שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 112

ז) ואך מחמת שהורה גבר בגוברין הגאון שליט"א מקוטנא. מלבד חכמתו בחכמת התורה. עוד הוא חכם בחכמת הטבע אשר יש לו מבוא בענינים כאלה כמ"ש מהרש"ל בענין חסר אבר שאמרו ניטל טריפה. לזאת קשה בעיני להתיר למול נגד מה שהורה באחיו. אך אם יורה עוד גדול להתיר בתנאי שיהי' לו ידיעה בחכמת הטבע ג"כ אהי' סניף ומן השמים יסכימו שלא יצא ח"ו מכשול. ויהי' בריא ושלם ויתגדל בטוב לכ"ט: ח' אשר התפלא על החת"ס שתירץ על הרמב"ם שנתן טעם משום שאפשר למול אח"ז. וקשה ל"ל האי טעמא ת"ל משום דאין דוחין פ"נ. ותירץ דהרמב"ם ס"ל דהטעם משום חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. וזה לא שייך גבי מילה. והתפלא מעלתו דכל הטעמים ולי ודים שפקוח נפש דוחה שבת משום שפקוח נפש בשוא"ת. ומחלל שבת בקום ועשה. משא"כ להיפוך שעובר בידים על לא תרצח עכ"ד: ט עד שהוא מתפלא על החת"ס יתפלא על רש"י פרק אלו טריפות (מ"ז) שפירש בהא דאמר לה ר"נ בתי המתיני לו משום שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז ג"ע וש"ד ותיפוק לי' שעובר בידים על לא תרצח. אך הא כתבו תוס' בנדה (מ"ד:) דמשום פקוח נפש מחללין. אף דמותר להורגו. דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור דרוב גוססים למיתה. וההורג גוסס בידי אדם פטור. ומ"מ מחללין שבת עליו דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וה"נ י"ל בהא דהרמב"ם שכתב וז"ל שאין מלין תינוק שיש חשש למולו. שפקוח נפש דוחה הכל שאפשר למול לאח"ז. ובחשש חולי ודאי רוב שלא יזיק לו המילה. ואין כאן איסור לא תרצח. אף שפקוח נפש הוא ודוחה הכל. מ"מ אין איסור לא תרצח אם מלין אותו כמ"ש תוס' נדה הנ"ל. וגם דברי רש"י הנ"ל יש ליישבם קצת. דאף דאיתחזק בתרי זימני מ"מ לא נחשב רק סכנה כמפורש ביבמות (ס"ד:) חזי דשרית אסורא וסכנתא. וקרי לי' סכנתא. לא רציחה רק סכנה דאף שמלה שנים ומתו.

מ"מ גבי שלישי אינו אלא חשש. ודמי לוסתות דרבנן. ועוד כמה תרופות יש לעצור הדם רק סכנה. ומ"מ רוב לחיים. ואין כאן איסור לא תרצח כלל: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן שכד ב"ה יום ב' למב"י תרנ"ד. שלום וכל טוב לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה יעקב נ"י אבד"ק פאביאניטץ. א) דבר התינוק יען הייתי טרוד בעסק אחר הנחתיו במשמר. ומחמת טרדות יצא הדבר מלבי. עתה מחמת שאלה אחרת נזכרתי בזו. ולפענ"ד ד וכל לסמוך בזה על נאמנות מומחה גוי. ולא דמי לנידון סה"ת שאין לסמוך על מומחה גוי שנתרפאת. כי לכאורה דבריו תמוהים מהא דסי' קנ"ה קנ"ו דמותר להתרפאות מרופא מומחה דלא מרע נפשי' להמיתו וסומכין עליו אפי' בסכנת נפש. ואם באנו לחלק דבר שאין נ"מ רק לאיסור והיתר שאין בעיני הגוי לכלום לא שייך מרע נפשי'. א"כ בנ"ד נוכל לסמוך: ב) אך בפ' התכלת (מ"ג.) דמותר ליקח טלית מצוייצת מן התגר גוי דלא מרע נפשי' אף שהתכלת אין לה בדיקה. הנה אף בדבר מצוה נמי אמרינן גוי לא מרע נפשי' ג' ובינותי בספרים ומצאתי בחת"ס ח"ד סי' קע"ה הביא בשם גדול א' לסתור דברי הנ"ל. ומביא ראיות דגוי אומן נאמן אף באמסל"ת. וכתב בחת"ס שהדבר ברור שכן הוא. אך משום שריפא הוא עצמו את החולה תלינן שאמר כן להתפאר שריפא בטוב. וא"כ בנ"ד שהוא עצמו לא עשה שום רפואה שוב נאמן: ד' אך אם באנו לומר שהוחזק במתו אחיו מחמת מילה לא נאמין לרופא לאומדנא שלו נגד החזקה. אך יען שראה אותו רופא א' מכבר ואמר שלא נוכל למולו. אם יראה אותו הרופא הזה ויאמר כי עתה נוכל למולו יש לסמוך עליו כנ"ל: והי' בזה שלום ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שכה להרב הנ"ל. ב"ה ד' ראה תרנ"ד פה חצר גלאגעווע א) מכתבו הגיעני. אשר כתבתי שאם הרופא אשר ראה הילדים ואמר שאין למולם כי ראה בהם חסרון אשר מכח זה א"א למולם.

ואח"כ אמר שהלך החסרון נוכל למולם. ומעלתו השיב שלא ראה ילדים ראשונים. כוונתי שזה דומה לעובדא דר"נ שמלו שני בניו ראשונים והשלישי ראה שהוא אדום וצוה למולו לאחר שעבר אדמימותו. ואף שלא ראה ר"נ הילדים ראשונים שהם אדומים תלה ר"נ שמסתמא הי' אדומים כמו השלישי וע"כ כשנסתלק האדמימות השלישי מותר למולו. ה"נ בנ"ד שהרופא ראה חסרון בשלישי תלינן שגם הראשונים הי' להם חסרון זה וע"כ כשעבר החסרון מותר למולו. וכבר אמרתי דברים אלו לר' יצחק שלמה שיאמר למעלתו. ואינני יודע מה מקום יש להתעקש נגד דברים אלו. והנה אם הי' כן שאותו רופא שאמר תחילה שאין למולם אמר אח"כ שעכשיו נוכל למולם לית דין ולית דיין שמותר הי' למול הראשון כ"ש השני: ב) אך למול השני [היינו בן השני לבד שנים ראשונים שמתו מחמת מילה] מחמת שהראשון הבריא אין נ"ל. ומהרי"ט לא החליט הדבר ובלשון אפשר כתבו. ואיך נתיר באפשר איסור חמור כזה ופריקא לסכנתא. וגם לפי האפשר של המהרי"ט כפי הנראה ממכתב מעלתו שהראשון נמי הי' בסכנה שהי' מאטעריע בראש העטרה. אף שהבריא אין למול הבא אחריו: ג) והנה בשהי' לו שני ילדים ושניהם נסתכנו מחמת מילה ואחד הבריא שמעתי מחכם א' שלא למול השלישי והטעם דלכאורה אפי' שניהם הבריאו כיון שנסתכנו חזקה שגם השלישי יסתכן וסכנה דוחה שבת וה"ה מילה. אך ז"א דחזקה כשם שהראשונים הבריאו כן גם השלישי יבריא. וכיון שכל עצמך באת לומר שלא ימול השלישי משום חזקה. והרי החזקה מורה על הבריאות שגם השלישי יבריא. וזה אם שניהם הבריאו. אבל אם האחד מת ואין חזקה על הבריאות ועל הסכנה יש חזקה שגם השלישי יסתכן. ואם יבריא אם לא לא נדע. שוב אסור למולו. ויפה אמר. וא"כ בנ"ד כיון שגם השלישי נסתכן. הרי עכ"פ על הסכנה יש חזקה. ומכח זה הא' שהבריא אין חזקה שיבריא גם השני.

אך זה לא ברירא לי אם מה שהוא מאטעריע בראש העטרה יחשב סכנה. ואפשר זה מצוי בהרבה ילדים. אך העיקר שאין לסמוך על האפשר של המהרי"ט כנ"ל: הק' אברהם. סימן שכו ב"ה יום ב' משפטים תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשוב. החוה"ש לכבוד אהובי הרב החו"ב כש"ת מו"ה מיכאל זאב נ"י האבד"ק פראשווייץ. א) דבר האשה שמלה בנה ראשון ומת שני ומת. כי לא יכלו לעצור הדם ע"כ מתו. ובילד ראשון חתך מעט מזעיר בגיד עתה ילדה שלישי והוא בן שנה. והילדים ראשונים הי' בריאים לא ירוקים לא אדומים. גם הילד הזה בריא אולם. ושואל מחמת שמצא בתשו' רעק"א החדשות שכתב להמתין ערך שנה שיגדיל ויתחזק כח הילד ויהי' פניו צהובים ובלי שום חולשת כח והרי הילד השלישי הזה בן שנה: ב) תשובה תחילה צריכין לחקור מקור הדין שכתב הרמב"ם סוף פ"א מהלכות מינה דעד שיגדיל ויתחזק כחו. כי פשט לשון הברייתא לא תמול כלל. והנה החת"ס כתב ראי' מהא דריש פ' אלמנה לכה"ג דמקשה אהא דכל האוכל מאכיל. והרי ערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין ומשני התם פומייהו הוא דכאיב להו. ופרש"י עומדין לתקן ולאכול. וכך הם דברי רשב"א ר"פ הערל דמתו מחמת מילה נמי לכשיבלע בו דמו או יתחלפו בו סימניו ימול עכת"ד: הדבר ברור דלשיטת ר"ת שפירש ערל ל ג) והנה דוקא אם מחויב למול ואינו מל. אבל מתו מחמת מילה דומה למילה שלא בזמנו דלאו שמי' ערלה. אין ראי' כלל דממנ"פ מתו מחמת מילה הוא עצמו אוכל ואי מחויב למול הוא עומד לתקן תיכף. [ולפנינו יתבאר דאף שאין ראי' מכאן לשיטת ר"ת מ"מ גם ר"ת סובר דלכשיגדיל ויתחזק כחו ימהלוהו] אך גם לשיטת רש"י אין ראי'. דהנה קשה דא"כ אם נמולו כשהם גדולים ומתו לא יאכיל בתרומה. ולא מצינו זה. ופשטא דמתניתין דכל ערל מאכיל.

ואף שבחת"ס רוצה ליישב דאף נמולו כשהם גדולים ימול השלישי לעת זקנותו הוא דוחק גדול. ועוד אם נמולו ראשונים לעת זקנתם ומתו מאי איכא למימר: ד אשר ע"כ נראה לפרש ונקדים סוגיא דיבמות (ס"ד:) כי אתא ר"י בר"י אמר עובדא הוי קמי' דר"י שמלה ראשונה ומת שני' ומת שלישית אמר לה לכי ומולי דבעי אתחזק בתלת זמני א"ל אביי (לר"י בר"י] חזי דשרית איסורא וסכנתא. ופרש"י שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הו"ל מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ודבריו לכאורה נעלמים דממנ"פ אי בתר עצם המצוה בלא הסכנה אזלת הא מילה בזמנה היא. ואי משום סכנה הא אף מילה שלא בזמנה לא הוי. דמילה שלא בזמנה היינו לאחר ח' דמצוה למולו ומ"מ אינו דוחה שבת. וצרעת דוחה. אבל זה משום סכנה אין בו מצוה כלל. ואם תקרא אותו מילה שלא בזמנו משום דלכשיגדיל ימול. א"כ הוא כמו תוך ח' דלאו מילה הוא כלל. סוף דבר דשם מילה שלא בזמנה דהיינו לאחר ח' לתינוק שמתו אחיו מחמת מילה לכאורה אין לו הבנה כלל: ה והנראה דעת רש"י דמצות מילה בשמיני כבר בטלה ממנו שסכנת התינוק דחתה החיוב. וע"כ אף אם עבר ומל בשמיני לא קיים מצות מילה בשמיני שאינה מצוה עלי' כלל. אבל חיוב מילה סתם לא בטל מתינוק זה שהרי כשיגדל ויתחזק כחו ימול. וע"כ אף אם מל עכשיו קיים מצות מילה סתם. אך מילה סתם היינו מילה שלא בזמנו שאינו דוחה שבת. לפי"ז בנמולו כשהם גדולים ומתו שהשלישי לא ימול לעולם ובטלה מצות מילה ממנו לגמרי. לאו שמי' ערלה גם לרש"י. ובהא מודה לר"ת כיון שאף בדיעבד אם עבר ומל לאו מילה. דומה לערלה תוך ח' דלאו שמי' ערלה. הואיל אפי' אם מל לא עביד מצוה כמפורש פר"א דמילה ע"כ לאו שמי' ערלה. ה"נ בזה. ודוקא ביש חיוב למול לכשיגדיל ויתחזק כחו. דבזה אם עבר ומל דומה למילה אחר ח' כנ"ל.

ע"כ אין הערלה דומה לתוך ח'. דאם מל לאו שמי' מילה ע"כ הערלה לא שמה ערלה. אבל בזה שחיוב עליו למול לכשיגדיל. וע"כ אם עבר ומל עכשיו מילה הוא. ה"ה דהערלה שמה ערלה. אבל נמולו כשהם גדולים ומתו דבזה אם עבר ומל לאו שמי' מילה. ע"כ הערלה לאו שמה ערלה: ו) וע"כ אין קשיא מנמולו כשהם גדולים ומתו איך מאכיל דבזה גם הוא עצמו אוכל בתרומה. והנה לפמ"ש אין להוכיח מהגמ' דמלין אותו לכשיגדיל. דאל"כ איך עומד לתקן. דליתא. שהרי אם נאמר שאין מלין אותו לכשיגדיל יהי' הוא עצמו אוכל ואין קושיית הש"ס רק מערל במזיד לפי סברא זו. רק רש"י משום שס"ל שמלין לכשיגדיל. ע"כ ס"ל שגם מתו אחיו מחמת מילה חשיב ערל. ואף על זה תירץ הש"ס פומי' הוא דכאיב לי' שעומד לתקן לכשיגדיל. אך מהגמ' אין להוכיח כלל וצריכין לבקש הוכחה אחרת לרמב"ם ורש"י ורשב"א מאין הוכיחו שמלין לכשיגדיל ויתחזק כחו: ז) ונראה שהוכיחו כן ממימרא דאביי הנ"ל חזי מר דקשרית איסורא וסכנתא ואי אמרת דאינו מל לעולם ותקשה למה מאכיל בתרומה וע"כ תאמר משום דבטל מיני' המצוה לגמרי ואם מל לא עביד מצוה כלל ע"כ גם קודם שמל לאו שמי' ערל. א"כ במילה הוי מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ופסק רמב"ם דאפי' בחובל ומבעיר מקלקלין פטורין. ואין איסור רק מדרבנן. ובדרבנן הא קי"ל כרשב"ג. כמו בווסתות דקי"ל כרשב"ג משום דווסתות דרבנן כמ"ש רשב"א יבמות (ס"ד:) ד"ה נשואין. ה"נ בזה דאף לרבי אין איסור שבת רק מדרבנן. ובדרבנן סומכין על רשב"ג. מזה הוכיחו דלכשיגדיל מלין אותו ולא בטל מצות מילה מיני': ח ועתה נבאר. פי' הדברים שכתב רמב"ם עד שיגדיל ויתחזק כחו. והנה דעת הנב"י ורעק"א שהביא כ"ח דלאו גדלות י"ג שנה והבאת שערות רק גדול קצת. הנב"י צוה למול בעודו בן ג' שנים ואפשר גם אם הי' עוד צעיר מג' שנים יהי' מצוה למולו.

רעק"א צוה למול בן שנה שיהי' פניו צהובים ולא נראה בו תשות כח. וכן משמע בנמק"י פרק הבא על יבמתו שכתב שלישי לא תמול ביום השמיני עד לאח"ז שיתחזק הילד ולא הזכיר שם גדלות כלל. אולם הט"ז סי' רס"ד סק"א וערל ישראל פירש והוא קטן שא"א לו להיות נימול כו' מבואר דאף שהוא גדול קצת שיכול למול אחרים עדיין קטן קרי לי' שא"א להיות נימול ועד שיגדיל גדול ממש ובאמת שלשון שא"א להיות נימול הוא למותר דכיון שהוא קטן לאו מומר הוא שהוא עדיין אינו מצווה רק אחרים מצווים עליו וצ"ל דקושטא דמילתא קאמר דבקטנותא הא אי אפשר להיות נימול. וע"כ אי אפשר לדחוק ולומר דכוונתו קטן שרואין שעדיין חלוש הוא. דלמה הוצרך לאוקמא בהכי. ת"ל דקטן לאו מומר הוא. והנה בנקה"כ השיג על הט"ז בס"ק זה ובזה שתק לו משמע קצת שגם הש"ך סובר כן ובענין יתחזק כוחו יש לפרש דגדלות י"ג שנה ושערות הוא עצמו חיזוק כח. ט) אך הגר"א סי' רס"ג סק"ב אהא דספק נפשות דוחה הכל דאפשר למול לאח"ז. כתב הגר"א דגדולה מזו שלעולם נדחה משום חשש סכנה כמ"ש בסעיף ב'. הנה דס"ל מתו אחיו מחמת מילה פעמים נדחה לעולם. והיינו שלא נתחזק כחו עד שמת. ומסתברא שתלוי באומד רופאים מומחים גדולים ולפי"ז לא נצטרך לומר דתוס' פ"ק דחולין (ד':) במ"ש א"נ שהציצו בהם ולא נבלע הדם חולקים על הרמב"ם ומחבר. די"ל דההוא בשעדיין לא נתחזק כחו אף שהגדיל: י) ואין להקשות על הגר"א מהא דריש פרק אלמנה לכה"ג בערל דמאכיל משום דפומי' דכאיב לי' ופרש"י עומד לתקן ולאכול. ואם איתא דאפשר שידחה המילה לעולם למה מאכיל שמא לא ימול לעולם ואינו עומד לתקן. י"ל לפמ"ש לעיל אות ה' שאם הי' ידוע שלעולם לא יתחייב במילה לא הי' נקרא ערל כלל והוא עצמו אוכל.

ומה שאינו אוכל בעצמו משום דתלינן שלכשיגדיל יתחזק כחו וימול ולא נסתלק חיוב מילה מתינוק זה. וע"כ אם הי' מלו עכשיו בדיעבד הי' מצוה ולא דמי לערלות תוך ח' שאם מלו לאו מילה כלל וא"כ מאכיל אחרים ממנ"פ אם לעולם לא יבא לכלל חיוב מילה נסתלק החיוב ממנו והוא עצמו אוכל. ואם עומד לימול פומי' הוא דכאיב לי' עכשיו: יא) אך להבין טעם הדבר. ממנ"פ אם בחיזוק כח תליא מילתא ל"ל גדלות. ע"כ נ"ל דאף אם גדל ורופאים אומרים שאין חשש עוד אין עושה אומד רופאים ודאי גמור. אך דשוב אינו דוחה החשש רחוק את מצות מילה. דכל שאינו שכיח הזיקא אומרים שלוחי מצוה אין ניזוקין. אך שיסמוך אדם על הנס אף במקום דלא שכיח הזיקא לא מצינו אלא בהוא עצמו. וע"כ כל זמן שלא גדל אין מלין אותו להביאו לידי חשש סכנה אף באופן רחוק. דבשלו אדם רשאי ולא בשל אחרים. ע"כ תרווייהו צריכי: יב) וזהו שכתב הרמב"ם שאין מלין תינוק שיש בו חשש חולי שאפשר למול לאח"ז. ותמהו רבים תיפוק לי' דבסכנת נפשות דוחה הכל אפי' אי אפשר למיעבד אח"כ. אך יש לומר דס"ל דחשש חולי כגון כאיב עינא דהסכנה הוא משום צירוף הכאב עין עם צער המילה יסתכן הוא חשש רחוק. ואם נשאל לרופאים בטח יאמרו שימהלוהו תיכף. אך שלוחי מצוה אין ניזוקין לא שייך במילת בנו כנ"ל. אך אם הי' ידוע שכאב זה יהי' לו לעולם כיון דכשיגדיל יהי' מחויב למול עצמו משום שלוחי מצוה אין ניזוקין במקום דלא שכיח הזיקא. וכיון דסוף סוף ימול ויבא לחשש סכנה באופן רחוק טוב למולו עכשיו אף שיבא לחשש סכנה זו לקיים מצות מילה בשמיני. אך מפני שאפשר למול לאח"ז בלי חשש כלל אסור למולו עכשיו: ידידו הק' אברהם. סימן שכז ב"ה יום ה' דברים תרנ"ו לפ"ק.

שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב מגזע היוחסין מו"ה דובעריש נ"י מו"צ בק"ק ווארשא דבר האיש שנולד לו בן ולא ראו בו שום חולשה ומהלוהו בשמיני ולמחרת לעת ערב פתאום נחלה על קרעמפפן ר"ל ומת במשך איזה שעות ובנו שני נחלה ביום ג' למילתו על חולי דלקת הריאה ומת ביומו ר"ל. ועתה נולד לו בן ומסופקים אם יחשב מתו אחיו מחמת מילה או לא: א תשובה גיטין (ע"ב:) מחלוקת רש"י ורשב"א באומר זה גיטך אם מתי מחולי זה וניתק לחולי אחר ולא הלך בשוק אף על משענתו ומת. דעת רש"י דהרי זה גט וא"צ אומדנא. דודאי יש בו מחולי ראשון. וכתב הרשב"א דרש"י לטעמי' שמפרש אם מתי מחולי זה שימות מתוך חולי זה ואפי' נפל הבית עליו בעודו בחליו חשיב מת מחולי זה [רק דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' ע"כ לא הוי גט] ע"כ לא צריך אומדנא דאף שניתק לחולי אחר יש בו מחולי ראשון ג"כ: ב) והרשב"א בעצמו אינו סובר כן אלא דמחולי זה הפירוש מחמת חולי זה וטעמא דניתק מחולי לחולי ואומדין אותו שמחולי ראשון מת הוי גט. היינו שהחולי הראשון הפילו לחולי שני. וכה"ג חשיב מחמת חולי ראשון. ואפי' לא הלך בשוק נמי צריך אומדנא דילמא לא הפילו חולי ראשון לשני: ג' ובש"ע פסק שאם לא הלך כלל לא צריך אומדנא וכתב הב"ש ס"ק י"ד דאפי' להפוסקים אם מת מחולי זה היינו מחמת חולי זה. מ"מ כיון שיש גם מחולי ראשון אמרינן דחולי ראשון גרם ג"כ המיתה. [והיא כעין שמשהין המילה בכאיב לי' עיני' לינוקא שחוששין שיצטרף צער העין עם צער המילה]: ד) ומ"מ בהא לא פליג שום פוסק על הרשב"א במ"ש כשיש אומדנא שחולי ראשון לא גרם לחולי שני. ואומדנא היינו של רופאים בקיאים כמ"ש בתשובת מיימוני סי' ל' לה' אישות. ואף שכתב שאין סומכין בזה על אומדנות הרופאים שמא לא נשמר כראוי מכמה דברים המחזירים את החולה לחליו.

אך הכא שהרופאים אמרו שאין שייכות לחולי הראשונה שיגרור השני' אין שייך זה כלל. וא"כ אם יאמרו רופאים שצער המילה לא גרם לחולאים הנ"ל פשוט שמחויבים למולו. שאף אם נאמר שגם חולי המילה גרם המיתה. מ"מ כיון שלא מת מחמת המילה לבד רק מחמת מקרים חולאים. מהיכי תיתי לחוש שיולד גם בילד השלישי חולאים כיון שחולאים אלו מקרים היו ולא באו מחמת המילה: ה) והנה שלחתי אחר רופא ישראל [מנהגו כמנהג רופאי ישראל שבזמנינו] ואמר כי חולי הקרעמפפען יכול להיות שהוא מחמת צער המילה. אך חולי דלקת הריאה א"א שיבא מחמת המילה. וא"כ לא מבעי' דחשיב לא אתחזק ומחויבים למולו אף גם חשש מילד הראשון נעקר במה שהשני לא השיג חולי קרעמפפין והראשון ביום מחר ושני אף ביום שלישי לא השיג חולי הנ"ל: ו גם שאלתי לעוד רופא מומחה א"י ואמר כי מחלת הקרעמפפען יכול להיות שנמשך מחמת המילה. אך מחלת הדלקת הריאה לא שכיח כלל שיבוא מחמת המילה. אך לעתים רחוקות יכול להיות מחמת המילה. אך אפי' לפי דבריו אין לחוש כלל כיון שלא נתחזק שיבא חולי מחמת המילה שהחולאת מהילד השני לא שכיח כלל שיבא מחמת המילה רק שיש פעמים רחוקות שוב לא הוה חזקה גבי ילד השלישי. ע"כ אין שום חשש וימלוהו בשמחה וטוב לב ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ואתם הלא אתכם רופאים גדולים בווארשא תשאלו גם א' מהמומחים גדולים. ואם כה יאמר כמו הרופא שבכאן אין שום בית מיחוש: הק' אברהם. סימן שכח ב"ה יום ו' עש"ק ואתחנן תרנ"ו. שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרב החו"ב מו"ה אפרים נ"י אבד"ק ליפנא: א מכתבו הגיעני זה איזה שבועות ולא הגיע הזמן לעיין בו עד אתמול בלילה במי שמל בנו א' בשמיני ובשלישי למילתו השיג קרעמפפען ר"ל ומת ובנו שני המתין מיום שמיני ג' שבועות ומל אותו ומת ג"כ ביום ג' למילתו ע"י קרעמפפין ר"ל.