שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 110

הרמב"ם פ"ב מה' ערכין הלכה ח' באיבעיא ג) והנה דלא איפשטא בערכין הוא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות ופירש הלח"מ דבדידי' איכא איסורא דלא יחל דברו ספק איסורא לחומרא. אבל ביורשים דליכא אלא ממונא ספק ממון לקולא: ד' וע"כ בספק לקט דליכא אלא ממונא ספיקא לקולא אבל בעיא דשמעתין אם ד נדר הוא ספק איסור לא יחל. ואף דבלקט איכא נמי לאו דלא תלקט. חילוק יש דבלקט הוא לאו דממון. ובממון הדיוט נמי איכא לאו דלא תגזול ומ"מ ספיקו לקולא. משא"כ לאו דבל יחל הוא אף בנדרים ושבועות שאינם ממון [גבוה ועניים] רק שבהקדש וצדקה חשיב חילול דיבור אף שלא אמר לשון נדר. וכיון שהוי חילול דיבור שוב הוי איסור גרידא דלחומרא: ה) ומעשר עני של דמאי הואיל שמפריש להיות ספק מעשר ולא יתננו לעניים אין בו משום לא יחל במה שאינו נותנו לעניים. ולא דמי לבעיא אם יש יד לפיאה ולצדקה. דאת"ל יש יד. הרי הוא אומר שיהי' פיאה וצדקה ודאית ויתננו לעניים ממילא איכא בל יחל כשאינו נותנו. אבל מעשר עני של דמאי ידוע שאומר שיהי' ספק מעשר. וכיון שדין ספק מעשר לעכבו לעצמו. הרי אינו אומר כלל ליתנו לעניים ולית בי' משום לא יחל. וספק ממון גרידא הוא. כן נ"ל נכון וברור: סימן שיז ענין בל תאחר א כתב הר"ן פ"ק דר"ה דמידי דלא תליא במקדש אינו תלוי ברגלים ואין חילוק בין קיימי עניים ללא קיימי עניים שהתורה לא נתנה דברי' לשיעורים והאריך בזה. ולבסוף כתב ונמצאת למד דהיכא דקיימי עניים עובר לאלתר בבל תאחר. והיכא דלא קיימי עניים מסתברא כיון דעבדינן צריכותא בגמ' ומוקמינן תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב. משמע דכל היכא דלא קיימי עניים מפריש מה שנדר ומניח עד שיבואו עניים. אבל לחזר אחריהם אין לנו:

ב' והנה לכאורה דבריו סותרין דמתחילה כתב דאין חילוק בין קיימי עניים ללא קיימי ולבסוף כתב דלחזר אחריהם אין לנו. ואי דכתב כן רק לענין הפרשה. אכתי לענין הנתינה נתנה תורה דברי' לשיעורים ועוד דמאי טעמא דצריך להפריש משום דיכול לעשות זה אף כשאין עניים. מהאי טעמא יהי' חייב להפריש תיכף בקרבנות. דלזה א"צ. בהמ"ק. ואי דלא חלקה התורה הפרשה מהקרבה גם בצדקה נימא הכי. עוד יש לעמוד בדברי הר"ן שכתב דכיון דעבדינן צריכותא בגמ' וכו' ומשמע דטעמא דידי' כיון דאיכא צד חומר באמר ולא אפריש ע"כ מחויב להפריש. ואף דאיכא חומר ג"כ באפריש. הא זה אינו מחוייב לחזר אחר עניים. וקשה דהא בגמ' קאמר הצריכותא משום דבאפריש כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתא. וזה לא שייך בצדקה והא דצריך תרי קראי בצדקה דחד קרא הוה מוקמינן באפריש ולא אקריב] וא"כ לא תיקן כלום בהפרשה ועוד דמשמע לי דאפי' בקרבנות אינו חייב באמר ולא אפריש מחמת מניעת ההפרשה רק מחמת מניעת הקרבה. וראי' מדאמר בגמ' נדבה דקרבנות דאמר ולא אפריש היכי משכחת לה דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה פי' לאחר ההפרשה. ובשלמא אי חיובא דאמר ולא אפריש בנדר משום איחור הקרבה היינו דאצטריך קרא לנדבה באמר ולא אפריש דלגבי הקרבה נדבה היא. אבל אי חיובא משום איחור הפרשה הא לגבי הפרשה נדר הוא דכל זמן שלא הפרישה חייב באחריותו ונדר הוא עליו: ג) והנראה לי לפרש דברי הר"ן דהנה בחוב ממון ודאי מחויב לפרוע תיכף ויכול המלוה לכופו בב"ד על כך. ומ"מ אי משתמיט ואיחר הפרעון לא עבר משום לא תעשוק ולא הוי לוה רשע. לבד בשכיר דאמרה תורה לא תלין. ובחיובי גבוה אמרה תורה ג"כ בל תאחר. ומ"מ אין האיסור רק במקום שמחויב לפרוע תיכף אמרה תורה שעובר באיחור ולא הוה דינו כחוב ממון להדיוט.

אבל במקום שאינו מחויב אין איסור וע"כ אומר ר"ת דאם מפריש לחלקו לכשירצה ליכא בל תאחר ולא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה כיון דהתנה אינו מחויב כלל. וע"כ אי ליכא עניים דאז אינו מחויב כלל. דאפי' הגוזל את חבירו אינו מחויב להוליך אחריו למדי. וממון עניים דין ממון הדיוט יש לו כמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים דספק ממון עניים לקולא. אבל ספק קרבנות להחמיר כדאיתא ריש פרק י"ג דמנחות פרשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן עיי"ש. הרי דהולכין בספיקו להחמיר. ממילא בלא קיימי עניים ליכא בל תאחר. ולאו משום דזמן בל תאחר תלוי בקיימי עניים אלא משום דבלא קיימי עניים אינו מחויב כלל. וע"כ הפרשה דיכול לעשות תיכף מחויב לעשות ואיכא בל תאחר. כיון דחיוב בל תאחר אינו תלוי כלל בקיימי עניים רק דאינו מחויב לחזר. אבל בהפרשה דמחוייב שוב איכא בל תאחר. ולא תקשי דהתורה נתנה דברי' לשיעורים. דחיוב התורה בכל מקום דמחויב איכא בל תאחר. אבל בקרבנות דקודם ג' רגלים דפטור להקריב לאו משום דלא מחויב. אלא דזה שיעור בל תאחר. ע"כ אף בהפרשה אינו עובר דהתורה לא חלקה בבל תאחר. בין הפרשה להקרבה: ד' והשתא ניחא נמי סברת הר"ן דמחויב להפריש, ובודאי אף הר"ן מודה דהא דעובר בבל תאחר באמר ולא אפריש משום איחור הקרבה. וזה לפי האמת דאפי' באפריש עובר. אבל בגמ' דעביד צריכותא והוה אמינא דרק באמר ולא אפריש עובר. ע"כ דרק משום איחור הפרשה קרינא בי' לא תאחר לשלמו. אף דבהפרשה עדיין לא שילם לגמרי. שהרי אם נגנב או אבד חייב באחריותו. מ"מ כיון דכל כמה שלא אבד נפטר דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' קרינא בי' לשלמו. ה"נ בצדקה כיון דלא קיימי עניים וכל זמן שלא באו עניים אין עליו חיוב יותר רק להפריש קרינא בי' לא תאחר לשלמו בהפרשה. וע"כ שפיר אצטריך תרי קראי בנדבה.

דבלא קרא הוה אמינא דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו עובר על אמירתו. דעל איחור הפרשה לא קרינא בי' לא תאחר לשלמו. דאף לאחר שהפריש מחויב להקריב כיון דאיכא קרא לאפריש ולא אקריב בנדבה ולא יתחייב רק משום איחור הקרבה. וזה נדבה הוא. וצריך קרא לאמר ולא אפריש בנדבה: סימן שיח הלכות מילה שאלה אם אין האב אצל הילד בשמיני ללידתו אם ימלוהו בזמנו או נמתין עד שיבא אביו: א) תשובה בתשב"ץ סי' ח' מחו' ג' כתב וז"ל ואעפ"י שאמרו שהיא מצוה על האב ואם לא מל אותו אביו היא מצוה על ב"ד. זו כשאין אביו כאן. אבל כשאביו כאן אין מצוה זו מוטלת על ב"ד. שהרי אמרינן בפרק החולץ אין אדם מל בן איש בע"כ. ואעפ"י שיש מפרשים אותו לענין גר הבא להתגייר. אבל בפרק הערל אמרו בענין מילת זכריו מעכבתו מלעשות פסח שאם הי' אב חבוש בבית האסורים שאין הבן נימול ביום ח' שחל בערב פסח ושם פירש"י ז"ל שאין מצוה זו מוטלת על אחרים. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע. נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותו בזמנה אבל הי' חייבין לכופו אפי' ע"י הכאות כיון שלא הי' לו אונס כמ"ש עכ"ל: ב' והנה לפי מה שלמד מש"ס, פרק הערל דאם חבוש בבית האסורים אין הבן נימול בע"פ בזמנו. ה"ה אם אינו בביתו. וכ"ש הוא. דבכל שעה י"ל שמא יבוא. ומה שכתב בתחילת דבריו הוא מצוה על ב"ד זו כשאין אביו כאן. היינו שכבר עבר השמיני שלא מלו כמבואר במה שכתב ואם לא מל אותו אביו כו': ג) אולם לפענ"ד הדברים מרפסין איגרי.

דמה נ"מ בין שמיני לתשיעי דלעולם המצוה מוטלת על האב כדמוכח בש"ס יבמות הנ"ל דע"כ זכריו בשעת אכילה שלא הי' בשעת עשי' הוא אחר שעבר השמיני וקו"ח הדברים אם אין ממתינים על אביו במילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת אף שבין כך ובין כך כבר עבר מצות מילה בזמנה. כ"ש בזמנה שדוחה שבת שאין ממתינים על אביו. ועיין רש"י שבת (כ"ד:) בד"ה לבדו. ואף שמדברי הרמב"ם שכתב "אא"כ עבר ונמנע שב"ד מלין אותו על כרחו' משמע שיש לחלק בין תשיעי שכבר עבר האב היינו משום שבשמיני כל היום אמרינן שמא ימול אותו האב. ועדיין לא ראינו ממנו שהוא רשע ולא ימולו. שהרי כל היום כשר למילה לכתחילה או אפשר אם קרוב לשקיעת החמה חשיב ג"כ עבר ולא נמנע וכמ"ש התוס' במס' ר"ה (דף ז'.) ד"ה יקריב דאפי' קודם זמן בל תאחר אם רואין שמתעצל להביא קרבנו כופין אותו עיי"ש: ד) ואולי דעת התשב"ץ דביום שמיני כשאין אביו כאן אמרינן שמא יבא באותו יום שלא יבטל מ"ע. אבל כשעבר השמיני ולא מלו כבר הוחזק עבריין וב"ד מלין אותו בתשיעי כשאינו כאן. אבל כשהוא כאן מכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקבל עליו למולו מדעתו. והנה לפי זה כשלא הי' אביו יודע שנולד לו בן או שלא הי' יכול לבוא אין מלין אותו שלא מדעתו. כיון שלא הי' פושע. דוגמת מי שהי' חבוש בבית האסורים כבש"ס יבמות הנ"ל: ה) אך יש להביא ראי' מש"ס יבמות (ל"ט.) דאין ממתינין על גדול עד שיבא ממדינת הים אף דמצוה בגדול. ועוד שמא ייבם וחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא ומשום דשהוי' מצוה לא משהינן. ה"נ בנ"ד. ועוד כשאין אביו מוהל אף כשיהי' כאן יקיים רק ע"י שליח. א"כ יכולין למולו משום זכין לאדם שלא בפניו. ובודאי זכות הוא לו שיקיים מילה בשמיני שדוחה שבת אף שיפסיד הברכה דלהכניסו שרק מדרבנן:

ו ועוד לדעת האור זרוע דאם אביו מוהל אסור ליתן לאחר למול. וכן פסק הש"ך חו"מ סי' שפ"ב. א"כ אף כשאביו יהי' בכאן לא יעשה מצוות האב כשאינו מוהל. ולדעת הרמב"ן בפי' התורה בילידי ביתו ומקנת כספו של אברהם אבינו שנמולו כולם ביום אחד אף שהי' הרבה מאד כתב על זה הרמב"ן שאפשר שזימן להם מוהלים הרבה אף שמצוה על הרב למול את עבדו משמע שחולק]: ז) עוד ראי' מש"ס ע"ז (כ"ו:) עיר שאין בה רופא ישראל ויש שם רופא ארמאי ורופא כותי דפליגי הי מינייהו עדיף. ולמ"ד ימול ארמאי אף דלאו בר שליחות הוא ואין דוחין מילה בזמנה עד שימצא ישראל שיהי' שלוחו. ה"ה בנ"ד שאין ממתינים עד שיבא אביו שיהי' שלוחו. דמילה בזמנה עדיף: ח) וכל זה כשאין אביו מוהל. אבל כשאביו מוהל יש מקום עיון לדעת או"ז והש"ך דמחויב למול בעצמו ואינו מקיים מצוה בשליחות. כ"ש בזכי' י"ל שנמתין עד שיבא אביו. ולשיטתם אין ראי' מההיא דע"ז דאף אם יהי' מוהל ישראל לא יקיים המצוה ע"י שליח: ט אך יש להוכיח דמצוות מילה בזמנה חובה טפי משימולו האב בעצמו מהא דפרק ר"א דמילה (דף קלג:) דמקשה אהא דאצטריך קרא למילה בצרעת הא דבר שאין מתכוין מותר ומשני באומר לקוץ בהרתו דבנו הוא מתכוין. ופריך ואי דאיכא אחר ליעבד אחר. הרי דמצוות מילת אב אינו דוחה איסור ל"ת. ואילו מילה בזמנה אפי' שבת הוא דוחה. וכיון דמילה בזמנה חמור הרי עשה חמור דוחה עשה הקל בכל מקום: י) ולאחר העיון יש לדחות עפ"י מה שכתבתי במק"א ליישב קושיית השאגת ארי' לדעת הפוסקים מל תוך ח' יצא. בנולד ערב שבת בין השמשות דאין מלין עד אחד בשבת. נמולו בערב שבת דשמא הוא שמיני. ואת"ל שהוא שביעי יצא בדיעבד עכ"פ כמו בתשיעי וטוב יותר דשמא מקיים מילה בזמנו.

ואמרתי ליישב עפ"י הש"ס זבחים (פ"א:) בדם חטאת חצונה שנתערב בפנימיות ישפך לאמה ופריך בגמ' ולפלוג נמי ר' אליעזר בהא ומשני דהיכי ליעבד ניתיב בחוץ והדר ניתיב לפנים כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כך מצוה להקדים פנימיים לחיצונים. ניתיב בפנים והדר בחוץ יפסל דם החיצונה. וקשה הא בתדיר ושאינו תדיר עוברת מקדימין שאינו תדיר כדאיתא בפרק תפלת השחר (דף כ"ח ) בתפילת מוסף ותפילת מנחה לר' יהודה. וה"ה במקודש דתדיר ומקודש חד דינא לתרווייהו והרי הכא דם חיצונה עוברת שאם יתן שבפנים תחילה יפסול חיצונה וצ"ל דבכוס בכוסות איירי. ואם היינו יודעין הי' אפשר לקיים פנימי תחילה ואח"כ חיצון כמשפט ע"כ אסור לשנות כיון שלפי האמת אין מצוה עוברת ע"כ ישפך לאמה ויפסלו שתיהן ממילא ולא יבטל העשה בידים. וה"נ אסור למולו בערב שבת שמא ביה"ש לילה. ואם היינו יודעין היינו יכולין למולו בשבת. והרי מבטל למ"ע בידים שלא לצורך כלל. ואף דסוף סוף לא נמול אותו בשבת כיון דמספקא לן וכההיא דזבחים יא) וא"כ ה"נ שמא יבוא אביו ביה"ש ויוכל למולו בעצמו אם הי' יודע. ושוב מבטל מצוות מילת אביו בידים שלא לצורך לפי האמת. ופשיטא שאי אפשר למולו ביה"ש דשמא לילה ואין מלין בלילה. אולם אם אין אביו מוהל שפיר נוכל למולו סמוך לשקיעת החמה. וא"ל כלל שמא ביה"ש יום ולאו זכי' הוא לאביו מחמת הברכה דלהכניסו. דמ"מ זכי' הוא אליו שהרי מספק לא יוכל למול ואנן סהדי דניחא לי' והוי זכי' רק י"ל הטעם ראשון משום דשהויי מצוה לא משהינן. ויש לדחות קצת דהכא שני מצוות נינהו מה שהבן נימול ומה שאביו מוהלו ומצוה זו נתבטל לגמרי כשאין אביו מוהלו:

יב' והנה הראי' שהביא התשב"ץ מההיא דיבמות ומפירש"י שם לפמ"ש צ"ל דהתם כשאביו בעצמו מוהל אולם לפענ"ד שם פירוש אחר בגמ' ופירש"י שם על אביו ואמו חבושין בבית האסורים שהמצוה מוטלת עליהם ולא על אחרים. תמוה מאוד דמה שייכות לאם במילה. ומפורש פ"ק דקידושין דאין האם מחויבת למול את בנה. וא"כ הא דנקט שאמו חבושה בבית האסורים כדי נסבה. ע"כ נ"ל לפרש שאמו ילדתו בבית האסורים וכההיא דפ"ק דחולין שאביו ואמו חבושין בבית האסורים שעיברתו שם. וה"נ יש לפרש בכאן שילדתו שם. והא דקאמר שאביו ג"כ חבוש בבית האסורים דאם הי' בחוץ שייך המצוה עליו שישתדל אצל שר בית האסורים להניחו ליכנס למולו. וכעין שכתב ר"ת דחשיב אונן מטעם זה כל זמן שלא נתייאש מלהשתדל ודוחק להעמיד בשנתייאש. שהרי בין עשי' לאכילה יצא. א"כ עכ"פ הי' מקום תחילה בשעת עשי' להשתדל. ושפיר שייך המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ע"כ מוקי לה כשאביו ג"כ, חבוש ואינו מוהל או אין לו שם איזמל וחמין. וכיון שהוא ג"כ חבוש ואין חבוש מתיר עצמו אין עליו המצוה והב"ד לא מלוהו כיון שהילד בבית האסורים. אבל אם הילד מבחוץ אף שאביו בבית האסורים שפיר י"ל שמלין אותו. ואדרבא מוכח מדלא מוקי כשאביו בלבד בבית האסורים דבכה"ג מלין אותו ב"ד. מיהו לפמ"ש לחלק בין אביו מוהל או לא. י"ל דלהכי נקט שאביו ג"כ הי' בבית האסורים כדי שלא נצטרך לומר כשאביו מוהל דוקא ולעולם כשאביו מוהל חבוש אין מלין אותו אפי' אין אמו חבושה אין מלין אותו דכל שעה חיישינן שמא יצא] ומ"מ ראיית התשב"ץ נדחית: הק' אברהם. אף כי אין נרשם זמן על תשובה זו ועל שלאחרי' כמדומה לי שזו נכתבה בשנת תרל"ב ושל אחרי' בשנת תרמ"ט]. סימן שיט שאלה תינוק ביום שמיני ללידתו ואביו אין בעיר ולמחר יבוא. ואביו מוהל. מהו שנמתין על אביו.

מילה בשמיני עדיף או מצוה על האב עדיף: א) תשובה לכאורה פשוט דמילה בשמיני עדיף. שהרי בשבת (קל"ג) בשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול. פשיטא דשא"מ הוא. אמר אביי לא נצרכא אלא אליבא דר' יהודה דאמר דשא"מ אסור. ואביי אליבא דר' שמעון בשר מה עביד לי' באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא מכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר. דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' לא צריכא דליכא אחר. פרש"י ואי איכא אחר לעביד אחר ולא ליקו האב להתם [פירוש שלא יהא שלוחו של אב וכן פירש בס' ברוך טעם]. הרי דמצוות האב אינו דוחה לל"ת. ואילו מילה בזמנה דוחה שבת. ואין ממתינין עד למחר. וכ"ש שאין ממתינין בשביל מצוות האב שהרי אפי' בשביל שבת איסור סקילה אין ממתינין. ושבת עדיפא טובא ממצות אב. דאפי' ל"ת בעלמא אין מצוות האב דוחה. כ"ש שבת החמורה. ואם אין ממתינין בשביל שבת כ"ש בשביל מצוות אב: ב) אך במג"א סי' תרפ"ז סק"ה גבי מילה ומגילה שאין שהות לקיים שניהם יקרא המגילה. משום דיכול למול בתשיעי ותמוה שהרי מילה בזמנה דוחה שבת. אשר ע"כ נ"ל עפימ"ש הרוקח דיני לולב דמילה שלא בזמנה תשלומין דשמיני. ולפי"ז לא הי' דוחין שבת משום הבזמנו שהרי יש לו תשלומין. ומה"ט לא נדחה שבת בשביל חגיגה. משום שהחגיגה יש לו תשלומין. אך אם לא הי' דוחה שבת ולא הי' שבת זמן מילה כלל לא הי' לו תשלומין. דבש"ס חגיגה (ט.) מבואר דלילה כיון דלאו זמן קרבן לית לה תשלומין. [רק למ"ד לילה לאו מחוסר זמן יש לו תשלומין ובמשנה כריתות (ז) מדמי שבת ללילה. רק משום ששבת אעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור. חשיב זמן קרבן טפי מלילה שאינו ראוי לשום קרבן. וא"כ אם לא הי' מילה דוחה שבת לא הי' שבת חזי לשום מילה ולא הי' לו תשלומין.

ואף שעדיין הי' מצוין למולו כמו גדול שחל עליו החיוב בגדלותו. וכן גר שנתגייר מ"מ מצוות שמיני הי' נדחה לגמרי. משא"כ בחגיגה שהזמן יש לו תשלומין. היינו שהחיוב שיש עליו מחמת הזמן יש לו תשלומין. וע"כ ניחא דברי המג"א דיוכל נמול בתשיעי. והשמיני יש לו תשלומין. וא"כ ה"נ י"ל שנמתין על אביו והשמיני יהי' לו תשלומין: ג) ולכאורה יש לדחות עוד דהא ודאי מ"מ לכתחילה החיוב למולו בזמנו ממש ולא לאח"ז ע"י תשלומין. דבשבת (קל"ב.) דתרי זימני כתיב שמיני. חד למעוטי שביעי. וחד למעוטי תשיעי. וא"כ מוטב לקיים מצוות בזמנו היום משיקיים מצוות אביו למחר דאין מעבירין על המצוות מזמן לזמן כהא דמגילה (ו':) דמה"ט ס"ל לחד מ"ד קורין המגילה באדר ראשון ולא בשני. ולדידן דלא קי"ל הכי. הוא מדכתיב לקיים אגרת הפורים הזאת השנית. או משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף: אך הא במנחות (מ"ט) צבור שאין להם קרבנות כדי הצורך. מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר כי הדדי נינהו. דתמידין תדיר ומוספין מקודש. ולא אמרינן דאין מעבירין על המצות ומצוה דיומי' עדיף ע"ש: ה) אך בר"ן פ"ק דפסחים בפלוגתא אם מברכין לבער או על ביעור חמץ. ביארו שם הרמב"ן והר"ן דבמצוה שעושה אותם השליח דכ"ע מברכין בעל. ובמצוה שא"א לקיים ע"י שליח דכ"ע שמברכין בלמד. כי פליגי במצוה שאפשר לה להתקיים ע"י שליח. ועשה אותה בעצמה. ומבואר שם בדבריהם דאב המל את בנו בעצמו תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל. ושם הקשו מהפרשת תרומה דמברכין להפריש. ותירצו דשאני תרומה דכתיב גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת. וביאור הדברים עפ"י דברי הרשב"א נדרים (ל"ו) דלהפריש משל חבירו על חבירו לא מהני נחותא דבעלים עד שיעשנו שליח בפירוש. וממוצא הדבר נשמע דבמילה לא בעינן שיעשנו האב שליח בפירוש. דא"כ הי' דומה לתרומה.