שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 103

אבל להלכה לק"מ וק"ל: בעת בוא תשובתו של כ"ת דברתי בדברים אלו עם אברך אחד. כעת אמר לי שקצת מדברים אלו כתוב על הספר נוב"י מהד"ת ואינו תח"י לעיין בו. באין יותר חדשות יחוג נא מעכ"ת את חג המצות בחדוה ודיצות: נאום הק' אברהם. סימן שט ב"ה. א עמדתי על מ"ש ראב"ד פ"ד מה' שבועות ה"י באומר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע שלא אוכלנה דחל שבועה שני'. שתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם. ולכאורה דהטעם משום כולל מיגו דחייל על יום מחר חייל נמי על היום. אך מדברי ראב"ד בתמים דעים סי' רמ"ה (דף נ"ד.) בנשבע בפסח שלא אוכל מצה אין זה כולל אלא מתחיל באיסור. הרי דמה שכולל אחר פסח לא נקרא כולל כיון שעכשיו איסור גרידא וה"נ בנ"ד ב) ע"כ נראה טעם הראב"ד משום שתחילה לא חל האיסור על עצם הככר רק בצירוף הזמן. אבל הככר בעצמו מופשט מהזמן מותר באכילה. ולבסוף אסר הככר בעצמותו. וע' ש"ך חו"מ סי' ל"ח דעדים המכחישים עצמם באיזו יום באיזה שעה לא חשיב הכחשה בגוף המעשה דפסול משום הכחשה בדרישות [כמו בסייף בארירן דחשיב בגופו של מעשה ונחשב דרישות. ובדיני נפשות אפי' באינו יודע פסול ובד"מ כה"ג בהכחשה פסול]. ולא פסול רק משום עדות שאי אתה יכול להזימו וע"כ הנשבע שלא יאכל היום נשבע על הככר בצירוף היום. וכשחזר ונשבע על הככר לבד. דומה לשבועה שלא אוכל תאנים וענבים ביחד וחזר ונשבע שלא אוכל תאנים לבד דחל שבועה שני'. אבל בפסח דחל החיוב עליו לאכול מצה בפסח וחזר ונשבע שלא יאכל מצה. דומה לנשבע שיאכל תאנים וענבים יחד וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים. דודאי חשיב לבטל המצוה שמחמת שבועה ראשונה הא נתחייב לאכול תאנים ג"כ וחזר ונשבע שלא יאכלם: ג' ונ"מ במ"ש דראב"ד לאו משום כולל אתי עלה.

בנשבע תחילה שלא יאכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל היום ומחר דלטעם כולל הי' חל. אך לפי מה שהוכחתי מראב"ד בתמים דעים דכה"ג לא חשיב כולל לא חל שבועה שני'. כיון שגם שני' בצירוף זמן וכולל לא הוה כיון שעל היום אינו כולל כלום. ודו"ק כי דברים עמוקים הם: סימן שי ב"ה יום ועש"ק תולדות תרכ"ז קראשנעוויטץ. אל כבוד העלם המשכיל המיועד להיות גיסי אהוב לבי מחמד עיני החריף מו"ה יצחק חיים נ"י: א) מכתבך הגיעני ע"ד התוס' שבועות (כ"א.) ד"ה כגון שכתבו אפי' שתה תרי זימני. ובאמת דבריהם משוללי הבנה ובאמת הראשונים וז"ל בשבועות הקשו קושיית התוס' בעצמם בלא תרי זימני וליישב לשון התוס' נראה. דהנה נראה ברור דאף דהנשבע שלא אשתה והדר שלא אוכל חייל שלא אוכל מטעם כולל אף על השתי'. מ"מ הנשבע שאשתה והדר שאוכל לא חיילא שבועה בתרייתא. שהרי אם ישתה גם שבועה בתרייתא קיים. ואם לא ישתה כבר נתחייב מכח שבועה ראשונה. נמצא שלא הוסיפה שבועה אחרונה שום חיוב והוי שבועה על שבועה שהרי מה שנשבע באחרונה שיאכל או שישתה כבר נתחייב מחמת שבועה ראשונה ויותר שישתה דייקא ודו"ק: ב' והנה בפרק שבועות שתים (כ"ו.) על העלם שבועה הוא חייב ולא על העלם חפץ בשלמא וכו' העלם שבועה בלא העלם חפץ היכי משכחת לה כיון דשבועתו אנשי חפצא היכי דכיר כגון דאמר שבועה שלא אוכל וסבור דאכילנא קאמר. ושם בגמ' העלם זה וזה בידו פטור. נמצא דלא משכחת העלם שבועה שיתחייב אלא דסבור דאכילנא קאמר דאל"כ הו"ל העלם זה וזה כקושיית הש"ס וממילא לא משכחת בחד זימנא. דע"כ סבור בשני השבועות שאשתה ושאוכל. ולפי טעותו לא חל שבועה אחרונה כנ"ל. והוי כנעלם ממנו שבועה אחרונה לגמרי והוי העלם זה וזה. ע"כ הקשו תרי זימני.

ובשתי' קמייתא זכור משבועה ראשונה ובשתי' אחריתא זכור משבועה אחרונה לבד ובשני טעה שהשבועות הי' להיפוך. כדברי הגמ' הנ"ל כנ"ל והי' בזה שלום מאת אוהב נפשך ודו"ש הק' אברהם. סימן שיא ב"ה ג' קדושים טו"ב למב"י לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד אהובי מחותני הרב הגדול החסיד ותיק ירא ד' מרבים מו"ה משה פינחס נ"י האבד"ק קוטנא . א עת הגיע מכתבו שבוע העברה לא חשבתי שיהי' נצרך עוד למעשה יען כבר הורת ע"י ר חיים דוד להתיר ע"י היתר איזה קצבים שיש להם חרטה דמעיקרא. והאומד שאלמלא הם לא רצו תחילה גם השאר לא הי' מתרצים. ויען כי טרדותי מרובים הנחתי' במשמר. עתה בבוא מכתבו שנית וראיתי כי אינם מתחרטים. ונצרך להשלים עם השו"ב אשר בחרו להם. והקצבים רוצים לקחת השו"ב הזה אשר נשבע להם לשחוט להם: ב וזה נ"ל שאינו מחויב לשחוט להם. א'. כי מלבד תקנות הקהלות הוא גרוע מעני המהפך בחררה. כי נכנס לגבול השו"ב הממונים מבני עיר. ודברי צבור ידוע שא"צ חיזוק וקנין. ואין אדם רשאי לעבור אף איסור דרבנן בקום ועשה לקיים שבועתו. ועיין בסי' רל"ט סעיף ו'. ולשון הש"ע שם מגומגם שמסיים שאין שבועה חלה לעבור על ל"ת דרבנן. וזה תמוה מש"ס שבועות (כ"ד) בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן. ואף דמודה ר"ל שאסור מדרבנן כדאיתא ריש פרק יוהכ"פ. א"ו דשבועה חלה. ומ"מ אסור לו לעבור על איסור דרבנן בידים [כהא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו. ואף היכא דמקיים בעידנא כן מתבאר מדברי ריטב"א והר"ן שכתבו דה"ה דהומ"ל משום דלא הוי בעידנא. מכלל דטעמא דעשה ול"ת מהני אפי' בלא טעמא דלא הוי בעידנא. ואף לדעת הלח"מ פ"ב משופר ולולב דמחלק בין בעידנא. מ"מ בנ"ד שהוא הביא עליו החיוב בשבועה לכ"ע אין מתירין לו לעבור). וכן הוא במקור הדין בתשו' הר"ן סי' ל"ח. וכמדומה לי גם בתשו' לרמב"ן סי' ק"ע:

ג ועוד מחמת אונס דלא סליק אדעתי'. ועוד מחמת שלפי הנראה עברו הקצבים על השבועה תחילה ואף אם הי' התנאי בע"פ רק שיהי' להם לשו"ב דנראה מזה אף לשעה מ"מ כיון שלפי הכתב עברו על התנאי ואין שבועת השו"ב בכתב תלוי רק על אופן התנאי המבואר בכתב. אך בזה יש לפקפק לפמ"ש בשם אביו הגאון זצ"ל שחל האיסור מחמת מה שדברו בע"פ. הגם שיש לפקפק ולומר שלא כוונו לאסור רק בכתב איסור אם לא שידוע שנשבעו בע"פ. סוף דבר. הדבר פשוט שהשו"ב אשר בחרו להם אינו מחויב לשחוט: ד) ולענין איסור הקצבים כיון שהשו"ב מוחל להם מהני מחמת המנהג. וכל הנשבע לחבירו דעתו שחבירו יוכל למחול כמ"ש בס' בני יחייא המובא בפ"ת ס"ס רל"ב: דברי מחותנו אוהבו: מברכו במנוחה שיוכל ללמוד בלא טרדות. הק' אברהם סימן שיב הלכות תלמוד תורה "קונטרס שש מעלות לכסא" שאלה לברר דין רב בעיר שנתבקש בישיבה של מעלה והלך לעולמו. והניח בן ראוי למלא מקומו וגם חתנו בעל בתו ראוי למלא מקומו והבן ההוא לא רצה לקבל על עצמו עול הרבנות. אם חתנו יורש גדולתו. באשר בעיר מחלוקת שרבים וכן שלמים רוצים בחתנו ההוא. ולעומת זה צד כנגדם רוצים באחר מן העיר ההוא: א תשובה. הנה יש להעיר בזה כמה ספיקות לבטל בזה דין ירושה. א) דאיתא בהוריות (י"א:) גבי אין מושחין מלך בן מלך ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקת אדוני' את יואש מפני עתלי' כו' אמר מר אין מושחין מלך בן מלך מנלן אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא למען יאריך ימים על ממלכתו ירושה היא לכם ומנלן כי איכא מחלוקת בעי משיזה ולא כל דבעי מלכא מורית לי' לברי' מלכותא אמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל (וקרינא בי' הוא ובניו אפי' בלא משיחה.

כן הוא בגמ' הוריות] ובכריתות (ה') פירש"י בזמן ששלום בישראל הוה המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה מתחילה וא"כ כיון שיש מחלוקת בין בני העיר הא לאו ירושה היא. ב) דכתב החת"ס חלק או"ח סי' י"ב דאין מינוי תורה בכלל ירושה. ג) דלא כתיב בתורה בירושת מלך אלא בן דכתיב הוא ובניו. וכן בכהן גדול כתיב הכהן המשיח תחתיו מבניו. אבל שאר ירושות אין לנו. והרי מצינו בעבד עברי עובד את הבן ואין עובד את הבת. וא"כ האיך ירש חתנו דאתי מכח בתו. ובתשו' עבוה"ג סי' מ"ט כתב וז"ל וא"כ הם שבאו לנהוג שררה בשביל נשותיהם לא דברו נכונה כי אין לבנות לירש גדולת אביהם. כי עיקר מקור מוצא דין זה שיוכל אדם להוריש גדולתו לבניו. הוא מהא דאיתא בת"כ פ' צו. והמעיין שם יראה באר היטב שאין לבנות גדולת אביהם עכ"ל. והגם שבסוף שו"ת הרמ"א יש תשובה אחת מהגאון ר' שאול דחתן יורש מגדולת חמיו והביא ראיות לדבריו. הנה גם העבוה"ג כתב דיש לו ראי' מת"כ ושם איתא מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם ואם אינו ממלא מקום אביו יבא אחר וישמש תחתיו. משמע שאין ירושה אלא לבן. ד) אף אם נודה דשאר קרובים יורשים הלא הבת בעצמה אינה ראוי' לרבנות. והאיך יהי' הבא מכחה יורש. ואף שמצינו שיורש בקבר להנחיל ליורשיו. היינו משום שאם הי' בחיים הי' יורש. משא"כ אשה דלעולם לא תוכל לירש לעצמה. ואפי' בן הבת לא ירש ברבנות. וכ"ש בעלה. ה) דאף אם נברר שבן הבת יורש. י"ל דהיינו משום שיכול לומר מכח אבוה דאמא קאתי. וכהא דב"ב (קנ"ט) דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא. אבל חתנו שבא לירש מכח אשתו. הא אשתו עצמה לא תוכל לירש וכנ"ל. ועוד דבאיזה אופן תזכה הרבנות לבעלה. אם מדין קנין. הלא מפורש במרדכי סוף פרק החובל ובב"י סי' רע"ו דשררה אינו יכול למכור לאחר.

והובא ברמ"א סוף סי' קמ"ט לפסק הלכה. ומשמע דה"ה ליתן לאחר. ואם מדין ירושה. הלא אין בעל יורש את אשתו מחיים. ואו) אף אם נודה דחתנו יורש וכדעת הגאון ר' שאול שבסוף שו"ת הרמ"א. הני מילי כשאין בן ראוי למלא את מקומו. אבל כאן כשיש בן ירש הבן ברגע שהאב הלך לעולמו. ואם אח"כ אין הבן רוצה. איך תירש עתה הבת. והרי כבר נתרוקן רשות להבן. ונשוב על ראשון ראשון כרשום שש מעלות לכסא. ונעלה אל המעלה הראשונה. וזה שמו אשר נקרא לו "סלע המחלקות": ב' הנה ברמב"ם בפירוש המשניות פ"א דכריתות איתא וז"ל אם נזדמן שהי' מחלוקת בין בני דוד איזה מהם ימלוך זה או זה. ואח"כ הסכימו על אחד מהם. הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי לסלק המריבה. וכדי להסיר המחלוקת כדי שידעו הכל שזה משיח ה' ויראו מפניו. ומבואר דהיינו דוקא כשיש מחלוקת בין בני המלך בעצמם. אבל מחלוקת מבחוץ אינו מסלק ירושה. ואמנם הא דמשחו את יואש מפני עתלי' קשה עליו קצת מאחר שלא היתה מבית דוד. וגם נתמנתה שלא כדין. תקים עליך מלך כתיב ולא מלכה. הנה מחלוקתה כמחלוקת הבא מבחוץ. ולדעת הרמב"ם צ"ל לכאורה דמ"מ כבר היתה מולכת: ועוד למדנו מסיום דברי הרמב"ם ז"ל שכתב מושחין אותו כדי לסלק כו' כדי שידעו הכל כו'. דגם כשיש מחלוקת המלכות ירושה. רק המשיחה הוא כדי לסלק המחלוקת. וכן כתב סוף פרק א' מהלכות מלכים זה לשונו אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת עכ"ל. אך תקשה לדידי' אטו מפני המחלוקת נמעול בשמן המשחה. וכמו שהקשה הש"ס גבי יהוא ומפני המחלוקת של יורם נמעול בשמן המשחה. ומשני באפרסמא דכיא. דאין לומר דהש"ס לא פריך אלא ביהוא שלא הי' ממלכות בית דוד ואין לו שייכות לשמן המשחה. אבל במלכי בית דוד הא קי"ל המושח למלכים פטור משום דאינו זר אצלו מעיקרא.

וה"ה בבן מלך אף שלא נמשח בעצמו כיון שמשיחת אביו הועיל לו כאילו הוא בעצמו נמשח לא חשיב זר אצלו. דהא ליתא ושיבוש הוא. דבגמ' כריתות מפורש דר' יהודא דפוטר המושח למלכים ולכהנים לטעמי' דפוטר כהנת שנתחללה שאכלה בתרומה דלאו זרה מעיקרא הוא. ה"נ מלך וכהן לאו זרים מעיקרא שכבר נמשחו. ומבואר דאפי' מלך שכבר נמשח. מ"מ השתא זר הוא אף שקדושת שמן המשחה עליו. וא"כ הבן שלא נמשח מעולם זר מעיקרא הוא. ועוד קשה טובא דא"כ דהמשיחה הוא לסלק המחלוקת לבד. מה הוא דמפיק מקרא הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל ד) וליישב שיטת הרמב"ם נראה עפ"י המבואר ביבמות (ט"ז) למ"ד אין עובר יורש. בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת ואף דעובר במעי זרה זר הוא אוכלין עבדיו בתרומה בשביל הבנים ואין חלק העובר פוסל כיון דאין עובר יורש שייכים עתה כל העבדים לבנים הילודים. ומ"מ כשנולד העובר פשיטא שנוטל חלקו. ואפי' במעשה ידי העבד נוטל העובר חלקו כשיוולד כמבואר בתוס' שם הרי דאף שכבר ירשו הילודים לא פקע כח ירושה וכשיוולד העובר מפקיע מהם הירושה בחלקו. וכן כשלא נשארו בנים רק אחים אוכלים העבדים בשביל האחים וכשיולד הוא נוטל כל הירושה יע"ש: ה) ונשוב לנידון דידן. והנה הדבר ברור שאם נשארו שני בנים ממלך ורוב ישראל מרוצים לאחד שזה יורש. שהרי כתב רש"י בכתובות (ק"כ) דאף דהמלוכה שייך אל הבכור אם יש באחיו גדול ממנו הוא קודם יע"ש. וא"כ מה שרוב מרוצים בו זה בעצמו מעלה וכל שדעת הבריות נוחה הימנו וכו' ועוד כי הגון יותר למלכות שכל ישראל נשמעים אליו. ובודאי הוא יורש המלוכה ואפי' בלא משיחה. ומ"מ אם אחיו השני יתגדל בתורה ובחכמה על הראשון ויהי' אח"כ כל ישראל או רוב חוזרים ומרוצים אליו.

ישוב הוא לירש המלוכה ויפקיע הירושה מאחיו הגדול ואף שכבר מינו ישראל את הראשון למלך. הלא מינוי בלבד אינו מועיל למלכי בית דוד בלא משיחה. רק משום ירושה אתי עלה. והרי בנו השני שהוא עכשיו גדול מהראשון מפקיע ירושתו כמו עובר כשנולד וכנ"ל ע"כ צריך משיחה. דשוב יש לו המלוכה מכח עצמו שמינו אות ומשחוהו. ובטל עורר וטוען. וזה שאמרו מפני מה משחוהו לשלמה מפני מחלוקת אדוני'. ואם לא כן הי' תמיד בעלי מחלוקת חותרים תחתיו להסב לב רוב ישראל ויטו אותם אחרי אדוני' ויהי' מלך מן הדין: ו) והשתא לא קשה וכי מפני המחלוקת נמעול בשמן המשחה. דבשמן המשחה כתיב ואשר יתן ממנו על זר פירש"י שאינו צורך כהונה ומלכות. והכא המשיחה צורך מלכות. אם אח"כ רוב ישראל יסכימו על אדוני'. וכהא דאמרינן גבי מלאכת יו"ט הואיל אי מקלעי לי' אורחים חזי לי' חשיב צורך יו"ט. ה"נ הואיל אם יסכימו רוב ישראל על אחיו השני חזי המשיחה למלכות. חשיב המשיחה צורך מלכות וע"ז הקשה הגמ' ומנלן היכא דאיכא מחלוקת בישראל פירוש שרוב ישראל מסכימים על אחד אבל מיעוט אינו כלום. דאל"כ אם יחלוק אחד או שנים לבעי משיחה ומיעוטא כמאן דליתא] בעי משיחה ולא כל מאן דבעי מלכא מורית לי' מלכותא. וכמו בירושת ממון דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקא דאם אמר על הראוי ליורשו דבריו קיימין. וא"כ כיון שדוד המליך את שלמה אף אם יהי' לב רוב ישראל אחרי אדוני' לא יועיל כלום. והרי אין המשיחה צורך מלכות. ואם להשקיט המחלוקת וכי מפני מחלוקת נמעול בשמן המשחה. ומשני אמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל. ואם רוב ישראל חולקים להמליך אחיו אינו מועיל רצון המלך. וזה שכתב הרמב"ם דוקא כשיש מחלוקת בין בני המלך אז טעון משיחה בשמן המשחה ואין בו מעילה דצורך מלכות הוא שמא יתגבר צד השני על אחיו. אבל מחלוקת מבחוץ.

כיון שאף אם יתרצו על השני לא יועיל כלום להפקיע ירושתו. אין המשיחה צורך מלכות. ואם לרמקינו המחלוקת אטו מפני מחלוקת נמעול בשמן המשחה: ז ועתה ניישב הקושיא ממה שמשחו את יואש מפני מחלוקת עתלי'. וקשה הא מחלוקת זאת אין בין בני המלך. וי"ל עפ"י מה דאיתא בכריתות (ז') תני תנא קמי' דר"א לא ייסך כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך כל שאינו בסך אינו בבל ייסך והסך לגוי פטור משום דאינו בסך. וי"ל דה"ה לקטן הסך אותו בשמן המשחה פטור. [וכ"ש הנותן לבד דקיל מסך לענין מלכים וכהנים דהנותן פטור והסך חייב]. והנה בסנהדרין ריש בן סורר ומורה דורות הראשונים הי' מולידין מבן שמונה ואילך. ובתוס' שם דה"ה דהי' מביאין סמני גדלות מקודם יע"ש. וע"כ יואש שנמשח בן שבע שנים לא הי' מעילה בסך אותו אף שאינו צורך מלכות וע"כ משחו אותו לסלק המחלוקת לבד. אבל שלמה שהי' י"ב שנים במלכו ובדורות הראשונים כבר הי' גדול אי לאו שהי' מחלוקת בין בני המלך הי' מעילה במשיחה ואתי שפיר הכל: ח) מיהו תירוץ זה דיואש לא נהירא לכאורה כי במקיף את הקטן קי"ל כר"ה בנזיר דמחייב ודלא כרב אדא בר אהבה דמקיש מקיף לניקף. ודעת הרא"ש שם דמקיף את הגוי או את האשה אף ר"ה מודה דפטור. ודוקא קטן דאתיא לכלל מצות מחייב. וא"כ גבי סיכה אף דבגוי פטור משום דלא אתא לכלל מצות אבל הסך את הקטן חייב. מיהו הנמק"י הביא שם דעת יש מסתפקים גם בגוי ולדידהו דלא מחלקים בין גוי לקטן דלרב אדא בר אהבה דמקיש מקיף לניקף הדין בשניהם שוה. ור"ה לא ס"ל כלל להקיש מקיף לניקף. אף בגוי מחייב. אבל בסיכה דלכ"ע כל שאינו בסך אינו בבל ייסך ובגוי פטור. הוא הדין בקטן נמי פטור: ט נתברר דעת הרמב"ם דלעולם מלכות ירושה אפי' יש מחלוקת. והמשיחה רק להשקיט הריב.

וכשיש מחלוקת בין בני המלך אין איסור במשיחה דחשיב צורך מלכות אם יתגבר צד השני. אבל במחלוקת מבחוץ א"א נמושחו בשמן המשחה משום מעילה. רק בשמן אפרסמון כהא דיהוא מפני מחלוקת יהורם: יוד) ושיטת רש"י פ"ק דכריתות דבזמן שיש מחלוקת אין המלכות ירושה. שכתב וז"ל בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה. אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא ובעי משיחה בתחילה עכ"ל. ומ"מ הדבר ברור דאף שיש מחלוקת מחויבים למנותו. דהחיוב עליהם להשלים עמו ולמנותו דאל"כ מה זה שאמרו שאם בנו הגון למלכות בנו קודם לכל אדם. ממנ"פ אם מתרצים בו אפי' בלא ירושה ממנין אותו ואם אין מתרצים בו שוב אין חיוב למנותו. אלא ודאי דהחיוב הוא שישלימו. ומ"מ צ"ע מנ"ל זה כיון דהא דבנו קודם מקרא דהוא ובניו ילפינן ובכתוב זה כתיב בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל. אימא דבזמן דאין שלום ליתא לירושה כלל ואין חיוב עליהם שישלימו [וכאן אין לומר דאלת"ה קרא למה לי בירושה כלל ממנ"פ אם מתרצים בו כו' כמ"ש לעיל דאימא דצריך קרא שהוא בירושה כדי שלא יצטרך משיחה]. וי"ל כיון דבכהן גדול לא כתיב בקרב ישראל. ואפי' איכא מחלוקת יורש. ע"כ הא דכתיב במלך בקרב ישראל. היינו רק לענין משיחה. וטעמא רבא איכא בהא כמו שיתבאר: יא) וראוי להתבונן. דכיון דאמרת דאף דאיכא מחלוקת הוא יורש המלכות מאביו. למה באמת יהי' טעון משיחה. וגם בכהן גדול ראוי להתבונן מ"ש מבן מלך ואף דגזה"כ הוא ראוי להתבונן כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות מעילה. ואבאר בעזהש"י. דהנה דבר ברור הוא דאפי' מלך בן מלך ושלום בישראל. מ"מ אינו נעשה מלך עד שממנים אותו כדאיתא ריש ר"ה דאף דאימנו עלי' מאדר ומלך בן מלך הוא אין מונין לו אלא מניסן שנה שמנוהו. וגם זה צריך טעם כיון דירושה הוא מה צריך מינוי: