שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 102

ודאי רוצה שיהי' כדיבור. אבל באונס ודאי לא ניחא לי' שיהי' כדיבור ולא הוי כדיבור: כד' אך גם ע"ז אין להעמיד יסוד דהא דרע"ק דקטניתא הוא בעת נשואי הראשונים שלו ועל קושייתו מהוגה השם באותיותיו יש להשיב עפימ"ש בחת"ס סי' רכ"ז ד"ה והנראה לדבר פשוט דלא שייך מוציא שם שמים לבטלה רק במוציא בשפתיו אבל בכתב ליכא בזיון כלל. כ"כ י"ל בהוגה השם באותיותיו דמחזי כאילו יש לו חיבור עם עצם השי"ת ח"ו וזה עון פלילי ואסור להזכיר רק שם א' ד' שאין לו חיבור רק במה שהוא אדון. וכן שם א' ל' במה שמתחסד עמו או במה שהוא דיין לו. אבל הוגה שם הוי' כאילו הי' לו חיבור בעצמו וסקל יסקל האיש ההוא או ירה יירה. וזה לא שייך רק במדבר בשפתיו בגופו. אבל כתיבה נהי דכדיבור דמי במה שהתיבה יוצא לפועל מכחו כמו בדיבור. מ"מ אינו בגופו ואינו מתחבר עם השם. וזה פשוט. והא דרע"ק דקטנותא הוא: כה) אך נראה להתיר דהנה צריך להבין הטעם מה דצ"ל היום כיון דאנוס הוא וקי"ל תלוהו ויהיב מתנתו בטילה. וה"נ כיון דאנוס הוא ובחנם. יהא נדרו בטל. אך י"ל לדעת תוס' שבועות (כ"ט) נדרי שוא נמי עובר עליהם לאלתר כמו שבועת שוא. ואף דדעת הרא"ש נדרים דאינו חייב כמו בשבועה. מ"מ מודה דאסור. וע"כ אם ידור ואין לבו לזה הרי יצא הנדר לבטלה ואסור. וע"כ אינו מוכח כלל שלא נתכוון לידור ואפשר שנתכוין כדי שלא יעבור כנ"ל. ואפי' באמת לא נתכוין שוב הוי דברים שבלב כיון דאינו מוכח. ע"כ דוקא שחישב בלבו היום שלא יצא הנדר לבטלה אז דומה לתלוהו ויהיב: כו) ובזה נתיישב תשו' לרמב"ן סי' רע"ג במי שהיתה אחותו חולה וביקשה שישבע לה שלא ישא אשה המשודכת לו ונתיירא שלא תטרף דעתה עלי' ונשבע לה. והשיב דהוי נדר באונס שאינו חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו ויקר פדיון נפשם בעיניו.

וקשה הלא לא אמר בלבו היום. אך לפימ"ש ניחא דודאי מותר לבטל הנדר בלבו ולא יעבור על שבועת שוא במה שנדר בפיו נדר בטל. דסכנת נפשות דוחה הכל. וא"ת הלא בידו באמת לאסור המשודכת עליו. זה אינו מחויב. ולא תעמוד על דם רעיך היינו למטרח בגופו ובממונו. אבל לא לאסור אשתו עליו. וכיון שזה אינו מחויב אם יאסור לידור בפיו לבד הרי תטרף דעתה ע"כ מותר לידור כך: כז) ודומה למ"ש ריטב"א יבמות () דכהן מותר ליטמא למת מצוה אף אם מוצא לשכור. והיינו משום דלשכור אינו מחויב ע"כ מותר לקוברו בעצמו אף שבידו לשכור. ה"נ כיון שזה אינו מחויב לאסור אשתו באמת מותר לידור בפיו לבד וכיון שמותר שוב דומה לתלוהו ויהיב כיון דודאי בלבו לא ניחא לי' הוי דברים שבלב דמוכחין ובטל. ה"נ בזה: כח) נשוב לנ"ד דאף בשבועה בכתב נאסור מסברא שאדם יכול לחייב עצמו לחבירו בשבועה מה שירצה ואין חילוק בין בכתב לע"פ דלא נזכר בשבועות שקודם מתן תורה דיבור. מ"מ באונס ודאי מותר לבטל בלבו לגמרי. דלאסור משום שוא היינו מלא תשא ודאי בע"פ דוקא כדכתיב בל אשא שמותם על שפתי. וגדולה מזה בחת"ס שם אף לפי שיטתו דשבועה בכתב חל כמו בע"פ מ"מ איסור שבועת שוא ודאי אינו רק בע"פ שעיקר איסור משום מוציא שם שמים לבטלה ואין בזיון רק כשמוציאו בפיו ע"ש שכתב שזה פשוט וכיון שאין איסור לבטל בלבו שוב דומה לתלוהו ויהיב דמתנתו בטילה. ה"נ שבועתו בטילה: כט ועתה נבא לטעמים שכתב כ"ת. ראשית כתב דבכתיבת יד אחר וחתימת ידו כתבו חת"ס ונודע בשערים דהוא מתורת יד לשבועה. אבל זה הרי אומר שלא נתכוין כלל לשבועה ונאמן ע"ז כמ"ש בתה"ד. בפרט בנ"ד שאנוס.

וזה לא נ"ל דהאומר אהא ונזיר עובר לפניו וידע שדבריו יהי' משמעותו לנזירות ובלבו נתכוין שלא ליזור יחשב דברים שבלב (ובודאי אם לא עלה בלבו שזה יהי' משמעותו לנזירות דומה לגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטין כיון שלא נתכוון לומר לשון פת סתם. וה"נ כיון שלא עלה בלבו שיהי' משמעותו נזירות]. וה"נ הרי ידע שהמשמעות יהי' שבועה: ל) אך י"ל בלשון אחר כי לשון הרא"ש פ"ק דנדרים ז"ל ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור. ואף שדבר זה אינו מתוך הדיבור עצמו. הלא נזיר עובר מהני להחשב יד מוכיח. וליש גורסים כשאינו עובר לפניו אפי' יד שאינו מוכיח לא הוי. וע"י עובר לפניו נעשה יד [עיין תוס' קידושין (ו') סד"ה הכא] אף שאינו מכח דיבורו וה"נ להיפוך ע"י האונס אינו ניכר שדעתו לידור ובטל ממנו תורת יד: לא) אך עיקר הדברים. דחתימת ידו מתורת יד שכתב כן בשם החת"ס. להד"ם. ואם כי בנודע בשערים כתב כן. אך בחת"ס סי' רכ"ז מפורש להיפוך דהוא כמדבר ממש והביא ראיות לזה. ולמה ילמוד לשונו.... וכן בתשו' הרי"מ כתב דהוא כמדבר ממש: לב) ומ"ש משום שכתב בלשון נוטריקון בח"ח ובשד"א. ובתשו' יעב"ץ דבספירה לא מהני כה"ג. הנה למ"ש בתשו' הרי"מ ז"ל ועיקר. מצד מעשה מוכיח. וה"נ המעשה מוכיח. ושאילת יעב"ץ י"ב לעומר וכה"ג. והנה בתשו' חוות יאיר שהביא הח"ס והסכים עמו מאוד. כתב בכותב הריני מקבל עלי לצום בה"ב חל ע"ש [האמנם כי בתענית דפסק בש"ע סי' תקס"ב דמהני בלב פשוט שאין חילוק בין בע"פ לבכתב בין בפירוש לנוטריקון. אך החו"י לא אתי עלה מטעם זה עי"ש]: לג) ומ"ש דעיקר ההיתר משום דמסר מודעא. ודעת מהר"ם מלובלין בתשו' ורדב"ז ומהרי"ט דאם מסר מודעא לפני השבועה השבועה אינו חל באונס.

ובנ"ד הרי מסר מודעא לפני ב"ד של ג'. וסיים שזה היתר ברור. מאוד תמוהים דברים אלו שהרי ביטל המודעא. ואם כי מסר מודעא על הביטול מבואר בפוסקים דמ"מ ביטול אחרון עדיף ורשב"א שפקפק הוסיף לפסול עידי מודעא ובנ"ד פסל ג"כ העדים (והסכמת הפוסקים דפיסול העדים אינו מעכב] וכ"ז ידוע אפי' לעוללים והוא בעיני כמתעתע: . לד) ומ"ש בתשו' מהר"ם מלובלין בשם הרד"ך דהא דצריך לומר היום. היינו שאין האנס תובע ממנו לישבע או לידור רק שרצה ליקח ממנו מכס והוא נשבע מעצמו שהם של בית המלך ודומה לפרשב"ם בשדה סתם. האמנם כי הדמיון אינו עולה יפה דהתם משום שבירר הגרועה. מ"א עיקר הדבר נכון ומרגליות הוא בידינו מרבינו הב"י סי' ר"ה דכשהאנס מבקש להורגו והוא אומר מעצמו טול שדה זו והניחיני לא נחשב אונס והמתנה קיימת. ויש ראי' לזה מרמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת. שבהלכה ד' כתב כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה חילל השם ומ"מ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו כו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו' ובהלכה ו' כתב ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מהג' עבירות שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו. הנה דאף שמוכרח להתרפאות. שאם לא יתרפא בהם יסתכן. מ"מ כיון שאין מכריחו על הדבר והחולי לא משום מניעת רפואה רק חולה בעצמו והוא לקח האיסורין ומתרפא בהן כה"ג לא חשיב אונס. וה"ה כשהאנס אינו אומר ליתן לו השדה או לידור רק רוצה להורגו או ליקח ממנו מס והוא מעצמו בוחר ליתן לו שדה או לידור כה"ג לאו אונס הוא. ואין אונס אלא כשהאנס רוצה לייסרו או ליקח ממנו ממונו אם לא יתן לו השדה שכל מה שרוצה לעשות לו הכל בשביל השדה או בשביל שיעבור על אחת מג' עבירות.

ואם לא השדה או העבירה לא הי' עושה לו דבר ובממון לא גמר ומקני כדי להציל עצמו כיון שבלא השדה לא הי' עושה לו דבר. ויש להרחיב עוד בדברים אלו שהם יסוד ומפתח גדול בדיני מודעא ואונס אך אין כאן מקומו: לה) אך מה יושיענו זה הרי מבואר במרדכי דאפי' באונס גמור אם אינו אומר היום חל הנדר רק ביסורי הגוף ופסק כן בש"ע סי' רל"ב סעיף ט"ו: לו) אך מ"ש משום שנכתב בכתב איסור ולראי' בעה"ח מבואר שאינו אוסר עצמו בכתב זה רק ראי' שכבר נשבע לו. הם דברים ראוים לאומרם. מכל הני טעמים יש להתיר השבועה בכתב: לז) אך עדיין יש לעיין מחמת שקרא הכתב בפיו. והנה כבודו כתב דמה שנתן לו הרב לקרותו רק לידע על מה חותם. ומביא מתשו' הרי"ם שכתב בזמה"ז שקוראין בכוונה לשבועה. אך באמת לא כן הוא בתשו' הרי"ם סי' י"ג [ט"ס במכתבו י"ד] וז"ל ואף לעדות העד שקרא הכתב עמו ג"כ פשוט דמה שקורא לידע מה כתוב בו כמו שהעיד העד שאמר לו ראה על מה אתה חותם. מבואר מלשונו שהי' הקפידא על החתימה אבל לא הי' הקריאה לשם קבלת שבועה עכ"ל [ובסי' י"ד לא הי' שייכות ענין זה כלל] הנה מפורש דההיתר הוא רק משום שאמר ראה על מה אתה חותם אבל לא בסתמא. כ"ש בנ"ד שכתוב בכתב איסור ולראי' בעה"ח נראה ודאי שקבלת השבועה הי' בקריאה: לח) ומ"ש עוד שהנידון אומר שהשמיט כל תיבה שכתוב בו שבועה ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אף שעדים יכחישו אותו כדמוכח בב"ב גבי אנא מקרבנא טפי. אינני מכיר ברמיזותיו וקריצותיו. והדבר פשוט שאינו נאמן להכחיש העדים להקל. אפי' ללישנא בתרא דריש פרק אמרו לו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים פרש"י ורמב"ן ורשב"א פרק האשה רבה משום דמידי דכפרה הוא אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר ע"ש וגם כי לפי דבריו אסור להביא קרבן דהוי חולין לעזרה.

ואף לר"י שם עמוד ב' דאף לטהרות אדם נאמן על עצמו. הא מפורש דוקא אבינו לבין עצמו. ולדעת תוס' שם גם לר"י אינו רק משום מיגו דלא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. ולהלכה קי"ל דאפי' לקרבן אינו נאמן אלא משום שאם ירצה לומר מזיד הייתי. אבל במכחיש העדים להדיא העדים נאמנים כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' שגגות ה"ח וכן פסק הרשב"א ריש פרק האשה רבה ועיין בס' בכור שור מה שיישב דעת הרמב"ם מהשגת הראב"ד. ובפשיטות י"ל דהרמב"ם סובר כתוס' הנ"ל שגם ר"י אינו חולק במכחיש להדיא. וכ"כ הרע"ב פ"ה דטהרות במתני' דאדם נאמן על עצמו שהוא משום מיגו. היינו דמתרצינן דיבורי' לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ועי"ש: לט ע"כ לפי הנראה ממכתב כבודו שעדים יודעים שלא דילג מלת שבועה לא מצאתי לו היתר לומר שלא חל השבועה. אך יש מקום להתיר לו ע"י שאלה. כעין פסק הש"ע דהא דלטובת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דוקא שעשה לו חבירו טובה. וזה מה טובה עשה לו חבירו. ואם מה שהחזיר לו הוועאסלין הלא הי' מחויב להחזירם לו יען לא הי' חייב לו כלום: מ) הגם כי אין זה טענה שהרי תירצו הא דנבוכדנצר וצדקיהו דנבוכדנצר עשה לו טובה שהי' מסור בידו להורגו ולא הרגו כדי שלא יתגלה הדבר. אף שלא הי' צדקיהו מחויב מיתה למלכות. מ"מ לא דמי דודאי נחשב טובה מה שלא עשה עמו רעה ומקרא מלא בתורה כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום. אך שלא עשה לו לעומת זה רעה. כי מה שהשביעו שלא יגלה לא עשה לצדקיהו דבר רק שלא יבזה אותו צדקיהו. ומה הפסידו בזה וכהוגן עשה בזה. אבל זה שאנסו לישבע שלא יעשה מסחר הדפוס אשר לא כדת. הוא שלא כהוגן יותר ממה שהחזיר לו הוועכסלין שזה אינו יותר משורת הדין. וזה עשה לו חוץ מן הדין. ובודאי טעם שאין מתירין לו כשעשה לו טובה א) שזה כמשלם רעה תחת טובה.

שזה עשה לו טובה רק עבור השבועה והוא את הטובה קיבל ועל השבועה נשאל. ע"כ אין מתירין לו. אבל זה שאנסו על השבועה שלא כדין. נאמר כהא דפ' חזקת הבתים (מ"ח) בתלוה וקידש הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן. אף אנו נאמר. אנחנו נעשה בו שלא כהוגן ונתיר לו השבועה. ובאמת חשיב כהוגן דלא נחשוב עשה לו טובה שהרעה יותר מן הטובה: מא) אך אני מסתפק איזה פתח וחרטה דמעיקרא יהי' לו כיון שלא הי' מוכרח לישבע בשביל הוועכסלין ואם שהי' אומר בלבו היום וע"ז מתחרט שלא אמר בלבו היום. לא מצינו שבשביל הפתח יהי' נחשב מה שלא אמר בלבו כאלו אמר בלבו. והרי אם בלבו הי' שלא יהי' נדר כלל. מ"מ חל הנדר משום דברים שבפיו ומה שבלבו לא מהני. משום שסותר למה שבפיו. הרי דנחשב נדר בשביל שאמר בפיו רק באומר בלבו היום מהני מה שבלבו לבטל הנדר על לעולם. ואיך נאמר אלו הוה ידע הי' מבטל. דהא קי"ל כאביי באלו מציאות אלו הוה ידע לא אמרי': הדו"ש הק' אברהם סימן שז ב"ה יום ד' וישלח תרנ"ה לפ"ק. החוה"ש וכ"ט לכ' אהו' מחו' ידידי הרב הגדול חו"ב איש חמודות כקש"ת מו"ה משה פינחס שליט"א האבדק"ק קוטנא יע"א. א) דבר אשר השו"ב חתמו עצמם באיסור וכבר התירו להם ע"י ג' אנשים ממקומות אחרים אך חושש שמא נכתב בכתב על דעת רבים. הנה זאת ודאי ברור בעיני כבודו שלא נכתב על דעת רבים ידועים בשמם. רק סתם על דעת רבים אפשר שהי' כתוב. ובש"ע סי' רכ"ח סעיף כ"א פסק דאין זה על דעת רבים. אך אם רבים עומדים לפניו סתמא על אותם נתכוין. והנה הרבים העומדים מסתמא הי' אותם הי"ב אנשים. וכיון שי"א מסכימים בהיתר לא נשאר רבים שאינם מסכימים בהיתר. ובתשו' לרמב"ן במשפטי החרם שכל זמן שנשאר רבים שאינם מסכימים בהיתר אין לו התרה. מבואר שאם לא נשאר רק אחד או שנים יש לו התרה. ועיין ש"ך סס"ק ע':

ב) ובר מן דין מפורש ברמ"א אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת במה שיש בו נדנוד עבירה. א"כ אף את"ל דעל דעת רבים סתם נקרא עד"ר וכמ"ש הש"ך להחמיר לכתחילה כדעת זו. הא ודאי דאין דעת רבים מסכים במה שלא ניחא לרב ובית דינו. רק שהשו"ב הוצרכו לעשות כן מיראת כת שגזמו ליקח שו"ב אחר. רק שיש לומר שנתכוונו על אותם אנשים שהם שם. והם הסכימו בנדר זה. הרי מאותם אנשים לא נשאר עכשיו רבים שאינם מסכימים בהיתר: אך לפי היתר זה צריך להתיר שנית לאחר שהסכימו הי"א אנשים בהיתר. וטוב שיתרצו שנית להתיר עפ"י שלשה. אך יש מקום לומר יען שהתנאי שהמה יכולים לבטל האיסור וכיון שא' נפטר והלך לעולמו והנשארים בחיים כולם הסכימו בהיתר שפיר דמי. ולא דמי לתשו' רשב"א [ח"ה סי' ר"ס] המובא ברמ"א סי' רט"ז במי שהשביע את בנו או את אחר שלא ילוה מעותיו אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת א' מהם מותר להלוות ברשות א' הנשאר ומשום דקי"ל כר' שהמשמעות גם כל א' בפ"ע. מבואר דבפירש כולם יחד לא מהני מה שהשני מת. לא דמי לכאן דבסי' רי"ח מבואר דבנדרים הולכין אחר כונת הנודר. והדבר מובן שמה שהתנו שלא יוכלו להתיר הרוב זולת בהסכם כולם משום שכ"א לא רצה לבטל ממשלתו בהקריפקע. ע"כ לא רצה שתתבטל השבועה בלי רשותו. אבל לאחר שמת מה צורך לו בזה. מ"מ יען זה מילתא דתליא בסברא טוב יותר להתיר שנית בהסכמתם. ומהיות טוב כו': דברי אוהבו ידידו מחותנו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן שח ב"ה יום ג' תזריע תרכ"ז פה קראשנעוויטץ. החוה"ש לכבוד הרב המאה"ג מו"ה דוד נ"י אבדק"ק חאדש. א' מכתבו הגיעני ולענין הדין בודאי הוא ספיקא דדינא בנשבע. אך לדעתי נראה דחייב לישאל על שבועתו כדי שלא יעבור למפרע. דאפי' אם נאמר דגם בזה אי עביד לא מהני.

מ"מ חייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ובמה שישאל על שבועתו יתקן האיסור. ולא מבעיא אם נאמר דלא מהני מכירתו דעדיין השבועה במקומה עומדת שלא למכור ומהני השאלה. ואפי' לדעת הפוסקים דבכהאי גוונא אי עביד מהני מ"מ הא מסקנת הש"ס בפרק שבועות שתים דאפי' אכלה כולה נשאלין עלי' אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות. וכתב הרא"ש שם דאף לא אתרו בי' מהני שאלה משום העונש מלקות. ולאחר שישאל שוב יחול המקח למפרע וזה פשוט: ב) ועל דברי הרמב"ם פ"ו מה' בכורות דהמוכר מעשר בהמה משום דלא קנה לוקח אינו לוקה אשר נדחק עצמו לתרץ יהי לו אשר לו. ולפענ"ד דלק"מ על הרמב"ם דהנה בסוכה (דף מ':) דהקדש מתחלל דרך מקח וכן דרך חילול. פי' דרך מקח שנותן מעות לגזבר שנית ההקדש. וגזבר שליח הקדש מוכרו לו. ודרך חילול שאומר זה מחולל על זה. וזה אינו מתורת קנין כסף דאכתי לא נפיק כסף מרשותו. וגם שיכול לישאל עליו [ולשיטת התוס' בתירוץ הב' בפסחים בשמעתא דהואיל הקדש שלא בא ליד גזבר חשיב שלו משום הואיל] וכסף דאגיד גבי' לאו כלום הוא כמ"ש הרמב"ן קידושין בשמעתא דמנה אין כאן משכון אין כאן. אבל דרך מקח הוא מתורת קנין כסף. ורש"י בבכורות ריש פ"ב ס"ל דר' יוחנן דאמר מעות קונות יליף מהקדש עיי"ש: ג) וע"כ במוכר בכור או מעשר כיון דחשיב ממון גבוה אפי' לריה"ג כדאיתא בפ"ק דב"ק. בכור משום דמתנות כהונה כי זכו משלחן גבוה זכו מעשר בהמה משום דכתיב בי' לא ימכר ולא יגאל עיי"ש. וע"כ כיון דכתיב בי' לא ימכר ואין הגזבר שליח למוכרו שאין ההקדש רוצה למוכרו. והוא כמוכר דבר שאינו שלו דאפי' עבר אמימרא דרחמנא לא הוי. דלא חשיב עבר אמימרא דרחמנא רק במקום שעושה קנין טוב ומצד מצות התורה נתבטל הקנין. אבל הכא לא התחיל מעשה קנין כלל. וכן בחרמי כהנים שמועלין בו קודם שבא ליד כהן.

וזה שלא כתב הרמב"ם דינו רק במוכר לא במחלל: ד) והתוס' שהקשו שהש"ס יעשה נ"מ בין אביי ורבא לא הקשו אלא מפודה חרמים ובכור ומעשר. ופדיון היינו חילול כמ"ש רש"י בסוכה שם ופדה בערכך הרי חילול ונמכר בערכך הרי מכר הרי דפדיון היינו חילול. ובחילול א"צ שימכור לו אחד. ומ"מ לא תקשי על הרמב"ם למה לא השמיענו בפודה שלוקה. די"ל כיון דחילול הוא בדיבור בעלמא הוי לאו שאין בו מעשה. דאם הי' הדין דמהני הי' חייב כמו מימר דבדיבורו קעביד מעשה. משא"כ השתא דלא מהני הוי דיבור לבד והתוס' שהקשו י"ל דמ"מ נ"מ לר"ל דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ועיין בחולין (פ"א.) ס"ל לרבא התראת ספק לא שמה התראה. והוא כר"ל בשבועה שאוכל ככר זו היום וממילא לוקין על לאו שאין בו מעשה ועי' בתוס' ב"מ (צ"א.) ד"ה חסמה בקול]. וגם במוכר יפת תואר כיון שאסור לו לעבוד בה. וכן למוכרו. חשיב אינו שלו. ועכ"פ חשיב אינו ברשותו כמו חמץ ודו"ק. וע"כ ניחא. דהרמב"ם פסק כרבא ככללא דכו לי גמ' וניחא במוכר לצמיתות דלוקה: ה עוד יש לעיין בדעת הרמב"ם כיון שפסק דמערבין לקרנות א"כ קרא דהם אתא לכהוייתן יהו עיין בסוגיא דתמורה (ה':) ותבין והוא כאביי: ו ונראה לי ליישב דלמה דקי"ל כרבנן דר' יהודה דטעמא דלוקח מדם הפר ומדם השעיר משום דעולין אין מבטלין זה את זה וידוע דברי הר"ן פרק הנודר מן המבושל דהוא מדין מב"מ ששוין בדינם. א"כ יש מקום לחלק דדוקא דם הפר ודם השעיר ששוין בדינם לגמרי אין בטלין. משא"כ בבכור שנתערב בשלמים שזה מתן אחד וזה מתן ארבע הוה אמינא דבטלין. ע"כ צריך קרא דהם. והש"ס דפריך לרבא למה לי קרא דהם. היינו לרבא לשיטתו בע"ז (ס"ו.) בחמרא חדתא בעינבי דס"ל כר' יהודה דמב"מ לא בטיל. וכן ס"ל לאביי התם כמ"ש רש"י בפרק גיד הנשה. ואין לחלק בין פר ושעיר לבכור ומעשר.