שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 101

והנה צ"ל דהא קי"ל בעל מיגז גייז וצ"ל שהיא נודרת עד שיפר לה בעלה כיון שיודעת שאין בעלה יוכל להפר למפרע. אמנם למ"ד מיעקר עקר ממילא היא נודרת על דעת שאם יפר לא יחול הנדר כלל. ולפי זה לפי הס"ד דבעל מיעקר עקר נמצא שאם יפר לה לא חל הנדר כלל מכח תנאי שלה. והא פשיטא שאם נדרה על תנאי שביד הבעל לבטלו והתפיס בה שיכול הבעל לבטל התנאי שאין הוא העוקר ומעשה קוף בעלמא הוא דעביד. דאל"כ הנודר על תנאי שקיומו בשב ואל תעשה לא יהא רשאי לבטלו והא ודאי ליתא. אבל להמסקנא דמיגז גייז לא שייך שהוא העושה הביטול. שהרי האומר הריני נזיר יום אחד הוי נזיר שלשים יום. ונמצא שמחמת הפרת הבעל שנעקר הנדר ודו"ק. ובסוף הסוגיא גבי הריני נזיר ואת דבעי למימר דאינו יכול להפר משום דמיעקר עקר ועובר בבל יחל היינו טעמא משום דהיא נודרת אחר שאמר הבעל כן. ונמצא שאם לא תדור על דעתו לא יוכל להפר. וע"כ אינה נודרת על דעתו שלא יהא יכול להפר. משא"כ בתחילת הסוגיא שנדרה קודם שאמר בעלה ואני. ונמצא שאז הי' ביד הבעל להפר ונדרה על דעתו ואף אח"כ יכול להפר ודו"ק: ג) יש להבין מ"ש הש"ך בספר נקה"כ ליישב פסק הרמב"ם דבאומר ואת אין יכול להפר ובאומר ואת מאי יפר ואף נדרו בטל. וכתב הוא הטעם דהתם הוא ממש תולה בנדרה והכא הוי כתולה נדרו בנדרה. ואין לזה הבנה דסוף סוף כיון שמבטל בזה נדרו עובר בבל יחל כמו ברישא כשאומר ואת שאסור לבטל נדרו: ד) ונראה דהנה בירושלמי שהביא הש"ך כתב דברישא אם הותר נדרו לא הותר נדרה. ובסיפא דמתניתין היא שאמרה הריני נזירה ואת ואמר אמן אינו יכול להפר. וע"כ לחלק בין ואת לחוד דאז אותו שאומר אמן תולה בראשון. משא"כ אם אומר ואת מאי ואמר אמן אינו תולה בראשון.

ולפי זה י"ל דהרמב"ם סובר דבאמת אינו עובר בבל יחל כיון שהוא מיפר עוקר נדרה ונדרו ממילא מיעקר. ומ"מ ברישא אינו יכול להפר דכיון שמיפר נדרה ממילא נתבטל נדרו למפרע. וכיון שהיא תלתה בו נמצא שנדרה לא חל כלל ואינה יכולה ההפרה לחול שהיא מכאן ולהבא. וממילא אף נדריהם נשארין בתוקפן. וזה הכלל כיון שאם יחול ההפרה לא יחול הנדר וממילא אינו חל ההפרה. וא"כ ממנ"פ הפרה לא חל והנדר קיים. משא"כ בסיפא שהיא לא תלתה בו שפיר יכול להפר ודו"ק: סימן שו הלכות שבועות ב"ה יום ועש"ק שמות סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרב הגדול החריף ובקי מו"ה אפרים נ"י האבד"ק אמסטוב. א מכתבו עם השאלה הגיעני והנה בדין שבועה בכתב השב יעקב העלה להתיר. וכ"כ בשם תשו' הרא"ם ואינו תח"י וחולק על חוות יאיר שאוסר והנוב"י כתב דבשבועה בכתב יש פנים לכאן ולכאן אך בחרם אין חילוק. וחת"ס הסכים עם חוות יאיר בכל עוז. ואפי' בחתימת ידו אין שום נ"מ. ובשו"ת הרי"מ סי' י"ג הסכים עם שב יעקב דלא מהני והביא עוד ראיות. אך בסי' י"ד הביא כמה ראיות דמהני. ובסי' י"ג לא נכתב הזמן ולא נדע בבירור הי מינייהו דאחרנייתא. אך גם אם הוא כסדר שנדפס אני אומר בדר"מ תפוס לשון ראשון והראיות שהביא בסי' י"ד נ"ל להשיב עליהם: ב' מ"ש דמקרא דלבטא בשפתים לא אימעוט רק לקרבן ולא לבל יחל ובנדרים איצטריך תרי קראי. אינו מובן דהא בקרא דבל יחל כתיב "דברו" תרגם "פתגמי'". היוצא "מפיו". אך דאזיל לטעמי' באותה תשובה שהשיג על הנוב"י שכתב דבנדר בעינן שיוציא בשפתיו דכתיב "דברו" "פיו" והשיג עליו דאשתמיט מיני' דברי רא"ש פ"ק דתענית כו' ע"ש: ג' ואחר המחילה הראוי' אני אומר דלק"מ על הנוב"י. דהנה הרמב"ן בספר המצוות מ"ע צ"ד דנמנה שתי מצוות מצוה אחת לקיים מוצא שפתיו בנדרי גבוה.

ובזה א"צ להזכיר עליו שם נדר. והוא קרא דמוצא שפתיך תשמור. והוא כולל צדקה וכל הני דחשיב פ"ק דר"ה. והב' נדרי רשות והוא מקרא דכי ידור נדר לא יחל כל היוצא מפיו כו' עי"ש היטב. וע"כ הרא"ש בנדרי תענית וצדקה דכתב דמהני בלב דילפינן מכל נדיב לב דמסתברא כל עניני נדר ילפינן מהדדי. היינו הני דכתיבי בחד קרא דמוצא שפתיך כו' ילפינן מהדדי בהקישא. כמו בפ"ק דנדרים לענין ב"ת וידות. וכן תענית דמהני קבלה לבד בלא הזכרת שם נדר דעשאוהו כקרבן וצדקה. ועי' שטמ"ק ב"ב (קע"ד.) ד"ה ההוא דוינא בשם ראב"ד. אבל נדרי רשות דילפינן מקרא בפ"ע פ' מטות לא איתקוש כלל. ודאי צריך להוציא בשפתיו. ומ"ש רא"ש כל עניני נדר ילפי' מהדדי. היינו אותם ענינים שהם בעצמותם נדר שא"צ להזכיר עליהם שם נדר היינו עניני נדר: ד) וראי' ברורה לזה דבאו"ח סי' תקס"ב הלכה פסוקה בש"ע דמחשבה בלב מהני בנדרי תענית. ובצדקה בחו"מ סי' רי"ב כתב המחבר שני דיעות, וכן ברמ"א יו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג כתב שני דיעות ושהעיקר דמהני בלב. ואלו בסי' ר"י בנדרים הלכה פסוקה דעד שיוציא בשפתיו דוקא בלי פוצה פה ומצפצף כנגדו אך הוא הדבר דחילוק בין נדרי רשות לנדרי מצוה וכמ"ש: ה) ובפי' הרא"ש פ"ק דנדרים בידות ז"ל ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו מוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. והנה מוכח מהא דידות נדרים דבעינן שיוציא הנדר בשפתיו דאל"כ תיפוק לי' דחל משום דבלבו והא דבעי הש"ס יש יד לצדקה כיון דאיתקוש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד כו'. ולמה לי יד בקרבנות. תיפוק לי' דחל בלב דכתיב כל נדיב לב עולות וכן צדקה לדעת רא"ש פ"ק דתענית. לק"מ דהא דכל נדיב לב עולות היינו שיתחייב להביא אבל לא שיחול עלי' שם קרבן כמבואר ברמב"ם פט"ו מהל' מעה"ק.

ועיין פ' כ"ב מה' מכירה הלכה ט"ו. וא"כ צריך ריבוי ידות לחול שם קרבן על הבהמה. וכן בצדקה נ"מ אם מת הנודר שאם לא חל שם צדקה על החפץ אין היורשין חייבין ליתן דממון שאין לו תובעין הוא וע' מהרי"ט אלגאזי פרק יש בכור אות ע': ו' נחזור לענינינו דנדרי רשות לכ"ע בעי שיוציא בשפתיו וכדברי נב"י ומשום דכתיב "דברו" "פיו". וא"כ למ"ש דהא דאיצטריך קרא בפ"ע לבל יחל הרי איכא "דברו" "פיו". וע"כ מה שהקשה עוד מדברים מותרים ואחרים נוהגים בהם איסור דאי אתה יכול להתירם בפניהם דכתיב לא יחל דברו. הנה דאף שלא דיבר רק שמוכח מתוך מעשיו כו'. לא קשיא דהתם דנהגו בהם איסור משום סייג ופרישות וע"כ חל מדרבנן אף בקבלה בעלמא בלא הזכרת שם נדר כמו נדרי גבוה. ממילא סגי מדרבנן במחשבה כמו נדרי גבוה. והא דקאמר דכתיב לא יחל דברו משום דבספרי למד בנדרי גבוה בל יחל ובודאי דכיון שנתרבה מחשבה שיהי' כמוציא בשפתיו עובר גם במחשבה אלא יחל. והא דנדר חל על דבר שאין בו ממש דגמ' מדמה להא דדברים המותרין אינו רק דמצינו בל יחל דרבנן ע"ש: ז) ומ"ש עוד בתשו' הרי"מ שכשר שטר ולא חשיב מפי כתבם ופרש"י דאורחי' בהכי. ופי' בתשו' הרי"ם דכמו בשבת אין חיוב רק כאורחי'. קצירה כדרך קצירה. הוצאה כדרך הוצאה. ה"נ עדות. הדרך רק בדיבור ממש ולא בכתיבה כדיבור ע"כ פסול מפי כתבם. אבל שטר לראי' ביד חבירו דאורחי' בכתיבה וכשר. ה"נ בנדר לחבירו אורחי' בכתב: ח) לענ"ד אין הפי' כך ברש"י. דא"כ חידש רש"י דטעם עדות פסול מפי כתב משום דלאו אורחי'. היל"ל כך דשאני עדות דלאו אורחי'. ועוד דא"כ למה צריך קרא דמפיהם ולא מפי כתבם. תיפוק לי' דעדות שלא כדרך לאו עדות הוא מסברא. כמו בשבת קצירה כדרך קצירה. אלא פסול עדות כפשוטו דגלי קרא בעדות כתיבה לאו כדיבור.

והא דשטר כשר משום דאורחי' בהכי כונה אחרת הוא. והוא כעין דברי הש"ס בכורות (כ"ה.) בהא דתולש היינו גוזז. ומקשה מהא דתולש כנף עוף חייב משום גוזז ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' ופרש"י דרך נוצות עוף לתלוש ולא לגזיזה ע"ש. וכן הוא בירושלמי עוף שאין לו גיזה תלישתו זהו גיזתו. וכן בחולין (קל"ז) בנוצה של עזים דאורחי' בתלישה זהו גיזתו. ובצלים דאורחי' בתלישה זהו קצירתו. הכל כפרש"י בכורות וירושלמי כיון דאורחי' בתלישה ולא בגזיזה. וה"נ אף דכתיבה לאו כדיבור. מ"מ שטר דאורחי' רק בכתיבה. כתיבתו זהו דיבורו. ולשון רש"י הוא ממש לשון הש"ס בכורות וחולין הנ"ל וכיון שפרש"י שם וכן בירושלמי דאורחי' רק בתלישה ולא בגזיזה. ה"נ כך הפי' דאורחי' רק בכתיבה. וע"כ נדר שבין אדם לחבירו הא אפשר לידור בפיו ולכתוב לו הודאה שנדר בפיו: ט' ובודאי לפי' המחבר [הכונה על תשו' הרי"ם] דטעם עדות משום דהוי כמו כלאחר יד בשבת. א"כ בנדר שבין אדם לחבירו אף דאפשר בנדר בפיו והודאה בכתב. מ"מ אורחי' נמי נדר בכתב. אך למה שהוכחתי דפי' דפסול מפי כתבם משום דלאו כדיבור דמי רק במידי דלאו אורחי' בדיבור רק בכתב כתיבתו זהו דיבורו. והרי שבועה ונדר שבין אדם לחבירו אורחי' נמי כנ"ל ולא שייך כתיבתו זהו דיבורו: י) ובתומים כתב דלר"ת דעדות לא מיעט רק אלם דאינו ראוי להגיד בפה. בשבועה נמי בראוי להגיד מהני שבועה בכתב. ולדידי אינו דומה שהרי כתבו תוס' ביסוד דברי ר"ז בראוי לבילה משום דלא כתיב בלשון צווי ובללת רק מנחה בלולה ע"כ סגי בראוי לבילה. ה"נ בעדות הואיל ולא כתיב שיגידו בפה רק על פי שנים יקום דבר סגי בראוי להגיד בפה. משא"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים שיפרט המעשה בשפתיו וכן היוצא מפיו. שיפרט העשי' שיוציא מפיו.

ע"כ לא מהני בראוי לבד אלא שיוציא בשפתיו דוקא ויש לפרש עוד דבעדות דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר. אינו מוכח שיצטרך להעיד בפה. רק שיהי' ראוי להגיד בפה. דכיון שאינו כשר רק אם ראוי בפה. הרי על פיו קם הדבר. דאי לאו פיו לא הי' ראוי להגיד בפה ולא הי' עדות. נמצא דמקרא דעל פיו אין הוכחה שיהי' מחויב דוקא להגיד בע"פ. אבל בשבועה דכתיב לבטא בשפתים מהיכי תיתי שנאמר דבראוי סגי: יא) והנה בתשו' הרי"מ ובחת"ס לדבר אחד נתכוונו דלבטא בשפתים היינו דאפי' דיבור הקל מועיל בשבועה. וכ"ש בכתיבה שהוא מעשה. והרי במתני' דשבועות שתים היכן מצינו מדבר ומביא קרבן. הנה שזה חידוש שמדבר מביא קרבן. ומעשה קו"ח מדיבור. וא"ת א"כ הא דאמר שבועת שוא לוקה אף דאין בו מעשה מדכתיב לא ינקה ד' אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו. אימא דקרא במעשה שכתב. וניחא לי' דכיון דמקו"ח אתי דיו לבא מן הדין להיות כנדון עכ"ד: יב) ולי נראה דאי מקו"ח ודאי איכא פירכא מה לדיבור דמהני בכל הני דצריך אמירה ובחליצה, רק שתאמר דהוי קו"ח בסברא. וגם בזה יש לדון שהרי במשנה ערכין (ט"ו) החמיר במדבר מבעושה מעשה. וכבר ביאר מהר"ל ז"ל בנתיב הלשון שהלשון עצם האדם דכתיב ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא. וע"כ במידי דממונא וכה"ג מעשה עדיף. אבל לחול שם שמים שבועה או נדר דיבור עדיף שזה עצם האדם. ועוד שם במהר"ל ובמדרש החיים והמות ביד הלשון טבל ועישרה חיים ביד לשון. הנה שכח הלשון הוא המועיל לחול שם תרומה. וה"ה שם שבועה ונדר: יג' ונראה עוד הוכחה מהא דפשיטא לתוס' נזיר ורמב"ן ב"ב נזירות א"א ע"י שליח ובס' בית מאיר סי' ק"כ ס"ד כתב דהא דפשיטא להו הכי.

וכן ב"י בה' פסח דפשיטא לי' בנדר דלא מהני ע"י שליח משום דכתיב בהו מוצא שפתיך תשמור והוי כמצוה שבגופו כגון תפילין דלא מהני בהו שליחות ע"ש וע"כ ניחא בהפרה דאפלוגי תנאי משום דבהפרה לא כתיב דיבור וסגי בטלי ואכלי דהוכחה שהפר בלבו סגי. ע"כ אפשר שיועיל בו שליחוח] ואי מועיל כתיבה הא כתיבה מעשה שחוץ לגופו. ולרמב"ם הבעל צריך לכתוב הגט וכתיבת סופר מהני מדין שליחות. וא"כ מ"ט לא יועיל כיון דלא צריך שהי' בגופו וסגי אפי' במעשה מוכיח שחוץ לגופו ואפי' עשאו שליח בגופו בשביל זה לא יגרע ופשוט. ומשמע דכתיבה לא מהני: יד' האומנם כי בפסקי מהרא"י סי' רנ"ד כתב ובטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור על המשלח. ובסוף דבריו כתב ראי' מהא דנשבעו להם הנשיאים. ואינהו הוי אפטרופסים ושלוחים של ישראל (ט"ס העיר] אך ידוע שתה"ד לא ראה ספרי הרמב"ן ואולי גם תוס' נזיר לא ראה. ולדברי ראשונים אנו שומעין. והראי' מכי נשבעו נשיאי העדה יש להשיב ע"ז בפשיטות. שהרי הרמב"ם כתב פ"ה מה' שבועות שאם נשבע על חבירו שיעשה דבר או לא יעשה אין חביריו מחויבין לקיים שבועתו ואם קיים ה"ז משובח ואף אם לא קיים אין הנשבע לוקה משום שבועת שוא דהוי התראת ספק שמא יקיימו האחרים. ע"כ כשנשבעו הנשיאים שישראל לא יהרגום אף שאין השבועה חל על ישראל. מ"מ לא הכום שלא יעברו הנשיאים על השבועה וזה פשוט: [ולפנינו יתבאר דאפשר שאין מחלוקת בין רמב"ן ותוס' בין מהרא"י]. והנה הדברים נראין שאין השבועה חל בכתב: טו) אך בתשו' הר"י מגאש סי' קכ"ו אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתיבת ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע ואפי' לא הוציא שם שבועה מפיו. ואם לא קיים דינו מסור לשמים. אבל אין לחייבו דבר בידי אדם הואיל ולא הוציא שבועה מפיו עכ"ל. וצריך ביאור שורש דברים אלו:

טז) ונראה דהנה נתקשה המל"מ פרק י' מהל' מלכים בשבועות שקודם מתן תורה אברהם ויצחק לאבימלך. עשו ליעקב אליעזר לאברהם. הלא שבועה אינה מז' מצוות שנצטוו ב"נ. ולי קשה עוד על שבועת הר סיני שהוא יסוד קבלת התורה. והרי כ"ז שלא קיבלו התורה לא נצטוו על השבועה. ועוד שאפי' הי' מצווים. מ"מ כל כח השבועה משום שמצוה לא יחל דברו ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה. ומה יוסיף כח השבועה באזהרות שבתורה כיון שהשבועה ג"כ אינה רק אזהרה: יז) אשר ע"כ נראה ברורן של דברים. דודאי מי שנשבע לאחר. זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה והיינו שבועת אברהם ויצחק ואליעזר כו' וה"ה הנשבע להקב"ה. אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה. בזה אין סברא. כי למי נתחייב. אם תאמר להקב"ה. מניין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה. לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. וע"כ ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקב"ה לקיים מצוותיו וזה מצד הסברא. אך החיוב שמצד הסברא לא מצינו עליו בתורה שום עונש בידי אדם. מעתה ניחא דברי הר"י מגא"ש דבשבועות שקודם מתן תורה לא נזכר בתורה לא ביטוי שפתים ולא "דברו". וע"כ אין חילוק בין בפה בין בכתב. וע"כ בנשבע לחבירו בכתב ידו ונתן לו כתיבת ידו מחויב לקיים. אך אין עונשין אותו בידי אדם כיון דאין בזה לאו ולא מצינו בזה עונש בידי אדם: יח) ויש דמיון לזה דברים ואיכא בהדייהו מעות דקאי במי שפרע דאין עושה מעשה עמך ולא מצינו שום עונש שמענשין אותו רק דמותרין לקללו. והיינו משום שאינו עובר על אזהרה רק שעושה מה שישראל בעצמם אין עושים מסברא. דוק והבן. ה"נ בנשבע לחבירו בכתב שרק מסברא ולפי"ז מי שנשבע לעצמו בכת"י לא חלה שבועה עליו כלל ועיקר:

יט) ולפימ"ש נוכל להשוות דברי מהרא"י שכתבנו לעיל דמהני שבועת השליח עבור משלח עם דברי תוס' ורמב"ן בנזירות ומשום דהתם הוא קאי בנשבע לחבירו דמועיל כתיבה ולא בעי אמירת פיו דוקא ולא הוי דבר שבגופו ומהני בי' שליחות ותוס' ורמב"ן דקאי בקיבל נזירות שהוא לעצמו ובעי אמירת פיו דאיתקש לנדר דכתיב בי' מוצא שפתיך והוא מידי דגופו לא מהני בי' שליחות: כ ואחר שביארנו דין שבועה בכתב לאורך ולרוחב נשוב לנ"ד שהי' שבועה בכתב וגם אונס. והנה על האונס לבד אין לסמוך כיון שלא אמר בלבו היום אך בצירוף שניהם יש מקום להתיר דהנה בגיטין (ע"א) אמר ר' כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. והקשה ר' זירא מהא דאם לא יגיד פרט לאלם דאינו יכול להגיד הא יכול לדבר מתוך הכתב. ותירץ אביי שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ובתוס' מקשה לר"ז דמקשה לר' כהנא ולא למתני' דהא יכול להגיד מתוך הרכנה. ואומר ר"י דמתני' לא קשיא לי' דפשיטא דגבי גט א"צ הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דיבור. אך לר' כהנא דמהני בחרש להחשב מדבר א"כ דיבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה עיש"ה. ועוד בתוס' (ע"ב.) ד"ה קולו ז"ל דהרכנה דמתני' מהני כמו קול כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול כמו תן גט זה לאשתי אם הי' זכות לה לא הי' יכול לחזור. ובמסקנא לאפוקי מדר"כ. וא"כ בשבועה אפי' בלא קרא דלבטא בשפתים לא הי' מועיל רק משום דקים לן שמתרצה הויין דברים שבלב דמוכחן. ממילא בנשבע לחבירו דמהני מסברא וליכא קרא כנ"ל באריכות וקמהני משום דקים לן שמתרצה. וזה באינו אנוס. אבל באנוס הא ידעינן דלא ניחא לי' אך דברים שבלב אינם דברים. וזה באומר. אבל זה לא אמר כלום רק משום דקים לן שמתרצה אתינן עלה.

והרי זה קים לן שלא מתרצה כהא דקדושין (נ'.) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלבו לא ניחא לי': כא) וכיוצא בזה בחי' הר"ן סנהדרין (ס"א:) בשם הר"ד ז"ל בעובד ע"ז מיראת מות אם אמר בפיו שמקבלו עליו באלוה חייב מיתה. אך אם לא אמר רק שאנסוהו לזבח ולקטר לע"ז וזבח וקיטר פטור. ועובד ע"ז בסתם אף שלא אמר מסתמא קיבלה עליו באלוה. אבל זה שאונס הי' אין שום אומדנא שקיבלה עליו ופטור. ה"נ בנ"ד ממש בנשבע או נדר בפירוש אף שאנוס חל השבועה. אבל בכתב בעלמא חל השבועה משום דקים לן שמתרצה. אבל באנוס אין שום אומדנא שמתרצה ולא חל השבועה: כב) אך הא דמסיק ברייתא דעד שישמעו קולו לאפוקי מדר' כהנא. כתב הב"ש סי' ק"כ סק"ח בסה"ד דאפשר לא קי"ל כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש. ואפשר דהילכתא כר' כהנא וכתיבה היינו דיבור ממש. וכן משמע ברמב"ם שכתב חרש אין סומכין על כתיבתו. ולא כתב חרש שגירש ע"י גט הגט בטל. ואף דבשבועה מ"מ לא מהני מדכתיב לבטא בשפתים. מ"מ בנשבע לחבירו מהני כנ"ל. וכיון דחשיב כמדבר ממש לא יועיל מה שאנוס. כיון שאינו אומר בלבו היום. האמנם כי לדעת מהרלב"ח סי' כ"ז בשם א' מגדולי אחרונים שהביא כ"ת דכל שבועה באונס הוי רק דרבנן הוי ספיקא דרבנן כיון דמספקא לן אי הלכתא כר' כהנא. אך קשה לי להעמיד יסוד על דעת מהרלב"ח וכו' הנ"ל מה שאין לו יסוד מראשונים. כג) ויש מקום אתי עוד להתיר אף לר"כ דכתיבה כדיבור דמי. עפימ"ש בתשו' רעק"א דאי כתיבה כדיבור קשה איך מותר לכתוב סת"ם והא הוגה שם באותיותיו. וצ"ל שאם דעתו שלא יהי' כדיבור לא הוי כדיבור ע"ש. וצ"ל עוד דאף בסתמא אם לא ניחא לי' שיהי' כדיבור לא הוי כדיבור שהרי הסופר אין מחשב כלל אם יהי' כדיבור אם לא ואין לו עסק בזה] וא"כ דוקא בסתם שבועה שרוצה שיחול השבועה.