתינח אם שניהם נפלו מן הגג. אך אם אחד נתרפא ותאמר הוחזק לסכנה ולא לרפואה. ואף דנתרפאו שניהם ודאי תמול השלישי מדנקט מתו מכלל דעכ"פ אם נתרפאו תמול השלישי וכמ"ש בתשו' הראשונה.

שאני נתרפאו שניהם דכשם שהוחזקו לסכנה כך הוחזקו לרפואה. וע"ז יש לי לדון אם שייך חזקה לרפואה דלפי הנראה חזקה לא שייך אלא בדבר היוצא מן הסדר כגון שור שנגח דסתם שור לאו נגח. וכשנגח פעם אחת אמרי' מקרה הוא. אך כשנגח ג' פעמים אמרי' המקרה לא יתמיד ש"מ יצא זה מחזקת שאר שוורים. וכן במילה סתם ילדים חיים וקיימים ואינם מתים מחמת מילה וכשמתו שני בנים מחמת מילה אמרי' יצאו אלו מחזקת שאר ילדים. אבל בשנים נסתכנו ביותר אמרי' שאר ילדים אינם מסתכנים ביותר. ויצאו אלו מחזקת שאר ילדים להסתכן אבל מה שנתרפאו זה טבע החולים אף המסוכנים רובם לחיים. ומ"מ אפשר השלישי ימות ככל מסוכנים רוב חיים ומיעוט מתים. ולא שייך בזה חזקה: ג) וזה כוונת רשב"א בתשובה סי' רע"ד במ"ש שאין בדיקת מקצת הפולין מועיל לכולם כי בא אין הרחש מצוי ברוב אלא שמצוי כו' יעי"ש הוא כמ"ש. עוד ראי' מראב"ד הובא ביתה יוסף סי' תס"ז במשכחת תלתא שערי בתבשיל אף שלא נתבקעו התבשיל אסור דודאי יש יותר ושמא נתבקעו. ולא אמרי' כשם שהוחזק להיות שם יותר כן הוחזק שלא נתבקעו אלא ודאי במה שנמצא שעורים שייך חזקה שיצא מכלל שאר תבשיל שאין בו שעורין אבל במה שלא נתבקעו אין זה חזקה שכך הדרך הבאים במים מקצתם מתבקעות ומקצתם אינם מתבקעות. וה"ל בנ"ד. האומנם כי בחק יעקב ראיתי דלא קי"ל כראב"ד מהאי טעמא. אך מסיים דלא נחמיר כולי האי באיסור משהו מדרבנן אבל בפקוח נפש למה לא נחמיר: ד' אשר על כן הי' נ"ל שאם לא נמול בנתרפאו כיון שנסתכנו יותר מסתם ילדים. מאן מפיס אם נסתכנו יותר מכפי הרגלו נתת דבריך לשיעורין ונמצאו רוב ילדים ערלים. וכיון שבכל מילה יש קצת סכנה ואעפ"כ צוותה תורה למול.