שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 29

ואישתמיטתי' לאבן העוזר דברי הרא"ש שם וזה לשונו דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתו על ידי רוח עד כאן לשונו. ואם כן אין זה ענין לשאר דברים שאין עיקר עשייתן בגורם, וראי' דגרמי בשבת מותר דהא מוסר ביד אנס אפילו לא נשא ונתן ביד רק אחויי אחוי חייב משום גרמי. ואילו הנותן בשר לגוי בשבת שיבשל לעצמו מותר אף שהגוי ודאי יבשל להנאתו. וכן כל צרכי חולה שאין בו סכנה שנעשין על ידי גוי אפילו שכר הגוי בדמים הרבה ובודאי יעשה, ואינו דומה לשוכר עדי שקר דפטור מדיני אדם. דילמא לא מסהיד משום דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ועיין רמב"ן בדיני דגרמי אבל השוכר גוי ודאי יעשה ומותר. ועל כרחך קיל שבת מנזקין. וליתא להאי קל וחומר שלמד האבן העוזר ממעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו דחייב למעמיד עלוקה. דמעמיד דומה למוסר מה לי ביד אנס שודאי יקחנה להנאתו. מה לי מעמיד בהמה שודאי תאכל להנאתה. אבל לענין שבת דמוסר ביד גוי אין בו חיוב של כלום גם המעמיד עלוקה פטור: ו) אך להבין הטעם מה נשתנה שבח מנזקין. ולהסוברים גרמי קנסא ניחא. אך להרמב"ן וסייעתו דסוברין דגרמי דינא. צריך לומר דנזקין סוף סוף הניזק ממונו ניזוק. ואפילו גרמא חייב בדיני שמים. אבל שבת הוא חובת הגוף. ואם המלאכה נעשית מאלי' בשבת והוא פעל זאת מערב שבת מותר לכתחילה. על כן אין חייב בגרמי שכל שאינו כחו ממש אין בו חיוב של כלום. ויישבתי בזה קושיית ר' עקיבא איגר ז"ל על המגן אברהם סימן תמ"ו שכתב לבער על ידי עכו"ם. והקשה ר' עקיבא איגר דלא יקיים מצוות ביעור. ויישבתי דהא במריצה לפני כלבו קיים המצוה כמו שפרש"י (דף ה' ע"ב) בראש העמוד.

וכן בגמרא (דף ל"ב.) בסוף העמוד שאם ירצה הכהן מריצה לפני כלבו ולא חשיב שמבטל עשה דתשביתו. על כרחך דמה שכלב יאכלנו על ידי השלכתו חשיב כאילו הוא עושה. והטעם דסוף סוף החמץ מבוער ואינו עובר עוד עליו. ודומה לנזקין דמשום שאפי' ממילא ממונו ניזק על כן בגרמי חשיב כאילו הוא פעל זאת וחייב הכא נמי כיון שסוף סוף החמץ נתבער אף הגורם חשיב כאילו ביער בידים. וכמו שנחשב המעמיד גרמי. המריץ לפני כלבו. דאין חילוק בין מקרב הממון אל המזיק בין מקרב המזיק אל הדבר. כמו שכתבו התוס' בבא קמא (דף נ"ו ועל כן הוא הדין בשוכר גוי לבער באופן שהגוי ודאי יעשה הביעור. חשיב כאילו ביער בידים לענין העשה דתשביתו: ו) ובזה מיושב עוד דברי רש"י מכות (דף כ':) בהא דנקף לוקה אף דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכא במסייע. ופרש"י מזמין השערות למקיף ותמוה דאם כן הוא אינו עושה כלום. וכבר תמה בזה ר' עקיבא איגר ז"ל בתשו' סימן צ"ו והעלה בצריך עיון גדול, אך לפי מה שכתבתי נכון מאוד. דודאי המקיף שכלי בידו והוא מקיף והולך. ובעודו מקיף הניקף מנענע בראשו. שיהי' שערות סמוכים אליו ויהי' לו בנקל לגלח ברי ההיקף ואין חשש שמא לא יקיף. ודומה למוסר בנזיקין, דכיון שאף בלא מעשה הוא עובר בלאו דניקף דומה לנזקין, שמשום שהניזק ממונו ניזוק חייב אף בגרמי. הכא נמי כיון דסוף סוף עובר בלאו אפילו בלא מעשה, שפיר חשיב מה שגרם כאילו עבר הלאו במעשיו ודו"ק היטב: ח) מעתה הוא הדין לענין חיוב חטאת אם תמצא לומר שחייב כרת וסקילה שוב חייב חטאת אפילו בגרמי. שהרי עבר על לאו בגרמי. אך באמת אם לא הי' חשיב כחו. לא הי' עובר בלאו דלא תעשה מלאכה כלל: ט) מ"ש ליישב הא דמחמר לרב"ח דפטור מחטאת משום דלא עביד מעשה, וקשה אם מחמר במקל מאי איכא למימר.

ואמרתי כיון שאפשר בלא מעשה פטור מחטאת אף עושה מעשה משום דכתיב תורה אחת לעושה בשגגה. כדברי רי"ף ורמב"ן ור"ן סנהדרין (דף ס"ה:) ואמרת דמה נעשה לשיטת רש"י שם. אינו קושיא דרש"י לא פליג על זה, אלא דמה דסבר הרי"ף דעדים זוממים אפשר שיאמר אי' שהוא בלשון ערבי אף אני כמוהו. הא לית לי' לרש"י. אבל אהא דכל היכי דאפשר בלי מעשה אף במעשה פטור. לא שמעינן לי' דפליג: י) אשר כתבתי ליישב קושיית ר' עקיבא איגר דלחייב גם משום מחמר דכיון דהוא ובהמתו בלאו אחד נכללים אינו חייב על שניהם אלא אחת. ואתה כתבת גם בשמי שכן כתב הרמב"ן, ובאמת ברמב"ן אף משמעות אינו. שהוא כתב רק שאף מחמר הוא באותם מלאכות. ואינו מלאכה בפני עצמו. אבל לא כתב שהם חיוב אחד רק מסיום דברי הר"ן הנדפס בטעות על שם ריטב"א] משמע כן מסוף דבריו, אבל לא כתב כן מפורש. ומשום שרמב"ן ור"ן כתבו תירוץ אחד כתבת שכן משמע ברמב"ן ור"ן ולמה תכתוב שלא בדקדוק: יא) אשר כתבת דלרב"ח דמחייב במחמר סקילה ודאי נוהג גם ביום טוב. דהאומרים שאינו נוהג כתבו רק משום שבלאו. אינו מוכרח. שהרי ביום טוב לא כתיב ובהמתך. ומשום דלא קיימא לן כרב"ח כתבו משום שהיא בלאו, מוכח שאינו בכלל לא תעשה. ולרבה בר חנא יאמר בלשון אחר משום דבהמתך לא כתיב ביום טוב: יב) מה שרצית לומר דפי' מחתך בבשר. דמכיון שאינו מצוה שוב פטור משום דהוי חצי שיעור והוכחתי אותך שנטית מדרך הפשוט. וכתבת דלמה זה יחשב נטי' מפשט, הלא יש לפרש מחתך בבשר בעלמא בלא מצוה ואין כאן מילה. הנה זה נטי' עוד יותר מדרך הפשוט, דזה דלאו מצוה לא חידש התרצן. אדרבה זה עיקר קושיות המקשן היכי מהלינן הא מחללין שבת בלא מצוה, וחידוש התרצן לפי דבריך הי' רק דהוי חצי שיעור וזה הי' לו לומר.

ולא לומר דלאו מצוה מה שהוא עיקר קושיית המקשן יג) מה שרצית לומר דמילה לא חשיב מפרק משום דלא הוי כגרוגרת. ואני כתבתי בפשיטות דלא שייך בזה כגרוגרת. ואתה אמרת שזה דבר חדש. תאמין שהוא שחוק והיתל בעיני לומר במילה שיעור גרוגרת. דשיעור גרוגרת אינו ביחוד למלאכת דש. רק באוכלין בכל המלאכות, ומילה דלאו לאכילת אדם רק להטיף דם ברית מה שייך בזה גרוגרת. ומוציא כעדשה מן השרץ וכזית מנבילה חייב לר' יהודה, משום שאין ההוצאה לאכילה. רק להציל מטומאה. וכן בזה שהפריק להטפת דם ברית: יד) אשר כתבת להתנצל על ספק שלך במסוכנת אם פסול לגבוה. וכתבתי שזה מביא לידי גיחוך שאפילו חולה מפורש בכתוב ובמשנה שהוא פסול. וכתבת דהרי בגמרא מוקי לה בחטאת העוף, ובעוף שאין המום פוסל אפשר אין חולה פוסל. ודוקא במסוכנת מבעי' לי'. דאפשר לגבי גבוה דינו כטרפה דפסול משום הקריבהו נא לפחתך. ומהאי טעמא פסול גם בעוף. אבל חולה יש לומר בעוף כשר ופלפלת בזה עד כאן דבריך: טו) הנה קרא דהקריבהו נא לפחתך כתיב ביחוד בחולה (מלאכי א' ח'] וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו'. ואם כן פוסל גם בעוף וכדברי הרמב"ם והכסף משנה בטרפה דמשום דפסול משום הקריבהו וגו' פסול גם בעוף. וצריך לומר דפסח דכתיב היינו שהי' מביאים פסח מחוסר רגל. או כדברי טהרת הקודש בזבחים (דף ס"ח) מומים המגינים דלאו מחוסר אבר פסול גם בעוף. ומשום הקריבהו נא לפחתך, אך בעור דכתיב גם כן בהאי קרא צריך לומר שהי' מביאים חטוטי עינים, דהא מפורש בקידושין (דף ס"ד) דבעוף אינו פוסל בנסמת רק בנחטט דוקא. איתא דסומא דעלמא פסול משום הקריבהו גם בעוף יפסל כנ"ל ואין זה דוחק לומר דעור היינו נחטט. שהרי במשנה דחטאת העוף זבחים (דף ס"א:) שניסמת עינה.

ועל כרחך הפירוש נחטט כמפורש בתוס' שם מהא דקדושין דאינו פוסל בעוף רק בנחטט. וניחא לי לפרש פרש"י שפי' בטעם ניסמת עינה ולא פי' כפשטו מקרא דמן העוף. אך דקשה לי' לרש"י מאי טעמא נקט התנא נחטט בלשון נסמית. וניחא לי' משום דנחטט מפורש בקרא דפסול מהקריבהו נא לפחתך. דמשום הקריבהו אין נפקא מינה בין בהמה לעוף, על כן נקט התנא לישנא דקרא נסמית ולא נחטט כדנקט בקרא עור וביונתן פרשת אמור עור סמא: טז) והנה הרע בעיניך שכתבתי שדבריך הביאני לידי גיחוך. תאמין לי שבתחילה כתבתי בדרך המליצה. עכשיו הגיעני לידי גיחוך באמת. כי דמית להמלט לכלוב של עוף ושם כצפור נתפשת כנ"ל, יותר מזה אין לי פנאי להשיבך. רק תדע שמה שכתבת בשם מנחת חינוך אינו כן. ויש בזה כללים דקים בארתים בחידושיי בעזה"י : הק' אברהם. סימן נט. ב"ה יום א' צו תרס"ו לפ"ק. שלום לתלמידי הרבני המופלג מו"ה אברהם נ"י בק"ק רוסעשיטץ. א) אשר שאלת שקשה למצוא חמין שצריך לתינוקות בשבת של פסח ורצונך להעמיד מאשין שיבעיר כל השבת ועל גביו יועמד טשייניק עם מים ובשבת יקחו ממנו. הנה קיימא לן כחנניא דאמר לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף וקטום כל שכן חמין דמצטמק ורע לו דמותר לדברי הכל. ואין חשש אלא משום דכשלוקח ממנו הוא כמגיס. ואף דמגיס משום מבשל ובשנתבשל כל צורכו והוא רותח אין בו משום בישול. הלא כשעומד על גבי אש יש בו איסור משום שנראה כמבשל. וזה האיסור להחזיר המבושל כל צרכו באינו גרוף וקטום, ואפי' המצטמק ורע לו כמ"ש הרמב"ם וכן הוכיח הר"ן:

ב) אך מדברי הרב המגיד פרק ג' הלכה י"א מבואר בהכנסת מגריפה בקדירה להוציא ממנה תבשיל חותר במבושל כל צרכו אפי' הקדירה עומדת על גבי האש, והיינו דדוקא העמדת הקדירה על גבי האש נראה כמבשל, מה שאין כן בהכנסת מגריפה שאפילו מגיס ממש אינו לא מחזי כו'. ומותר משום שמבושל כל צרכו: ג) אך אחרונים מחמירים בהכנסת מגריפה ליקח מתוכה חתיכה כשעומדת על גבי האש. והיינו דסבירא להו כמו שאסור להעמיד הקדירה על גבי אש. כמו כן בזה שהוא כמגיס על גבי אש: ד) אך בחמין שמצטמק ורע להן, ובאגלי טל מלאכת מבשל ס"ק נ"ג העליתי דלדעת תוס' ישנים מותר לכתחילה על גבי אש המצטמק ורע לו ושכן נראה לי עיקר להלכה. ואך למעשה אין לחלוק על הבית יוסף שכתב רק דעת הרמב"ם והר"ן, אך לענין ליקח מתוכו דלהרב המגיד אפילו בתבשיל מותר, ודאי יש לסמוך להתיר בחמין שמצטמק ורע להן: ה) גם שמעתי בשם הרב הגאון מקוטנא זצ"ל דבמים לבד אין בו משום מגיס. ומותר לעשות כן: הק' אברהם. ואלה הם התשובות שהשיב לשואליו דבר בספרו אגלי טל. סימן ס. שלום להרב החריף ובקי הגביר מו"ה אליעזר נ"י מנראדזיסק: הקשה על מה שכתבתי בהקדמת אגלי טל דבתורה נהנה כדברי הטורי זהב ודומה לכפאו ואכל מצה, ועל זה הקשה כבודו מהא דברכות (דף כ"א) דיליף ברכת התורה לאחרי' מברכת המזון, ופריך מה לברכת המזון שכן נהנה עד כאן. מכלל דבתורה לא חשיב נהנה, ועל כל פנים לא הוי נהנה כמו באכילה, ואם כן איך נילף מכפאו ואכל מצה עד כאן דבריו. הנה הנאה דברכת המזון משונה מהנאה דאיסורי אכילה ודמצות אכילה. דהני תליין בהנאת גרונו כמפורש סוף פרק גיד הנשה באיסורין, והוא הדין במצוות. אך ברכת המזון תלוי רק בהנאת מעיו. דהנאת גרונו כבר עברה בשעת ברכה. ונתבאר היטב באגלי טל מלאכת טוחן ס"ק ס"ב אות ב'.

ועל כן הן אמת שהתורה נהנה ממנו. אך זה בעת עוסקו בה, אבל אחר כך עברה הנאתו. ואי אפשר לברך על הנאה זו, ואדרבה מסוגיא זו ראי' לדבריי דלכאורה קשה טובא מאי פריך מה למזון שכן נהנה. כל זה אכניס בקל וחומר. מה מזון שאף על פי שנהנה אינו טעון ברכה לפני' מעין ברכה לאחרי'. תורה שאף על פי שאינו נהנה טעונה ברכה לפני' אינו דין שתהי' טעונה ברכה לאחרי'. וכן קשה בהא דפריך על הקל וחומר שיהי' מזון טעונה ברכה לפניו מקל וחומר מה לתורה שכן חיי עולם. כל זה אכניס בקל וחומר כנ"ל. אך לפי דבריי דתורה חשיב נהנה לענין ברכה לפני' שבשעה שעוסק בה נהנה ניחא. דמה שתורה טעונה ברכה לפני' משום שנהנה גם כן, ואי אפשר ללמוד תורה ממזון לענין ברכה לאחרי' דמה למזון שכן נהנה. מאי אמרת הא מכל מקום תורה עדיף אף על פי שאינו נהנה טעון ברכה לפניו. ליתא. דהא לפנין ברכה לפניו חשיב שנהנה. וכיון שנהנה גם כן תורה חיי עולם עדיף. אבל לענין לאחרי' שאינו נהנה. יש לומר מזון עדיף. וניחא נמי אידך פירכא מה לתורה שכן חיי עולם היינו שנהנה גם כן. על כן תורה עדיף. דאיכא תרתי חיי עולם ונהנה. תאמר במזון שאינו רק נהנה, והא דתורה אינה טעונה ברכה לאחרי'. משום דלגבי לאחרי' לא חשיב נהנה וליכא רק חיי עולם לבד, יש לומר מזון דנהנה עדיף. אבל לפני' תורה עדיף דאיכא תרתי חיי עולם ונהנה: עוד להנ"ל לפנינו סימן ס"ב. עוד להנ"ל במלאכת זורע סק"ו הובא לקמן סימן ס"ז ובסק"ט הובא לקמן סימן ס"ט. עוד לו בחורש ס"ק י"ג הובא לקמן סימן פ'. ובמ"ק ס"ק כ"ד הובא לקמן סימן פ"ד ובס"ק מ"ה הובא לקמן סימן צ'. עוד לו בס"ק נ"ז הובא לקמן סימן צ"ב. עוד לו במלאכת דש סק"ו הובא לקמן סימן צ"ו ושם ס"ק י"א הובא לקמן סימן צ"ח. וס"ק י"ז אות ל"ה בהג"ה הובא לקמן סימן ק"א.

עוד לו במלאכת דש בס"ק י"ז הובא לקמן סימן ק"ב. עוד לו שם בס"ק כ"ז הובא בסימן ק"ד. עוד לו שם בס"ק ל"ג הובא לקמן סימן ק"ה. עוד לו במלאכת זורה ס"ק א' אות י"ב לקמן סימן ק"ו. עוד לו במלאכת בורר בס"ק א' הובא לקמן סימן ק"י ובסק"י לקמן סימן קי"ז ובס"ק ל"ח לקמן סי' קי"ט. ובמלאכת גוזז ס"ק י"ב לקמן סימן קל"ב: סימן סא. לרב אחד. א) מ"ש בהפתיחה ס"ק א' אות וא"ו להוכיח שיטת רב האי מירושלמי. וכבודו כתב דירושלמי לא מוכיח מפקודת אלעזר רק דאורחי' בהכי. ליתא. דמאין יהי' מוכח דאורחי'. ומשום שהי' לאלעזר לשאת את כל אלה הי' מוכרח לישא במקומות אלה אף דלאו אורחי' וגידמת חולצת בשיני' וכשר. ועיין בספרי אגלי טל בפתיחה סק"ג ובמלאכת אופה ס"ק מ"ד ובודאי לפי האמת דירושלמי סובר דילפינן מקרבנות שהוא בכלל משכן ובמשכן כתיב מלאכת מחשבת. דמינה ילפינן מלאכת מחשבת לשבת. על כרחך גם בקרבנות הי' מלאכת מחשבת. דאם לא כן לרב האי דהני מלאכות שבפת ילפי' מקרבנות. למה בעינן במלאכות אלו מלאכת מחשבת. ובכריתות מפורש גם בקצירה מלאכת מחשבת וכן בכמה דוכתי. אלא כיון דקרבנות שבמשכן בכלל משכן, הי' בהם הכל מלאכת מחשבת. וכלאחר יד לא הוי מלאכת מחשבת כדברי האחרונים באבן עזר הובא באגלי טל סק"ג. ומוכח דאורחי' בהכי, אך אם תאמר דקרבנות שבמשכן לאו בכלל משכן אין ראי' משם דאורחי' בהכי: ב) מה שכתב דרש"י דחה הירושלמי מהלכה משום דסבירא לי' בפירוש החומש דמנחת התמיד לא הי' נושא אלעזר. אעתיק לו מה שכתבתי בגליון רמב"ן שלי במ"ש רמב"ן ועל דעת הירושלמי כו'. זה לשוני, פרק יו"ד דשבת הלכה ג'. ושם מפורש שגם מנחת התמיד הי' נושא.

ורש"י על דרך הפשט לא הסכים במנחת התמיד, ועיין גור ארי', ועל כן כתב הרמב"ן לדעת הירושלמי ולא לדעת רש"י, וסרה תלונת המזרחי, עד כאן לשוני בגליון. וזה מצוי כמה וכמה פעמים. שהמזרחי וגור ארי' כתבו כי רש"י בפירוש החומש על דרך הפשט נטה לפעמים מהגמרא, אבל לדינא לא יחלוק רש"י על מדרש חכמים מירושלמי במקום שלא מצינו בגמרא חולק. ושניהם אמת. דרך הפשט שאלעזר הי' מצוה להקריב בעת חנייתן. וגם הדרש אמת שאלעזר הי' נושא. ואם כן בפי' המשנה שפיר הי' לו לפרש כירושלמי. וכן הרמב"ם. דלדינא ודאי קיימא לן כירושלמי: ג) ומה שכתב בשם תוס' על התורה דהא דמנחת התמיד אם הי' נושא אלעזר תלוי בפלוגתא אם מנחת התמיד היינו מנחת נסכים או הוא מנחת חביתין טעות סופר מנחת העולה דמנחת העולה היינו מנחת נסכים כמו שכתב רש"י יומא (דף ל"ד) דיבור המתחיל עולה ומנחה] דלמאן דאמר מנחת נסכים בקל הי' יכולין לעשות אותה בכל מקום ולא הי' צריכין לישא אותה. אבל למאן דאמר מנחת חביתין. הי' צריכין בה תיקון גדול והי' צריכין לישא אותה [הנה פלוגתא זו לא ראיתי בשום מקום. אך זאת ראיתי בילקוט פירוש מנחת תמיד היא החביתין וכן פרש"י במשנתינו]: ד) ודברים אלו שגבו ממני. דלפי זה צריך לפרש אף למה דפי' ופקודת אלעזר שהי' נושא אלעזר מנחת התמיד לאחר שנעשה המנחה.

שהי' מרווחין בנשיאת המנחה שלא יצטרכו לטרוח הרבה במקום חנייתן וזה אי אפשר, דמנחה שיש בה שמן נתקדשה בכלי ועל כרחך הי' חביתי כהן גדול [וכל המנחות שיש בהם שמן] דוחין השבת כדתנן פרק שתי הלחם, ואם כן איך הי' נעשית קודם נסיעה הא בנסיעה נפסל ביוצא כמו שתי לחם במסולק כדאיתא במנחות (דף צ"ה.) ואף שדעת התוס' בכמה מקומות דקדושת כלי לא מפסל ביוצא, ולא מפסל ביוצא אלא כשנעשה בה עבודה, מכל מקום במה שאין לו מתירין משקדש בכלי נפסל ביוצא כמו שכתבו תוס' סוכה (דף נ') דחביתין נפסלין ביוצא משקדשו בכלי. וכל שכן לדעת רש"י דבכל מקום משקדשו בכלי נפסל ביוצא. ועל כרחך לומר דלמאן דאמר ופקודת אלעזר שנשא אלעזר. היינו שנשא הסולת הצריך למנחת התמיד, וכן משמעות הרמב"ן שכתב ומנחת התמיד לא ידעתי לכמה ימים ישא אותה. ואם תיקן המנחה תחילה. מה זו שאלה, הא לא הי' אפשר לישא אותה יותר מעל יום אחד, דנפסל בלינה. דמשנה מפורשת במעילה משקדשו בכלי נפסל בלינה ומנחת התמיד שיש בה שמן על כרחך קידש בכלי, אלא ודאי סולת למנחה הי' נושא. ואם כן אין נפקא מינה בין מנחת התמיד הי' מנחת נסכים או הי' מנחת חביתין, ומחוורתא כמו שכתבתי בגליון דרש"י בחומש על דרך הפשט: ה) מה שכתב ליישב הקושיא משוחט, דרב האי סבירא לי' כתוס' דאשוחט דעלמא קאי אם כן שפיר מצינו למימר דידע שפיר דהוה שחיטה. אלא דשאל אשוחט דעלמא אם יש עוד חיוב לבד מנטילת נשמה, לא תי' כלום. דאם כן הי' צריך להיות השאלה אם יש עוד חיוב לבד מחיוב שוחט כיון דשוחט עצמו הוה במשכן. ומה אמר שמואל "משום" נטילת נשמה. מה צריך בזה משום. כיון דשוחט עצמו הוא האב. וגם לרב קאמר הש"ס משום צובע אין.

משום נטילת נשמה לא, היה לו לומר משום צובע אין משום שוחט לא, ובודאי התוס' צריכים לפרש"י דבחניקה סגי מדצריך הש"ס לומר משום נטילת נשמה. [וגם רש"י על כרחך מודה לתוס'. דאי אפשר דאמתניתין קאי מדאמר רב משום צובע ואין מחלוקת ביניהם]. ורציתי לתרץ כיון שלמדנו דנטילת נשמה היא מלאכה מאלים מאדמים. שוב אין ראי' דשוחט היא מלאכה. מכל מקום יוכל להיות שיהי' מלאכה משום נטילת נשמה. וכעין השגת הראב"ד בעושה עין הצבע. עיין אגלי טל בפתיחה סק"א אות ל"א. ועוד דשחיטה נמי היינו מיפק חיותא כדאיתא בחולין. וכיון דחייבתי' על מיפק חיותא משום שוחט. וכיון דשקלתא למיפק חיותא מחיוב שוחט. לא נשאר כל החיוב שוחט. ויש לדחות. אך התירוץ הנכון כתוב בספר אגלי טל: הק' אברהם. וצא הוא מלאכה. מכל מקום יוכל להיות שהי' משום נטילת נשמה. וכעין השגת הראב"ד בעושו הצבע. עיין אגלי טל בפתיחה סק"א אות ל"א. דשחיטה נמי היינו מיפק חיותא כדאיתא בחולין דחייבתי' על מיפק חיותא משום נטילת נשמה. איך עוד על זה משום שוחט. וכוון דשקלתא למיפק מחיוב שוחט. לא נשאר כל החיוב שוחט. ויש לד אך התירוץ הנכון כתוב בספר אגלי טל: הק' אברהם. סימן סב. להרב ר' אליעזר. א) על מה שהקשיתי בפתיחה סק"א אות כ' דנגמר ממנחת שמיני למלואים דכתיב בה כי היום ד' נראה אליכם ומפורש דשייך למשכן. וכתב מעלתו לפי מה שכתבתי אות ח' דמה דילפינן ממלאכת המשכן היינו מדאין מלאכת המשכן דוחה שבת דאמר להם משה רבינו עליו השלום שלא יעשו משכן בשבת. מזה מוכחין דכל מעשה המשכן הי' מלאכות. ואם כן בשמיני דהציווי הי' שיעשו בו ביום שנצטוו. לא שייך שאמר שלא יעשו ההכנות לזה בשבת. דעל כרחך יעשו באותו יום ובאמת אז הי' יום א' ראשון למעשה בראשית ולא שייך כלל. אם זה כוונתו. יפה אמר לכאורה.