שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 98

כי עיקר הדין שנדר חל על דבר מצוה כגון שאמר קונם לולב שאני נוטל משום שאין החפץ מצוה והוא אוסר החפץ. צריך להבין הלא גם הקונם אינו שהחפץ יאסור. רק שחל עליו איסור נגד אדם. ונגד אדם יש מצוה על החפץ. אך באמת אינו חובת הלולב רק שחוב על האדם ליטול לולב. משא"כ קונם הוא איסור חל על הלולב. וכן מצאתי בס' החינוך פ' יתרו מצוה ל' וז"ל והנדר חל אפי' על דבר מצוה כו' בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האיסור ועל אותו דבר ממש לא נתחייב הוא מעולם. והיינו דלא נתחייב ליטול לולב זה שאוסר עליו ואפי' אוסר על עצמו כל לולב שבעולם. מ"מ לא חל הנדר על שם לולב דהוי דבר שאין בו ממש רק על גופי הלולבים וכל לולב ולולב אינו חייב ליקח אותו דוקא. ע"כ חל על כל לולב ולולב. ועיקר הדברים דמצות לולב אינו חובת הלולב רק שיוצא י"ח בלולב ע"כ יכול להטיל קונם על הלולב: ג) ולפי"ז קונם דם זה שאני מכסה או דם קדשים מלזרוק לא חל הנדר כיון דהוא חובת דם זה עליו לכסות או לזרוק אינו יכול להטיל על הדם איסור עליו. ובאומר הנאת תשמישך עלי דחל הנדר אף דחיוב עליו על אשה זו לעשות רצונה והוא חובת האשה עליו. התם שאני שמצות עונה שמוטל עליו הוא רק לההנות האשה. ע"כ מצי שפיר לאסור הנאתו אף שממילא נצמח שאינו מהנה אותה. דומה ללולב שאני נוטל דאף שנצמח מנדרו ביטול המצוה חל הנדר כיון שאינו חובת הלולב. ה"נ בזה שאין הנאתו חובה: ד) נשוב לדין אונס. דהמצוה ולו תהי' לאשה, יש לומר. דכל ענין האישות בכלל המצוה. הן הנאתו הן הנאתה. וכן לשון המשנה האונס שותה בעציצו. מבואר שגם שתייתו. היינו הנאתו. מצוה. ואף שאם היא אינה רוצה אינו מצוה. היינו שאין חיוב לעשות בע"כ של האשה. וכן לשון הגמ' יכולה לעכב היינו שאומרת לא.

וכן עוד לשון הש"ס כתובות (מ') אי אמרה לא בעינא. וכן הוא לשון הש"ס כתובות (ל"ט:) הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. דהיינו ג"כ שאומרת לא. שהרי הראב"ד בס' בעה"נ גבי בני מורדת דאמרה לא בעינא לך. והיינו שאומרת שרוצה שלא ישמש עמה. אבל בסתמא שלא איכפת לה אם ישמש עמה או לא מה מורדת היא. מבואר דלשון לא בעינא שאומרת לא. בכה"ג אינו מחויב לישאנה וכן מותר לגרשה אבל באומרת שאין נ"מ לה מחויב לישאנה ואינו דומה לחיוב עונה שאם האשה מוחלת פטור. כי אינו רק חוב עליו לעשות רצונה. אבל הנאתו אין שום חיוב. משא"כ מאנס כל עניני אישות חובה עליו. ע"כ אין יכול לאסור הנאתה עליו. כנ"ל שלדעת החינוך דברי רדב"ז נכונים בעיקר הדין. מ"מ בתוס' מפורש להיפוך: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן רצה ב"ה יום ג' כ"ג למטמונים תר"נ לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי מחותני הרב הגדול המפורסם חריף ובקי איש חמודות מו"ה משה פינחס נ"י אבד"ק קוטנא: א) דבר השוחטים בעת ביאת מכתבו הייתי טרוד ולא ראיתיו וכעת מצאתי מכתבו. לפענ"ד על המסירת מודעא אין לסמוך כי מש"ך סי' רל"ב בראי' שהביא מרשב"ץ באלקנה משמע שאפי' במסירת מודעא לא מהני באינו מחשב בלבו היום: ב) ובמה שחתמו על דעת ב"ד והב"ד אינם מתרצים ג"כ אינו נראה שיועיל. ועיין בר"ן נדרים (ע"ג:) זה לשונו ואיכא דילפי מהכא שמי שנדר על דעת חבירו יכול חבירו להתיר נדרו שלא עפ"י חכם. והשיג עליהם הר"ן. והדרה על דעת ב"ד אינו מועיל רק שלא יהי' להם היתר בלא דעת ב"ד אבל לא שלא יהי' התחלה לנדרו: ג) אך הדבר ברור שיש להם התרה כיון שלא קיבלו מהם טובה. ודיעה ראשונה עיקר בש"ע דשלא קיבל ממנו טובה יכול להתיר. אך אולי הי' על דעת רבים ימחול להודיעני באיזה אופן הי' כי יש בעל דעת רבים כמה חילוקים ואז נעיין בדבר:

ידידו אוהבו מחותנו דו"ש וש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן רצו לרב אחד. א) דבר מי שנדר ליתן מעשר מכל מה שירויח. אם מועיל לזה שאלה לחכם. דעל מה שירויח אחר השאלה לא יועיל השאלה דאין מתירין הנדר עד שיחול. ודעת כבודו כיון שהותר מה שכבר הרויח הותר כל הנדר. כדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו: ב) לדידי מספקא לי בזה. דאפשר שזה בשכל הנדר ראוי להתיר ע"י שאלה. בזה אמרינן כיון שנשאל על מקצתו כאלו נשאל על כולו אבל לא כנ"ד דעל מה שלא הרויח עדיין אינו ראוי להתיר. אפשר שגם ע"י התרת חלק האחר לא הותר. ונראה שזה ספק מהר"ם בר ברוך שהביא הש"ך סי' רל"ט. ואמנם לפי מה שהביא הש"ך פי' מהר"ם מינץ דהספק הוא שמא שני שבועות הם. ובנ"ד ודאי חד שבועה הוא ליתן מעשר. אך לדעתי הקלושה הספק אפי' בחד שבועה כנ"ל: ג) והנה כבודו מייתי דברי התשב"ץ דמתיר כהאי גוונא אך הוקשה לו דברי התשב"ץ דשם המעשה דמה שהרויח כבר אכל. וכתב התשב"ץ דפטור על זה כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלם. וא"כ על מה יחול השאלה, מה שהרויח כבר אכל ואין נשאלין ומה שלא הרויח עדיין לא חל הנדר: ד) אך לדעתי נראה שגם על מה שלא הרויח עדיין נקרא חל הנדר שיתן מעשר ריוח. ואף שעדיין אין לו ריוח. שהרי כתבו תוס' יבמות בכולל דאמרינן מיגו דאיתסר בשאר אחוותא אף שאין אחיות אחרות אמרינן מיגו דחל על שאר אחיות אם הי' אף שעכשיו אין אחיות. ה"נ חשיב חל ליתן מהריוח אף שאין ריוח. והא דאין מתירין עד שיחול היינו בתולה נדרו בדבר אחר אם ארחץ וכדומה דכל זמן שלא רחץ מותר בדבר זה שנשאל עליו. משא"כ בנ"ד גם עכשיו מחויב במעשר ריוח רק שאין לו עדיין ריוח ואף לרמב"ם דבעינן שיהי' הקרובות לפנינו דוקא. היינו בקרובות דוקא דאין אופן שיהי' לו כיון שאין לו עכשיו משא"כ בנ"ד שבכל שעה אפשר שירויח: הק' אברהם.

סימן רצז ב"ה יום ג' נצבים תרמ"ג לפ"ק. החוה"ש לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י: א) מכתב קדשך הגיעני תמחול לכתוב לי דעתך באחד שרצה לגדור עצמו באיזה דבר וקנס עצמו באם יעשה כך יתן לצדקה כך וכך. ולבסוף נתחרט ורצה להתיר לו הנדר. וגם עבר על התנאי באופן שחל הנדר. אך אינו רוצה לפרט נדרו רק שאומר שיתירו לו על תנאי אם הוא מהנדרים שראוי להתיר עליהם כדרך שאומרים בהתרת נדרים בר"ה. אך כמדומה לי שכתבו האחרונים שזה אינו מועיל רק אם אינו זוכר הנדר: ב) אך נסתפקתי כיון שיש פוסקים דיש בנדרי צדקה משום אסמכתא דלא כמהר"ם כמבואר בב"י סי' רנ"ח בבדה"ב בשם הריב"ש והגהות מרדכי סוף מציעא ובאמת ראיית מהר"ם משום דכל נדרי הקדש הוא באופן זהאם נתן תתן את העם הזה בידי נסתרת לפי הכלל שכתב בתשו' הרשב"א דאסמכתא לא הוה אלא באם אינו רוצה שיתקיים הדבר אלא בדרך קנס: ג) וע"כ עכ"פ נסמוך על הפוסקים אלו לענין שלא יצטרך לפרוט הנדר. דמה דצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן. ולא הוי ספק דרבנן הבא ע"י גלגול. כיון שהוא ספיקא דדינא וכמו שחילק מהרא"י בענין ספק דרוסה שאסור למכור לגוי. ומ"מ בספק דפלוגתא מותר. דלענין למכור לגוי נסמוך על הפוסקים שאינו דרוסה כלל. וכהאי גוונא מיקל בתשו' רעק"א באחד שלא רצה לפרט הנדר רק בפני איש סודו בן י"ג שנה ולא נבדוק משערות שיהי' עוד ג'. ולענין צריך לפרט הנדר דרבנן נסמוך על חזקה דרבא: ד) אמנם קשה עלי לפסוק כן מחמת שבש"ע לא הביא דעת המקילין. אך בתשו' מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כ"ה האריך בדין זה וצידד הרבה לומר דיש בצדקה משום אסמכתא. ומסקנת דבריו וכיון דפלוגתא דרבוותא הוא אזלינן לחומרא. הנה שהוא ספיקא דדינא ונוכל להקל בדין צריך לפרט הנדר.

בפרט כיון שמתנים שאם אין להתיר נדר זה לא יהי' מותר. ואזיל טעם הגמ' משום מילתא דאיסור רק שנאמר לא פלוג רבנן. ובתוס' עירובין (ס"ה:) דלחומרא לא אמרינן לא פלוג. והיינו משום שהוא מילתא דרבנן יע"ש: ה) עוד יש לעיין כי בתשו' רדב"ז הובא בפתחי תשובה סי' רנ"ח סק"ז דאסור להתיר נדר לצדקה שמפסיד עניים. אך בטור סי' רנ"ח מפורש להדיא שיכול לישאל עליו. ואם הי' הב"ד אסורים הי' הוא עובר משום לפני עור וגו'. ובנדר דאסמכתא י"ל גם רדב"ז מודה. דדוקא בנדר דצדקה גמור. דלכתחילה אינו ראוי לשאול על נדר כזה דאין נשאלין על הקדשות אלא מדוחק. וכ"ש בצדקה. א"כ מה לב"ד להכניס עצמו בזה. משא"כ בנדר דאסמכתא דקיל טובא ובתשו' להרמב"ן סי' רנ"ה דנדר כזה ניתר בחרטה דהשתא. ובודאי נשאלין עליו שלא מדוחק כלל אין איסור לב"ד אבקשך שתמחול לכתוב לי דעתך כי הנני צריך להשיב שואלי דבר קודם ר"ה הבע"ל. תכתב לחיים טובים עת יתקע בשופר עם כל יוצאי חלציך כנפשך ונפש בנך הדו"ש הק' אברהם סימן רצח ב"ה ג' הברכה י"ג תשרי עת"ר לפ"ק. שלום לחביבי נכדי השנון יניק וחכים כמר שבתי נ"י. א) בדבריך היום עיינתי והוא ליישב קו' המל"מ על החינוך שהקשה בהא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ליתי עשה וידחה ל"ת. ותירץ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. והקשה במל"מ דבריש יבמות מקשה דניליף מנזיר דעשה דגילוח מצורע דוחה אלא דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה. וא"כ נדר דאיתי' בשאלה שפיר ניליף מנזיר דדחי ל"ת ועשה. ותרצת דהנה משום שישנו בשאלה ראוי שאפי' ל"ת לבד לא ידחה שאפשר לקיים שניהם ע"י שאלה. אך י"ל דכמו לענין דבר שיש לו מתירין לא חשיב תרומה דשיל"מ כיון שאין מצוה לישאל.

וע"כ י"ל דמיירי בנזיר נדבה שפחז יצרו עליו כו' ובכהאי גוונא י"ל שאין מצוה לישאל אבל בנדר על דבר מצוה דהוי נדר רשעים ודאי. ודאי מצוה לשאול. ואפשר לקיים שניהם ע"י שאלה. אלה דבריך: ב) והנה החילוק שבגמ' בין תרומה דלאו מצוה לאיתשולי מפרש לה בנקה"כ ריש הלכות חלה משום דאין נשאלין על הקדשות שלא מתוך הדוחק כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות נדרים. ושם מבואר דאפי' נזיר נדבה כאילו בנה במה והמקיימו ולא נשאל עליו כאילו הקריב עליו קרבן. ומשום דהי"ל לפרוש מיין מותרות וכיוצא בלא נדר יע"ש. ופשוט דבנזיר נשאלין שלא מן הדוחק אפי' נזיר נדבה. ומקרא מלא הוא וכפר מאשר חטא על הנפש: ג וגם הקושיא דאפשר לקיים ע"י שאלה אינו קושיא דחרטה דהשתא הא לא מהני לשאלה. ואם אין לו חרטה דמעיקרא אי אפשר לו לשאול. וכהאי גוונא בשבת (קל"ג) באומר לקוץ בהרתו דבני אני מכוין לא אמרינן לי' לא תכוין. דהרצון אינו בידו. וכן בזה אם באמת אין לו חרטה דמעיקרא חשיב אי אפשר לקיים שניהם: ד) גם הדמיון לדשיל"מ אינו. דשם שבאמת מן הדין בטל רק שטוב יותר בהיתר גמור וכיון שאין נשאלין על הקדישות אלא ע"י הדחק אין זה היתר גמור וטוב יותר לסמוך על הביטול. אבל זה ודאי טוב יותר שישאל אף שאין נשאלין אלא ע"י הדחק משיעבור על ל"ת גמור: ה) ועיקר הקושיא על נדרים חלין על דבר מצוה דלדחי את הל"ת ועשה דנדר משום דאיתי' בשאלה. לדידי אינו קושיא. דהא בגמ' מפרש לה באומר ישיבת סוכה עלי דהעשה דסוכה אינו שוה בכל דליתי' בנשים. ואינו שוה בכל ג"כ קולא כמו איתי' בשאלה. דבגמ' קאמר לענין גילוח זקן דכהן משום דאינו שוה בכל. וראשו דנזיר משום דאיתי' בשאלה. וע"כ כמו שעשה חמור אינו דוחה לל"ת ועשה החמורים. כמו כן עשה הקל משום שאינו שוה בכל אינו דוחה עשה ול"ת הקלים דאיתנהו בשאלה.

ולק"מ אהא דנדר חל על דבר מצוה כו'. אך המל"מ הקשה על החינוך שכתב הא דנדר חל על מה שמצוה לאוכלו. ומשמע אפי' במצות אכילה דמצה דנשים חייבות בה ד"ח ושוה בכל על זה הקשה שפיר: ו) אך ראיתי בתשו' רשב"א חלק ג' סי' שג"ם הקשו לו קושיא דלידחי על מתני' בפי' הגמ' דישיבת סוכה עלי יע"ש שתי' דלא נוכל ללמוד מעשה דמצורע משום דיש בה משום שלום בית (ובישובו מיושב גם החינוך] אך יש לתמוה למה לא תי' בפשיטות כמ"ש משום דסוכה אינו שוה בכל. ונראה שרשב"א לטעמי' דפסק כר"י ור"ש נשים סומכות רשות. והנה סמיכה דידהו אף שפטורות הואיל ויש להן שכר כמו שאינו מצווה ועושה דוחה לאיסור עבודה בקדשים. כ"ש שבאנשים דוחה דחשיב שוה בכל. ולא נגרע מחמת שאין מחויבות כיון שאם עושות מקבלות שכר. ודוקא גילוח זקן דלא שייך בנשים חשיב אינו שוה בכל. ואין להאריך בזה יותר. תגדל מעלה מעלה בתורה: כחפץ אביך זקינך דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן רצט להנ"ל. א) על מה שכתבתי דבנזירות נשאלין שלא מדוחק משום דכאילו בנה במה. על זה הקשית (הא לב"ש דאין שאלה בהקדש גם בנזירות אין שאלה. וא"כ לב"ה נהי דיש שאלה בהקדש. מ"מ כיון דנזירות דינו כהקדש אין נשאלין אלא מדוחק: ב) לא מחכמה שאלת זאת. דלב"ש דאמרו אין שאלה מועיל בהקדש ודאי גם בנזירות אינו מועיל. אבל לב"ה דמועיל שאלה רק לכתחילה אין נשאלין אלא מדוחק. ממילא בנזירות דכאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן מצוה לישאל. וזה הטעם דבנדרים מצוה לישאל משום דכאילו בנה במה. ובודאי בנזיר יותר חשוב כבמה. שהרי כתב הר"ן הא דמדמה נודר לבמה משום שמוסיף על איסורי תורה הכוללת כן במה מוסיף על המשכן שהוא לכל. וזה יותר בנזיר דנדר אינו מוסיף לאו ולאו דנדר לא יחל. ועל זה הכל מוזהרין.

רק כל זמן שלא נדר אין לו מה שיחלל, אבל נזיר מוסיף לאו דטומאה ולאו דגילוח ולאו דיוצא מן הגפן ויותר חשוב במה ומצוה לישאל. ואף דנזיר נדבה. נדר נמי סייג לפרישות: אביך זקינך הק' אברהם. סימן ש בסוגיא דמופלא הסמוך לאיש. א) במס' נדה (דף מ"ו) אמר ר"ה הקדיש [מופלא הסמוך לאיש] ואכל [את הקדישו] לוקה [ואע"ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא] שנאמר איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו כל שישנו בהפלאה. ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. מתיב רב הונא בר יהודה (לרבא) לסיועי לר"ה לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר קתני מיהת לאיסר ולבל יחל חייב אימא לאיסור בל יחל איסור בל יחל מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ואי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא איסור נמי ליכא פרש"י דהא אי אתי רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא] לאותן המוזהרים עליו ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין עליו להפרישו הכא במאי עסקינן כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים עכ"ל הגמ' ויעיי"ש כל הסוגיא: ב) הנה יש לדקדק טובא בסוגיא א'). למה נקט ר"ה בהקדיש ולא בנדר דבי' כתיב לא יחל. ב'). יש לדקדק קצת למה צריך קרא למעט ממעילה כיון דלא אתרבי רק לבל יחל. ג'). במה שהקשה הש"ס למה דמשני לאותם המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו הא י"ל למוזהרין עליו שלא להאכילו בידים. ד'). הא דמקשה הש"ס אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן איסורא נמי ליכא ופרש"י דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא.

וקשה מקטן שהגיע לחינוך, ורש"י לשיטתו (ברכות מ"ח) דאין חיוב על הקטן רק על אביו המוזהר עליו לחנכו. אבל להתוס' החולקים עליו שם קשה. ה'). קושיית התוס' בהא דמשני שהקדיש ואכלו אחרים דאמאי לא מוקי לה שאכל הוא עצמו לכשיגדיל דזדון שבועה לא מיתוקמא אלא כשאוכל הוא עצמו. ו'). תמוה להרמב"ם דהמדיר אחרים אין אחרים עוברים בבל יחל רק אם הנודר האכילו. א"כ ברייתא דתני לבל יחל לא מיתוקמא באכלו אחרים מעצמם רק בהאכילו המופלא הסמוך לאיש ועובר המופלא בבל יחל. וא"כ אכתי איכא סיוע לר"ה ולא משני מידי. (והר"ן בנדרים באמת השיג על הרמב"ם מסוגיא זו] ז'). ר"ה דאמר הקדיש ואכל לוקה משום בל יחל. הרי דבהקדש עובר בבל יחל. וכן מוקי הש"ס ברייתא דתני בה לבל יחל בהקדיש. א"כ קשה הא דיש חורש תלם אחד ועובר בשמונה לאוין החורש בשור וחמור והם מוקדשין. וחשיב שם מוקדשין לאו דמעילה ולאו דלא תעבוד בבכור שורך. והאיכא נמי לאו דבל יחל. ואפי' להרמב"ם דאינו עובר בבל יחל רק הנודר בעצמו. וה"ה בהקדש המקדיש. אכתי קשה דמשכחת תשעה במקדיש עצמו. ובמס' מכות הקשה הגמ' כמה קושיות ולחשוב נמי כו' ומשני לכולם. וקשה ולחשוב נמי במקדיש עצמו. ח'). לשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות נדרים הלכה ד' זה לשונו ודבר זה שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר אעפ"י שנדרו נדר אם חללו נדרו או נשבעו והחליפי אין לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות הלכה ה' הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה. וקשה דבהלכה ד' התחיל בהקדש ונדר. וסיים בנדר ושבועה ושייר הקדש. והו"ל לומר ג"כ או הקדיש ונהנה אין לוקין עד שיגדילו. ט'). למה דמסיק הש"ס דברייתא בהקדיש ואכלו אחרים. א"כ הא דממעט ממעילה נמי באכלו אחרים. ומוכח דין חדש דאין חייבין על הקדש מופלא הסמוך לאיש משום מעילה.

ולמה לא הביא הרמב"ם דין זה לא בהלכות נדרים. ולא בהלכות מעילה. וכבר הקשה זה המל"מ ולא תירץ כלום: ג) וליישב כל זה נראה דהנה לכאורה אינו מובן הא דהקדיש ונהנה עובר בבל יחל. בשלמא נדר. זה עצם הנדר שיאסור עליו. ובשעשה מה שנאסר עליו הרי חילל דבריו. אבל עצם הקדש שיהי' לגבוה למזבח או לבדק הבית. וכשנהנה עובר לאו דמעילה. אבל במה חילל דבריו. שהוא לא אמר כלל שלא יהנה. ואין לומר דכיון שהקדישו ליתנו לגבוה והוא אכלו הרי באכילתו ביטל נתינתו וחילל דבריו מליתנו לגבוה. דא"כ דהאיסור מה שלא נתנו לגבוה הוה לאו שאין בו מעשה כמ"ש התוס' שבועות (ב'.) דנשבע על הככר לאוכלו והשליכו לים הוה לאו שאין בו מעשה. והיינו משום דהשלכה אינו עצם האיסור. ואם לא הי' משליכו ולא הי' אוכלו ג"כ הי' עובר. וה"נ אין אכילתו החילול רק מניעת הנתינה ודו"ק. וכן משמע בברכות (דף כ':) בהמוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק משום דאין חכמה כו' והקשה הש"ס מהולך לשחוט את פסחו שמטמא למת מצוה ותירץ שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שוא"ת שאני. ואף שע"י שמטמא עצמו שוב אי אפשר לו לעשות הפסח ומבטל מצות פסח במעשה. ומוכרח לומר כיון דזה אינו עצם האיסור שאם לא יטמא ולא יעשה פסח ג"כ עובר לא חשיב מעשה. וה"נ בזה: ד) וצ"ל לפמ"ש מהרי"ט דאיסורי נזיר המתפיס בהם חשיב מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור שהוא לא אסר עליו יין ותגלחת וטומאה. אלא שהתורה אסרה דברים אלו לנזיר כמו שאסרה על כהנים דברים יתרים. וכשאומר הריני נזיר הוא מתקדש כמו הכהן. ושוב חל עליו האיסור תורה. והנה בריש נדרים שהנזיר ששותה יין עובר גם בבל יחל.. וע"כ כיון שעבר מה שנאסר מחמת דיבורו [אף שהוא לא אסר אותם] חשיב חילול דיבורו. ה"נ כיון דמחמת הקדשו נאסר בלאו דמעילה.