שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 2

י"ל דצורך מצוה חשיב כמו אוכל נפש. או י"ל כיון דמדאורייתא אפילו מלאכת אומן מותר לצורך המועד כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן. במקום מצות תפילין אוקמא אדינא. וכיון שהוא לצורך המועד מלאכת היתר הוא. אלא אי אמרת דאפילו לאחר המועד מותר הא ודאי מלאכת איסור הוא אלא שמשום מצוה התירו וכמו שהתירו משום פסידא. אם כן אפילו בשכר יהי' מותר וכמו שהתירו בדבר האבד: יח) אך יש לומר דדוקא בפסידא דממונא חששו שלא ימצא פועלים בחנם דאינם מחויבים להפסיד שכר טרחתם עבורו. ואפילו פרוטה שלו קודם לממון הרבה של אחרים כדאיתא באלו מציאות (דף ל"ג). אבל בתפילין דחיוב מצוה. וכל ישראל ערבין זה לזה. בפרט כותב סת"ם ירא שמים אם יאסור בשכר יכתוב לו בחנם: יט) ואדרבה נראה ראי' דמתני' בלאחר המועד והותר משום מצוה עוברת המוטלת עליו ולא משום צורך המועד. דלכאורה פרש"י קשה טובא. חדא שהוציא מלת לעצמו מפשטו. והי"ל לר"י לומר כותב אדם תפילין בחנם אבל לא בשכר. ועוד תמוה מה שכתב דכשכותב למכור לציבור אסור משום דדרך שכירות והא קי"ל כל מלאכות המותרות במועד אינם מותרות אלא בחנם. ואעפ"כ הציידים צדים כדרכם וכן הטוחנים טוחנים כדרכן ומוכרים בשוק. ואין זה קרוי שכירות דאינם נוטלים שכר עבור המלאכה רק עבור הדגים והקמח שמוכרים אחר כך. וכן כותב תפילין למכור נוטל שכר עבור התפילין לא שכר כתיבה: כ) ע"כ נראה דבאמת לא התיר ר' יהודה אלא לעצמו ולא ליתן לאחרים כלל. רק י"ל לכאורה כשכותב בשליחות אחרים שמתחילה קצב לו חבירו שכר כתיבה ושלוחו הוא וכאילו חבירו כתב. והרי חבירו כתב לעצמו. שהרי בקידושין (דף מ"ב:) הקשה הש"ס אהא דשולח ביד פיקח פיקח חייב נימא שלוחו של אדם כמותו. ופרש"י יתחייב שולחו ולא השליח. הרי דבשעושה בשליחות חבירו כאילו לא עשה הוא המעשה כלל.

והכא לא שייך אין שליח לדבר עבירה. דכשהוא בשליחות חבירו אין איסור כלל. וראי' לזה מש"ס מכות (דף ט"ז:) דמקשה ביטלו באונס שגירש היכי משכחת לה. אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני'. ומוקי דקיבל לה קידושין מאחר. ומקשה אי דשויתי' שליח לאו איהו קעביד לה. ומבואר דחיילי הקידושין. והא אין שליח לדבר עבירה. ולשליח עבירה הוא דחייב על הביטול. ומשום הכי מהני אם מתרים בו בשעת הביטול. וכמו שהוכיח הריטב"א שם מדפריך אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני'. אלא ודאי משום דכשיחול השליחות לא הוי עבירה לשליח דלאו איהו עביד לה ולמשלח לא הוי עבירה כלל חל השליחות. וה"נ בנידון דידן כיון דלמשלח לא הוי עבירה שמותר לכתוב לעצמו ולשליח לא יהי' עבירה כשיחול השליחות כדברי רש"י הנ"ל. חל השליחות ומותר לכתוב: כא) ואל תתמה על זה דמשום שלוחו של אדם כמותו יהי' מותר. שהי' אסור בלא שליחות. דהרי כתב בעל העיטור במי שלא הניח עירובי תבשילין דקי"ל הוא נאסר וקמחו נאסר דאם אופה לאחרים מותר דשליח של אדם כמותו [ואף שהטור כתב על בעל העיטור דלא נהירא. הרי כתב הטעם משום חשש הרואים שיסברו שאופה לעצמו ועיין שם בטורי זהב. והכא לא שייך זה דאדרבה כשכותב לעצמו כ"ש דמותר] מיירי דאף דהוא נאסר. משום שליחות מותר דחשיב כאילו לא עשה הוא מלאכה כלל. וה"נ בכותב תפילין בשליחות חבירו. ועל זה תירץ רש"י דבזה שוב אסור משום שכירות. וכמו באוונכרא. וממ"נ אם כתב למכור אחר כך היינו כותב למכור לאחרים דאסור דלא התיר ר' יהודה אלא לעצמו ואם חבירו שוכרו דהשתא אין איסור משום לאחרים שהרי האחר כותב לעצמו. מכל מקום אסור משום עובדין דחול כמו באוונכרא. אבל כשכותב לאחרים בחנם חשיב שחבירו כותב לעצמו. ושפיר מפורש דין בשכר דאסור במה שהתיר רק לעצמו.

דאם ה' מותר לאחרים יכול לכתוב למכור לאחרים כמו ציידי דגים וטוחנים וכנ"ל,. אבל השתא שלא התיר אלא לעצמו. ואין היתר לאחרים אלא משום שליחות ע"כ אסור בשכר. והוא כפתור ופרח בעז"ה. כב) ולפי מה שבארנו דלכתוב כדי למכור אחר כך לאחרים אין איסור משום דרך שכירות אלא דאינו מותר כלל אלא לעצמו. אם כן אין הטעם משום דמצוה כמו אוכל נפש ומכשיריו. דאם כן מה חילוק בין לעצמו בין לאחרים. אלא דהכא מותר אפילו לאחר המועד ומשום מצוה דרמיא עליו התירו לו כתיבה בחול המועד. אבל אין אומרים כתוב במועד כדי שיזכה חבירך [ואפשר דחשיב פשע דהי"ל ליזהר שלא יאבד חפילין] ואם כן ודאי עובדא דירושלמי הי' כדי להניח לאחר המועד ואין ראי' מירושלמי כלל דחול המועד זמן תפילין:. כג) ועוד נ"ל ראי' מירושלמי ההוא דחול המועד לאו זמן תפילין דלפי' התוס' הי' ס"ד דירושלמי דמתניתין בכותב לצורך המועד ובזה לא התיר ר' יהודה אלא לעצמו. ות"ק הא אוסר לגמרי (דאם לא הי' אוסר ת"ק אלא להניח לאחר המועד. הרי על זה בא ר' יהודה להקל לעצמו והאיך סלקא דעתך דר"י אוסר אפילו לצורך המועד וזה מבואר] ואיך אפשר לאסור בחול המועד לצורך מצוה עוברת של בו ביום. הא עושין סוכה בחול המועד אף דבנין מלאכת אומן הוא. וא"ל דשאני התם שהוא לצורך מצות החג. דהא ודאי למאן דאמר חול המועד זמן תפילין כיון שזמנו בו ביום חשיב כלצורך החג. דאין שום חילוק בין התמידי ציבור להתיר איסור שבת בעבורם מחובת היום. ועיין רש"י כריתות (דף י"ד.) בסוף הסוגיא שם במה שכתב שם דתמידין שקריבין בשבת וכמו שהארכתי בביאור דברי רש"י במקום אחר וכאן אין להאריך. ועיין בסוף טרף בקלפי דתמידי שבת הותרו בציבור מוכח דחשיב חובת שבת. וה"נ חשיב תפילין חובת חול המועד למאן דאמר זמן תפילין.

אם כן דמי לעושין סוכה בחול המועד. וא"ל דשאני התם דגלי קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. דאם כן לר"א דלית לי' האי דרשא וס"ל אין עושין סוכה בחול המועד. מכל מקום מודה אם נפלה חוזר ובונה אותה ואיך מותר. ודוחק לומר דמשנה לבנות מעשה הדיוט דוקא. וע"כ לפרש כמו שפירשתי לפרש"י דאף מתחילה הוה ידע הש"ס דמתניתין בלאחר המועד. אלא דעובדא דרב נמי בכותב לאחר המועד. אך קשה מנא לי' להש"ס להקשות. דלמא התיר לו רק כדי להניחן במועד. אלא ודאי ס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. וע"כ אין כתיבתם אלא להניחם לאחר המועד. ומתניתין נמי אתי שפיר מה דסתם אין כותבין סת"ם ולא פי' שהוא דוקא לאחר המועד. אלא שהוא דבר הלמד מענינו מתפילין דלא משכחת לה בתוך המועד. וכ"כ הריטב"א בשם הר"י ז"ל: כד) ובאמת שזה קשה לדעת הטור שמפרש הברייתא בלתוך המועד. ומתני' בלאחר המועד ואיך סתמו דבריהם כל כך. גם לא פי' הש"ס לומר זה בתוך המועד זה לאחר המועד. אך אם נאמר דחול המועד לאו זמן תפילין אין דוחק לומר כן דח"ק כהלכתא חול המועד לאו זמן תפילין הוא דבר הלמד מענינו מתפילין. ור' יהודה אף דס"ל שבת זמן תפילין הרי בא לחלוק על הת"ק. ע"כ מיירי בלאחר המועד דקאי בי' ת"ק. אבל ברייתא דת"ק הוא ר"מ ועלי' קאי ר' יהודה דסבירא להו שבת זמן תפילין. סתמא בצריך לתוך המועד ור' יוסי ע"כ מתיר אפילו בלאחר המועד. סוף דבר לענ"ד מסוגיא זו נראה להלכה חול המועד לאו זמן תפילין כה) עוד הביאו הפוסקים ראי' דחול המועד זמן תפילין ממתניתין דביצה בסוף פ"ק זה הכלל כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו. ומקמי הכי במשנה משלחין כלים כו' והן לצורך המועד. ובגמרא רב ששת שרא לשדורי תפילין ביו"ט ומקשה והאנן תנן כל שנאותין בו ביו"ט כו' ומשני ה"ק כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט ע"כ.

ופרש"י דלאתויי תפילין אתא דאי נמי מנח להו ליכא איסורא. אבל סנדל המסומר לא דלא נימא מדשרו רבנן לשלחו מותר לנעלו. והקשה באור זרוע על פי' זה מרישא דתני שהן לצורך המועד. ע"כ פי' באור זרוע דהאי נאותין בו בחול. היינו בחול המועד ולאתויי תפילין דצורך חול המועד הוא ומזה הוכיח דחול המועד זמן תפילין: כו) איברא דהב"י (סימן תקט"ז) בשם בעל השלמה יש שואלים האיך שרי לשדורי תפילין הא לא הוי צורך יו"ט ואפילו במועד אמרינן אין מביאין כלים מבית אומן אלא לצורך המועד כ"ש ביו"ט. י"ל כיון ששמח בהן עכשיו צורך יו"ט הוא. א"נ שרוצה ללמוד בהם תורה אי נמי שרוצה להניחם לנטורי נפשי' עכ"ד ולפי זה אין ראי' לאור זרוע: כז) אך על שני תירוצים אחרונים קשה לי. דאם כן ל"ל לש"ס למימר כל שנאותין בו בחול: הא נאותין בו ביו"ט. אך תירוץ ראשון הוא תירוץ התוס' שבת (דף ס') דכשיש לו דבר מוכן ליהנות בו אף שלא יוכל ליהנות בו ביו"ט שמחה הוא אצלו תיכף. אבל סנדל המסומר אסור לשלחו דלאו שמחה הוא לו כיון שאירע בו תקלה. ואם כן אין ראי' לתירוץ אור זרוע: כח) ולדידי קשה לי טובא לפי' האור זרוע. חדא דאיך מצינו בשביל צורך חול המועד יהי' מותר ביו"ט. ועוד סנדל המסומר נמי יוכל ללבשו בחול המועד. ועוד ימים אחרונים של יו"ט ועצרת וראש השנה מאי איכא למימר: כט) מיהו בזה יש לומר הואיל בימים ראשונים שרי וכו' וכההוא דביצה (דף י"ח:) הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי. ואף דהכא ימים חלוקים הם הא אמרינן שם דליכא מידי דבשבת שרי וביום הכיפורים אסור. והש"ס מדמה לה להאי דקודם טיבול אלמא דלאו דוקא משום דשבת חמור. דאם כן האיך מדמה האי דקודם טיבול. וכן לאו דוקא משום דיום אחד. דאם כן איך מדמי הא דמותר בשבת מותר גם ביום הכיפורים:

ל) אך ראיתי בתשו' שא"ר (סימן ק"ג) שכתב דבעלמא בשני ימים חלוקים שלא אמרינן הואיל עיין שם וכן נראה לי עיקר. ונ"ל דהיינו טעמא כי ידוע שורש כל המועדות הוא שבת שעל כן בריש המועדות כתיב שבת. וכיון שיו"ט תלוי בשבת. ממילא הוה לי' שבת לגבי יו"ט כגוף אחד. כיון שיו"ט ענף השבת. וכעין מתני' דמנחות התודה מפגלת הלחם כיון שהלחם ענף התודה חשיב התודה לגבי הלחם כגוף אחד עיין שם היטב. והכי נמי ממש בנידון דידן ודו"ק. ואין ראי' מהא דשבת ויום הכיפורים על יו"ט ויו"ט. ואם כן קשיא על האור זרוע. ודוחק גדול לומר דרב ששת שרא דוקא ביומא טבא קמא ומתני' נמי לאתויי יומא טבא קמא: לא) עוד ראיתי בגליון הגמרא נרשם מירושלמי. וראיתי שכן כתב שם במשנה אף על פי שאינם לצורך המועד. ואם כן הגי' עוד ראי' ממשנה זו דחול המועד לאו זמן תפילין. ומכל מקום הרמב"ם וכל הפוסקים שהעתיקו דין שמותר לשלוח תפילין ביום טוב ולא חילקו בין ימים ראשונים של פסח וסוכות בין שאר ימים טובים ברור דלית להו פי' האור זרוע ואין לחוש לו כלל: לב) ואחר שיישבנו כל המקומות שהביאו ראי' מהם המחייבים להניח תפילין בחול המועד מעתה בא נבא לעיקר הלכה דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין במקומה. אולי נוכל לברר מתוכה אם חול המועד בכלל כי מאוד קשה לומר כי הלכתא רבתי כזו לא תהי' מתבררת מתוך התורה הנגלית לנו ולבנינו שהיא עיקר תורתינו שניתנה לנו מסיני להורות מתוכה. והנסתר לפנימיות וסוד טעמי המצות ליחודי סגולה. והלכה זו יהי' הוראתה מתוך ספר הזוהר לבד. גם ידוע כי חכמת הקבלה נקראת נשמת התורה המתפשטת בתוך הלכות תורה שבעל פה שהם גופי תורה. וכמו שכל כחות נשמה נראים באברי הגוף כן נראים פנימיות טעמי המצות שבזוהר בתוך התורה הנגלית.

ובעל כורחין מאחר שהזוהר פסק דחול המועד לאו זמן תפילין מחויב להתברר זה מתוך סוגיית הש"ס. ובאמת קשה לומר גם כן שלא יהי' שום מאן דאמר בגמרא שיאמר דחול המועד אינו אות ומחויבין להניח בו תפילין. דאם כן יהיו הנוהגים להניח בו תפילין בטעות גמור. וכפי הנראה קודם שנתגלה ספר הזוהר היו כל ישראל נוהגין להניח בו תפילין. ואם כן היו כולם ח"ו בטעות גמור וזה גם כן אי אפשר. וגם שנאמר דרשב"י יחיד הוא בדבר שאומר דחול המועד לאו זמן תפילין וחכמים חולקין עליו בזה והלכתא כוותייהו. גם כן אי אפשר שבזה יפה טען בעל משנת חסידים בקונטרס תפילין דמארי עלמא שחיבר דאם כן איך יחמיר רשב"י בעונש גדול על המניחין תפילין בחול המועד מאחר שאין הלכה כמותו. ומצינו שהוא בעצמו הזהיר שלא לעשות כמותו במקום שאין הלכה כמותו. ואיך יניא את לב בנ"י לבלתי הניח בו תפילין מאחר שאליבא דהלכתא מחויבין להניח בו תפילין עכ"ד. אולם בחמלת ד' עלי יגעתי ומצאתי תאמין שת"ל מצאתי דרך נכון לבאר דאפסקא הלכתא בש"ס דחול המועד לאו זמן תפילין ומכל מקום גם האומרים חול המועד זמן תפילין הגם דקי"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין. הוא גם כן דעת תנאים. אלא דלית הלכתא כוותייהו וזה החלי בעזר החונן לאדם דעת: לג) והנה בש"ס מנחות (דף ל"ו.) דרבה בר רב הונא מצלי בהו בתפילין באורתא. ומי אמר רבה בר"ה הכי והאמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח הא ודאי חשיכה חולץ התם בערב שבת איתמר. מאי קסבר אי קסבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין. אי קסבר שבת לאו זמן תפילין. לילה נמי לאו זמן תפילין. דמהיכא דממעטי שבת מהתם ממעטי לילות. דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימום פרט לשבתות וימים טובים דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר לא נאמרה חוקה זו אלא לפסח בלבד. נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר"ע דתניא ר' עקיבא אומר יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים ת"ל והי' לך לאות על ידך וגו' מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות פרש"י נפקא לי' כלומר לעולם קסבר לילה זמן תפילין הוא ושבת ממעט לי' מהיכא דנפקא לי' לר' עקיבא. שהן עצמן אות. בין הקב"ה לישראל דכתיב כי אות הוא וגו': לד) והנה ראש המדברים בזה הוא הרא"ש בהלכות קטנות (סימן ט"ז) ותוכן דבריו דתחילה הוה מסתבר דאף חול המועד לאו זמן תפילין דחשיבי אות בפסח דאסור באכילת חמץ ובסוכות דחייב בסוכה. אך שהביא ראי' מירושלמי דמ"ק (הוא הירושלמי שהבאנו בתחילת התשובה] דחול המועד זמן תפילין ולא מסתבר לומר דהירושלמי ס"ל שבת ויו"ט זמן תפילין ויחלוק על כל הני אמוראי. ע"כ חזר בו ואמר דאות ימים טובים היא שמירה מעשיית מלאכה דומיא דשבתות. ובס' העתים בשם גאון דחול המועד אסור להניח בו תפילין. ונראה דאין לסמוך על האי פיסקא. דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולר' יוסי הגלילי דדריש מימים פרט לשבתות וימים טובים ודאי אף חול המועד בכלל שקרוין מקרא קודש. אבל לר' עקיבא דנפקא לי' מוהי' לך לאות. אין חול המועד בכלל כיון שמותר בעשיית מלאכה מן התורה. ויש שמניחין תפילין בלא ברכה בחול המועד והמברך לא הפסיד עכ"ד הרא"ש ז"ל: לה) והנה הראי' מירושלמי כבר ישבנו אותה לעיל והראינו לדעת דע"כ רש"י ס"ל פי' אחר בירושלמי. ואם כן נשאר סברת הרא"ש בתחילה דאף חול המועד הוי אות משום איסור אכילת חמץ וסוכה ובאמת שלענ"ד הקלושה יש לפקפק בזה. שהרי לא כתיב אות ביו"ט כלל. רק בשבת דכתיב כי אות הוא ביני וביניכם. אלא משום דשבת הוי אות משום איסורו בעשיית מלאכה ויו"ט נמי אסור בעשיית מלאכה חשיב יו"ט נמי אות.

אבל אין לומר דחשיבי אות איסור אכילת חמץ וסוכה שאינם בשבת כלל: לו) איברא דעיקרא דמלתא דחול המועד מותר בעשיית מלאכה מן התורה הוא דעת ר"ת ורמב"ם. ואין כן דעת שאר מחברים שרש"י ז"ל במו"ק (דף י"ג.) בד"ה משום דאיסורא דאורייתא הוא דעתו להדיא דאיסור עשיית מלאכה בחול המועד דאורייתא הוא. אלא דאיסור כוון מלאכתו לאו דאורייתא עיין שם. וכן הכריעו הרמב"ן והריטב"א ז"ל בראיות דאיסור מלאכת חול המועד דאורייתא. ואחריהם הגדיל הארי' דבי עילאה בספרו טורי אבן למסכת חגיגה במילואים ודחה ראיות ר"ת בדברים נכוחים והביא ראיות מוכרחות. אשר לענ"ד אין להשיב עליהם דאיסור מלאכה בחול המועד דאורייתא ומעתה אין מקום להסתפק דודאי חול המועד חשיב אות ופטור מתפילין: לז) אך ראיתי להריטב"א ז"ל בפ' ואלו מגלחין שחייב בחול המועד בתפילין ואף שהוא סובר איסור מלאכה בחול המועד מן התורה. וז"ל הריטב"א אחר שהביא דעות הפוסקים אם חול המועד זמן תפילין ושר"ש כתב דחול המועד זמן תפילין. כתב ונראין דברי הר"ש ז"ל דכל היכי דאמרינן בש"ס וימים טובים היינו יו"ט ממש כדאיתא במסכת ברכות גבי טעה ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון וגבי בירך על היין שלפני המזון ולא עוד אלא דבימים טובים לא כתיב בהו אות אלא דאתקיש לשבת כדכתיב אלה מועדי ד' ומדכתיב נמי אם שבתותי תשמורו כי אות הוא ואלו הן ימים טובים הם גם כן מקודשין ומברכין בהם ברכת קידוש כעין זכור דשבת. וזה נראה ברור ויש מחמירין לחוש לדברי שניהם וכו': לח) ולפענ"ד יש להשיב על כל דבריו דודאי חול המועד איתקש גם כן בהקישא דאלה מועדי ד' דכולהו מועדות נינהו. ומה שתלה אות יום טוב בברכת קידוש ודאי אינו הלכה לדעת הה"מ וכל האחרונים דקידוש יו"ט דרבנן.

ואיך אפשר דקידוש דרבנן יפטור מחיוב תפילין דאורייתא וכמ"ש הרא"ש בטעם חול המועד זמן תפילין משום דלשיטתו מותר במלאכה מן התורה ולא ראיתי שום פוסק שיאמר דקידוש יו"ט מן התורה. וגדולה מזה כתבו התוס' שבועות (דף י"ג.) בד"ה לא קראו מקרא קודש וז"ל פי' בקונטרס שלא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכיפורים ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכיפורים דליהוי דאורייתא עכ"ד. הרי דאפילו יום הכיפורים דקדושתו כמו קדושת שבת וקי"ל דחשיב קדושה אחת עם השבת. אעפי"כ אין בו חיוב קידוש דבר תורה [דא"ל כלל טעם התוס' משום דאין בו כוס. שהרי התוס' כתבו בכמה מקומות דקידוש על הכוס דרבנן. וכן הסכמת הפוסקים ופשוט]. וטעמא נראה לי דלענין זה לא נוכל למילף יום הכיפורים משבת. דשאני שבת שאין בו קידוש ב"ד, כדאיתא בקידושין (דף ל"ז:) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי. ומשני מהו דתימא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש ב"ד כי מועדות קמ"ל. על כן חייבה תורה כל יחיד לקדש. אבל ביום הכיפורים ויו"ט סגי בקידוש ב"ד. והריטב"א ז"ל לטעמי' שהביא דברי רש"י אלו במסכת שבועות ולא השיג עליהם. וכתב שלמדנו מכאן לברכת מועדות מן התורה. ואם כן לדידן הא, דריטב"א ליתא: לט) ועוד דאפילו לשיטת רש"י דקידוש יום הכיפורים מן התורה ונאמר דגם קידוש יו"ט מן התורה [הגם שיש לומר דיום טוב ודאי לא גמרינן משבת כמ"ש הפוסקים לענין שביתת עבדו והתוס' ריש פסחים דהבערה ללאו אינו ביום טוב]. הרי הדבר ברור דגם ברכת חול המועד מן התורה כיון שרש"י ז"ל פי' מקרא קודש לומר מקדש ישראל ויום הכיפורים. והרי חול המועד קרוי מקרא קודש כדאיתא בחגיגה (דף י"ח.) מה לחול המועד שקרוי מקרא קודש: