שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 100

טו) ע"כ נראה לדעתם דהיינו טעמא דהנה לקמן (ע'.) בעי הש"ס קיים ליכי שעה מאי ולא איפשטא. והנה הא דנשאלין על ההיקם אף דעד אותה שעה שנשאל הי' הנדר מקוים. היינו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואפי' אם הפר קודם שנשאל ואח"כ נשאל מועיל הפרתו הראשונה כדאיתא בש"ע רל"ד סעיף כ"ב. אבל הכא אם הי' מיפר קודם שנשאל לא הוה מועיל הפרתו כיון שאינו ראוי להצטרף ונמצא שהועיל הקמתו לשעה ואינו יכול עוד להפר: טז) אמנם כל זה לפי דעת המחבר בדעת הרמב"ם דמת הבעל אחר שהפר אין האב יכול להפר. אבל לפי שיטת הט"ז שפירש דברי הרמב"ם באופן אחר. ולפי שיטת הב"ח וח"מ וב"ש שכתבנו לעיל שפיר י"ל שהרמב"ם סובר כהרא"ש דאין הפרה אחר הפרה. אבל אי קיים אחד קודם שהפר השני יכולים להפר ותו לא מידי: יז) שם בר"ן ד"ה וחזר המקיים ונשאל על הקמתו הקשה הרשב"א מ"ש מהמקדש את האשה על מנת שאין עלי' נדרים ואח"כ נמצאו עלי' נדרים והלכה אצל חכם והתירה דמקודשת אלמא חזינן להנהו נדרים כמי שלא הי' כלל. ונראה שהרשב"א והר"ן לשיטתייהו דאפי' התירה אחר שנודע לבעל מקודשת. אבל לדעת התוס' שם דדוקא קודם שנודע לבעל. משום שאין דעת הבעל שיתבטלו הקידושין עד שידע בנדרים ויקפיד. והא דחכם עוקר הנדר מעיקרו צריך לומר דאל"כ הי' מקפיד על העונש שהי' עליו קודם שנשאלה. א"כ לק"מ: והנה בש"ע פסק שם כהתוס'. וא"כ מה שכתב הש"ך תירוץ הר"ן על דברי המחבר הוא ללא צורך. ואפשר דאל"כ הי' קשה מהא דאם נשאל על הראשונה השני' חלה ודו"ק: סימן שב א) נדרים (ס"ח.) באיבעיא דבעל מיגז גייז או מקליש קליש כגון דנדרה מתרין זיתין כו' הקשה הר"ן למה לי תרין זיתין דנקיט הא בקונמות חייב בכל שהוא ותירץ בתירוץ הג' דלענין קרבן בעי דלכ"ע בעי כשיעור.

וקשה לי דהא התם מקשה לר"ה משני קונמות דמצטרפות ומשני רבינא דלקרבן קתני דבעינן שוה פרוטה. הרי דלקרבן לא איכפת לן בכזית אלא בפרוטה. וא"כ דנדרה מתרי פרוטי הוה לי' למימר. ורש"י פירש שם דמה מצטרפות לפרוטה: ב) ונ"ל דהנה ידוע פלוגתא דרבי ורבנן אם הזיד במעילה במיתה ואמרינן בפסחים (ל"ג) דאינו במיתה רק בכזית דמהיכי ילפת לה מתרומה מה התם בכזית ה"נ בכזית. והנה שם בגמ' אמרינן דבתרומה חייב בכזית אף דליכא פרוטה. וצ"ע אמאי לא יליף הקדש מינה דלחייב אע"ג דליכא פרוטה. וי"ל דבאמת כן הוא אלא דבפחות משוה פרוטה בעינן כזית כתרומה. וכן בהנאה אינו חייב בפחות משוה פרוטה כמו תרומה דאינו חייב רק באכילה. ולפי זה ההוא דנדרים בדליכא פרוטה דאז בעי כזית: ג והא דלא בעי בשני פרוטות נ"ל משום דבפרוטה הי' חייב לר"ש דס"ל דגורם לממון כממון דמי. והרי יש להקדש בככר גורם לממון דאם ישתוק השני או יקים יתבטל הפרת הראשון ויהי' הקדש כמקודם. וכהאי גוונא מצינו בשבועות פרק ד' דספק ממון חשיב גורם לממון. וא"כ אף לב"ה הי' חייב לזה בעי בדליכא פרוטה דאז לא שייך גורם לממון. והא דקאמר הגמ' מאי מצטרפין לקרבן (חסר הסיום): סימן שג א) נדרים (ס"ט.) בעי רבה נשאלין על ההקם או לא ת"ש דא"ר יוחנן נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר. וכתב הר"ן משום דהקם כעין נדרא הוא משא"כ בהפרה. ויש להסתפק לפמ"ש המבי"ט הובא במהרי"ט דהא דנזירת שמשון לא מהני שאלה היינו דוקא בחרטה. אבל ניתר הוא בפתח דמה"ת נדר הניתר בפתח לא צריך שאלה. וכי אצרוך רבנן במידי דאפשר אבל במידי דלא אפשר לא אחמירו יע"ש. ולפי זה נהי דבהפרה לא גילה קרא דמהני. מ"מ בפתח לא צריך שאלה והוי הפרה בטעות: ב' ונראה דדוקא בנדר שאינו נוגע אלא לעצמו הוא דניתר בפתח מעצמו דלא הוי דברים שבלב.

דבדברים שבינו לבין עצמו לא שייך דברים שבלב. משא"כ בהפרה שהוא לאשתו הוי דברים שבלב וראי' לזה דהא בהפר אחד וקיים וחזר המקיים ונשאל על הקמתו דלא מהני. וקשה דאם הי' לו פתח א"כ מעיקרא לא חל ההקמה ואף שחכמים הצריכו שאלה מ"מ הכא לא אפשר אלא ודאי כדכתיבנא: ג) נסתפקתי בהא דקי"ל אין מתירין את הנדר עד שיחול אבל מפירין את הנדר קודם שיחול. וע"כ דמקימין ג"כ קודם שיחול דהא קי"ל כל שאינו בהקמה אינו בהפרה. דמה"ט אין מפירין את הנדר קודם שתדור. אם יכול לישאל על ההיקם קודם שחל הנדר שלה. דלא עדיף ההיקם מהנדר עצמו. דכל עצמו שמועיל שאלה להיקם הוא משום דאקומי נדרא כנדרא הוא. וכיון דעיקר נדר לא הגיע זמנו. ממילא לא הגיע זמנו של היקם: ד' ונראה דלא מהני שאלה. ובזה נראה ליישב שיטת רש"י בפרק המדיר (דף ע"א) דמוקי מתני' דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה אף לשמואל דס"ל דרישא דמתני' דעד שלשים יום יעמיד פרנס אפי' בסתם דימתין שמא ימצא פתח לנדרו דהבמ"ע דנדרא היא וקיים לה הוא וקסבר הוא נתן אצבע בין שיני'. ופרש"י דאין להמתין שמא תמצא פתח לנדרה דממנ"פ אם לא תרצה להיות עמו לא תבקש פתח. והקשו בתוס' דא"כ מאי פריך לקמן. באמרה הנאת תשמישך עלי אם אתקשט ותתקשט ותאסר ותמתין. דהא בנדרה היא לא שייך שתמתין. ונראה דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם והטור דאף לאחר יום שמעו יכול לישאל על ההיקם ולהפר לה. ופריך לקמן שתמתין שמא ימצא שאלה על ההקם. וא"ל א"כ ה"נ נמתין עד שישאל על ההקם. דהנה צריך להבין לפירש"י מה יועיל לה הגירושין.

וע"כ לומר לשיטתו דמעיקרא נמי ידע דתלינהו בתשמיש אלא שאסרה הפירות והתכשיטין והתנאי הי' התשמיש (וע"כ פריך וקישוט מי הוה עינוי נפש ותירץ דהנדר הי' על התשמיש והתנאי הי' הפירות והקישוט] ולפי זה לא הי' יכול לישאל על ההקם עד לאחר התשמיש ותוכל לומר שאינה מאמנת לו שיש לו פתח ומערים לומר שיש לו פתח שאחר התשמיש לא תוכל לכופו על הגט שאח"כ לא יהי' תועלת לה הגירושין: ה) ולפי זה נראה דאין להוכיח שרש"י סובר דיכולה לישאל על נדרה אחר ההקם מדכתב שהיא לא תבקש פתח לנדרה. דהנה בפרק ואלו נדרים דבדברים שבינו לבינה לכי מגרש לה ונשאת לאחר חייל נדרה. דאין לו כח להפר רק כל זמן שהיא תחתיו. וממילא אם הקים יכולה לישאל לאחר הגירושין ונשואין לאחר דכי מגרש לה ונישאת לאחר פקע הקמה. וא"כ אם יהי' לה פתח תוכל לכופו אף אחר התשמיש שיגרשנה ויהיה לה תועלת שתוכל לישאל לאחר שתנשא לאחר על נדרה. דאף דפירות מקרי עינוי נפש. מ"מ כיון דתלנהו בתשמיש לא הוי רק דברים שבינו לבינה. שהרי אם היתה תולה אותו בדבר שאינו עינוי נפש ולא בינו לבינה אינו יכול להפר כלל: בספר פתחי תשובה יו"ד סי' רל"ד סק"ג הביא בשם תשו' רעק"א דאם הפר אחר הקמה ונשאל למחר על הקמה דמועיל הפרה למפרע. ואפי' להסוברים דאינו יכול לישאל רק ביום שמיעה. מ"מ אם הפר ביום שמיעה מהני. ולבבי לא כן ידמה. דהא במתני' (פ"ז) דיודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר דר"מ סובר לא יפר וחכ"א יפר כתב הר"ן דר"מ סובר לא יפר ביום זה ולא ביום שאחריו.

דביום זה לא יפר משום דלא הוה ידיעה גמורה וביום שאחריו לא יפר דמ"מ הי' מקצת שמיעה ביום שלפניו וחכ"א יפר ביום זה דס"ל מקצת ידיעה ככל ידיעה אבל ביום שאחריו לא יפר ואחרים אומרים דר"מ אומר לא יפר ביום שאחריו אבל בו ביום מצי מיפר דס"ל דכיון דיודע שיש מפירין ידיעה מקרי וחכ"א יפר ביום שלאחריו דס"ל דכיון שאינו יודע שזה נדר לא מקרי ידיעה. ומבואר מדבריו בין ללשון ראשון בין לל"א דאם לא מקרי ידיעה לענין שאינו יכול להפר ביום שלאחריו. כ"ש דלא מקרי ידיעה שיוכל להפר בידיעה זו ודו"ק היטב. וא"כ כיון שהרמב"ם סובר דיכול להפר אחר השאלה על ההקם אפי' ביום שאחר שמיעה כ"ש שאינו יכול להפר קודם שנשאל: ז' ונראה דאפי' לדעת הר"ן דאינו יכול להפר ביום שאחריו היינו טעמא משום שהי' יכול להפר קודם שהקים וכמו בגירושין שאינו יכול להפר האב ביום שלאחריו אף דשתיקתו לאחר הגירושין לא מעלה ולא מוריד. ה"נ כיון שהי' יכול להפר קודם שהקים חשיב יום שאחריו יום שאחר שמיעה. וראי' לזה ממ"ש בהגהות אשר"י פרק המדיר דאם נדרה היא והקים לה הוא יום אחד יקיים שמא ימצא שאלה על ההקם ואח"כ יוציא ויתן כתובתה. וקשה הלא יכול להפר עתה ואח"כ ימתין שבת אחת או שתי שבתות שמא ימצא פתח אלא ודאי דאינו יכול להפר בשמיעה. ואף דהגהת אשר"י ס"ל דאינו יכול להפר ביום שאחריו. וזה ראי' ברורה ואף דכתב הרשב"א וכן פסק בש"ע סימן רל"ד סעי' ב' דאם הקים ולא ידע שהוא לשון הקמה ואח"כ הפר ונשאל אח"כ דמועיל הפרתו למפרע. התם לפי דעתו הי' יכול להפר שהרי סבר שאינו לשון הקמה, ולפי האמת שאינו יודע הי' יכול להפר שהרי נשאל אח"כ והוה שמיעה. משא"כ היכא שידע שהקים ולא ידע שיכול להפר שהרי לא ידע שישאל אח"כ אינו יכול להפר כנ"ל:

ח) ואין להקשות לפי זה בהא דאמרינן בש"ס דאם אמר קיים ליכי שני פעמים ונשאל על הראשונה שהשני' חלה עליו. והא אמרינן לקמן דכל שאינו יכול להקם אינו יכול להפר משום דכתיב אשה יקימנו ואשה יפירנו. וכמו כן נימא להיפוך דכיון שאינו יכול להפר אינו יכול להקים והרי כל זמן שלא נשאל על ההקם אינו יכול להפר והאיך יוכל להקם. וכן מבואר מדברי הט"ז ס"ק כ"ה. דז"א דהא אמרינן לקמן דאפי' למ"ד אין בעל מיפר בלא שמיעה. מ"מ אם אמר לכי שמענא ושמע אח"כ חלה הפרה למפרע. וה"נ אם נשאל אח"כ חלה ההקמה למפרע ואף שלא אמר לכי שמענא הלא כל הקמה פעולתה שלא יוכל להפר אחר ששמע שקודם ששמע שיהא יוכל להפר הקמה למה לי והוי כאילו אמר בפירוש לכי שמענא משא"כ אם שמע למחר לא חלה הפרתו למפרע שהרי לא אמר לכי שמענא. ולשיטת הר"ן שאינו יכול להפר למחר אינו מועיל אף אם יאמר לכי שמענא. שהרי בעי שישמע בעת שיכול להפר רמ"ש הר"ן דאם שמע האב אחר שנשאת לא מהני הפרתו למפרע. ובזה צדקו דברי הגהת אשר"י שאינו יכול להפר עתה לכי שמענא וימתין אח"כ. ותו לא מידי: סימן שד א) בגמ' (ס"ט.) בעי רבה קיים ליכי ומיפר ליכי בבת אחת מהו. ת"ש דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. הקשה הרא"ש דהא אמרינן (בתמורה כ"ה.) הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים אם לכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין ונראה לפמ"ש רש"י בקידושין (נ"א.) על קושיית הגמ' והרי תודה דליתי' בטעות וליתי' בזה אחר זה ותנן תודה ששחטה על שמונים חלות כו'. פירש"י דתודה ליתי' בטעות דקי"ל הקדש טעות לא שמי' הקדש. וכיון דתמורה איתי' בטעות כדאיתא שם בנזיר שפיר הוי בבת אחת אע"ג דליתי' בזה אחר זה: ב) דעת הרמב"ם דהוי קיום.

והקשו עליו דלפי סברת רבה ראוי לומר ששניהם אינם חלין וראיתי להפנ"י בקידושין שכתב שהרמב"ם פסק דלא כרבה כיון שאמר זה לטעמא דרב ואנן קי"ל כשמואל. ויש לתמוה עליו דהא הרמב"ם פסק בתודה ששחטה על שמונים חלות דלא קדשו ארבעים מתוך שמונים וע"כ הוא כרבה. דאל"כ אפי' אמרת דלקרבן גדול קמכוין יתקדשו ארבעים ג) והנלפע"ד דהנה צריך להבין מאי תיבעי לרבה הלא הוא עצמו אמר דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ונראה דהנה הרמב"ם פסק דבהקדש ותמורה לא מהני חזרה תוך כדי דיבור והש"ך בחו"מ סי' רנ"ה הקשה עליו מסוגיא דב"ק (דף ע"ג דהקשה לר"י דס"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי אמאי אם כנמלך הרי זו תמורת עולה עיי"ש: ד) ונ"ל דהנה בסוגיא זו יש לדקדק דמשני תרי תוך כדי דיבור הוה חד כדי שאילת שלום תלמיד לרב וחד כדי שאילת שלום רב לתלמיד כדי שאילת שלום תלמיד לרב הוא שלום עליך רבי ומורי עיי"ש. והרמב' בפרק ב' מהלכות שבועות כתב דכדי דיבור הוי כדי שיאמר שלום עליך רבי והשמיט תיבת ומורי. ונראה דקשיא לי' להרמב"ם קושיית התוס' דלמ"ד כדי דיבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב האיך יפרנס דברי ר"י. ועוד שהתוס' שם כתבו דאף אם כמתכוין צריך שיהי' בתוך שאילת שלום תלמיד לרב. דאח"כ אינו יכול לפרש דבריו. וכנמלך פירוש שאמר אחר כדי דיבור ואז אינו מועיל אפי' מתכוין לכך מתחלה. וקשה דהא בזבחים (ל':) ר"מ סובר מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים ש"מ מהדר קהדר בי' ור' יוסי אמר סבר אי אמינא הכי הוה חצי' עולה וחצי' שלמים ואינה קריבה עיי"ש. והוא תמוה דלמה לי סברא זו. הלא אפי' מתכוין לא מהני רק בתוך כדי דיבור ואז נמלך מהני וצ"ע לשיטתם: ה) ע"כ סובר הרמב"ם דהנה בשבועות שתים אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו עיי"ש.

ותוכן הסוגיא דשמואל סובר דבכל מקום לא מהני גמר בלבו רק בתרומה וקדשים ור"ש סובר דאף בשבועה מועיל גמר בלבו אבל גמר בלבו להוציא לא מהני עד שיוציא ומפיק לה מקרא. ונראה דבהקדש אם גמר בלבו להוציא לר"ש י"ל דלא מהני כיון שמצינו חילוק בין גמר בלבו סתם בין גמר בלבו להוציא א"כ אף דרבי קרא בהקדש דגמר בלבו מהני. מ"מ גמר בלבו להוציא לא שמענו אבל לשמואל אפי' גמר בלבו להוציא מהני דהא חזינן דלרב ששת בעי קרא דגמר בלבו לא מהני ולשמואל דליכא קרא מנ"ל: ו ובזה יתפרש דברי הגמ' בב"ק הנ"ל דר' יוסי דאמר דנמלך לא מהני היינו טעמא דלית ליה כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהוי ארבעה תיבות. וממילא אפי' אמר לאלתר תמורת שלמים לא מהני שהרי כבר חל תמורת עולה משעה שגמר בלבו להוציא. ומאז הוי לאחר כדי דיבור אבל אם נתכוין מעיקרא לכך מהני דנמצא שלא גמר בלבו מעולם שיהי' תמורת עולה לבד. ולגבי דבריו שבפה הוי תוך כדי דיבור. ולפי זה ניחא אף למ"ד כדי שאילת שלום תלמיד לרב דלדידי' ע"כ דוקא כדי שיאמר שלום עליך רבי לבד דהוי שלשה תיבות ואפי' בהקדש דלא הוה רק שלש תיבות. מ"מ כיון שהמחשבה נמצא שכבר שהה כדי דיבור בין מחשבתו לחזרתו: ז) ובזה ניחא ההיא דזבחים הנ"ל דאפי' חזר לאלתר לא מהני. והא דקאמר הש"ס דכדי שאילת שלום רב לתלמיד אית לי'. היינו דכיון דע"כ חלקנו בין דיבור לדיבור. א"כ אין ראי' דאית לי' אפי' כדי שלש תיבות. ונקט הדברים שהם ברור דכדי ארבע תיבות ודאי לית לי' וכדי שני תיבות ודאי אית לי': ח) והנה הר"ן פירש במה דפשטינן לעיל מינה בעיא דלא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה דאף דלא מהני אף שאין הוכחה משינוי דבריו שכוון שיחול הקמה תחילה. מ"מ יש הוכחה כיון ששניהם כאחד אי אפשר לחול.

מ"מ כיון שאמר לא תחול זו אלא א"כ תחול זו גלי דעתי' דאהפרה הוא דקפיד. אמנם כל זה לפי הנוסחא שבתמורה אבל בזבחים איתא מדאמר ש"מ מיהדר הדר בי'. וזה שייך לומר אף אם אמר אח"כ לא תחול זו אא"כ תחול זו. דמ"מ איכא הוכחה שמתחילה לא כוון לומר לא תחול ואח"כ הוא דנמלך. אמנם הש"ס סובר דאף בהקדש מהני חזרה תוך כדי דיבור. וא"כ אי אפשר לומר דטעמא משום דהדר בי' אבל רבה סובר דלא מהני חזרה בהקדש. וא"כ אין ראי' מתמורת עולה והרמב"ם אף שפסק דלא מהני חזרה בהקדש. מ"מ פסק דבאומר לא תחול זו אא"כ תחול זו הפרה חייל משום דפסק כר' יוסי ודו"ק ובזה ניחא דלא פשיט רבה מדברי עצמו דאזיל לטעמי' דלא מהני חזרה בהקדש. והיינו משום דאף בלב מהני. וא"כ קיום קדים דהא הקם בלב מהני. והש"ס אזיל לטעמי' דס"ל דמהני חזרה בהקדש דאף דהקדש בלב מהני. מ"מ גמר בלבו להוציא לא מהני וניחא פסק הרמב"ם: ט) יש לעיין למאן דלית לי' דרבה אי ס"ל דשניהם חלין או דמספקא לן איזו מהן חל. ומהא דאקשי אביי לרבה מהמרבה במעשרות דמעשרותיו מקולקלין נראה דלא חל רק אחד מהם דאל"כ אמאי מקולקלין. ולפי"ז צ"ל דברי הרשב"א בקידושין לאביי דס"ל דלא כרבה וס"ל קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין. א"כ המקדש שתי אחיות כאחת אמאי אינם מקודשות. ותירץ דהוי קידושין שאין מסורין לביאה בודאי. ובזה אף אביי מודה. וקשה דמ"מ יחול אחד מהם ודו"ק כנ"ל: י) ונ"ל דבקידושין אי אפשר שיחול אחד דקני את וחמור הוא ושניהם אי אפשר שיחולו דא"כ הוי קידושין שאין מסורין לביאה. והיינו טעמא דהמרבה במעשרות שאין חלין שניהם לאביי כיון דאפשר לאחד לחול בלא חבירו האחד מונע את חבירו מלחול. משא"כ בקידושין דאי אפשר לאחד לחול בלא חבירו אין האחת מונעת חברתה מלחול:

יא) ובזה ניחא מה דקשיא לי אם קידש אשה וחברתה שהיא שני' לו מחמתה יהי' קידושין שאין מסורים לביאה. דבודאי אף אביי מודה שאינה מקודשת. ואין לומר דשאני הכא שאינו אסור רק מדרבנן. דהא בגמ' פריך לרבא מאם קידש אחת מחמש נשים לא יהי' האחיות שבתוכם מקודשות. והרי התם נמי אין אסורה רק מדרבנן דהא ס"ס הוא שמא אין האחיות מקודשות. ואם תמצא לומר שהאחת מן האחיות מקודשות שמא זו היא המקודשת. ומ"מ הוי קידושין שאין מסורין לביאה. ולהנ"ל ניחא דהתם בודאי ניחא לו שתוכל להתקדש אחת בלא חברתה ועי"ז יהי' שניהם מקודשות. משא"כ באחיות שאם יחשוב כן לא תהי' מקודשת רק אחת והוי קני את וחמור כמו המרבה במעשרות כנ"ל: סימן שה א) במל"מ פ"ב מהלכות נזירות נסתפק באחד שאמר הריני נזיר והתפיס בו החכם ואמר ואני אם יכול החכם להתיר לו דנמצא מתיר נדרי עצמו. דהא אם הותר הראשון הותרו כולם. ורצה לפשוט מדברי התוס' אלא שהתוס' סותרים זה את זה והניח בצ"ע: ב' ונראה לבאר דברי התוס' וממילא יבואר ספק המל"מ. דהנה בריש הסוגיא דבעי לפשוט דבעל מיעקר עקר כתבו התוס' דס"ד דכיון שאם יפר לה יתבטל נדרו עובר על בל יחל דברו. ודחו התוס' פי' זה כיון דרשאי להפר לאשתו. ולקמן באיבעיא דהריני בעקבך כתבו התוס' דידע דבעל מיגז גייז אלא דס"ל דבעל כיון שבידו להפר הוי כאומר הריני בעקבך. ונראה דלא רצו התוס' לומר הטעם משום דהוי כאילו הקם. דא"כ אין בידו להפר ולא הוי כאילו הקם ודו"ק. ע"כ כתבו משום דעובר על בל יחל. ואף שמתחלה סברא זו נראה לפמ"ש בנדה (מו:) בקטנה שנדרה שבעלה מפר לה משום דכל הנודרת כו' והקשו בתוס' א"כ ל"ל פרשת נדרים. ותירצו דמשום שאמרה התורה שהבעל יש לו רשות להפר ע"כ נודרת על דעתו. ואפי' אותה שאין בעלה יוכל להפר סבורה שיכול להפר לה ונודרת על דעתו.