שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 97

הא בצדקה לא מהניא גמר בלבו. ואף דבקנין נמי דברים שבלב אינם דברים. מ"מ מהני שתיקה כהודאה. והיינו משום דהוי דברים שבלב דמוכחין. מ"מ נדר גרע. דבשלמא קנין. מעשה קנין הוא הקונה וכיון שמוכח שמתרצה. המעשה עושה קנין. משא"כ נדר ושבועה הדיבור הוא העושה הנדר ושבועה. וכיון שאינו מדבר אינו כלום דכתיב לבטא בשפתים. בפיך. ותדע דאפי' שבועה בכתב כתבו הפוסקים דלא מהני ואף דודאי ידעינן שכך חושב בלבו וזה פשוט: ט) אך הא דרא"ש דבצדקה לא מהני גמר בלבו. סותר דבריו שבפסקיו פ"ק דתענית. דשם כתב דגמרינן מהקדש דכתיב כל נדיב לב עולות. ומ"ש בתשו' דחולין מקדשים לא גמרינן לפענ"ד איננו טענה דרש"י פי' פסחים (מ"ה) חולין להחמיר לא גמרי' מקדשים דדיני קדשים להיות חמורין. וזה במה מצינו דבטעמא תליא מילתא והיכא דאיכא פירכא פרכינן. וע"כ פרכינן מה לקדשים שכן אמורין. אבל היקש דלאו בטעמא תליא מילתא ואין משיבין על ההיקש. מה נ"מ בין קל לחמור וע"כ דבריו שבפסקיו עיקר (וכן פסק רמ"א יו"ד ס"ס רנ"ח] ואין לומר עוד דאיך נלמוד צדקה בהיקש שיועיל מחשבת הלב כיון דכתיב בהדיא בפיך. דהתינח אם בקדשים לא הי' כתוב כן. אבל הא בקרבנות ג"כ כתיב מוצא שפתיך וילפינן מכל נדיב לב שמחשבה יהי' כמו בשפתיו. שוב נלמוד לזה בצדקה בהיקש דגמר בלב יהי' כהוציא בפיו: י) אך גוף ההיקש צדקה לקרבנות הוא איבעיא פ"ק דנדרים לענין יד לצדקה ופסק בש"ע יש יד לצדקה וכתב הט"ז דהא ספיקא דאורייתא ולחומרא. והוא כדעת רמב"ן ורא"ש את"ל לאו פשיטותא הוא. ועיין בהה"מ פ"ט מה' טוען ונטען ה' י"ב משמע מדבריו דאף דרמב"ם פסק כאת"ל מ"מ אינו אלא ספק וא"כ הא דגמר בלבו בצדקה מהני אינו רק מספק לחומרא:

יא) ובמ"ש דגמר בלבו לצדקה תלוי בבעיא דיש יד לצדקה ניחא ליישב דברי רא"ש בפי' במשנה דרש נדרים בד"ה האומר לחבירו מודר אני ממך וז"ל הנך ידות איננו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכו ניכר שדעתו לידור ומחשבינן לי' כאלו גמר דבריו ובגמ' מפיק להו מקראי. ואע"ג דגמר בלבו אי לא דחשבי' להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו עכ"ל. מבואר מדבריו דהא דצריך קרא לידות משום דגמר בלבו לא מהני. וא"כ קשה מה מבעיא לי' אי יש יד לצדקה. אפי' אין יד. מ"מ חל משום גמר בלבו. אך לפי האמור דאי אין יד גם גמר בלבו לא מהני ניחא. דאי אין יד דלא איתקוש. גם משום גמר בלבו לא מהני. העולה מזה דנ"ד השקלא וטריא בספק נדר: יב) ונבא לעיקר הדין. ולכאורה יש לומר לפי המבואר בתוס' קידושין (נ"ו) בסוף העמוד בשם ר"מ בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו. וזה לפי שאינו ברשותו. דאפי' שניהם יחד אינן יכולין להקדישו. כמו כן בנ"ד דהיא לבדה אינה יכולה להקדישם [לעניים] שאינם שלה. רק להתנאות בהם בפניו. דלא אקני לה רק למיקם קמי' ואפי' הקנה לה במתנה גמורה כמ"ש הריב"ש ורמ"א סי' צ"ט ולא חל ההקדש מחמתה. והוא ג"כ א"י להקדישם שהם שלה ללובשם כמפורש בפרק נערה במקדש נכסיו דאין לו בכסות אשתו שהם שלה. וכיון שלא חל הה ההקדש מצד אחד מהם לבד. גם מצד שניהם לא יחול כמו בגזל דכיון שאינו חל מכח הנגזל לבד ומכח הגזלן לבד. גם מכח שניהם אינו חל: יג) אך כי מעיינת בה אינו דומה. דגזל שאין נגזל יכול להקדיש מה שהוא שלו ואף זכותו אינו יכול להקדיש. שאלו הי' יכול להקדיש זכותו. הי' כולו להקדש. רק דאף זכותו אינו יכול להקדיש. אף שהגזלן הקדיש ג"כ הא הקדש הגזלן אינו כלום.

אבל בנ"ד מה שהאשה אינה יכולה להקדיש לעני משום שאינו שלה לכך ללבוש בהם אחרים. ואין לה זכות לענין זה כלל. וכן הבעל לבד אינו יכול להקדיש משום שאין לו זכות לזה כלל להוציאם מידה ולא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. אבל כשהקדישו שניהם. והרי נזמים אלו יד שניהם שולטת בהם. וההקדש יש לו כח שניהם. שפיר חל. ואינו דומה לגזל כלל דגזל אין להקדש אף מה שיש לנגזל המקדיש. אבל מלבושי האשה ותכשיטי' שהקנה לה הבעל. מה שאחד מהם אינו יכול להקדיש. משום דלא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. אבל כשהקדישו שניהם יחד והקדש יש לו כח שניהם שיד שניהם שולטת שפיר הנזמים הם להקדש עני לגמרי: יד) וראי' לזה מדברי הרמ"א סי' צ' סעיף י' הנ"ל באשה שנדרה בחלי' מלבושי' לעניים והבעל נתרצה [ומתה. כן מפורש במקור הדין במרדכי] כופין אותו לקיים נדרו. ואי אמרת כשהקדישו שניהם יחד על עכשיו לא חל. גם כשנדרו לאחר שתמות לא יחול דהו"ל דבר שלא בא לעולם. אלא ודאי דנדרו שניהם יחד חל הנדר וההקדש: טו) מ"מ עוד יש לעיין לדעת ר"ת קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. המקדיש נכסיו למה אין לו בכסות אשתו דהא אין לה רק קנין שעבוד. כמ"ש הר"ן פרק השותפין. דענין שוכר בבית נקרא רק קנין שעבוד כיון דאין קנינו רק לזמן. ה"נ אין זכותה רק כל זמן שהיא תחתיו. וא"כ יפקיע הקדש השעבוד. וצ"ל דאף שיש לבעל זכות במלבושים לאחר שיתפרד הזוג. מ"מ זכות זה אינו ברשותו שהכסות ביד האשה. ואינו דומה לפקדון דכשרוצה מביאם לביתו. משא"כ הבגדים כיון שאינו יכול להוציאם מידה חשבינן אינם ברשותו. ובאינו ברשותו גם זכותו אינו יכול להקדיש כדברי תוס' קידושין בשם ר"מ הנ"ל: טז) ולא תקשי לך דברי רמ"א סי' צ"ט הנ"ל דאיך חל ההקדש לאחר שמתה הא הוי דשלב"ל.

לק"מ דהא כתב בשטמ"ק ב"ק (ל"ג.) ד"ה ולרע"ק קדיש דהקדיש נגזל ואח"כ בא ליד הנגזל חל ההקדש למפרע. וע"כ כשמתה חל ההקדש למפרע אם הי' מקדישם לאלתר. מ"מ אין היתר זה ברור דאינו רק לר"ת דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד. ואף לר"ת יש לדחות דבגדים שעשוים לכלות טרם יצאו מרשותה חשיב שעבוד דידה קנין הגוף: יז) מ"מ בנ"ד דנדר שניהם לא הי' ביחד דשמיעתו לא הי' בשעת שנדרה רק אחר זמן ובשעה שנדרה לבד לכלה לא חל נדרה. דאין לה זכות רק שתתקשט בהם היא עצמה להתנאות ובטל נדרה מכל וכל ובשעה ששמע לא נדרה היא. ואפי' היתה שם והי' דעתה ליתן לכלה מ"מ לא נדרה אז. ובודאי חשבה שנדרה חל תחילה ולא נתכוונה לידור מחדש הוי נדר דידי' לחוד שג"כ לא מהני: יח) ולא דמיא להא דסי' צ' סעיף ט"ז מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מהאיש תחילה בין שלקח מהאשה תחילה מכרם קיים. ולא אמרינן בלקח מאיש תחילה לדעת ר"ת סעיף י"ג מכר בנכסי מלוג הוא עצמו יכול לבטל המקח נמצא שבטל מכירתו אז. וכשחזר ולקח מן האשה הא מכירתה לבד לא מהני וכן להיפוך בלקח מהאשה תחילה לדעת י"א בסעיף ט' אף בחיי' הבעל מוציא הקרקע בלא דמים. מ"מ כשחזר ולקח מהבעל מהני: יט) שאני התם דכשלקח מהבעל תחילה מה שמכר בטל אז. הטעם מפורש ברא"ש ב"ב (נ') בשם הר"י שבטלו המקח לאלתר שאין זה כבודה שיהי' נכסי' מכורים בחיי' אם תמות בחייו. אבל אם קנה אח"כ ממנה. ע"ז לא היתה התקנה. כיון דאז המכר חל לגמרי. וזה מצינו בכמה מקומות בתק"ח דלאחר שעבר התקנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה כלל. כהא דכתובות (נ"ט) דאלמוה רבנן לשעבודי' דלא נקדוש מהשתא. מ"מ לא חשיב דשלב"ל. דלגבי אחר שיגרשנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה. וכן בע"א בשטר דלא חשיב שטר ואינו מחייב שבועה.

מ"מ כשחותמים שנים ואחד לא נתקיים כיון דקיום שטרות דרבנן דיינינן לגבי השני כאלו לא היתה התקנה להצטרך קיום. וה"נ כשלקח אח"כ ממנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה מעולם שיהי' מכרו בטל, וכן להיפוך כשלקח מהאשה תחילה לדעת רא"ש. הבעל יכול להוציא הנכסים תיכף משום דהבעל לוקח ראשוו. וכשמוכר הוא אח"כ חל המכירה ממנ"פ שאם הוא לוקח ראשון חל מכירתו. ועיין בסוף פרק יש נוחלין דעשאוהו רבנן כלוקח ועשאוהו כיורש דטבא לי' עבדי לי' ע"ש. משמע דכשרצה הבעל הוא כלוקח ומוציא הנכסים מיד הלקוחות. ואם אינו מוציא ומוכרם ג"כ. הא לא רצה שיהי' לוקח וחל מכירתה ג"כ. באופן שאין מהא דמכרו שניהם בנכסי מלוג ראי' לסתור סברתינו דנדרה בטל בשעה שהקדישה ולא חל אח"כ בשעה שהקדיש: כ) דומה לזה כתב הש"ך סי' רנ"ח באשה שנשבעה שני פעמים על דבר אחד דאין שבועה שני' חלה. אף אם הפר הבעל הראשונה אין השבועה שני' חלה. הרי דכיון דשבועה שני' בטלה מעיקרא אינה חלה גם אח"כ. ה"נ בנ"ד דכיון שבטלה מעיקרא בשעה שנדרה לבד גם אח"כ כשנדר הבעל לא חלה גם אח"כ: כא) ואין לדחות דהתם הטעם משום דשלב"ל ואפי' נשבעה בפירוש שיחול לאחר הפרה לא יחול משום דכיון שלא יוכל לחול על עכשיו לא יוכל לחול על אח"ז. משא"כ בנ"ד כשם שאם הי' מקדישם שניהם עכשיו הי' מועיל. כמו כן אם הי' מקדישים שניהם על לאח"ז פשיטא שחל. וע"כ הקדישה סתם חל לאח"ז בשעת שתיקת הבעל. וא"ל דהתם נמי הא בידה לישאל על שבועה ראשונה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. י"ל מי יימר דמזדקקי לי' תלתא. ואף לדעת רשב"א וריטב"א ריש פרק האשה רבה דנדרים דסגי בהדיוטות והדיוטות שכיחי לא אמרי' מי יימר. בידו לא מהני רק אם בסוף נעשה כן כגון האומר פירות אלו יהי' תרומה לכשיתלשו ונתלשו אמרי' הואיל ובידו לתולשן ואח"כ באמת נתלשו.

אבל הכא בידה לישאל ולבסוף לא נשאלה רק שהפר לה בעלה בכה"ג לא מהני. וכן תי' בחי' רמב"ן כתובות הנדפס בחי' רשב"א ובאמת הוא לרמב"ן] בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו על קו' תוס' שבידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ותי' רמב"ן כיון שלבסוף לא אמרה: כב) אך הא ליתא. דהא מפורש פרק אעפ"י ופרק אלו נדרים דאדם אוסר דשלב"ל על עצמו בקונם וה"ה בשבועה. מעתה אם נשבעה וחזרה ונשבעה שיחול לאחר שיפר לה בעלה על שבועה ראשונה חלה שבועה שני'. ומ"ש הש"ך שאין שבועה שני' חלה לאחר הפרה. משום שנשבעה סתם ובטלה השבועה אף לאחר הפרה לא חל: כג) ויש לפקפק עוד בזה ולומר דהתינח אם הי' נודרים סתם. והי' המשמעות ליתן תיכף. אך מאחר שהנדר הי' אם יקום מחליו. ואיתא בגיטין באומר אם אינו חל למפרע רק בעת קיום התנאי. והיינו בנ"ד לאחר שקם מחליו. נמצא שבשעת חלות הנדר כבר נדרו שניהם וחל הנדר: כד) אך נראה דהא ליתא דהא כתב הר"ן שבועות (כ"ח.) דהיכא דאיכא אומדנא שכוון מעכשיו דיינינן לאם כמעכשיו. והיינו משום דאם שתי לשונות במשמע משמע מעכשיו ומשמע לאח"ז כדאיתא בגיטין (ע"ב.) [ע"כ באומדנא כל דהוא ע"ש בר"ן דאין אומדנא מעליא רק משום דמשמע ג"כ מעכשיו באומד כל דהוא מכרעינן דכוונתו מעכשיו] וה"נ בנ"ד שכוונת הנודר שעי"ז יתרפא החולה כמו שלמדו במדרש מיעקב שאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו' עשר אעשרנו לך. וא"כ בוודאי כוונתו שיחול הנדר מעכשיו. שאם לא יחול עד אחר שיתרפא וקודם שנתרפא לא חל הנדר איך יועיל לו שיתרפא ועדיין לא חל כלל (ואינו דומיא דיעקב שקיבל על עצמו חיוב. ובזה פשוט שחל תיכף כמו המחייב עצמו לפרוע לאח"ז דטורף מלקוחות מזמן שנתחייב] א"ו כוונת הנודר לחול מעכשיו וכיון שאז לא חל בלי הסכמת הבעל גם אח"כ לא חל:

כה) האמנם כי לדעת הריב"ש הנ"ל שנזמים גם גרושה שמין לה וממילא הבעל יכול למוכרם וה"ה שיכול להקדישם חל ההקדש מצידו לבד. ואף שכתבנו שמסתבר טעמא דב"מ. מ"מ קשה לחלוק על הריב"ש. אך לדעת זו שאין לה כלום בנזמם לא מהני היא נדרה ובעל שתק כששמע כהא דסי' צ' ברמ"א כנ"ל תחילת דברינו. וממ"נ אין ההקדש חל לדעת הב"מ כיון שבטל הקדישה בשעה שנדרה שוב אינו חל. ולריב"ש הא לא אמרי' בי' שתיקה כהודאה. אך לפי"ז אם כה יאמר הבעל שכוונתו הי' בשתיקתו לעשותם נדר הא קי"ל בצדקה גמר בלבו מהני. אך אם כה יאמר שלא היתה כוונתו לנדור אותו רק שלא מיחה באשתו. לא נאמר שתיקה כהודאה וכן אם אינו זוכר כוונתו: כו) עוד יש מקום להתיר בכל גווני מאחר שמקבל הנזמים אומר כי מעולם לא הי' כוונתו להיות גזבר עליהם. א"כ הוי כצדקה קודם שבא ליד גבאי שמותר לשנותו לצדקה אחרת אף לא להכנסת כלה [וא"ל כבר זכתה כלה שכיוונה אלי'. ליתא שהוא לא שמע לכלה ידועה ונדרה בלי הסכמתו אינו כלום] וכיון שהוא עצמו עני יוכל לשנותו גם לעצמו כמבואר ברבינו אפרים פ"ד דב"ק [נדפס באלפס דפוס ווילנא] דלולי שזכה ר' יוסף עבור שאר עניים הי' יכול המקדיש ליקח לעצמו מאחר שהוא ג"כ עני. והא דלהזהיר העני על שלו אינו רק בלקט שכחה פיאה מ"ע. אך על היתר זה לבד קשה לסמוך. אבל באומר שלא היתה כוונתו לנדור רק שלא למחות באשתו או שאינו זוכר כלל כוונתו יש להתיר למעשה: הק' אברהם. סימן רצג שלום לכבוד אהובי חתן אחותי הרב הגדול המפורסם חו"ב כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. א) בדבר השופר של צדקה של רמבעה"נ ז"ל שנגנב מה שבתוכה והי' מעות נדרים [בודאי השאלה שקיבלו תחילה על עצמם ואח"כ הפרישו והשליכו שם.

דאי בלא קיבלו תחילה ה"ז אינו חייב באחריות] וכבודו פלפל שיהי' תלוי במחלוקת הרמ"ה עם ר"י הלוי סי' ר' דלדעת ר"י הלוי שהרשה בעה"ב להניח שם כליו דינן כסימטא דקונה באינו מחוסר מדידה. ה"נ קנתה השופר שנקנה במעות עניים אל העניים והוי כאתא ליד גזבר דאינו חייב עוד באחריות. אך לשיטת הרמ"ה דאין כלים של לוקח ברשות מוכר קונה אא"כ אמר קני שרוצה שיקנו לו כליו. א"כ נתינת רשות לא מהני לא קנתה הש לעניים וחייב באחריות. ושוב כתב די"ל בנ"ד גם הרמ"ה מודה כיון שהרשה השופר לצורך מעות עניים. וכן נראה. ועוד יתבאר: ב) אך יותר יש לחוש עפי"מ דקי"ל קטן אין לו חצר ומפרשו רי"ף ורמב"ם ורא"ש משום דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי. וא"כ לא מהני במקום שלא ניחא לעניים לקנות כיון שעי"ז יפטור מאחריות. והה בערכין (ו') אמר ה"ז משתמש בה כי היכי דלחייב באחריותה. ופי' בשטמ"ק דהיינו הנאת הקדש [ר"ל עמים] וא"כ בנ"ד הקנין חובת עניים. ועוד דבריש הזורק דבאין עומד בצדה לא מהני בגט דחוב הוא לה. וה"נ כיון דחוב לעניים ואין עומדים בצד הכלי: ג) ואמנם כי לדעת הר"ן פ"ק דמציעא חצר משתמרת דמציאה משום יד איתרבאי. דכל מה שבידו של אדם בחצר משתמרת הוא נותן. אבל גט שאין רצונה לאו בחצר משתמרת היא נותנת. אדרב משליכתו מידה. וא"כ מעות אלו דניחא לעניים בהם שפיר מועיל משום יד. וגם הא דחצר דגברא משום שליחות לית לי' לר"ן. וחילוק שבין קטן לקטנה מפרש בחי' הר"ן באופן אחר. [ובנתיבות נעלם ממנו חי' הר"ן אלו ע"כ הוקשה לו]: ד) מיהו מסתמא קי"ל כשלשה עמודי הוראה וא"כ הוא רק משום שליחות. ומחמת שני טעמים אלו אינו קונה בע"כ של עניים ועי' פ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני חייב באחריותו כו':

ה) אך יש לפטור אף שאין העניים קונים ע"י השופר שמ"מ הא לא קיבלו עליהם רק להניח בשופר והגזברים באים ולוקחים. ומה שעליהם מוטל להניח בשופר כבר עשו ואין עוד אחריות עליהם. קצת דוגמא לזה בקצה"ח סי' ש"מ דיש עעם א"י אם פשעתי חשיב איני יודע אם נתחייבתי משום דשומר אינו מחייב בהשבה לבעלים רק הבעלים באים ולוקחים פקדונם. וה"נ מסתמא קיבלו עליהם כמו שהוא המנהג להניח בשופר והגזברים לוקחים וזה אינו חשיב חיוב עליהם: ו) אך שיש לפקפק ולומר דודאי הי' כוונתם חיוב שיבא ליד גזבר. דאל"כ לא יהי' זה קבלת מצוה גמורה אם לא הי' חיוב עליהם שיהי' העניים קונין אותו. וכ"ש שיש לומר דבצדקה אם אין מקבל עליו רק ההפרשה לא חל חיוב כלל. ודוקא הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה דפי' בקצה"ח סי' ר"ג דלא קיבל עליו רק חיוב ההפרשה. היינו משום דעולה בהפרשה לבד נעשה ממון גבוה והרי קיבל עליו לתת להקדש. משא"כ בקיבל עליו הפרשה לעניים לא קיבל עליו לתת לעני דבהפרשה לבד לא נעשה ממונם ועי' בס' ח"י: אך י"ל שלעולם כוונתם לא הי' לחייב עצמם רק בהפרשה לשופר ולהקנות להעניים בהפרשה זו ע"י השופר וכאשר יהי' הפרשה על דרך זה שוב יהי' זכות לעניים הקנין ויקנו ע"י השופר. ואף לדעת רמ"ה כיון שהי' כוונתם כך שיקנו והוי כאומר זיל קני. ע"כ י"ל שאין חייבין ליתן שנית: ח) מ"מ נראה דחייבין באחריות שהרי האומר הרי עלי קרבן חייב באחריותו עד שיזרק הדם. ואף שאין על הבעלים לעשות רק עד קבלת הדם ומשם ואילך כהנים שד"ר עושים. מ"מ חייב באחריות עד שיזרק הדם ע"י כהנים הגם שיש לחלק דהכא אם יהי' כוונתו רק חיוב על הנחה לשופר יקנו העניים ג"כ ויהי' מצוה גמורה אין נראה לחלק בכך בלא ראי' לענין מעשה.

ומה"ט גם אם נאבד משופר שבבהמ"ד יש לחייב משום דחצר דגברא ובאינו עומד בצידו אינו קונה רק משום שליחות והכא חוב הוא לעניים שיפטור מאחריות. מ"מ פשוט דהיינו כשקיבל על עצמו ושוב השליך לשופר אבל אם לא הי' כאן רק הפרשה לשופר הוי כאומר ה"ז ואינו חייב באחריות ופשוט: ט) מה שהוקשה לו לתי' רמב"ן אהא דכרכתו אחותו משום דהיכא דבעי נגיעה אינו מועיל מב"מ דמ"מ אינו ניגע. א"כ תפשוט איבעיא דר' אחא נגיעת רחם מקדש או אויר רחם מקדש מאיבעיא דרבא כרכתו ש"מ נגיעת כו' דאי אויר כו' נימא מין במינו אינו חוצץ. י"ל דלמא רבא גופי' מספקא לי' נגיעה כו' או אויר כו' והיינו ספיקא דכרכתו אחותו וכ"מ לשון הרמב"ן. ומה שהוקשה לו מהא דזבחים המקטיר קדשים ואמוריהן בחוץ חייב ופריך האיכא חציצה ומתרץ רב מין במינו אינו חוצץ והא התם נגיעה בעי כדכתיב על העצים (דמינה יליף פסול חציצה שם כפרש"י שם והיכא דכתיב על גם אויר חוצץ כדמוכח איבעיא דפ"ב דזבחים (דף י"ט) נכנס רוח בבגדו מהו על בשרו אמר רחמנא [או דלמא דרך לבישה בכך] הנה היכא דכתיב על גם אויר חוצץ. עי' תוס' פסחים (ס"ג) דמלת על פי' חכמים המקראות פעמים כך ופעמים כך לפי הסברא ע"ש. וע"כ אין לנו לדמות מעצמינו כי אין אתנו יודע עד מה איך פירשו חכמים המקראות: ידידו א"ח הדו"ש הק' אברהם. סימן רצד להרב הגדול דק"ק שידלאווצע: א) בענין תשו' רדב"ז ד' ווארשא ח"א סי' ס"ח באונס שהדין לו תהי' לאשה. אם אסר הנאתה עליו אינו חל. אשר כל ראיותיו וטעמו שם תמוהים כמבואר לכל מעיין. ידע כבודו כי מאז רשמתי על גליון רדב"ז שלי כן. גם ציינתי דברי תוס' מכות (ט"ז) ד"ה כגון דבאומר המאנס קונם תשמישך עלי חל הנדר: ב' מ"מ לדינא נ"ל שיש לדברי רדב"ז מקום.