שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 108

י"ל משום דס"ל בפירוש הת"כ כהמרדכי דהרמב"ם יחידאה הוא. אבל אם הי' סוברים כרמב"ם ולא הי' להם ראי' מת"כ הי' סוברים ג"כ דיכול ליתן. וא"כ ממנ"פ בנ"ד אין לנו לבטל הירושה מחמת שיטת הרמב"ם דממנ"פ כנ"ל. וזה אני כותב לרווחא דמילתא. אך בפשיטות דליחידאה לא חיישינן בפרט שהב"י סובר שגם הרמב"ם סובר בזה כדעת שאר מפורשים. וע"כ פוסק כדעתו בש"ע צה) ואשר נסתפקנו שם שכיון שיש בן ראוי לירש בגדולת אביו הרי בשעה שמת אביו נתרוקן רשות לבן ואיך יירש חתנו אח"כ. ולדעת רוב הפוסקים הנ"ל אינו ניתן במתנה. הנה לכאורה מוכח להיפוך מירושלמי דכלאים פ"ט דרבי אמר אם יבא רב הונא ריש גלותא הוה מושיב לר"ה לעילא מרבי שהוא מבית דוד הזכרים ורבי מן הנקיבות. והנה ר"ה שהי' מן הזכרים ראוי לגדולה ואעפי"כ ירש רבי כיון שר' הונא לא הי' בא"י. ה"נ כיון שהבן אינו דר שם ולא הי' שם במקום שנפטר אביו וחתנו הי' שם ירש חתנו: צו) אך לכאורה אין הנידון דומה לראי' דהמלכות לדוד לעולם דכתיב וכסאך לעולם נגדי. וכל שעה ושעה שאין בא"י מן הזכרים ראוי לנשיאות יירש רבי שבא מן הנקיבות. (ועי' לעיל במעלה הג' אות ע"ג מ"ש בדעת הרמב"ם שגבי מלכי ישראל כתב מוריש המלוכה לבניו וגבי מלכי בית דוד כתב לבניו הזכרים] אבל ברבנות שכיון שיורש בנו שוב אין לאב זכות ברבנות והרי בשעה שמת אביו יירש בנו הרבנות על תמיד שבידו לבוא שמה ואף שאח"כ לא רצה ליסע שמה הרי הרבנות הפקר: צז) אך נראה דדיחוי זה ליתא דא"כ יקשה הא דהוריות (י"א:) בעי מיני' רבי מר"ח כגון אני מהו בשעיר. אמר לי' הרי צרתך בבבל.

איתבי' מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לעצמם ואלו מביאין לעצמם א"ל התם לא כייפי אהדדי הכא אלן כייפין להו לדידהו עד כאן ואם איתא דרבי לא יירש הנשיאות אלא לזמן ודכוותה בממון לאו קנין הגוף מקרי כמ"ש הרשב"א והר"ן נדרים (כ"ט:) אימא דכה"ג לא חשוב נשיאות לחייבו ושעיר. ולשון צרה מתיישב לפי"ז שבדבר אחד שניהן תוכפין זה על זמן של עכשיו ור"ג שבבבל על זמן של אח"כ [כמו שתי נשים צרות שיש להם בעל אחד אף שאינם תכופים זה לזה ואעפי"כ צרות הן] ואינו דומה למלכי ישראל ולמלכי בית דוד שאין למלכי בית דוד על שבטים השייכים למלך ישראל כלום. ואף שכתב הרמב"ם בפ"א מה' מלכים ה"ט מלכי בית דוד הם עומדים לעולם אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו שנאמר אך לא כל הימים ע"כ. ואעפי"כ מלכי ישראל מביאין שעיר. אין זה קשיא דאף שלדורות הבאין תפסק המלכות מזרעו. מ"מ מאותו הדור לא תפסק מלכותו. משא"כ רבי שלא ירש הנשיאות אלא לזמן קצר שאי אפשר שיבוא ר"ה מבבל ובהאי גוונא בממון לאו קנין הגוף הוא ואימא דכהאי גוונא לאו נשיא הוא. ומה קשה ממלכי ישראל ומלכי בית דוד דאלו מביאין לעצמן וכו' עד שהוצרך לחלק משום דכייפינן להו לדידהו. דבלא"ה נמי לא דמי. דשם המלוכה לזמן בלתי מוגבל. אבל נשיאת רבי הוא לשעתו בלבד דכה"ג בממון לאו כקנין הגוף דמי: צח) אלא ודאי מוכח מכאן דכל זמן שלא בא ר"ה מבבל יירש רבי הנשיאות על תמיד רק כשבא רב הונא תחזור הירושה אליו כמו שתחזור הירושה אל עובר הנולד לאחר מיתת אביו למאן דאמר אין עובר יורש דכיון שנולד אח"כ יורש. שאם הי' בשעת מיתת אביו הי' יורש עכשיו נמי חוזרת הירושה אליו. וה"נ כיון שבא ר"ה שהוא מן הזכרים חוזרת הירושה אליו ומ"מ כל זמן שלא בא ר"ה חשיב נשיאת רבי נשיאות עולם.

כמו שמאכילין בני המשפחה את העבדים בתרומה כל זמן שלא נולד העובר אף דכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו דאינו מאכיל אלא קנוי קנין עולם היינו קנין הגוף. הכא חשיב קנין הגוף דעתה היא שלו על תמיד אף שאח"כ כשנולד העובר הוא יהי' יורש. ה"נ כל זמן שלא בא ר"ה חשיב נשיאת רבי נשיאות עולם ומ"מ מוכח דרבי ירש הנשיאות על לעולם כל זמן שלא בא ר"ה. וה"נ יורש חתנו הרבנות על תמיד כל זמן שלא בא בנו: צט) וטעם הדבר לפי מה שבארנו [במעלה הג'] דלכל הפוסקים חוץ מהרמב"ם (ולהרמב"ם הרי הבן נותן לו הרבנות במתנה) אין הבן שאינו יורש מעכב על קרובים מלירש. רק כשהבן יורש לא יוכלו קרובים לירש. דאי דמר לאו דמר. וזה אינו רק אם מינו את הבן. אבל קודם שמינו את הבן. שעדיין איננו רב וראי' מש"ס ריש ר"ה דאין מונין לבן עד שנתמנה כבמעלה א' באריכות. וא"כ אינו של הבן רק יש חיוב לקבלו לרב. ושיעבוד וחיוב אין אחד סותר לחבירו ויוכל להיות לשניהם חיוב ושיעבוד. וכמו בע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר. וכשירצה הבן הוא קודם וכשלא ירצה מחויבים לקבל חתנו: ק) ואין לומר עוד דמשום שיש בן חשיב ראוי ולא מוחזק לבת. דליתא דכבר בארנו (במעלה ה') דבחיי אשתו לא שייך דין ראוי דהא עדיף טפי מבן. ועוד דעכשיו שאין הבן רוצה ומניח הרבנות לגיסו לאו ראוי הוא כמו מכירי כהונה. ואין לומר דבשעת פטירת אביו ראוי הי' ולענין מה תירש הבת כיון דאז לא יוכל בעלה לירש ממנו. דליתא. דמה בכך דאז לא היתה הבת יכולה לירש. תירש אח"כ כמו עובר שנולד למ"ד אין עובר יורש. סוף דבר בארנו היטב דחתנו יורש הרבנות אפי' יש בן ראוי לרבנות: קא) ועוד אני אומר דיכול גיסו לקבל הרבנות מן הבן ג"כ כיון שביארנו דירושת הרבנות אפי' מחיים. וכשאינו יכול לעבוד בעצמו עובד היורש. וכעין שאמרו במדרש נטמא אהרן שימש אלעזר.

ה"נ כיון שהבן במקום אחר ואינו שם יורש גיסו מדין מישמוש נחלה שממנו תירש אחותו וממנה ירש הוא ודו"ק מיהו זה אינו רק לפי מה שהעלינו במעלה הג' דקרובים יורשים מכח ס"ס. אך באמת אין צריכין לזה: קב) ועוד נ"ל ראי' דחתן יורש הרבנות אף במקום שיש בן. והוא לפי מה שביארנו דבדין ירושת מלכות אין בן מבטל ירושת שאר קרובים שלא יהי' נקראים יורשים כלל. דליתא. שהרי אם הבן אינו ראוי שאר קרובים יורשים. רק שתאמר שכיון שהבן ראוי והבן יורש. שוב אין הבת ושאר יורשים יכולין לירש שכבר ירש הבן. וע"ז יש ראי' להיפוך משלהי מנחות במעשה ששמעון הצדיק נפטר והלך לעולמו והניח שני בנים שמעי הגדול וחוניו קטן וחכם וצוה שמעון הצדיק שחוניו ישמש תחתיו ולא קיבל עליו שהי' שמעי גדול ממנו שתי שנים ומחצה ומינו את שמעי להיות כה"ג ואמר חוניו לשמעי בא ואלמדך סדר עבודה וכו' והנה חוניו ירש הכהונה גדולה מדין תורה שהי' גדול מאחיו. ואין לומר שביראה הי' שמעי ממלא מקום אבותיו שלא הי' חוניו גדול ממנו ביראה. דא"כ איך צוה שמעון הצדיק שימנו את חוניו ובודאי שמעון הצדיק כדין עשה. וא"כ ירש חוניו הכהונה ואח"כ כשלא קיבל עליו חוניו איך מינו את שמעי שיהי' צריכין ללמדו סדר עבודה. ובודאי הי' כהנים אחרים גדולים ממנו וירושה לא שייך שכבר ירש חוניו. אלא ודאי בירושת שררה אין ירושת אחד מבטל חבירו דהוי כמו בע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר: קג) מיהו יש לדחות דשאני כ"ג שטעון משיחה והוא רק חיוב למנותו בכ"ג. משא"כ מלך דאינו טעון משיחה י"ל דחשיב שלו ולא חיוב לבד. אך הא ליתא דגם בן מלך עד שמניהו הוא חוב לבד כנ"ל: מיהו כבר ביארנו במעלה א' דעד שמינו כ"ג אחר שם כ"ג על הראשון וע"כ החביתין קרבין מנכסיו.

וא"כ גם אח"כ בשעה שמיאן חוניו ירש שמעי מאביו שהרי עדיין הכהונה גדולה לאביו ודו"ק. מיהו הסברא לעצמו דהוי כבע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר הוא ברורה והאמת עד לעצמו. וגם הראי' מהירושלמי טובה כנ"ל: סימן שיג ב"ה אור ליום ג' י"ז תמוז יהפכהו ה' לשמחה ושירים תרמ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד ידידי וחביבי הרב הגדול המפורסים אוצר בלום יקר רוח כש"ת מו"ה יואב יהושע שליט"א. א יקרת מכתביו הגיעני ושניהם נאבדו ממני ואשיב כפי זכרוני ממכתביו דבר מה שהקשה על מ"ש בתשובה באות ה' ליישב שיטת הרמב"ם דע"כ כשיש מחלוקת בין בני המלך טעון משיחה דבלא משיחה שמא יתגבר צד השני ויהי' רוב ישראל אתו יותר ממה שהי' תחילה צד הראשון ויקח הוא הירושה. דומה לעובר הנולד אחר מיתת אביו אף דאין עובר יורש חשבינן לבן הנולד אח"כ כאילו הי' בשעה שמת אביו. ה"נ כאילו הי' אז בן שרוב ישראל מסכימים עליו יותר ממה שהי' מסכימים על הראשון ויהי' הוא היורש ואף שכבר מינו את הראשון הלא מינוי בלא משיחה אינו כלום במלכי בית דוד רק משום ירושה והרי ירושת השני מבטלתו. עד כאן: ב) והקשה כבודו ממ"ש בס' אשל אברהם שאם לאחד שמת אביו מינו אחר ואח"כ נתגדל הבן אין האחר נדחה. תמיהני כי אני כתבתי להדיא משום דמינוי בלא משיחה אינו כלום. משא"כ במינויים דעלמא דמינוי לבד עושהו ירב. והחילוק שכתב עפ"י דברי הרשב"א נדרים אינני רואה בזה חילוק כלל: ג' ואשר כתב דאין זה דרכי נועם שיסתלק מהגדולה בגמ' לא מצינו זה רק בדבר שאין בידינו לתקן אבל זה בידינו לתקן ע"י משיחה. ועוד רבי ורב הונא יוכיחו שאילו הי' בא ר"ה הי' רבי צריך לסלק עצמו מהנשיאות. אך ברבי שירש הנשיאות מחמת שבא מזרע דוד מן הנקיבות. ואילו בא ר"ה הי' מושיבו בראש.

אף שבמינוי לבד נעשה נשיא והרי המינוי כמו משיחה ואין אחר משיחה כלום. בזה צריך לחלק דמינוי הוא דעת אנשים הממנין אותו והם מנוהו משום ירושה. משא"כ הנמשח בשמן המשחה כי שמן משחת קודש עליו ולא משגיחין בו מאיזה טעם מנוהו. כעין זה מצינו כלי שרת איכא מ"ד מקדש שלא מדעתו: ד) ועל מה שכתבתי באות ז' ליישב הא דמשחו יואש מפני עתלי' אף שהיא מחלוקה מבחוץ משום דשם אין חשש מעילה בשמן המשחה כיון שהי' קטן ואינו בסך אינו בלא ייסך. משא"כ שלמה הי' בן י"ב ובדורות ראשונים הי' בן י"ב גדול. והקשה כבודו הלא הרמב"ם ס"ל בנים אינם כסימנים רק אחר שהגיע לכלל שנים. וא"כ דורות ראשונים אף שהולידו מקודם מ"מ יש לומר דאינן נעשים גדולים קודם י"ג. אינו קושיא. דמ"מ מוכרח לומר דבדורות ראשונים בזמן שראוי להוליד הי' זמן גדלות. דאל"כ לא הי' משכחת בן סורר ומורה בדורות הראשונים. דלאחר י"ג כבר הוא ראוי להיות אב מכמה שנים. גם קשה קושיית התוס' איך אמרה תורה קטן א"צ לחזור אחר יורשין. הלא בדורות ראשונים צריך לחזור. וע"כ הי' אז זמן הבאת שערות קודם. ואף שלדעת רמב"ם בנים לא מהני קודם הזמן. היינו דכשילדה קודם זמן אמרינן שהיא מן הזרות שיוצאים לפעמים מהיקש הטבעי [וכמו שהאריך ר"י עמדין ז"ל בקונטרסו שחיבר בענין פצוע דכה] שהולידה קטנה. או אפשר שמחלק בין זכר לנקיבה. אבל בדורות ראשונים זכרים שהי' דרכן להוליד קודם מוכרח שהי' זמן גדלות שלהם קודם: ה ומה שהקשה הלא יכולים למשחו בכל שהוא. הלא בעצמו הביא רש"י הוריות (י"א.) דמשיחת המלך הי' כעין סיכה ופשט הגמ' כראב"ד דסיכה בכ"ש. ובלא"ה מה דפשיטא לי' בשאר איסורין חוץ מאכלות אסורות אין איסור ח"ש מה"ת. וראייתו מתוספתא דפ"ד דביצה. תשואת חן לו שהעירני מתוספתא.

אך לפי ס' מגן אבות שמשונה הנך דתנן שיעורו במשנה דאבות מלאכות דבציר מהני שיעורין אין שם מלאכה עליהן כלל. אין ראי' משם: ו) ובמ"ש דהרמב"ם לא הביא רק שנויא קמא דאדם תמיהני הלא הא דכל שאינו בסך הוא ברייתא ואין חולק עלי' ורמב"ם הביא שינויא קמא שג"כ אמת: ובמה שכתב לחלק בין הא דמקיף את הקטן דחשיב קטן אינו בניקף. דשאני הכא דאיתי' בסך כשיגדל משא"כ בפאת ראש דאותו שערות יגבהו למעלה דמזיא מתחת רבי ולא יהי' בהם איסור כשיגדיל. לא הי' צריך לזה. דבפאת ראש אמרינן דהקפה זו צריך להיות הניקף חייב. ובאמת כתבתי שאינו ברור בקטן. אך מה שהביא רו"מ ראי' מחרש שנשא חרשת אחות אשתו אינה מתייבמת. ואף דלאו חייבי כריתות לדידהו שאינם מוזהרים. הנה מצות יבום אינו רק במקום שיש איסור אשת אח כדרבינא פ"ק דיבמות לב"ש. ומה שמתייבמת דחשיב אחות אשתו לשיתפקח ואז תהי' ערוה משום אחות אשה. ועוד דמה דאין תופסין קידושין בעריות הוא משום דכתיב בהו טומאה כדמוכח ממימרא דרב בצרת סוטה. ונהי דחרש אינו מוזהר מלטמא עצמו מ"מ אין קידושין תופסין ואי אפשר לקנותה ביבום ובזה נ"ל דהא דאמר בסנהדרין (נ"ה:) דבקטן הבא על הבהמה איכא תקלה היינו משום דמטמא עצמו. ואף שאינו מוזהר תקלה איכא. וגם מאכלות אסורות מטמאין האדם כמפורש בתורה. ואפי' המינקת שאוכלת דברים אסורים גורם טבע רע לתינוק וכן התינוק בעצמו כשאוכל דברים אסורים כמבואר ברמ"א סי' פ"א יש לדמותו להא דסנהדרין משא"כ באיסורין דעלמא: ח) ומ"ש שלדעתו הא דמקשה בגמ' וכי מפני מחלוקת נמעול היינו מעילה ממש. אני לא מצאתי מעילה בשמן המשחה שיביא עלי' אשם מעילות. והוא דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש בנתינה וסיכה. אין בו אלא חידושו: ט) מהשהקשה דמ"מ איך משחו ליואש הא אסור להאכיל לקטן דבר האסור.

אני לא מצאתי איסור בשמן המשחה בניסך אלא בהסך אותו: י) על מ"ש דאפשר ברייתא דת"כ סוברת דעל פני אהרן אביהם לאחר מיתת אהרן כרחב"א דס"ל הכי במ"ר. השיב כבודו שהרמב"ן פ' כי תצא בקרא דעל פני השנואה הבכור כתב דלא מצינו על פני אלא מחיים. אי בעינא אמינא מרמב"ן בפי' התורה מותבת לי הלא הרמב"ן בפי' התורה בקרא דעל פני אהרן אביהם מפרש דלא כר' יצחק ודלא כרחב"א אלא דעל פני אהרן אביהם על וימת נדב ואביהוא קאי וא"כ לא מצינו ירושה מחיים בכהונה. אך באמת אין לנו אלא דברי רז"ל חכמי הש"ס ומ"ר. ואפשר דכרחב"א. אך באמת אין מרחב"א סתירה לדברי רמב"ן פ' כי תצא, שהרי באמת קשה מה ראי' הביא רחב"א מן ויקם אברהם מעל פני מתו דשם היה מתו מוטל לפניו. משא"כ אהרן שנסתלק מכמה שנים. וכבר התעורר בזה בעל יפה תואר (ויקרא כ'). ותירץ דרחב"א דחיקא ליה לומר דביוהכ"פ אחד אירע טומאה לאהרן ולאלעזר ע"כ פירש מת אהרן ומשום דצדיקים במיתתן נקראו חיים והוא רואה במיתתו מעלת בניו יע"ש. וא"כ אין זה ענין לבכור לאחר מיתתו: יא) על מ"ש (באות ס"ו) בהראי' שהביא הגאון מו"ה שאול זצ"ל מקרא דמחוקק מבין רגליו אלו נשיאי א"י הרי דבן בתו ירש בנשיאות. וכתבתי דאין לומר דלאו משום ירושת נשיאות אלא דכך נתנבא יעקב שיהי' בהם גדולים בעלי הוראות שיהי' ישראל מתרצים למנותם בנשיאות. דא"כ גם קרא דאל יסור שבט מיהודה נמי היא נבואה. ואם כן אם בא ר"ה למה הי' רבי מושיבו למעלה ממנו. ואי משום מלכות בית דוד. מנ"ל דנשיאות וראשי גליות ניתנה לדוד כלל הלא לא ניתן לדוד אלא מלכות. השיב כבודו דראש גלות מלכות ממש הוה שהרי היה בשעיר. ודוקא רבי לא הי' בשעיר כדאיתא בהוריות. אלה דברי תימה דאין מלכות בגלות ואף שהי' בשעיר הלא גם רבי אי לאו משום צרה בבבל היה בשעיר אף שהי' רק ראש סנהדרין.

והרמב"ן בפי' התורה בפסוק ונשיא בעמך לא תאור. כי נשיא נקרא בין מלך בין ראש סנהדרין כי הוא ראש השררה על כל ישראל בין שתהיה ממשלת מלכות בין שתהי' ממשלת התורה. והביא ראי' ממה ששאל רבי על עצמו מה אני בשעיר. וע"כ ריש גלותא כיון שהי' ראש בנשיאתו על כל ישראל הי' בשעיר. ורבי נמי היה מביא שעיר משום שהוא ראש סנהדרין אי לאו שר"ג שבבבל על גביו. ועוד גם לפי דבריו למה היה מושיבו למעלה ממנו דמשמע שר"ה היה ראש סנהדרין והרי נשיאות סנהדרין אינו ממלכות דוד כלל. אלא ודאי מקרא דמחוקק מבין רגליו דגם הנשיאות ניתנה אליו בזמן גלות שאין מלכות וירש רבי משום שבא מנקיבות. גם הראי' מיעקב שחשב שמשון למשיח. הוא ראי' טובה. ומעלתו העלים עין ממנה. ויהי' מוכרח ג"כ לומר שגם המלכות רק נבואה. ומפורש להיפוך בדברי הימים: יב) ומ"ש שרחוק בעיניו שהת"כ והתוספתא פליגי ע"כ רצה ליישב עפ"י דברי תוי"ט סוף פ"ב דמכוח שהוקשה לו דברי המשנה דפליגי ר"מ ור"י אם חוזר לשררה שהי' בו ובברייתא דפליגי אם חוזר לשררת אבותיו ופירש התוי"ט דע"כ קרי לי' שררת אבותיו דמסתמא השררה משל אבותיו החזיק בה. וע"כ לעולם קרוב אינו יורש. והתוספתא והרמב"ם משום דמסתמא החזיק בשררה מאבותיו שהי' כה"ג ומלכים. ע"כ כשמת זה יורשים שאר קרובים משום שהם בני האבות שהיו כה"ג ומלכים. ואם שהסברא ראוי' לאומרה. גם לת"כ יקשה כיון דאבותיו היו כה"ג ומאי יבא אחר וישמש תחתיו. הלא נחלה ממשמשת עד כה"ג הראשון וכל הקרוב קרוב קודם לירש ואיך אמר בתוספתא דמסתמא ירש מאבותיו. ות"כ סתמא לא ירש מאבותיו. ושניהם נתנו מקום לטעות והר"ש הביא התוספתא על הת"כ. ולדבריו בלא חילוק זה המה הפוכים ממש. ואיך לא ביאר חילוק זה. וגם הרמב"ם כיון שראה הת"כ דמיירי בסתמא לא ירשה מאבותיו שוב איך סמך על הסתם:

יג' ועיקר דברי תוי"ט דע"כ קרי ליה קרא שררת אבותיו משום דמסתמא ירש מאבותיו דחוק מאד מאד. דמה נ"מ מאין באה אליו השררה אך בימי התוי"ט עדיין לא יצא לאור הריטב"א על מכות והוא ז"ל ביאר היטב דבמתני' בשררת עצמו וברייתא שחוזר לשררת אבותיו אף שלא הי' שלו תחילה רק לאחר שנמכר בעבד עברי או הרג נפש בשוגג נפלה לו שררה מאבותיו. ומתני' רבותא קמ"ל דאפילו לנשיאות עצמו ס"ל לר"י דאינו חוזר. וברייתא רבותא קמ"ל דאפילו לירושת אבותיו אף שלא החזיק הוא עצמו תחילה הוא חוזר לר' מאיר. עיי"ש. ואני אוסיף טעם כל שהוא. דמקור הדין בנמכר לעבד עברי ובעבד עברי ודאי אינו חוזר לשררת עצמו מאחר שהתמכר למכור בעבד עברי לדעת. ובאירע אונס הוכיחו התוס' פ"ק דיומא דחוזר לעבודתו. אך לא בלדעת. אך אם לאחר שמכר עצמו נפלה לו שררה דמשנפלה לפניו לא פשע בה הו"א דחוזר לר' יהודה. ע"כ נקיט קרא בשררת אבותיו דוקא וגם ברוצח כיון דברייתא עסיק בקראי דכתיב בעבד עברי וגמר רוצח מעבד עברי. אבל מתני' דתנן הדין לבד נקיט לה בשררת עצמו. ותמיהני על רו"מ שבודאי ראה דברי ריטב"א איך נסתייע מדוחק התוי"ט כי הרואה בריטב"א א"צ לדחוק כלל: יד) ועוד כי הרמב"ם כתב וכל הראוי לירושה. והרי גם בן בתו ראוי לירושה. וגם בהלכות מלכים משמע שגם בת יורשת במלכות להוריש לבנה. [לבד במלכות בית דוד כמו שביארתי שם]. [ובאמת בכ"ג י"ל דלא נקרא בן בתו ראוי לירושה דמצד שהוא בן בתו לבד אינו ראוי לירושה רק משום שהוא כהן מצד אביו ג"כ] במלכות ובשאר מינויים: טו) והנה במלך מודה כת"ר דשאר קרובים יורשים ובפסוק הוקשו כל פרנסים למלך. גם הרמב"ם בה' כלי המקדש כשימות המלך או כה"ג כו' משימין בנו או הראוי לירושה. וכשם שבמלך משימין הראוי לירושה אף שאבותיו לא היו מלכים כן בשאר מינויים: