שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 109

טז ובנזיר דף ל' גבי מעות נזירות דקאמר מהו דתימא יורשין גמירי לה לא שנא בן לא שנא בת קמ"ל הלכה. פי' המפרש הלכה בן ולא בת. משמע דאי הי' גמירי הלכה בן סתם הוה ילפינן בת מיני' והוה אמרינן יורשין גמירי פי' בן וה"ה כל יורש. [אי לאו דמיעט קרא להדיא כמו בעבד עברי] וה"ה במלך דכתיב בניו וירושה הוא כדאמר בש"ס להדיא אמרינן דה"ה כל יורשים. וממילא ה"ה כל הפרנסים דאתקשי למלך. לבד כ"ג דצריך קרא בפ"ע ואין דינו כמלך שהרי טעון משיחה. ולא מצינו לשון ירושה בכ"ג: יז) אך אני ביארתי היטב דלרמב"ם ור"ש לשיטתייהו דבמקום שיש בן אף שאינו יורש שוב אין שאר קרובים יורשים. אין קושיא כלל מת"כ לתוספתא. ולפענ"ד העיקר כשיטתם כמו שביארתי בראיות. אך במלכות וכדומה שיורש מחיים כשאין המלך ראוי וכמו שהבאתי מיותם וממשמעות המקרא אין בן שאינו ראוי לגדולה מעכב על הבת. ואפי' ראוי כיון שאין ירושה שיעשה מלך בלא מינוי רק שמחויבין למנותו אין הבן מעכב על הבת כמו שביארתי במעלה ו': יח) ולדעת עבוה"ג דפליגי מ"מ במלכות ונשיאות וכדומה הת"כ מודה דנקיבות יורשות אף שאין שאר קרובים יורשים מדכתיב לא יסור וגו' ומחוקק מבין רגליו. וכ"ג וכדומה הנהגת בהכנ"ס לא גמרינן מיני' דמה לירושת מלכות שאינו טעון משיחה תאמר בכה"ג דטעון משיחה. וה"ה הנהגת בהכנ"ס דדומה לכה"ג. וכפי הנראה לא עיין רו"מ היטב בענין ימחול לעיין היטב בכל הדברים שנזכרו שמה אחשוב שיראה כי להלכה א מקום לפסוק שלא ירש. בשגם כי בתשו' גינת ורדים כתב בספק באלו הענינים נחשב ספיקא דאורייתא ומחויבים למנותו: יט) מ"ש ליישב תשובת הרשב"א דפתח במנהגא וסיים בדינא דחזן הכנסת אינו בכלל מינוי ושררה שהרי מותר להשים גר חזן הכנסת. אין זה ראי' שהרי בקבלו עלייהו מותר לשומו דיין.

ואפי' דיין קבוע ואפי' נשיא ואב"ד כמבואר בכנה"ג סי' ז'. והאו"ח לא חילק אלא בנפשות יעיי"ש. ובגוף הדבר אם ענין שימה מקרב אחיך וענין ירושה אחת היא לא ידעתי כי אף שבפרשה אחת נכתבין. מ"מ לשון ספרי מנין שכל פרנס ישראל כו' ת"ל בקרב ישראל כל שבקרב ישראל. ולא קאמר כל שימה. ומשמע כל שבקרב ישראל וכל ששם פרנס עליו: כ) מ"ש על הקצוה"ח שכתב דירושת אח מדין משמוש שלא ראה דברי רמב"ן ריש יש נוחלין. לא ראיתי שום משמעות שם כי שם כתב לפי ההוה אמינא דאין אב יורש. ואני ראיתי בשם תשו' מהרי"ל דאח נקרא ירתי ירתאי כיון דהאב קודם לכל יוצאי יריכו. והוא כדברי קצוה"ח. ובתוס' רעק"א פ' יש נוחלין מסחפק בזה עיי"ש: כא) מירושלמי דכלאים דאין למדין מן המלכות כא) מ"ש דאפשר שלא כדין עשה ודאי כוונתו הי' על הראי' שהבאתי באות י"ח מרחבעם שעלה להלחם עם ישראל. וע"ז הקשה הלא אין למדין מן המלכות דאפשר שלא כדין עשה. הנה מפורש בדבריי שהראי' ממה ששלח הקב"ה אליו ע"י נביא כי מאתי יצאו הדברים. משמע שאם לא כן היתה המלחמה כדין. אך בלא זה אינו תשובה. שהרי שמעו אליו כל שבט יהודה ושבט בנימין. וחלילה לומר שיסכימו על רציחת שני שבטי ישראל וסנהדרין הי' שם: כב' מ"ש דלדעת בעה"ת גם בכל קרובים אמרינן מכח ראשון קאתינא. לדעתי גם חתנו יכול לומר מכח חמי קאתינא וכל הספק הי' לדעת רוב פוסקים ועיקר להלכה דרק באבי אביו וע"ז נסתפקתי דאפשר ה"ה לאבי אמו ואין ראי' מבן בתו לחתנו. וע"ז הוכחתי דבן בתו כשאר קרובים כמבואר במעלה ה': כג) שוב הגיע לידי מכתבו שלישי תמוה מתחילתו ועד סופו. במה שהסברתי מחלוקת רמב"ם עם רא"ש בספק ויבם. וכתב דא"כ יקשה לרמב"ם מהוא אינו יורש אותם ושוב כתב דיקשה לרא"ש מסבא וספק בנכסי יבם.

וע"כ להודות לישוב הק"נ משום דעובר אינו יורש וירש היבם תחילה. תמיהני והרי יקשה מהא דסבא כו' להא דהוא אינו יורש אותם. ועוד דמה ביקש ממני בקושיא על הרמב"ם מהא דהוא אינו יורש אותם. דזה קשה בלא"ה [האומנם כי בחי' כתבתי שגם הרמב"ם אפשר יודה להרא"ש וע"כ השמיט רמב"ם הא דסבא וספק בנכסי יבם רק הרמב"ם סובר ירושת אח רק מדין משמוש וכשייבם האב לא ירש ממנ"פ ואזיל ירושת אח. אך לא לזה כוון מעלתו.] אך באמת הא דהוא אינו יורש אותם מוקי לה הלח"מ פ"ה מה' נחלות ה"ג כשיש לראשון ולאחרון בנים. והא דסבא כו' תירץ הב"ש סוף סי' קס"ג עיי"ש. הגם שתירוצו דחוק הוא ישוב הק"נ רחוק שיהי' זה כוונת הרא"ש. ומירושלמי אין קושיא כלל. דודאי בחלקם של שאר אחין אין היבם ודאי דאינו יכול לבוא בטענת אח ובחלק שאר אחין הדין כמו אם יש אב. והרא"ש מילתא דפסיקתא קאמר ביש אב בכולו ספק ובאין אח זולתו בכולו ודאי: כד) מה שהביא ראי' ממומר שתק"ח שלא יירש ויורשין הקרובין ש"מ במקום שאין הבן יורש יורש האח. ידעתי מזה. ובמח"כ לא הי' כדאי לו לדבר מזה. דמומר שהפקיעו חכמים ירושתו לגמרי ודאי דומה לאין כאן בן. שהאח הוא היורש הראשון דאין יורש אחר. אבל בהניח בן שאינו ממלא מקום אביו שבן הוא יורשו בכל נכסיו. רק לגדולה אינו ראוי. ומ"מ בנו היורש. ושוב אין האח יורש. ויש להסביר יותר שגם לענין הגדולה אין חסרון מהאח הירושה שאינו ראוי לירש הגדולה רק מפאת הגדולה בעצמה שאינו ראוי לה אבל מומר הפקיעו חכמים ירושתו: כה) אשר תמה על הראי' שהבאתי מהגוזל. דשטמ"ק כתב בשם הרא"ש שרק דרבנן. אין נ"מ כלל בזה בין דאורייתא לדרבנן.

וכיון דביש אח לגזלן ניתן לו אף חלקו [כשאין בן לגזלן לתוס' ולרמב"ם אפי' יש לו בן] וכשאין לו אח אינו נותן לאחי אביו מוכח דבמקום בן אף שאינו יורש מעכב על האח מלירש, דאי ס"ד כיון דרק משום מצוה שצריך להוציא חשיב שהגזלן ירש. גם לאחיו של גזלן לא יתן. כן כתבתי שם. וקושיא זו גם אם היא רק מדרבנן. ותאמר כיון דמה"ת שלו חשיב שירש הבן א"כ גם לאחיו של גזלן לא יתן. אלא ודאי לענין זה שצריך להוציאה מתח"י יהי' מדאורייתא או מדרבנן לא חשיב הגזלן יורש. וע"כ אחיו של גזלן יורש הכל. שהרי הם יורשים בכולה רק ירושת בן אחד מבטל ירושת השני במקצת דאי דמר לאו דמר. אבל הגזלן שאינו יכול לירש בזה שוב שאר אחיו יורשין הכל. אבל אח אינו יורש כלל כשיש בן יורשו בשאר נכסים אף שבזה אינו יכול לירש. וה"נ בנ"ד לענין ירושת גדולה: כו) מ"ש שבעיניו ברור שאין קרובים יורשין רק מי שיש לו חזקת אבהתא כדכתיב אל אחוזת אבותיו [והוא לר"מ דלא קי"ל כוותי'] מי עדיף ממה דכתיב ובניו. ומ"מ אמרינן דה"ה שאר יורשין כמו לענין חביתין. ודיבר הכתוב בהוה שהבן ירש את אביו [ומי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה] וה"ה קרא דאל אחוזת אבותיו לר"מ. ואני תמה על רו"מ שתירוץ התויו"ט ניחא לי' שהכונה גדולת עצמו. רק משום דמן הסתם ירש הגדולה מאבותיו ואף שאין הירושה ענין להמכוון. והוא באמת דוחק גדול דמה נ"מ ע"י מה יש לו הירושה. ולתלות הירושה בבן ושנאמר ה"ה שאר יורשין דחיקא לי'. אלא ודאי דברי תימה: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שיד ב"ה יום ב' בהעלותך תרמ"ז לפ"ק.

שלום וישע רב לכבוד ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון המפורסם נר ישראל עה"י פה"ח כקש"ת מו"ה חיים אלעזר שליט"א אב"ד ור"מ דק"ק פיעטרקוב א) ע"ד אשר כתב כבודו מספר והזהיר שאמר אבל אם עי"ז יצמח מחלוקת יפיל עצמו לים ואל ירבה מחלוקת בישראל. והביא ראי' מיונה שאמר שאוני אל הים וישתוק הסער מעליכם לשלומם של ישראל על אחת כמה וכמה. באמת לא ידעתי מספר הזה ואין לי הספר הזה ושלחתי אחריו וראיתי שהביא ראי' גם ממרע"ה שאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת: ב) לפענ"ד אין ענין לנ"ד. כי לכאורה מה ראי' מיונה שהוא גרם להם הסער הזה. וצ"ל דה"נ כיון שמקצת רוצים בו ומקצת אינם רוצים ועפ"י ד"ח בעינן רוב דוקא. ואם מקבל הנשיאות בלא רוב הוא גרם מחלוקת. וע"כ מדמה ליונה. ויען שהמדרש הביא עובדא דיונה ועובדא דמרע"ה ביחד. נראה דס"ל גם במשה יש טעם הזה שהוא גרם להם במה שקיבל את הערב רב והם החטיאו את ישראל בעגל. וי"ל כי זה הטעם שלא מסר עצמו מרע"ה עליהם בחטא מרגלים ועי' רמב"ן פ' שלח: ג) אבל ביורש שרוצה את המגיע לו עפ"י ד"ח. והם אינם רוצים לשמוע לד"ת. לא שמענו שיהי' מחויב לאבד את שלו. וה' ירחם עלינו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שטו הלכות צדקה לרב אחד. א הנה בתשו' רמ"א סי' מ"ח הביא דברי מרדכי פרק מי שמת באומר אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר כיון דבעידנא דהוי לנדר למיחל ולקיים נעשה מת וחפשי מן המצוות. והוסיף רמ"א דאפי' אמר ליתן מיד אין היורשים צריכים לקיים נדרו כמו שפסק הריב"ש דאין היורשים מחויבים לקיים שבועתו. והוא נ"ד ממש. ומשמע' דס"ל לרמ"א בממון עניים לא אמרינן אמירה לגבוה: ב) אך ביו"ד סי' רנ"ח סעיף ע"ג דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינן בי' אמירה לגבוה.

ובסי' רנ"ט סעיף ה' מבואר דהנודר דבר לצדקה מחויבים היורשים ליתן. ובחו"מ סי' פ"ז בש"ך ס"ק נ"א שאם עני תובע לעשיר שאמר לתת לו והוא כופר משביעין אותו היסת. והביא כן בשם הר"מ במרדכי. וכן פסק היש"ש. ואם לא הי' קונה העני רק משום נדר הי' יכול לשנותו לעני אחר כהא דערכין (ו') סלע לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה. וכן כתב בפסקי הרקאנטי סי' י"ג. וא"כ איך משביעין אותו בטענת העני הא יכול לומר לעני אחר אתן. אלא ודאי ס"ל גם במ"ע אמרינן אמירה לגבוה וקני העני ולא יוכל לשנותו. וכן בס"ק שאח"ז בשם תשו' ר"מ דפוס פראג תשכ"ו דאמירה לעניים כמסירתו להדיוט. עי' בתשו' הר"מ (ובירושלמי פ' בני העיר סוף הלכה א' ר"ח בר בא יהבי לי' פריטין למיפלג ליתמי וארמלתא אזל פלגנוהו לרבנן ופליגי רבנן אם צריך להפריש אחרים תחתיהם ומסקנא דצריך להפריש דחשיב כבא ליד גבאי דא"י לשנותם. ועיין בתה"ד סי' קט"ז. משמע שהוא עצמו הי' יכול לשנות. ולדעת האומרים דלצדקה אמרינן אמירתו כנתינתו. צ"ל משום שלא נדר לעניים ידועים ולא מהני בי' אפי' מסירתו להדיוט. וכמ"ש מהרי"ט ח"א סי' כ"ב ע"ש. מ"מ משבא ליד גבאי אסור לשנותו מדעת הנותן]: ג) ובש"ך סי' ס"ו סק"ב הביא דברי ריטב"א קידושין לפסק הלכה בהקדש עניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובשט"ח נקנה לעניים באמירת שטר זה וכל שעבודו יהי' לעניים. ובתומים תמה על הש"ך דאיך לא זכר מפסק הש"ע סי' רנ"ח בשם תשו' רשב"א שבב"י סי' רנ"ט המקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט. ולי לק"מ על הש"ך. דביו"ד לאו המחבר בש"ע כתב כן רק הרמ"א. והרי הרמ"א כתב בשני מקומות בסי' רנ"ח ובסי' רנ"ט דבצדקה לעניים אמרינן כמסירתו להדיוט. אך מ"ש דבשט"ח לעניים צריך כתיבה ומסירה ופסק כן בשם תשו' הרשב"א.

היינו משום דרשב"א בתשו' הובא בב"י רנ"ט אפי' הקדש ממש לא מהני בשט"ח משם ם דאינו ברשותו. והוא בתשו' רשב"א סי' תרי"ח וכן כתב עוד ח"ד סוף סי' קע"ג. והם דברי תוס' ב"ב (ע"ז) דאף שתקנו חכמים להקנות שט"ח בכתיבה ומסירה אף דאינו ברשותו יוכל להקנותם. בהקדש לא תקנו. וע"כ במקדיש לעניים אם תדמהו להקדש הא בהקדש לא תקנו חכמים שיוכל להקדיש. ע"כ רק בכתיבה ומסירה נקנים דלא גריעי מעשירים. וע"כ התינח לדעת התוס' ורשב"א דשט"ח חשיב אינו ברשותו ומכירת שטרות דרבנן. אבל הש"ך שפסק סק"א דמכירת שטרות דאורייתא הביא לפסק הלכה דשט"ח לעניים באמירה לבד נקנה וזה פשוט ובסמ"ע רי"ב דוקא שמת קודם שבא לעולם הוא דאין חייבין היורשין ליתן. ולדינא ודאי כפסקי רמ"א נקטינן ודלא כתשובותיו: ד ואפשר דתשו' רמ"א נמי משום שאמר בלשון אתן ואתן בהדיוט אפי' בקנין הא לא מהני כבסי' רמ"ה סעיף ה'. וע"כ כמ"ש הריטב"א קידושין דכמסירה להדיוט לאו דוקא כמסירה אלא כל חד כקנינו. וכתב עוד דבהקדש בשטר לא מהני אלא באומר יהא הוא וכל שעבודו לעניים. ה"נ כשאומר בלשון אתן לא מהני להיות כמסירה דהיינו כקנייתו להדיוט כיון שאינו אומר בלשון שהי' מועיל בהדיוט בקנין. וכמו בשטר כשאינו אומר יהא הוא וכל שעבודו ולא מהני בלשון אתן רק משום נדר לבד שקבל על עצמו. ואינו דומה לשטר שלא אמר הוא וכל שעבודו שלא קבל על עצמו [כדעת תוס' ב"ק (ל"ו:) ורמ"א סי' רי"ב] ואין להאריך. ולדינא אין נ"מ ופשוט דכפסקי רמ"א וסמ"ע וש"ך נקטינן: ה) מ"מ יש לפקפק דאף דקושטא דמילתא דקי"ל אמירתו לגבוה כו' באמירה לעני. מ"מ י"ל דלא דיינינן הכי לגבי יורשין. דהא הר"ן פ"ק דקידושין כתב משום דאיתקוש לקרבנות לגבי ידות דאת"ל פשיטותא הוא ע"כ דיינינן לי' כהקדש לכל דבר.

וי"ל דה"ה דמה"ט אמרינן בי' אמירתו לגבוה כו'. (ומיושב מה שהקשה עוד כבודו מירושלמי פ"ו דקידושין דטעם אמירתו לגבוה משום לד' הארץ ומלואה. והיינו דבי גזא דרחמנא איתא והאי טעמא לא שייך בממון עניים. ועיין חי' הר"ן פ"ק דר"ה לענין בל תאחר למעשר. אך להר"ן ניחא דמ"מ גמרי' בהקישא אף שאין בו טעם זה מ"מ גמרינן הלכה. וכה"ג בגז"ש מעילה חטא חטא מתרומה לענין שליחות אף שחלוקין בטעם. דבמעילה יש טעם דברי הרב ודברי תלמיד כו' וכן הוא בתוס' פ"ק דמנחות (ז' ד"ה ואם דגמרינן מילתא ממילתא אף דטעם שבמלמד אינו בלמד: ו) אך הא דכתב הר"ן דקי"ל כאת"ל הוא שיטת רמב"ם. ורא"ש חולק וכתב באיבעיא דיש יד דתיקו דאיסורא לחומרא. והנה הר"ן שם בנדרים השיב ע"ז דספק ממון עניים לקולא כדמוכח בחולין. אך נראה ליישב דשאני נדר לעניים דישנו בבל יחל דבספרי יליף דיש בנדרי גבוה ג"כ לאו דבל יחל. ולאו דבל יחל הוא גם בנדרי רשות ואינו בממון לבד. ע"כ חשיב ספק איסור. משא"כ בממון עניים גרידא כעין לקט דהוא מידי דממונא לבד אזלינן בי' לקולא וע"כ קי"ל בתיקו דיש יד לחומרא. וה"ה דאמרינן בי' אמירה לגבוה. ונ"מ דאין יכול לשנותו מעני לעני כיון שזכה העני בצדקה זו ולא מקיים נדרו רק כשנותן לעני זה והוי ספק בל יחל דאיתא גם בנדרי רשות ולחומרא. וזה גבי דידי' אבל ביורשים דליכא לאו דבל יחל שהם לא נדרו שוב אזלי' בספיקו לקולא לומר דלא הוי כמסירתו. מ"מ לדעת רמב"ם דאת"ל פשיטותא הוא הוי ודאי דכמסירתו להדיוט: ז) ועוד יצורף דעת הב"י שבתשו' רמ"א דיורשין חייבין. ואף דב"י הוא הסובר בסי' קכ"ה דלא אמרי' אמירתו לגבוה בהקדש עניים רק מטעם נדר ואעפי"כ חייבין היורשין. ואף שהרמ"א בתשו' מדמה לשבועה. יש לחלק דשבועה אינו מפאת חיוב הממון שחל אף באוכל ולא אוכל.

משא"כ עניני נדר אלו שהם מצד הממון דוקא לשלם לעניים להקדש. וברמב"ן פ' מטות שאם אמר נדר עלי שאוכל אינו חל שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשה ואעפ"י שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו ע"כ וא"כ בנדר לעניים נמי ע"כ נתחייבו הנכסים ואל"כ האיך הוא נדר וע"כ דוקא כשמת קודם שבא לעולם הוא דלא נתחייבו יורשים. אבל בא לעולם קודם שמת כ"ש כשהי' בעולם בשעת נדר ע"כ היורשין חייבין כיון שנתחייבו הנכסים (ולדעת תשו' רמ"א צ"ל לפמ"ש תוס' ור"ן פרק שבועות שתים משום דקונם היינו כקרבן והיינו ע"י התפסה ולא שייך על עצמו והתינח בנדרי רשות שצריך להזכיר שם קונם. משא"כ בנדרי גבוה שבאמירת אתן לבד נעשה נדר. וזה חילוק שבין נדרי רשות לנדרי גבוה כמ"ש רמב"ן בספר המצוות מ"ע צ"ד ע"כ חל על עצמו אף שלא נתחייבו הנכסים]: ח) וכן משמע במרדכי פרק אעפ"י הובא במחנה אפרים ה' צדקה ס"ו ע"ש באחד שנדר ליתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשי' וחייבו ראבי"ה משום דבאמירה לעני נעשה נדר וזכו בו היורשים. הנה דמשום נדר נעשה חיוב ממון עליו. [שאם לא הי' ענין ממון לא הי' שייך בו ירושה ובטובת הנאה דאינו ממון אין בו ירושה כמבואר ברמ"א] ממילא נתחייבו הנכסים כמו בכל מלוה הכתובה בתורה: ט מ"מ בנ"ד שנדרה לקרן קיימת והריוח יהי' לת"ת א"כ הנדר לדורות הבאים. וכן כתוב בתחילת הצוואה "תכתב זאת לדור אחרון". וכה"ג בהדיוט אפי' בקנין לא מהני לדשלב"ל ולא שייך בי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט כיון דכה"ג אפי' מסירה להדיוט לא מהני. והמנדב לקרן קיימת צריך שיאמר שמקנה לקהל למצוה זאת שיהי' הריוח לת"ת כעין שכתב הרא"ש בתשו' כלל נ"ח סי' ה' במקדיש בית לקהל מהני באמירה כמסירה להדיוט. מסתמא המעשה הי' שהקדישה לקהל לצורך מצוות.

זולת זה נראה דאפי' מטעם נדר לא יועיל וכמ"ש במרדכי פ' מי שמת אתן לאחר מיתה לא חל הנדר דבמתים חפשי: י) [ויש לפקפק בזה ולומר דלדעת הב"י דמטעם נדר חל החיוב על הנכסים. י"ל בנודר לת"ת נדר גדול נדר לאלקי ישראל כמו שאמרו פ"ק דנדרים באומר אשנה פרק זה וחל חיוב על הנכסים לאלקי ישראל אף שהאנשים אינם בעולם] ועוד לשון הצוואה נדבה על קרן קיימת לת"ת ג' מאות זהובים והריוח יעלה מהיום לת"ת. נראה שהפרישה מעות בעין. וכיון שאין עדים שמעות אלו קיימים אין לחייב היורש כעין שכתב בתשו' רמ"ע מפאנו סי' ק"ג: יא) אך מ"ש מעלתו משום אנן טענינן ליתמי מה דמצי אבוהון למיטען ואילו הי' קיים הי' נאמן לומר נשאלתי על נדרי במיגו שיכול לישאל עכשיו ליתא דאין אנו טענינן לעשות המת חי רק כאילו הי' טענת אביו המת לפנינו וכיון דלאחר מיתה א"א בשאלה ליכא מיגו: הדו"ש הק' אברהם. סימן שטז א' עמדתי על מה שכתב הר"ן נדרים (ז') על מה שכתב הרמב"ן ורשב"א באיבעיא אם יש יד לפיאה ולצדקה דספק איסורא לחומרא. והקשה והשיג עליהם הר"ן מספק לקט דמוכח בחולין (קל"ד.) דספק ממונא מקרי. עוד הקשה ממעשר עני של דמאי דא"צ ליתנו לעניים דהמוציא מחבירו עליו הראי' ולא חשיב ספק איסור: ב) ונראה ליישב ויעיין במל"מ פ"א מה' ערכין דנדרי גבוה יש בהם משום בל יחל. והוא מספרי פ' מטות. וכשנצרף לזה הספרי פ' תצא בפסוק כי תדור נדר נשמע דבנדרי צדקה נמי ישנם בבל יחל. והכוונה בנדרי גבוה היינו אפי' לא הזכיר לשון קונם. שאם הזכיר לשון נדר או קונם פשיטא מי גרע מדבר רשות. רק שלא הזכיר לשון קונם. רק הרי עלי. או אפי' אמר הרי זו. ועבר ולא הקריב או לא נתן לעניים בצדקה עובר בבל יחל. וכן כתב בספר החינוך מצוה תקע"ה כל זה להדיא עיי"ש: