שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 107

סט) ובעיקר הדקדוק של עבוה"ג הנה בזמנינו זה זכינו שיצא לאור פי' הר"ש משאנץ על הת"כ. ועל ברייתא זו דפ' צו דבזמן שבנו ממלא מקומו וכו' הביא תוספתא דשקלים דקרוב יורש. ומבואר דס"ל דלא פליגי ואין ליישב לשיטתו כמו שתרצנו שיטת הרמב"ם דבנו שאינו ראוי מעכב על הקרובים. שהרי הר"ש משאנ"ץ הוא הרשב"א שבתוס' כמפורש בתוס' שבת פרק במה מדליקין וכן מפורש בב"ח בהא דהגוזל את אביו ועוד בכמה מקומות בפוסקים כנודע. והרי כתב הגהת אשר"י שם בשם הרשב"א בהא דהגוזל אביו דנותן ליורש אף שיש בן הוא הגזלן בעצמו כיון שאינו יכול לירש בזה כו' וה"נ כיון שאינו ממלא מקומו ואינו ראוי לירש ירשו שאר קרובים. וע"כ ס"ל להר"ש דהאי ואם לאו יבוא אחר וישמש תחתיו קרוב אחר קאמר: ע) ונראה לי עוד דחילוק יש בין בן לשאר קרובים לפי מה שנסתפק בשעה"מ פ"א מה' עבודת יום הכיפורים בשם ספר זרע אברהם בהא דאמרינן ביומא באם אירע טומאה לכה"ג ביוהכ"פ דממנין שני תחתיו ואחר יוהכ"פ ראשון חוזר לעבודתו ואם מת ראשון שני חוזר לעבודתו. אם הוא דוקא כשלא הניח ראשון בן ממלא מקומו אבל אם הניח בן בנו קודם יעיי"ש. ונ"ל דכן הדין אבל שאר קרובים בכגון זה אינם יורשים. דהנה כתבנו בתחילת דברינו דאפשר לדמותו להא דעבד עברי אינו עובד את הבת וכ"ש שאר קרובים. וה"נ אין שאר קרובים יכולין לנהוג שררה על הציבור. וכ"ג נמי נשיא איקרי בספר יחזקאל אך באמת יש לחלק דשאני הכא דע"כ צריכין למנות אחד ושוב הקרוב קודם. ושאני עבד עברי שיוצא לחירות. וגם בפועל יכול לחזור מבואר בפוסקים שאם רוצה להיות פועל אצל אחר אינו יכול לחזור. וכ"ש דיש לחלק בזה בנ"ד שמחויבין למנות אחד.

וזהו כשאין שם כ"ג אחר אבל בנ"ד שיש שם כ"ג והקרוב רוצה לירש שימנו גם אותו ויהי' עוד כ"ג שוב אינו יכול להשתרר על הציבור שיצטרכו ננהוג כבוד וגדולה גם בזה ואין יורש בכגון זה אלא הבן דעבד עברי עובד את הבן. וע"כ בת"כ מילתא דפסיקא נקט שבנו יורש תמיד בגדולת אביו אפי' הי' שם כ"ג אחר כגון שאירע טומאה לאביו. אבל אם אין בנו כו' יבא אחר כנ"ל. לא הי' שם כ"ג אחר ישמש קרוב. הי' שם כ"ג אחר ישמש כ"ג זה אפי' רחוק. כן נ"ל: עא) יהי' איך שיהי' מוכח מהר"ש דלא ס"ל דיוקא דעבוה"ג. וי"ל אלו הוה חזי להא דהר"ש הי' חוזר בו מדיוק זה וידוע בכללי הוראה היכא שפוסקים אחרונים חולקים על ראשונים ואחרונים לא ראו דברי הראשונים פוסקים כהראשונים: עב) ולענין ירושת הבת הרמב"ם בפ"א מה' מלכים הלכה ז' כתב כשמעמידין מלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר ויקח שמואל את פך השמן וימשחהו (והוא כשיטת רש"י ותוס' דשאול בשמן המשחה נמשח ודברי הרד"ק ואלשיך שם תמוהין מאד] ומאחר שמושחין המלך הרי הוא זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה כו' כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות. והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם הנה חילק הרמב"ם. דלעיל דבמלכות שאול קאי וכה"ג כתב לבניו סתם ובדוד כתב לבניו הזכרים דוקא: עג) אך הטעם מבואר לכל משכיל דהנה כבר כתב בפ"ד מה' כלי המקדש שאם מת המלך כו' מעמידין בנו או הראוי ליורשו. וא"כ אם לא הניח בן רק בן הבת הרי בן הבת ראוי ליורשו ויורש במלכות אך בדוד מילתא אחריתא אית בי' שהוא זכה במלוכה לעולם. ואף עתה שבעוונותינו שפסקה מלוכה אם תשוב הממלכה לישראל יהי' מזרע דוד. וא"כ כשמת מלך מישראל והניח בן בתו ואביו אינו מזרע דוד מעמידין מלך שבא מבית דוד הזכרים. שהרי דוד זכה במלכות שיהי' מלך מי שבא מבניו הזכרים ומתייחס אחריו.

וכיון שיש מבית דוד הזכרים מי שראוי למלוכה מעמידין אותו אף שאינו מזרע מלך זה שמת. והוא קודם לבן בתו של זה שאינו מבית דוד הזכרים. וכל זה במלכות בית דוד שאף לאחר שניתנה המלוכה לירבעם ורק שבט אחד נשאר לרחבעם כתיב בירבעם אך לא כל הימים ומזה למד הרמב"ם דנביא שהעמיד מלך משאר ישראל תפסק המלוכה מביתו ע"כ ותחזור המלוכה לזרע דוד. הרי דאף שפסקה המלוכה וניתנה לאחר. המלוכה לדוד לעולם וכדכתיב וכסאך יהי' נכון עד עולם [אבל שאול המלך כשחטא ניטלה ממנו המלוכה ושוב לא חזרה אליו עוד] ואף שפסקה המלוכה מישראל עכשיו. אם כשיעמוד מלך המשיח יהי' מדוד. וע"כ אי אפשר שירש בן בתו אם כשמצד אביו אינו מזרע דוד. אבל במלכות ישראל כשירש בנו שוב אין לאביו במלכות כלום ויוכל בנו להוריש לבן בתו אף שאינו מבני אביו הזכרים ואביו הניח זכרים אחרים כשם שהיורש מאמו מנחיל ממון שירש מאמו לאחיו מן האב אף שהם נכרים לאמו. ה"נ במלכות. ודוקא בדוד דאפי' היתה המלוכה באמצע לאחר לסוף תחזור המלוכה לדוד והרי המלוכה בעצם לעולם לדוד. ואף אם הוא אצל בן דוד הוא לדוד ג"כ דלא עדיף בן דוד מאחר וכשם שאם היתה המלוכה לאחר לסוף תחזור אליו ולא פסק כח דוד מן המלוכה. כך כשהוא אצל בנו אי אפשר לבנו להורישה כי אם לבני דוד הזכרים וזה ברור ופשוט עד) ואין להקשות בתו גופה תירש המלכות ואף דכתיב תקים עליך מלך ולא מלכה זו אין ישראל מקיימים רק ממילא הוא לה ודומה לרחבעם שהומלך אף שאמו אינה מישראל רק משום שהיא בירושה וכן כתב הנ"ב דאינו בכלל תקים. ה"נ לענין מלכה נאמר כן ותירש הבת גופה והיא מבני דוד הזכרים ומתייחסת אליו. דהא ליתא שהרי העמדת מלכות הוא למשפטים ולמלחמות ואשה פסולה לדון וגם לאו בת מלחמה היא כבריש קידושין.

וע"כ כתב החינוך שאין נשים מצוות במחיית וזכירת עמלק ואי אפשר שתירש המלכות רק אם ישראל יקבלו אותה דקיבלו מהני בממון אפי' בפסולין וכיון דמצד קבלתם תהי' שוב הוא בכלל תקים מלך ולא מלכה: עה) ונ"ל עוד דאפי' בן בתו בא מצד אביו מזרע דוד הזכרים כיון שע"כ לא מאבי חמה לבד יירש המלוכה. דמצד זה אינו מזרע דוד הזכרים רק מדוד הוא בא לירש. וכיון שיש בזרע דוד גדולים ממנו הם קודמים. וכעין דברי רש"י כתובות (ק"ג:) ד"ה ההוא ממלא מקום אבותיו הוה ודו"ק: עו) ויש להביא ראי' ג"כ דבן בתו יורש מיעקב דחשב ששמשון יהי' משיח והקשה הפרי תואר הא כתיב לא יסור שבט מיהודה. ותי' דמצד אמו שמשון הוא מיהודה הרי דן בתו יורש ג"כ. והיינו שלא הי' א' משבט יהודה הזכרים מי שראוי להיות משיח. ע"כ ירש שמשון שבא מבתו. ולפי האמת גם שמשון לא הי' משיח. ודוד הובטח שיהי' מזרעו הזכרים מי שראוי ליורשו ויהי' משיח סוף דבר נתברר לדעת הרמב"ם דכל היורשים בין אח בין בן בתו יורשין במלוכה. רק במלכי בית דוד אין בן בתו יורשו וכנ"ל עז ועתה נבאר פרטי דינים לכל השיטות. לשיטת הר"ש משאנץ קרובים יורשים בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות ואפי' הניח בן שאינו ממלא מקומו. וה"ה בן בתו ברבנות ובמלכות לבד ממלכות בית דוד שאין בן בתו יורש. ולדעת הרמב"ם הדין כמו להר"ש משאנץ לכל הפרטים. לבד שאם הניח בן שאינו ממלא מקומו נתבטל ירושת שאר הקרובים. ולדעת המרדכי ועבוה"ג אין קרובים יורשים [בודאי] בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות. אך בן בתו יורש במלכות [לבד במלכות בית דוד] וברבנות [בודאי] אבל בכהונה אין בן בתו יורש [בודאי] וה"ה בהנהגת בהכ"נ דינו ככ"ג דאין בן בתו יורש [בודאי] וזה לת"כ. אך לתוספתא אפי' קרובים יורשים בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות.

ובשל תורה הלך אחר המחמיר וכמ"ש בגינת וורדים ויורשים מספק. אך בן בתו יורש בודאי במלכות וברבנות: עח) והרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה העתיק דברי הרמב"ם בה' מלכים אפי' בנו או בן בנו קודמים לאחר כל זמן שהן ראויו. ולכאורה תמוה למה לא העתיק דברי הרמב"ם בה' כלי המקדש כשמת המלך כו' מעמידין בנו או הראוי ליורשו ושם פרט כל המינויין ג"כ. אך הרמ"א לטעמי' שהעתיק בח"מ שס"ז סעיף ה' דעת היש חולקים. ולשיטתם מוכח מת"כ דאין קרובים יורשים. ואף שכתבנו שגם לדעת המרדכי ועבוה"א הוי ג"כ ספיקא דדינא. הרמ"א בפלוגתא לא קמיירי. והרי המחבר לא העתיק דינים אלו כלל. ודי לרמ"א שיעתיק מה שהוא בודאי. ואף שלדעת הר"ש משאנץ ודאי קרובים יורשים אף שפסק בגוזל את הגר דאין בן שאינו ראוי לירש מבטל ירושת שאר קרובים. הלא הרמ"א לא ראה פי' הר"ש שעל הת"כ הנדפס בזמנינו ומה שלא כחר דבן בתו בודאי יורש. היינו מפני שדין זה לא נתבאר בפוסקים שקדמוהו. ואין בזה קושיא על הרמ"א ועוי"ל בן בתו בכלל בן בנו: עט) לפמ"ש הרב ז"ל מלאדי [הובא לעיל במעלה ב' כתר תורה אות ל"ד] בביאור תשו' הרשב"א סי' ש' בחזן דנתן טעם משום המנהג ואח"כ כתב מדינא. כיון דמדינא טעמא ל"ל. וביאר הרב מלאדי כוונתו דהיינו לאפוקי אם המנהג להיפוך. וי"ל דבזמן הרמ"א הי' המנהג שלא יעמידו קרובים תחת הרב בגדולה וכמו בזמה"ז. דמעולם לא שמענו להושיב קרוב תחת הרב. וע"כ לא כתב הדין בקרובים. מיהו בחתנו ובן בתו דודאי אין מנהג פשוט שלא להעמיד. שהרי בתשובות הגאון ר' שאול פסק להעמיד חתנו וכן באחרונים שבזמנינו. וא"כ שוב יורש בן בתו. וה"ה החתן כמו כל קרוב: פ) שוב ראיתי בתשו' דברי חיים להגאון הקדוש ז"ל מסאנדץ שכתב דקרובים יורשים והביא דברי הרמב"ם הנ"ל.

וכתב דאף שהרמ"א לא כתב אלא בנו ובן בנו כן הדין ששאר קרובים יורשים. וכן נראה דגם למרדכי ועבוה"ג קרובים יורשים מספק וכל שכן דלר"ש יורשים בודאי אין ספיקו שלהם מוציא מידי ודאי של הר"ש וכ"ש בן בתו ברבנות דאף לדידהו יורשים בודאי: פא) ועתה נעלה אל המעלה החמישית שמו חתן יכהן פאר. הנה בראש דברינו אות א' ספק ה' נסתפקנו דאפשר לומר הואיל והבת אינה ראוי' להיות רב אף הבא מכחה לא יירש. ואף שהוכחנו באות ס"ה מרבי שיירש הנשיאות מחמת שבא מזרע דוד מן הנקיבות. וכן באות ע"ו משמשון לפי דעתו של יעקב בתחילה שהוא המשיח ואף דכתיב לא יסור שבט מיהודה תירץ הפרי תואר משום שאמו מיהודה הרי דאף מכח נקיבות יורש אף שהיא אינה ראוי' להיות מלכה. יש לחלק דיכול לומר מכח אבוה דאמא קאתינא. אבל בעל דלא מצי למימר מכח חותני קאתינא (ואף דמצינו כמה פעמים חתנו כבנו ושאול קרא לדוד בנו. ומה"ט חייב אדם בכבוד חמיו ורש"י כתב בשבת (כ"ג) גבי נפיק מיני' ר' שיזבי פירש"י חתנו כבנו. מ"מ המכה את חתנו או מקללו לא יתחייב מיתה] אפשר דאינו יורש מכח אשתו: פב) הנה במרדכי פ"ק דקידושין בענין ירושת המומר שדעת הגאון שמומר אינו יורש מן התורה אף שמוריש לאחרים ויש אומרים שמדאורייתא יורש המומר ורק מדרבנן קנסוהו. וכתב המרדכי דאפי' לדעת הגאון בעל יורש המומרת ואפי' נפלו לה נכסים בחיי'. ובתה"ד כתב הטעם כיון דבחיי' בעל אוכל פירות לא קנסוהו לבעל אך זה ניחא לדעת הי"א דמה"ת יורש המומר. אך לדעת הגאון דמה"ת אין מומר יורש איך יירש הבעל. ונראה שדעת המרדכי דבעל יכול לומר אנא מכח חמי קאתינא וע"כ הוא יורש את חמיו אף שאשתו בחיי' כעין שכתבו התוס' בפרק הגוזל בבן הגזלן דכיון דגזלן בעצמו אינו יכול לירש את אביו. בנו יורש מכח אבי אביו.

וא"כ ה"נ בנידון דידן שיכול לומר מכח חמי קאתינא. ולא איכפת לן במה שאשתו אינה ראוי' לרבנות. ונסתלק נמי סברא השני' שבאות א' סום ספק הה' דאיך מצינו ירושה מחיים כיון דמחמיו יורש שלא באמצעות אשתו: פג) האמנם שבתשו' מהרי"ט הקשה על המרדכי הנ"ל. מ"מ י"ל דמודה מהרי"ט דיכול לומר מכח חמי קאתינא. אך כמו בן הבכור הגם דמכח אבוה דאבא קאתי במקום אביו הבכור קאי ויורש פי שנים. ה"נ במקום אשתו המומרת קאי ואינו יורש ומ"מ בגוף הסברא י"ל דמודה דיכול לומר מכח חמי קאתינא דחתנו כבנו. אך מ"מ כיון שלדעת מהרי"ט אין זה טעם הגאון. קשה להעמיד יסוד על סברת מכח חמי קאתינא: פד) ראי' דלא אמרינן מכח אבוה דאמא קאתינא מדאמרינן בב"ב (קכ"ה) דבן בתו לא ירתי היא אלא ירתא ירתחי ואי מצי אמר מכח אבוה דאמא קאתינא הוה יורשו ממש. אלא ודאי דוקא מכח אבוה דאבא קאתינא אמרינן כדילפיון \שם קנ"ט.] מדכתיב תחת אבותיך יהי' בניך. וטעמא לחלק ביניהם דדוקא בן בנו שמתייחס אחריו יורשו כמו בנו. אבל בן בתו שמתייחס אחר אביו אינו דומה לאמו שמתייחסת אחריו. וכן משמע בשטמ"ק סוף פרק מי שמת בשם הראב"ד שכתב ירושה מאבי אמה היא שאמו יורשת בקבר את אבי' יעיי"ש. משמע אבל שהוא בעצמו יורש את זקינו לא אמרינן. ומ"מ הרי כבר נתבאר במעלה הקודמת שבן בתו יורש ברבנות. הרי שבן יורש את אמו ואמו ירשה הרבנות כדי להורישו לבנה. ה"נ ירשה הבת כדי להוריש לבעלה: פה) והנה על ספק הב' האיך מצינו ירושה מחיים. הנה קושיא זו יקשה על העבוה"ג שדחה החתנים מירושת בהכ"נ משום דאין בנות יורשות בשררה. ותיפוק לי' דאפי' יורשת מאיזה כח יירש הבעל בשררה. להקנות אינה יכולה ואין אדם יורש את אשתו מחיים.

אך התירוץ מבואר מתשו' הרשב"א סי' ש' בחזן שרצה שבנו יסייעו לפרקים והשיב דבן יורש בגדולת אביו וכ"ש בחייו שצריך שיסייעו לפרקים. ולכאורה תמוה דהא ענין שררה ירושה הוא והאיך מצינו ירושה מחיים פו) וראיתי שכן מפורש בבמד"ר פרשה ב' פיסקא כ"ו ובנים לא הי' להם ויכהן אלעזר וגו' הא אם הי' להם בנים הי' קודמים לאלעזר ולאיתמר וכו' ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם ר' יצחק אומר בחייו וכו' אירע טומאה לאהרן שימש אלעזר אירע טומאה לאלעזר שימש איתמר. ע"כ. ומכלל דאם הי' בנים לנדב ואביהוא הם הי' קודמים לשמש בחיי אהרן אם אירע בו טומאה. הנה מפורש כדעת הרשב"א. והרי מצינו ירושה מחיים. וכן משמע מת"כ פ' אחרי סוף הלכה ד' מנין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכיפר הכהן פי' כהן אחר המתמנה שהי' ממנין כהן אחר תחתיו. הלכה ה' לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם כו'. הלכה ו' מנין כשם שמתקינין כהן אחר תחתיו כו' ולמה הפסיק בין הלכה ד' דמיירי בכהן המתמנה ובהלכה ו' מתחיל ג"כ בכהן המתמנה בהלכה ה' שהוא מענין אחר. אלא ודאי הלכה ה' מלמד שהבן קודם לכל אדם מיירי נמי מכהן המתמנה. דלענין זה נמי הבן קודם לכל אדם. דכשמת אביו כבר למדנו מפרשת צו. וכאן למדנו בכהן המתמנה בחיי אביו נמי בנו קודם וכדברי ר' יצחק במדרש פז) עוד ראי' מיותם בן עוזי' שזכה בכיבוד אביו שהי' אביו מצורע ונעשה אביו חפשי ממלכותו כדילפינן בהוריות מקרא דוישב בבית החפשית שמלך מצורע מתכפר בשעירה כהדיוט ולא נטל עליו כתר מלכות בחייו וכו' [וע' סוכה (מ"ה:) ברש"י] מכלל שהי' מגיע לו המלוכה בחייו וירש את אביו בחייו. ועוד דאי לא ירשו בחייו גם במותו לא ירשו דאז לא הי' לו מה להוריש שכבר אבד מלכותו בשעה שנצטרע. ואם ישראל מינו לעצמם מלך הי' צריך משיחה כיון דלאו משום ירושה אתי.

ובכתוב לא מצינו שנמשח. לא במלכים ולא בדברי הימים. ואותם מלכי בית דוד שנמשחו מפורש בכתוב שנמשחו וכן בגמ' למה נמשחו ובודאי יותם לא נמשח. וע"כ שירש המלוכה בחייו כשנצטרע ולא הי' ראוי לה בעצמו. ה"נ כיון שאשה אינה ראוי' לרבנות יורשה בעלה מחיים: פח) אך עוד יש לעיין אם נדון ירושת הבעל את אשתו כמו ירושת בן ובת או רק כשאר קרובים. והנה יש לצדד לכאן ולכאן. די"ל דהא חזינן שאין בן יורש את אמו במקום בעל. א"כ בעל הוא עוד יורש יותר מבן. ויש סברא להיפוך. דהא אין בעל יורש בראוי כבמוחזק ושאר קרובים יורשים. א"כ חזינן ירושת הבעל עוד גרוע מקרובים. ומה שקרובים אינם יורשים כ"ש בעל: פט) אך ראיתי להתוס' (קי"ד:) דהא דאין בעל בקבר יורש את אשתו שנפלה לה ירושה בחיי' כדי להנחיל לקרוביו ילפינן מהא דאין הבעל יורש את אשתו בנכסים שנפלו לה אחר שמתה כדילפינן מקרא דפינחס. דנהי דלא מבטל שארות לגמרי. מ"מ מכח שארות בקבר אשכחן דאינו יורש. ולפי זה ודאי בעל יותר קרוב מבן ובת. ומה שאינו יורש בראוי לבוא אחר מיתתה משום דאז אינו שארו כל כך. וע"כ גם מלוה אינו יורש משום דראוי לגבות אחר מיתתה ואז אינו שארה כל כך. אבל ירושת הרבנות דכבר ביארנו בראיות דיורש בחיי' ובעודם שניהם בחיים עדיף אפי' מבן ויורש זכותה ברבנות. וע"כ א"צ לפלפל אם הרבנות מקרי מוחזק. דכל ראוי הוא שראוי לבוא אחר מיתתה. אבל זה ראוי לבוא בחיי': צ) ומכל מקום אף שאין צורך לנ"ד נעיין בי' ולכאורה י"ל לפי מה שביארנו [במעלה סלע המחלקות אות י"א] דכל זמן שלא מינו את הבן איננו מלך רק שחיוב למנותו ברבנות והוי כעין מלוה. אך יש לחלק בין מלוה דבידו לסלקו במה שירצה. וכן לשון הש"ס לאו הני מעות שביק דהי' יכול ליתן לו מעות אחרים.

וגבי קרקע לאו האי קרקע שבק אבוהון דיכול ליתן לו קרקע אחר או מעות. מה שאין כן ברבנות. מיהו בנ"ד אין נ"מ בזה דאין ראוי אלא הראוי לבא אחר מיתתה דאז פקע שארו קצת כנ"ל: צא ודע דאף אם הי' דין הבעל כדין הקרובים הרי העלינו (במעלה הג'] דקרובים יורשים. אך הוא רק מס"ס שמא כרמב"ם ור"ש דקרובים יורשים. ואת"ל כהמרדכי ועבוה"ג דת"כ ותוספתא דשקלים פליגי בהא. שמא כתוספתא דקרובים יורשין. ואני חפצי לברר הלכה בודאי שתהא מחוורת כשמלה וכן דרכי תמיד. ובעזהי"ת בארנו דירושת הבעל בחיי' עדיף אפי' מירושת בן והוא ודאי ירושה: ועחה נעלה אל המעלה הששית מעלה העליונה. צב) אשר נסתפקנו באות א' ספק ואו הואיל ויש בן ראוי לירש. ותחילה נבאר אם לא הי' הבן ראוי לירש. הנה אם בת יורשת במקום שיש בן שאינו ראוי לירש. הנה כן דעת רש"י ותוס' ורא"ש וטור ורשב"א ויש"ש גבי גוזל את אביו. והרמב"ם חילק בדבר כמו שנתבאר במעלה השלישית ויחידאה היא. ולדעת הב"י גם הרמב"ם אינו סובר כן. ופשיטא דליחידאה לא חיישינן: צג) אך אף לדעת הרמב"ם הלא בנ"ד שיש בן ראוי ליורשו בגדולה והוא נותן מדעת לגיסו. הגם שפסק המחבר או"ח קי"ג סעיף י"ב דאינו יכול למכור וליתן בגדולה. והוא מדברי המרדכי סוף פרק החובל הלא המרדכי למד זאת מדברי הת"כ דואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו ופרשנו ראייתו לפי פירושי בת"כ דקרוב אינו יורש וכ"ש מקבל מתנה ולוקח כנ"ל במעלה השלישית ולדעת הרמב"ם דקרוב באמת יורש והא דת"כ משום שיש בן. ממילא אזדא ראי' הנ"ל. ומסברא כשם שמוריש כך יכול ליתן במתנה: צד) ואף שהמחבר פוסק כרמב"ם ואעפי"כ פוסק כמרדכי. הלא דעת הב"י שגם הרמב"ם סובר בזה כדעת שאר מפורשים. והגם שרמ"א בחו"מ סי' קמ"ט כתב ג"כ דאינו יכול למכור וליתן גדולה. והוא מדברי הרמ"ה.