שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 99

כשעשה מה שנאסר מחמת הקדשו חשיב חילול הנדר: ה) ונראה שמכאן יצא להרמב"ם מה שכתב בס' המצות דהמאחר נדרו עובר בבל יחל. והרמב"ן חולק עליו דבל יחל אינו עובר רק אם לא שילם כלל. אבל באיחור לבד עוד לא חילל דברו. שהוא לא אמר ליתנו בתוך ג' רגלים. ונראה שהרמב"ם למד זה מדברי ר"ה. מדעובר בהקדש על בל יחל דברו. אף שהוא לא אמר שלא יהנה רק שיתננו לגבוה. מ"מ כיון שעבר על הלאו שנצמח מחמת דיבורו עובר בבל יחל. ה"נ אם איחר נדרו כיון שעבר על בל תאחר הנצמח מחמת נדרו חשיב שחילל דברו ועובר בבל יחל. והרמב"ן שחולק עליו לטעמי' בחי' למכות שהביא ירושלמי דנשבע על ככר וזרקו לים הוי לאו שיש בו מעשה. וא"כ יש לפרש דברי ר"ה משום שאכל ואי אפשר לתתו עוד לגבוה. זה חילול הנדר. והרמב"ם ס"ל כתוס' הנ"ל. ולדידהו הגי' בירושלמי מהופכת ושפיר יש ראי' מר"ה דאם איחר נדרו עובר בבל יחל: ובזה נבא ליישב הקושיא ז' מיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. הא עובר נמי בבל יחל. ולפמ"ש י"ל דהנה לאוי דבל יחל ודמעילה לאוין נפרדים המה. דבל יחל איתא גם בשבועה אף דאין בו סרך הקדש. ולאו דמעילה איתא גם באימורי בכור לאחר זריקת דמים אף שאין בו שום דיבור. רק שהם שני איסורים באים בבת אחת בשעה שהקדיש. וקשה הא התוס' רי"ד הקשה בכל איסור בבת אחת נימא כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ותירץ דא"כ שניהם לא יחולו ויהי' היתר. וזה שקר ע"כ חלים שניהם עיי"ש. וא"כ בהקדש דלאו דבל יחל נצמח מלאו דמעילה. (כנ"ל אות ד') אי אפשר לומר דלאו דמעילה לא יחול מחמת לאו דבל יחל. דכל זמן שלא חל לאו דמעילה אין כאן לאו דבל יחל. ואי אפשר ללאו דבל יחל לעכב על לאו דמעילה מלחול. וכיון שבהכרח חל לאו דמעילה. שוב נאמר אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה.

ואיך אמר ר"ה הקדיש ואכלו לוקה משום לאו דבל יחל. וכן בשמעתין דמוקי ברייתא בהקדיש ואכלו אחרים ותני בה לבל יחל: ז) אך לק"מ דאיסור בל יחל הוי איסור כולל אם לא יתן ההקדש לבדק הבית דאז עובר בבל יחל לבד. ומיגו דחל איסור בל יחל בשעת הקדש לענין זה חל נמי על נהנה. והשתא ניחא מתניתין דמכות. דהא שם במכות מקשה ולחשוב נמי האומר שבועה שלא אחריש בין בחול בין ביו"ט מיגו דאיתסר בחול איתסר נמי ביו"ט. ומשני האי תנא איסור כולל לית לי' וא"כ אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה. ואין לאו דבל יחל למאן דלית לי' איסור כולל אלא בשבועה. או בנדר. דאף דאית בי' לאו דמעילה. מ"מ אין איסור בל יחל נצמת מחמת לאו דמעילה. כנ"ל אות ג' והוי איסור בבת אחת. אבל בהקדש שאיסור בל יחל נצמח רק מחמת לאו דמעילה. אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה למאן דלית לי' איסור כולל לפי דברי תוס' רי"ד הנ"ל. ועוד דלאו דמעילה שקודם בהכרח חשיב קודם: ח) העולה מזה דבהקדש היכא דליכא לאו דמעילה ליכא נמי לאו דבל יחל. ולכאורה קשה על זה דהא מופלא סמוך לאיש אינו עובר על לאו דמעילה דלא אתרבי רק לבל יחל ולא למעילה. וכיון דליכא גבי' לאו דמעילה. ממילא אין בו לאו דבל יחל בהקדש. וצ"ל דקטן באמת עובר על לאו דמעילה. ונהי דאין מענישין אותו מ"מ חשיב עבירה. דהא בסנהדרין (כ"ה:) חשיב קטן שעבר תקלה דמזיד הוא ומיחס דחס רחמנא עליו שלא להענישו. נמצא כשנהנה המופלא הסמוך לאיש מהקדשו שהוא חשיב חילול דברו במה שעבר על לאו דמעילה. אלא שאין מענישין אותו. וכיון שחילל דברו לוקה על לאו דבל יחל שהמופלא נתרבה לו: ט וזה השמיענו ר"ה במה שאמר הקדיש ואכלו ולא נקט בנדר. שאם הי' אומר בנדר לא היינו יודעין בהקדש. די"ל כיון דלית בי' לאו דמעילה במופלא. ממילא אין כאן בל יחל כנ"ל.

והשמיענו ר"ה שגם בהקדש יש בי' במופלא לאו דבל יחל. ומיושב הקושיא א'. ובזה מיושב קושיא ב'. דלמה צריך קרא למעט ממעילה מהיכי תיתי לחייבו. ולהנ"ל י"ל משום דאתרבי לבל יחל. יש לומר דאתרבי כל מקום שהגדול עובר בבל יחל. גם המופלא עובר. וכיון שהגדול עובר בהקדש גם המופלא עובר. ואם לא הי' בו מעילה לא הי' בו בל יחל כנ"ל. הוה אמינא דמזה מוכח שגם למעילה אתרבי. קמ"ל זה הדבר ומסייע לר"ה. דלפי האמת אף דנתמעט מקרבן עובר בבל יחל. ומשום דקטן שעובר עבירה אף שאין מענישין אותו. מ"מ עבירה הוא ושפיר הוי חילול: י) אך נראה שדין זה אם קטן שעבר על לאו אם נחשב עבירה אלא שאין מענישין אותו. או לא נחשב עבירה כלל. תלוי באיבעיא דיבמות (קי"ד) קטן אוכל נבילות אי מצווין להפרישו. שאם מצווין להפרישו ש"מ דעבירה הוא אלא שאין מענישין הקטן דחס רחמנא עליו לחושבו כאילו עבר באונס. ומ"מ גדול הרואה מחויב להפרישו כיון דעבירה הוא. אך אם אין מצווין להפרישו ש"מ דלא נחשב עבירה כלל. ולפי זה למדין דר"ה סובר ב"ד מצווין להפרישו. ובזה מיושב הקושיא ד' בהא דמקשה הש"ס ואי מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא. דהא לדעת התוס' שייך חיובא דרבנן בקטן שהגיע לחינוך. ולפמ"ש ניחא דהא בפרק חרש דאפי' למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו באיסור דרבנן מודה דאינו מצווה להפרישו. ולא נחשב איסור כלל. ושוב אין כאן בל יחל שיהיה הקטן מוזהר עליו כיון דאין כאן מעילה רק מדרבנן. דמן התורה לא חל ההקדש כלל. ובמעילה דרבנן כשהקטן עושה אין כאן איסור. וה"ה כשהמופלא סמוך לאיש עושה כיון דלא אתרבי למעילה. ואף מדרבנן. וכיון דאין כאן איסור. שוב לא הוי חילול דבריו כשנהנה מן הקדישו. ואף מדרבנן אינו עובר בבל יחל:

יא' ובזה מיושב הקושיא ג' דמה מקשה הש"ס ש"מ מצווין להפרישו. הא י"ל שמוזהרים שלא ליתן בידים. ולמה שכתבתי אי אין מצווין להפרישו. אין כאן איסור מעילה על הקטן ולא הוי חילול דבריו כיון שאין כאן איסור מעילה כנ"ל. מה אמרת הא אחרים עוברים. במה שנתנו לו. וא"כ באכילת הקטן אחרים עוברים. ואכתי חילול דבריו שנעשה איסור שנצמח מחמת ההקדש לאחרים. וכמ"ש הרמב"ם במדיר אחרים מנכסיו והמהנה לאחרים עוברים בבל יחל. ליתא דהא הרמב"ם כתב בספר המצוות דוקא בג' רגלים דאיכא בל תאחר עובר בבל יחל אבל ברגל אחד שעובר בעשה ליכא לאו דבל יחל דאי אפשר שמחמת שעבר על עשה הקל יצמח מזה ל"ת התמורה. ה"נ בשביל שעברו אחרים על הזהרת גדולים על הקטנים שאינו לאו גמור. לא יצמח מזה לאו דבל יחל גמור. ומוכח דמצווין להפרישו. ומסייע לר"ה במה דס"ל דמצווין להפרישו: יב' ובאמת עיקר קושית הש"ס לסייע לר"ה היינו דמר"ה מוכח דחשיב איסור מעילה לקטן אף דלא אתרבי למעילה. והם לא ס"ל הכי כיון דקי"ל אין מצווין להפרישו. והקשה לסייע לר"ה דחשיב איסור לקטן. אבל במה דס"ל לר"ה כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל אין קושיא אם באמת הלכה כן. רק במה דמוכח מדבריו דמצווין להפרישו. ובאמת אין הלכה כן. וע"כ קאמר ש"מ מצווין להפרישו. ואכתי תסייעי' לר"ה. ומשני שאכלו אחרים. והיינו שהאכילם. דבאכלו מעצמם ליכא בל יחל. רק בהאכילם דאיכא בל יחל לדידי' כר"ה בהא דחשיב חילול דברו. מאחר שע"י שהאכילם האחרים עוברים בלאו דמעילה שמחמת נדרו וכמו בנדר כשהאכיל לאחרים שאסרו עליהם עובר בבל יחל ולעולם אין מצווין להפרישו ולא חשיב איסור לקטן ואם הקדיש ואכל אינו לוקה כיון דליכא מעילה ממילא ליכא בל יחל כנ"ל. ואין ראי' דמצווין להפרישו:

יג) וממילא מיושב קושיית התוס' דלוקי שעבר בעצמו לאחר שהגדיל דזדון שבועה לא מתוקמא אלא בכה"ג. ולמה שכתבתי גם זדון שבועה מוקמי שאכל בעצמו קודם שהגדיל. דבאמת ס"ל בהא כר"ה דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. רק בהקדיש ואכל לא ס"ל כר"ה כיון דליכא מעילה. ממילא אין כאן חילול כנ"ל. וכיון דקי"ל אין מצווין להפרישו ע"כ מיתוקמא ברייתא שהקדיש ואכלו אחרים. מוכח דהלכה כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. רק בהקדיש ואכל. כיון דלא אתרבי למעילה ממילא ליכא בל יחל. אבל בהאכיל לאחרים כיון דגבייהו איכא מעילה הוא עובר בבל יחל. ולפי זה הא דממעט מקרבן מעילה. היינו לדידי' דלא למעול משום שהאכיל לאחרים. דגבי מעילה חייב על שהאכיל לאחרים כדאיתא בפרק הנהנה אכילתו ואכילת חבירו מצטרפין קמ"ל דלא אתרבי למעילה: יד) ועתה נבאר דברי הרמב"ם שכתב נדרו נדר והקדישו הקדש אעפי"כ אם חיללו נדרם או נשבעו והחליפו אין לוקין עד שיגדילו. ולפי מה שהבין המל"מ בדעת הרמב"ם שפסק דלא אתרבי לבל יחל הי' לו להרמב"ם לומר אין לוקין אלא אם חיללו נדרם אחר שיגדילו. או שיאמר עד שיגדילו ואח"כ חללו. אבל לשון הרמב"ם מורה דבאמת אם עברו לוקין. רק שאין לוקין עכשיו רק אחר שיגדילו וכעין זה כתב הרמב"ם גבי קטן הבא על שפחה חרופה שחייב אשם. ומ"מ אינו מביא הקרבן עד שיגדיל וה"נ קאמר שהמלקות הוא אחר שיגדילו. או דס"ל דקטן לאו בר קבולי מלקות הוא. או משום שאי אפשר לקבל עדות על הקטן כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל דחשיב שלא בפני בע"ד: טו) וע"כ ניחא מה שהקשינו בקושיא ח' למה לא הביא הרמב"ם אם הקדישו ונהנה. ולמה שכתבתי ניחא דהקדש דין אחר יש לו דהקדיש ואכל אינו לוקה כלל. דכיון דליכא מעילה גבי קטן דלא אתרבי למעילה שוב לא הוי חילול כלל.

ע"כ עשה להקדש בבא בפ"ע דוקא אכלו אחרים לוקין אבל הוא אם אכל אינו לוקה כלל. ממילא ניחא שלא הוצרך להביא דאינו מביא קרבן. כיון שלפי פירוש זה אחרים לוקים משום מעילה. וה"ה דמביאים קרבן. דאילו בל יחל ס"ל לרמב"ם דליכא באחרים רק משום מעילה. רק הוא אינו עובר משום מעילה. וזה לא הוצרך להביא דממילא מבואר מדהוא אינו לוקה אם אכל: סימן שא א נדרים (ס"ז.) במשנה נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדרי' הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואצ"ל שקיים אחד מהם. פי' המפרש ולא הפר הבעל ששתק מעל"ע אינו מופר ששתיקתו של זה מבטלת הפרתו של זה. וצ"ל לפירושו דפירוש אינו מופר היינו שאינו מופר כלל ואפי' מקלש אינו. דאל"כ למה לי ביטול של הבעל תיפוק לי' שהאב לבד אינו יכול להפר כל הנדר. ולפי זה ניחא מה דלא תני עד שיפירו שניהם. דאי הכי הוה משמע דאם האב לבד הפר שאין הפרתו כלום אף אם עדיין לא שתק הבעל מעל"ע וזה אינו. אולם הר"ן דקדק מה דלא תני עד שיפירו שניהם. וצריך להבין למה נד הר"ן מפירש"י: ב) ונ"ל דהנה צריך להבין לשיטת, המפרש קושית הגמ' ואצ"ל אם קיים אחד מהם. למה אצ"ל. הא צריכי טובא דאי מרישא הוה אמינא משום דשוב אין הפרת אב ראוי להצטרף וכמו מת אחד מהם דבטלה הפרתו. אבל בקיים אחד דעדיין יכול לשאול על הקיום. אימא דלא בטל הפרת השני. ואף שלפי האמת אף אם נשאל לא מהני זה לפי המסקנא. ואל"כ דאצטריך היכי דנשאל. אפי' לא נשאל צריך למיתני כנ"ל: ג) ונ"ל עפ"י דאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא אכלה כולה אין נשאלין עלי' אם נשתייר עלי' כזית נשאלין עלי' ומוקי לה הש"ס בין בלא אוכל בין בשלא אוכלנה ומבואר דבלא נשתייר כזית אין נשאלין עלי' והטעם כיון דאין בו מלקות שהרי אם נשבע על כל שהוא נשאלין עליו.

וא"כ אם נאמר דלא פקע הפרתו הראשון משום שהשני בידו לישאל על הקמתו ולא יהא בנדרה מלקות לא יוכל השני לישאל על הקמתו דהא עיקר הטעם דנשאלין על ההיקם הוא משום דאקומי נדרא כנדרא הוא. וכיון דנדר גופי' אין בו מלקות לא עדיף ההיקם מהנדר ודו"ק: ד ואין לחלק בין נשבע על ככר ואכלה דבשעה שנשבע הי' כל הככר קיים. אבל הכא דבשעה שהוקם כבר הי' הנדר מופר מקצתו וההקמה קיימת כמו שהי' בתחלה שפיר מהני שאלה. דאם כן מה הוכיחו התוס' בפרק שבועות שתים דאם נשבע שלא אוכלנה דאף אם שייר פחות מכזית כבר עבר על שבועתו דאל"כ הנשבע שלא אוכל כל שהו נמי לא יועיל שאלה עכ"ד. אימא שאני התם דמעיקרא לא חל השבועה רק על כל שהו. ואם כוונת התוס' דהכא נמי מעיקרא לא חל השבועה רק על כל שהוא. שהרי כל הככר חוץ מכל שהוא אין בו איסור כיון שלא נשבע רק על כולה. וכדעת הש"ך סי' רל"ח ס"ק י"א. דא"כ למה הביאו ממרחק לחמם הי' להם להביא ראי' ממימרא דרבא גופי' דאם נשתייר כזית נשאלין עלי' אלא ודאי שאין לחלק בכך. וא"כ אי אפשר לומר שלא בטלה הפרתו מפני שהשני יכול לישאל על הקמתו. דז"א דכל זמן שלא בטלה הפרתו אין השני יכול לישאל על הקמתו: ה) וכל זה לדיעה ראשונה במחבר סי' רל"ד סעיף מ"ט דאף לאחר יום השמועה יכול לישאל על ההיקם ולהפר לה. אבל להר"ן דס"ל דדוקא ביום שמועה יכול להפר לה. שוב הדר קושיא למקומה דראוי להצטרף ע"י שאלה בו ביום. וא"ל הא לא נשתייר שיעור שיתחייב עליו מלקות. ז"א שאם לא ישאל על ההיקם בו ביום תתחייב על נדרה מלקות מחר ודו"ק: ו) ולפי זה נראה ליישב שיטת הרא"ש דאם הקם הב' אחר הפרת הראשון אף אם נשאל על ההקם אינו יכול להפר עוד עם השני והרשב"א הקשה ע"ז מהא דאמרינן לקמן דהפר בעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר אב ומיפר חלקו של בעל.

הרי דיש הפרה אחר הפרה. ולהנ"ל ניחא. דהנה דעת הרא"ש לקמן (ס"ט.) בד"ה אבל ב"ה סברי דאף אם מת הבעל ובטלה הפרתו מ"מ נשאר הנדר קלוש ונראה דה"ה אם קיים אחד אחר הפרת השני דאף שבטלה הפרת הראשון מ"מ נשאר הנדר קלוש. דאע"ג דהכא אינו ראוי להצטרף. הא התם בהפר האב נמי אינו ראוי להצטרף ואעפי"כ נשאר קלוש ועיי"ש בהרא"ש. וא"כ לא מהני שאלה להקמה ודו"ק: ז) אמנם מדבריו לקמן שכתב דבהפר הבעל יכול האב להפר משום מתוך שמפר חלקו מיפר נמי חלק בעל. וקשה הלא בהפר אב נמי נתבטלה הפרתו וצריך להפר חלקו פעם שנית ונימא מתוך וצ"ל דס"ל דהתם משום דאין הפרה אחר הפרה. משא"כ בהפר הבעל שאינו מיפר חלקו שני פעמים. וע"כ יכול להפר חלק בעל אף שכבר הפירו בעל ואין הפרה אחר הפרה משום מתוך כנ"ל: ח) וצ"ל לדעת הרא"ש הא דאמרינן לקמן דאם הפר הבעל ומת ונתארסה דאבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי'. וקשה בשלמא האב יכול להפר משום מתוך. אבל הארוס האיך יכול להפר חלק בעל שמת הלא אין הפרה אחר הפרה. וצ"ל דכיון דקודם האירוסין הי' יכול האב לבדו להפר אף שהי' קלוש. ממילא כשנתארסה נתרוקן חצי' לארוס. וטעם הנ"ל דאינו יכול לישאל על הקמתו כיון שנקלש הנדר אין לפרש בדבר הרא"ש. שהרי כתב להדיא משום שחל שעה אחת שלא הי' יכול להפר. ולהנ"ל א"צ לטעם זה. אך בדברי הגמ' עצמה יש לפרש כן. והא דאמר קמ"ל דמפירין שניהם בבת אחת משום דאכתי לא פשט אם בעל מיגז גייז או מקלש קלוש. ולמ"ד מיגז גייז אכתי אשתייר בי' מלקות לזה קאמר הטעם דמפירין שניהם בב"א: ט) ומ"מ אין חילוק לענין הדין אם יכול להפר פעם שנית. דודאי אם אמרינן מיגז גייז דאין יכול להפר עוד אפי' לדעת הר"ן. דהא כתב הר"ן לקמן דאם הפר הבעל ומת ונתארסה דס"ל לב"ש דחוזר האב ומיפר חלקו של בעל.

ופי' הר"ן דמשום דס"ל מיגז גייז ומכי הפר בעל אסתלק לי' ותו לא חזי נדרא לארוס כלל. וה"ה דהוא עצמו אינו יכול להפר עוד. דאי לא תימא הכי א"כ לא אסתלק ארוס לגמרי. וא"כ ממנ"פ אינו יכול עוד להפר: והנה הש"ע פסק דאם קיים אחד אינו יכול להפר עוד עם השני. ומשמע דאפי' לא הפר קודם הקיום. וצ"ע מנ"ל הא. גם מלשון הטור משמע כן. ונראה דהנה הרמב"ם פסק דאם הפר בעל ומת דאין האב חוזר ומיפר חלקו. ומ"מ פסק דארוס אחרון יכול להפר אעפ"י שהפר הבעל. ולדידי' ע"כ לומר דיש הפרה אחר הפרה. וקשה למה פסק דאם קיים אחר שהפר השני דאינו יכול עוד להפר: יא) עוד קשה אף לשיטת הטור שפסק דהאב יכול להפר. דהנה הטור באהע"ז סי' קכ"א כתב דאם עשה שליח לגרש ואח"כ נעשה קורדיקוס הגט בטל מה"ת. ובירושלמי אמרינן דאם נתן גט שיחול לאחר שלשים יום ובתוך שלשים יום נעשה קורדיקוס דדומה לעשה שליח ואח"כ נעשה קורדיקוס ונמצא דאף בזה בטל מן התורה. והנה מדברי הרא"ש שכתב דאף אם מת נשאר הנדר קלוש ומ"מ אם מת האב לאחר הפרה אין הבעל יכול להפר. ע"כ לומר דאף אח"כ כשמיפר השני צריך כח הראשון. דאל"כ האי מקלש דידי' והאי מקלש דידי'. ועיין בר"ן (ע"א:) בד"ה ומיגז גייז. וכן לשיטת הרמב"ם שפסק דבהפר הבעל ומת דאין האב יכול להפר ע"כ לומר דס"ל דנשאר הנדר קלוש. דאל"כ אמאי אין יכול לירש. וא"כ אמאי לא יוכל האב להפר. וע"כ לומר ג"כ דסבירא לי' דצריך כח הראשון אף בעת שהפר השני ג"כ: יב) וכן לדעת הר"ן אף דס"ל דכשמת נתבטלה הפרתו לגמרי ומכח זה האב יכול לירש. מ"מ מוכרח לומר לדעתו דבעת שהפר השני צריך הפרת הראשון. שהרי כתב בד"ה שמע אבי' כו' ולא הספיק הבעל כו' ומת האב דלא הספיק לשמוע. רבותא קמ"ל דהוה אמינא כיון שקלש הנדר כל כך להאי פורתא תסגי הפרת בעל וקשה הא ע"כ כשמת נתבטלה הפרתו.

דאל"כ אב גייז דילי' ובעל גייז דילי'. כמו שהוכיח הר"ן בד"ה ומיגז גייז הנ"ל. וכיון שנתבטלה הפרתו אין חילוק בין אם ההפרה חזקה או קלושה. דהכי מוכח ממ"ש הר"ן לקמן בדיבור שאח"ז. וכי תימא הני מילי אב דחמיר אבל בעל הוה אמינא דמשום האי אקלושי לא מצי מיפר ליתא דאי הוה אקלושי כו' אלא ודאי דכי מיית בטלה הפרתו ה"נ לא שנא. עכ"ד. ומה הוכחה דילמא הפרת אב דחמיר לא בטלה. אלא ודאי דאין לחלק בהפרה השמנה היא אם רזה וא"כ קשה כנ"ל: יג) וע"כ לומר דהא דכתב הר"ן דע"כ נתבטלה הפרתו דוקא לב"ש היא דכמו שהראשון יכול להפר חצי' שלו בלא השני. ה"ה דיכול השני להפר חצי' שלו בלא הראשון. משא"כ לדידן דקי"ל כב"ה שפיר הוה מצינן למימר דלא בטלה קלישתו. ומ"מ אין השני יכול להתיר הנדר לגמרי בלא הפרת הראשון. וכיון שמת בטלה הפרתו וקלישתו לא נתבטל (וכן סובר הרא"ש באמח]. ומ"מ לפי האמת נתבטלה אף קלישתו דמה"ט יכול האב לירש חלקו אף בלא הפרת בעל. ומ"מ זה נשאר אף לפי המסקנא דאין השני יכול לעשות כלום בלא הראשון. וא"כ קשה כשהפר הבעל ונעשה גוסס אם יפר אז האב לא יהי' ניתר הנדר דגוסס לאו בר הפרה הוא. שהרי הוא כמת לענין קנין וכל דבר שצריך דעת. וכיון שעבר שעה שאין הפרתו ראוי להצטרף נתבטלה הפרתו כמו אם קיים אחד. עיי"ש בהרא"ש שכתב הטעם כיון שהי' ביניהם שעה שאין הפרתם ראוי להצטרף. וה"נ דכוותה. וא"כ אם הבעל הבריא אח"כ לא הי' יכול להפר אח"כ דאין הפרה אחר הפרה ואיך יהי' האב עדיף מבעל: יד) אך לשיטת הרמב"ם לפי פירוש הב"ח וח"מ וב"ש דאפי' בשוטה שאין סמי' בידן אינו בטל השליחות מה"ת רק מדבריהם החמירו באשת איש שמא יאמרו גירש וה"ה בלאחר ל'. ה"נ יכול הפרת בעל לחול אז. אבל לשיטת הטור ולדעת המחבר בדברי הרמב"ם דדוקא בקורדיקוס דסמי' בידן מהני מה"ת קשה: