שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 111

ולכ"ע הי' מברכין למול. אלא ודאי במילה מהני נחותא דאב. הגם שיש לדחות דשאני תרומה דאפי' בדיעבד לא מהני שלא ע"י שליח משא"כ מילה. אך הר"ן כתב שם להדיא דאחר יכול לפוטרו מחיוב מילה שלא מדעתו ויכול לכתחילה משמע. והא דכתב הרמב"ם דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו היינו בע"כ. או בסתמא דמצוה דידי' הוא וניחא לי' למיעבד. אבל בשאינו כאן דמסתמא ניחא לי'. היינו הא דהר"ן דאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו. וא"כ כשאין האב כאן יכולין לכתחילה למולו שלא מדעתו: ו) אך לדעת האו"ז שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר למול. וכן דעת הש"ך ח"מ סי' שפ"ב. הגם שהתב"ש השיג עליו בקצה"ח שם חיזק דעת הש"ך חזר הספק למקומו מצוות האב עדיף או מצוות בזמנו. ואפי' לדעת חב"ש דמהני שליחות במילה. מ"מ היכא שאין אביו כאן וא"א לבוא. י"ל לפמ"ש בתוס' ישנים עירובין (י"ג:). שאם הבעל ידיו קטועות לא יכול לעשות שליח לכתוב גט. דכל היכא דאיהו לא מצי עביד כו' וכן כתב במחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"ה דאם אין האב יודע למול לא מצי משוי שליח דכל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא משוי. וי"ל דה"ה כשהוא במקום רחוק שאינו יכול לבוא. אך ז"א שאם נמתין לא יקויים מילה בזמנה רק מילה שלא בזמנה. ולענין מילה שלא בזמנה חשיב מצי עביד. שהרי בידו לבוא למחר]: ז) אך לפי מה שצדדתי במק"א דאין חיוב האב רק ביום השמיני כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. ואף שודאי גם אח"כ החיוב למולו היינו מחמת תשלומין דשמיני. נמצא שמצוות האב אח"כ חובת שמיני העבר. חובת שמיני דעכשיו עדיף. דבכל מקום חובת שעתי' עדיף. ועי' סוף פרק תפלת השחר וסוף פרק החליל: ח) ועוד דהעיקר כדעת הפוסקים דא"צ למול בעצמו ומדברי התוס' ע"ז וכ"ז.) סד"ה אשה.

שכתבו למ"ד אשה פסולה למול הא דצריך קרא דאותו ולא אותה שאינה חייבת לבקש למוהלו. הרי דמצוות האב אינו למולו בעצמו או ע"י שלוחו. דא"כ כיון דאשה פסולה למול. א"א לה לקיים המצוה. דכל היכא דאיהו לא מצי עביד כו' וע"כ שאין חיוב עליו רק שיראה שיהי' הבן נימול. ואפי' אחר מלו שלא מדעתו שפיר דמי. וכן כתב בתשו' מהר"ח או"ז סי' י"א דאינו חייב למול בעצמו או ע"י שלוחו. אלא שעליו מוטל לעסוק שיהי' הבן נימול. וע"כ אף אם הבן נימול ע"י אחר בלי התעסקות האב שפיר דמי. ולא עבר על מ"ע כלל. דאטו התעסקות כתיב בקרא. רק שעל האב מוטל שיהי' הבן נימול והא נימול: ט) הנה שדעת רוב הפוסקים דעכ"פ מתקיים המצוה אפי' בלא שליחות האב בפועל רק שניחא לי' לאב. ואף את"ל שהדבר מסופק לא שבקינן חיוב שמיני ודאי וליזול בתר ספק חיוב האב למולו בעצמו או ע"י שלוחו בפועל. וכ"ז נראה ברור. ויש להביא ראי' מש"ס יבמות (ל"ט:) דאין ממתינין על גדול עד שיבא ממדה"י. אף דמצוה בגדול. ועוד דשמא ייבם וחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא. וע"כ הטעם דאין ממתינין משום דשיהוי מצוה לא משהינן. והכי נמי בנידון דידן: י) ואשר מספק עלינו בדין זה הוא התשב"ץ ח"ג ס"א כתב וז"ל ואעפ"י שאמרו שזו מצוה על האב. ואם לא מלו האב. הוא מצוה על ב"ד כמו שהזכירו בראשון מקידושין זה כשאין האב כאן אבל כשאביו כאן אין מצוה זו מוטלת על ב"ד. כי בפרק הערל אמרו בענין מילת זכריו מעכבת מלעשות פסח. שאם הי' האב חבוש בבית האסורים שאין הבן נימול ביום ח' שחל להיות בע"פ ושם פרש"י ז"ל שאין מצוה זו מוטלת על אחרים והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה' מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע.

נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותה בזמנה אבל חייבין לכופו אפי' ע"י הכאות כיון שלא הי' אונס עכ"ל התשב"ץ: יא והנה לכאורה קשה בדבריו מ"ש כשאין אביו כאן שב"ד מלין אותו כמ"ש בתחילת דבריו אמ"ש שאם הי' חבוש בבית האסורים שאין ב"ד מלין אותו. וצ"ל דמ"ש כשאין אביו כאן. היינו שעבר יום שמיני. ותדע שכתב בריש דבריו ואם לא מלו האב. וע"ז אמר שאף בתשיעי שעבר האב. מ"מ אין מצוה על ב"ד רק כשאין אביו כאן. אבל בשמיני כשאין אביו כאן נראה שהדין כמו אם הי' חבוש בבית האסורים שאין ב"ד מלין אותו: יב) אך יש לדחות ראייתו דמיירי שידוע שיצא ביום ע"כ ודאי אין מלין אותו עד שיצא. וכיון שתחילה לא הי' באפשרי למולו מותר לעשות הפסח אף שבו ביום יצא ויוכל למולו ולעשות אח"כ הפסח. דומה לזה אמרינן לעיל מינה יבמות (ע"א:) בחלצתו חמה וחל שמיני להבראתו בע"פ ושילום מעל"ע אחר חצות היום שמותר לעשות הפסח קודם המעל"ע [ויש לפרש עוד שהי' לו לצאת אחר שקיעה ראשונה שעדיין זמן מילה. וזמן פסח עבר בשקיעת החמה כמבואר בפרק מי שהי' טמא. אך זה הפי' אינו רק לדעת ר"ת ורמב"ן וסייעתם דשתי שקיעות הם. מיהו בלא"ה ניחא כנ"ל]: יג' עוד יש לפרש פי' אחר ביבמות שם. דהנה רש"י פי' שם על אביו ואמו חבושין בבית האסורים שהמצוה מוטלת עליהם ולא על אחרים. ותמוה מאוד דמה שייכות לאם במילה הלא מפורש פ"ק דקידושין דאין האם מחויבת למול בנה. וא"כ הא דנקט שאמו חבושה בבהא"ס כדי נסבה. ע"כ נ"ל לפרש שאמו ילדתו בבהא"ס וכההוא דפ"ק דחולין שאביו ואמו חבושין בבהא"ס שעיברתו שם. וה"נ יש לפרש בכאן שילדתו שם. והא דקאמר שאביו ג"כ חבוש בבהא"ס. דאם הי' בחוץ שייך המצוה עליו שישתדל אצל שר בהא"ס להניחו ליכנוס למולו.

וכעין שכתב ר"ת דחשיב אונן מטעם זה כ"ז שלא נתייאש מלהשתדל. ודוחק להעמיד בשנתייאשו. שהרי בין עשי' לאכילה יצא. א"כ עכ"פ הי' מקום תחילה בשעת עשי' להשתדל ושפיר שייך המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ע"כ מוקי לה כשאביו ג"כ חבוש ואינו מוהל או אין לו שם איזמל וחמין וכיון שהוא ג"כ חבוש ואין חבוש מתיר עצמו אין עליו המצוה. והב"ד לא מלוהו כיון שהילד בבהא"ס. אבל אם הילד מבחוץ אף שאביו בבהא"ס שפיר י"ל שמלין אותו ואדרבא מוכח מדלא מוקי כשאביו בלבד בבהח"ס. דבכה"ג מלין אותו ב"ד. מיהו לפימ"ש לחלק בין אביו מוהל או לא י"ל דלהכי נקט שאביו ג"כ בבהא"ט כדי שלא נצטרך לומר כשאביו מוהל דוקא. מ"מ ראי' התשב"ץ נדחים. סימן שכ ב"ה א' אח"ק כ"א למטמונים תרנ"ו. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב מו"ה נתן נטע הכהן נ"י אבד"ק קאלביעל. א) דבר שאלתו ברירא דיצא דמא כו' המבואר בש"ע או"ח סי' שכ"ח דמחללין עלי' שבת. אי דוקא כשיש כאב או בלא כאב. דדברים אלו לבד סכנה הם. הנה בע"ז (כ"ח:) ובביצה (כ"ב) גירסת ספרינו רירא דיצא דמעתא דמא [הכל בלא ווין המחברין] וקדחא ותחלת אוכלא [בווין] לאפוקי סוף אוכלא דלא. ומשמע דכי היכי דהאי ותחילת אוכלא על כל הני דלעיל קאי שדוקא בתחילת החולי. ה"נ האי וקדחא נמי אכולהו קאי שדוקא שיש בעין חמימות כפרש"י קדחא חמימות וע"כ כל הני דלעיל בלא ווין שכל אחת חולי בפני עצמו. אבל וקדחא בויו המחבר שיש חולי הנ"ל וגם מקדיח. וכן משמע מפרש"י סוף אוכלא שכבר נתרפא ועדיין קודחת מעט. ואי קדחא מילתא באפי נפשי'. למה פי' האי סוף אוכלא דוקא על קדחא. א"ו כל חולאים הנ"ל דוקא שהם בחמימות: ב) אבל הרמב"ם כתב או שהי' בהם קדחת משמע דהאי וקדחא ג"כ מילתא באפי נפשי'. וגורס כגירסת רמב"ן בתה"א הכל בווין.

והם ווין המחלקין כידוע שיש ויו המחבר ויש ויו המחלק. ועי' ריש שבועת הפקדון פלוגתא דר"מ ור"י. והנה לרמב"ם שמפרש קדתא חולי קדחת. מ"מ יש לומר לענין דינא מודה לשיטת רש"י שדוקא שהם בחמימות. ואל"כ אינו חולי כלל. ובערוך ערך אוכלא פי' לאפוקי סוף אוכלא כשעבר הכאב ונשתייר מעט שאוכל לו. יראה שמפרש כל הני בכאב דוקא. וכן משמע קצת ברא"ש נדרים (נ"ד) וכן משמע בריטב"א ונמק"י גבי מילה שכתבו בכאב גדול בעינים ממתינין ז' ימים וכתב הש"ך כגון הני רירא כו'. ומ"מ אי לא הוה כאב גדול לא הי' צריך להמתין ז' ימים. ממילא באין כאב כלל נמולו תיכף. וע"כ בנראה שאין כאב ואין חמימות אין להחמיר כלל ויכולין למולו. וממילא מחויבין למולו: ג גם בתינוק שנמצא על כל גופו אבעבועות קטנות שאין בהם ליחה ואין בזה חשש חולה כלל רק שכן דרך תינוק שעורו מתחלף ונעשה אבעבועות ואומרים שכן דרך כל התינוקות אם אינו מצטער ע"ז פשוט למולו. וזה צריכין לישאל ברופאים אם לא יצטער התינוק עי"ז. כי כלל אמרו כל תינוק שמצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין למולו ואם הרופא יאמר שאף שמצטער לא יזיק לו המילה לא נשמע לו נגד דברי חכז"ל. אך אם יאמר שאינו מצטער נמולו. וכן בריר בעין אם נספק קצת אם יש בו חמימות או כאב נשאל לרופא ונסמוך עליו: ד) ומ"ש בשם חת"ס שהרופא אינו נאמן להקל נהפוך הוא שביו"ד סימן קע"ה כתב שבכל מקום הרופא נאמן להקל דלא מרע אומנתי' אפי' מצי לאשתמוטי רק היכא דיש לומר שאומר כן להתפארות שרפואתו הצליח אינו נאמן לומר שנתרפא. אבל זולת זה נאמן אפילו מצי לאשתמוטי יע"ש. וכיוצא בזה בר"ן פרק אין מעמידין בתגר דלא מרע נפשי' אפי' ליכא מיקם עלי' דמילתא: ה ובדבר קטן ירוק ואדום שכתב בספר יד הקטנה להמתין אחר ששב מראהו כבריא ז' ימים כמו בשאר חולי.

ולכאורה נראה פשוט שאין זה ענין לחולי רק שלא נפל בו עדיין דמו או לא נבלע בו עדיין דמו. אך לשון רמב"ם באדום שזה חולי הוא. ואולי גם ירוק כן. והמחבר השמיט לשון שזה חולי הוא. אך גם לדעת רמב"ם הלא במהרי"ק שהביא ב"י מבואר שזה דוקא בחולי שיש בו סכנה. ואף שסתמו בש"ע ואמרו שבחולי כל הגוף ממתינין ז' ימים. הלא סתמו גם כן דכשיחזרו מראיו כשאר הקטנים ימולו אותו וי"ל דס"ל דאין זה חולי כפשט הגמ'. ובודאי לדינא כשיחזרו מראיו כשאר הקטנים ימהלוהו. רק זאת נ"ל מלשון הרמב"ם וש"ע דאף אם משונה קצת ממראה שאר קטנים באופן שאם בתחילה היה כך היה מלין שהרי כתב הרמב"ם כמו שצבעו אותו. וכן מדייק ירוק ביותר וכן אדום ביותר. מ"מ אם תחילה היה כך שוב אף נשאר קצת משונה ממתינין עד שיחזור לגמרי כשאר קטנים. אבל להמתין א"צ: ו) התינוק הזה שיש עליו אבעבועות ישאלו לרופא אם אין לו כאב כו'. ואם אינו חולי. וכן אם יש לו ריר בעינו ג"כ טוב לישאול לרופא ולא נסמוך על ראות עיניו שאין לו חום ואין לו כאב אך אם גם הרופא יאמר כן וגם יאמר שאינו חולי נמולו בלי פקפוק: הק' אברהם. סימן שכא שאלה ילד הנולד ברגל עקום ורופא מומחה אומר שיש אופן ליישב הרגל ע"י גופסין כל עוד שהעצמות הילד רכים. ואם ימולו אותו קודם. יתקשו העצמות ולא יהי' אפשר אח"כ ליישב הרגל. אך אם יעשו האפיראציע (גופסין) עתה יוחלש עי"ז הילד ולא נוכל למולו ביום ח'. אם מותר לעשות האפיראציע לדחות המילה בזמנו או למולו אף שעי"ז ישאר הילד בעל מום: א תשובה אם האמת כדברי הרופאים הדבר ברור דמותר לעשות האפיראציע דמ"ע אינו מחוייב לבזבז עלי' הון רב (כדאיתא באו"ח סי' תרנ"ו בהגה) כ"ש שלא יהי' הילד בעל מום: ב) ועוד דחיוב המילה אינו חל רק בח' ובתוך ז' עדיין אינו חיוב. ומותר לעשות אז מצוה קלה.

אף שעי"ז יתבטל ממצוה חמורה כשיתחייב בה כדאיתא בסוכה (כ"ה:) ואם לא הי' נודע זמן לידתו נוכל לתקן הרגל כ"ז שלא יתברר שהוא בן ח' עכ"פ. שעכשיו לא נוכל למולו שמא עדיין אינו בן ח' כמו נולד בה"ש. וא"כ מותר לעשות ממנ"פ אם עברו עליו ח' אף אם לא נעשה התיקון לא ימול בזמנו רק אח"ז וזה יוכל לעשות אחר האפיראציע. ואם עדיין הוא תוך ח' הא לא רמיא עליו חיובא. רק שלא יעשה האפיראציע ביום ח' ודאי או בלילה שהוא ליל ח' שאז חל החיוב כמ"ש התוס' רי"ד בקידושין כ"ט. וכן משמע בירושלמי פר"א דמילה דליל שמיני אסור לסוכו בשמן של תרומה. ולטעם הראשון הי' מותר אפי' ביום ח' ודאי. ומ"מ אם אפשר למהר התיקון בתוך שבעה ודאי מחויב לעשות כן. לחוש לטעם השני: אך אם הי' זה אפיראציע לא הייתי מסכים כלל לעשות האפיראציע וכל האפיראציעס בחזקת סכנה. ואף שהרופאים מבטיחים הנסיון יגיד שאין לסמוך עליהם בזה. אך גופסין אחר שנראה שאין זה אפיראציע כלל ע"כ מותר לעשות גופסין בתוך שבעה ואף אם בשמיני מחמת טעם ראשון: הק' אברהם. סימן שכב ב"ה יום ג' פינחס צום הרביעי יהפך מהרה לששון ולשמחה. שלום לכבוד בן אחי המופלג החריף החסיד מו"ה יצחק מנחם נ"י משעדליץ. א) דבר התינוקות אשר הראשון יש לו גיד ובצים כזכר והוא כנולד מהול ממש והעטרה כולה מגולה אך הגיד סתום ואטום ואין לו שום נקב רק חריץ יש שם. ולמטה במקום שכלה הגיד בין הגיד והבצים יש לו נקב ומשם מטיל מים ולמעלה על הגיד אחר העטרה [נראה כוונתך למטה מעטרה] יש לו תלתול בשר שחופה קצת העטרה. בזה הדבר פשוט שהוא זכר גמור ומחויב במילה כשאר תינוקות. והב"י אהע"ז סי' ה' הביא תשובת הרא"ש במעשה כזה שאין לו, נקב למעלה כי אם סמוך לכיס וכתב הרא"ש שאפשר שמוליד. מ"מ ברור שמחויב במילה:

ב) אך משום שנולד מהול מטיפין מעט דם בצפורן ולא במקום התלתול רק במקום שאין התלתול חופה. והתלתול בשר לענ"ד א"צ להסירו מאחר שאין זה בטבע רק יתרת בשר בעלמא ויתר כנטול וכמי שאינו. וראי' לזה מי שיש לו שני ערלות דפרש"י פי' אחד שני עורות זעג"ז דאיכא מ"ד אין מחללין עליו את השבת. והיינו משום דעור היתר אין שם ערלה עליו. ומ"ד מחללין סובר כיון דיש שם ערלה כורתין שניהם יחד וחד חילול הוא. ודומה להא דמוהל כ"ז שעוסק במילה חוזר אף על ציצין שאין מעכבין דחד חילול הוא ומ"ד אין מחללין י"ל דס"ל יתר אחת כנטול אחת כאלו שניהם נטולים. וכ"ש זה שאינו ערלה כלל רק תלתול בשר שאינו מחויב לנטלו. וא"ת מה הפסד בנטילתו. אני חושש לאסור לחבול בישראל בחנם. ויש בו לאו דלא יוסיף להכותו. אם לא שייטב לו מדרך רפואה שעי"ז יהי' בנקל לעשות לו אח"כ אפיראציע. ואם יאמרו הרופאים שכן הוא ואין שום סכנה בנטילתו אז יטלנו: ג' והשני לא אוכל לדעת מתוך המכתב טיב צורתו אודיעך צורת אנדרוגינוס. בטח ראיתיו באיזה ספר. והוא כי יש לו פי רחם כנקבה ודרך שם שופך מימיו והגיד ברחם בפנים [וכשנתקשה יוצא הגיד לחוץ והמ"ר שופכין דרך הגיד בפנים לתוך פי הרחם ומשם יוצא. וע"כ יכול לישא אשה ולהנשא כי כ"ז שאינו מתקשה הוא כנקבה ויוכל להנשא ויוכל לישא שהרי כשמתקשה יוצא לחוץ. ומצד הדין נושא אבל לא נישא: דודך הדורש שלומך והצלחתך הק' אברהם. סימן שכג ב"ה ב' משפטים רנת לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי ידי"נ ולבבי הרב הגדול הצדיק גזע קודש מחצבתו מו"ה אברהם נ"י אבד"ק עיר חדש יצ"ו. א בדבר התינוק אשר מתו שני אחיו מחמת מילה שאחיו הראשון לא יכלו לעצור דמו בשעת מילה ומת ר"ל. ושוב נולד אחיו השני ומלו אותו ונתרפא. וביום ששי למילתו נפתח תחת העטרה סמוך לכיס כמו נקב.

והלך הדם כל הלילה בלא יודעים. ובבוקר לא הי' באפשרי להעמיד הדם עד שמת הילד ואח"כ נולד אחיו השלישי. והורו גדולים להמתין שנה ומלו אותו אחר שנה ועלה כהוגן והוא חי ובריא. עתה נולד בן זה. ודעת כבודו למולו אחר איזה זמן שיש שינוי הניכרת לכל שהוא גדול וחזק יותר מתינוקות הראשונים. וכן משמע בתשו' נ"ב כו' עכ"ד מעלתו: ב' הנה באמת טעמא בעי למה נמולו גם אחר שנתחזק כחו. אם ראינו שלא יכלו לעצור הדם. בשלמא אם מת מחמת חולשות שהמילה הכשילה כחו. ודאי אין ראי' כלל מקטן בן ח' ימים על ילד גדול אבל אם לא יכולו לעצור הדם אשר עינינו רואות שגם באנשים גדולים נמצא דבר זה שכאשר ינקוף עצמו אף באצבע קשה להעמיד הדם. א"כ למיחש מיהא בעי כיון שהוא ממשפחה דרפי דמא. שמא גם כשיגדיל יהי' כך. וצ"ל דמשום חשש בעלמא לא נדחה מצוות מילה לגמרי. שגם בכל מילה יש חשש סכנה, כמו שדרשו בגיטין על פסוק כי עליך הורגנו כל היום שזה מילה שפרש"י פעמים שמת. וע"כ כיון דליכא חזקה על כשיגדיל שוב מלין אותו. וא"ל נמתין עוד יותר. ליתא דאיזה שיעור ניתן. ולדחות מצוות מילה לגמרי א"א מפני חשש. וע"כ כתב הרמב"ם מפני שאפשר למול לאחר זמן אבל לולא זה לא הי' דוחין לגמרי מפני חשש. וכמדומה לי שכן כתב בחת"ס. וכעת לא עיינתי בו: ג וקצת ראי' לזה מהא דכתב הרמב"ן בהא דלא מלו במדבר מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כו' ופי' הרמב"ן שמילת בניהם הי' מעכב. ותמוה כיון שהדין ביומא דעיבא לא מהלינן בי'. איך יעכב. קרי בי' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכמו חלצתו חמה דאינו מעכב על אביו מלעשות פסח. וכן טומטום משום שאינו חייב לקרוע. וע' בתוס' ורשב"א ריש פרק הערל. וע"כ לומר דבזמן שלא נשבה להם רוח צפונית כל מ' שנה לא הי' הדין לדחות המילה לגמרי משום חשש יומא דעיבא.

והא דיומא דעיבא לא מהלינין בי' רק משום דאפשר למול לאח"ז. ושלא כהוגן עשו במה שלא מלו את בניהם. ושבט לוי באמת מלו בניהם במדבר כמו שדרשו בפסוק כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו: ד) ויש לדחות דשאני התם שהי' דבר כללי לכל ישראל. ואם לא ימולו את בניהם יתבטל מצוות מילה זו לאותם מ' שנה לגמרי. ויש לדמותו לארקתא דמסאני יהרג ואל יעבור. דכתב הר"ן בחי' סנהדרין דחילוק יש בין מתכוונים להעביר כללות ישראל. או יחיד. או שנים. ואפי' בהנאת עצמו כתב בשם הרמב"ם דבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור. ואף דבזה ליכא חלול השם. רק משום שהוא גזירה כללית. א"כ בזמן המדבר במילה שהי' דבר כללי לכל ישראל מן הדין שימולו את בניהם: ה) מיהו המעיין ברמב"ם שמסיים בין אנסוהו בינו לבין עצמו בין אנסוהו בתוך עשרה. ולא סיים בין נתכוין להנאת עצמו. משמע דבהנאת עצמו לעולם יעבור ואל יהרג וכ"כ בס' המצוות להדיא. וא"כ גבי שבט לוי אין לתרץ משום שהי' דבר כללי. וע"כ כנ"ל דמשום חשש בעלמא אין דוחין מילה לגמרי ע"כ מלין כשיתחזק כחו. וכי תימא נמתין עוד עד שיתחזק יותר. איזה שיעור תתן: ו נחזור לענינינו שכבר מלו אחד אחר שנה ועלה כהוגן. שיש טעם גדול להמתין עד שנה שכבר ראינו שלאחר שנה לא הזיק המילה לאחיו. ממילא מחויב להמתין. אך כ"ז אם הי' שני אחיו מתים מחמת מילה בלי תח סיבה אחרת. אבל זה שאחיו השני לא ראו פתיחת הנקב להוציא דם עד הבוקר והדם הלך כל הלילה. שיש לנו לתלות בזה. ויש ראי' שכן הדבר שהרי בשעת מילה הועמד הדם בטוב ולא כאחיו הראשון שבשעת מילה לא יכלו לעצור הדם] ודאי הי' מחמת שכבר נחלש התינוק מחמת הילוך הדם בלא יודעים תחילה. א"כ אינו בכלל מתו אחיו מחמת מילה כלל. עכ"פ לפענ"ד למולו עכ"פ אחר שנראה שינוי הניכרת שהוא גדול וחזק יותר מן הראשונים כמ"ש כת"ר: