שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 28

הוא רק בכלי שמלאכתו לאיסור דחזי לגמרי למלאכת היתר גם לר"י. או בחזי קצת לר' שמעון. דמכל מקום משום המלאכת היתר לא נקרא כלי כיון שאינו מיוחד לו ובכלים לענין טומאה יחוד בעי'. וכן לענין שבת דמדמי ריש פרק כל הכלים לטומאה [ואף דלתוס' בדבר דמהני מחשבה לטומאה לענין שבת חשיב כלי אף בלא יחוד. בכלי שעשייתו לצורך מלאכת איסור. לא מהני מחשבה ליחדו למלאכת היתר. דאין מחשבה מוציא מידי מעשה] ובאין תורת כלי אסור לטלטל משום דחזי לכסות. כדאיתא שבת (דף מ"ו) גבי צרורות שבחצר עיין שם בסוף העמוד. אך משום דחזי למחר כמות שהוא תורת כלי עליהן. אבל בגד שעטנז דאסור גם למחר אין תורת כלי עליו. ומשום דחזי למיכרך בי' מידי לא חשיב תורת כלי כיון שאינו מיוחד לכך. ובאין תורת כלי אין היתר לטלטל משום צרכים שאין מיוחדין להם כמו צרורות שבחצר. ובתוס' (דף מ"ה:) דיבור המתחיל דאית בי' מסופקים בביצה למאן דאמר שאיסורין משום משקין שזבו, אם מותר לטלטלה, וספיקם. שמשקין אין בהם הנאה. רק שתי' או שאר הנאות של כלוי כגון הבערה בשמן, ובזה יש לספק דמכל מקום כיון שאסרו בהבערה דהיינו הנאה. ממילא גם הביצה נאסרת לסמוך בה כרעי המטה ושוב אסור אף לצורך מקומו. או דילמא כיון שלא נאסרו המשקין אלא בהנאה של כלוי שהיא דומיא דאכילה כמו שכתב הר"ש סוף פרק י"א דתרומות. שלא נאסרו שאר הנאות בביצה ומותרת בטלטול ד) הבאת דברי הר"ן שמשמע בגמ' דמשום שאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה והבנת דכל דבר שנאסר לבעליו באכילה נעשה מוקצה לכל אדם. ונזיר שיש לו יין נעשה מוקצה לכל אדם. ועל זה הרבית קושיות. ובאמת אין זה כוונת הר"ן כלל. ודברים סתומים בהלכות מפורשים בחי' [שנדפס בחי' הריטב"א ובאמת הוא לר"ן] דמשום דאסרה על עצמה בנדר אסורה ליתן במתנה לאחר והוכיח כן מנדרים.

על כן הוי מוקצה לכל אדם. ואף דאחר יוכל ליטלו בעל כרחה דעפרא בעלמא הוא לאו להכי קיימא עיין שם. ומשמע מדבריו דבנדרה הנאה מככר איירי, ומשום דהוי עלה כהקדש שאסור להוציא מרשות לרשות. אבל בשאר איסורי הנאה אין לנו. כל שכן באיסורי אכילה הדבר ברור שאינו מוקצה כלל. ואף לו מותר לטלטל משום דחזי לאחריני. והש"ג ברור שלא הי' לפניו ס' חידושי הר"ן על כן הקשה עליו ובאמת לא קשה מידי. דודך הדו"ש הק' אברהם. סימן נו. ב"ה ועש"ק לך תרנ"ב. שלום לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגדול חריף ובקי צנא מלא ספרא כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק גאסטנין: א) יקרת מכתבו הגיעני. ושם השיב על מה שכתבתי שאם סחט חצי שיעור ונתבטל אותו חצי שיעור ברוב. ושוב סחט חצי שיעור אחר אינו מצטרף כאילו נאכל. דגם לגבי העושה שייך ביטול. והבאתי ראי' מהמרדכי דיבמה שרקקה דם תחלוץ, שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, והקשה במרדכי שיתבטל ברוב. הנה דאף לענין הרוקקת שייך ביטול: ב) וכבוד תורתו הביא ראי' להיפוך מבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. משום דבטל הולד ברוב, ומכל מקום הבהמה נפטרה מן הבכורה. הנה דלענין בהמה שהפילה לא שייך ביטול. והוא שבאמת בסברא זו דלגבי העושה לא שייך ביטול מיושב קושיות המרדכי. ושזה כוונת הגמ' מי כתיב וירקה רוק, דאולי הי' כתוב כן. הי' בו דין ביטול ואין עליו שם רוק. אבל כיון דכתיב וירקה סתם. ואף שנתבטל. מכל מקום חשובה היא רוקקת עד כאן דבריו. ג והנה מהא דבהמה ששפעה גופי' מוכח שגם לגבי העושה שייך ביטול. והוא בנדה (דף כ"ז:) אמר ר' יוחנן, ר' שמעון דשליא בבית טהור. וראב"י דבהמה ששפעה. אמרו דבר אחד. ומשום ביטול ברוב, אמר ר' יוחנן ומודה ר' שמעון שאמו טמאה לידה. מאי טעמא דר' יוחנן אמר קרא אשה כי תזריע.

אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה. ואם לגבי האשה המפלת לא שייך ביטול. אם כן מה צריך קרא. ועוד בסוף פרק יוצא דופן מפורש דר' שמעון צריך קרא להכי עיין שם. ולמה לי' קרא. כיון דכל הטעם משום ביטול. ולגבי האשה לא שייך ביטול: ד) ואין לומר משום דכתיב וילדה זכר ואם נקבה תלד. בעינן שיהא עליו שם זכר או שם נקבה. וכמו ביבמה אם הי' כתיב וירקה רוק. ליתא דהאי זכר ונקבה הוא להורות שיעור טומאת זכר ושיעור טומאת נקבה, ולא מוכח דצריך שיהי' עליו שם זכר ואם יאמר דמכל מקום כיון דכתיב זכר צריך שיהי' עליו שם זה. ואם בטל אין כאן טומאה, אם כן בשבת נמי דכתיב לא תעשה מלאכה. צריך שיהי' עליו שם מלאכה. ובשנתבטל חצי שיעור הראשון בטל ממנו שם מלאכה ושוב אינו מצטרף עם השני. והא דנפטרה מן הבכורה צריך לחלק, דוקא נגד הולד שתלד אחר כך לא שייך ביטול, אבל כשדנין על הלידה אם תטמא את אמה, כיון שבטל ברוב אי אפשר שתטמא אמה. או יאמר כיון דכתיב זכר ונקבה. אם כן הכא נמי כתיב מכל מקום מלאכה. מכל מקום דבריו מיושבין: דברי ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן נז. ב"ה יוד מנחם אב תרנ"ב: שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה פלוני דק"ק פלונית: א) אשר תמהת במכבה ומבעיר ברוח פיו למה חייב חטאת, מה שנא ממחמר בריש פרק מי שהחשיך דמקשה רבא לרבה בר חנא דמחייב חטאת הא לא עביד מעשה בגופו. ופרש"י מחמר בקול והכא נמי במכבה ומבעיר ברוח פיו. הוא שיבוש גדול. שהרי הוא פעל הכיבוי וההבער שהם מעשה, ובמחמר שהבהמה עשתה המלאכה. והוא פעל רק הקיל. לא הוה מעשה. מה שאין כן במכבה ומבעיר. מה נפקא מינה במה כיבה והבעיר. ואם הי' סבירא לי' דלא חשיב מעשה דידי'. עדיפא הי' לך להקשות דלא עבר על לאו כלל. דבשבת לא תעשה מלאכה, כל העושה בו מלאכה כתיב.

אך באמת חשיב מעשה ברוח פיו כדחזינן [בבא קמא דף י"ז:] תרנגול ששיבר כלים ברוח שבכנפיו לסומכוס משלם נזק שלם. ולדידן דצרורות חצי נזק. גם זה חצי נזק, מכל מקום חזינן דחשיב כחו. וכחו כגופו דמי. [שם דף צ"א.] תקע באזנו וחירשו פטור משום דאיהו אבעית נפשי'. אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב הרי דרוח פיו חשיב מעשיו. ואל תטעה בלשון רש"י ז"ל דחייב על האחיזה, שהרי רישא תקע באזנו וחירשו אי לאו דאיהו אבעית נפשי' הי' חייב. הנה דרוח פיו חשיב כחו. ודברים אלו לא נתנו לכתוב לרוב פשטותם. וסיימת בדבריך שלא מצאת בשום ספר שיתעורר על זה. חלילה וחלילה שימצא כזה בשום ספר. ב) עוד כתבת בהא דמחמר אינו חייב חטאת. והיינו דאף דסבירא לי' לר"י עקימת שפתיו הוה מעשה וחסימה בקול חייב. לענין חטאת בעינן מעשה בגופו דוקא. ולמה לא עיינת במקור הענין בסנהדרין (דף ס"ה:) דמקשה וקול לר' יהודה לאו מעשה לענין חטאת עיין שם] והא חסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה אלא כו'. הנה דהרי המסקנא דעקימת שפתיו הוי מעשה גם לענין חטאת. ומה שכתבת להכריח זה. דאם לא כן תיפוק לי' משום דהוה לאו שאין בו מעשה. הוא שיבוש דמה ענין לאו שאין בו מעשה אין לוקין לחטאת. שהרי כרת ומיתת בית דין חייב בלא מעשה כמו מגדף בסנהדרין (דף ס"ג.) ואמר רב נחמן כו' כיון שאמר אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתני' הוא. אי לקרבן הא לרבנן בעינן מעשה עיין שם. הנה דחייב מיתה בלי מעשה ובחטאת צריך קרא בפני עצמו: ג) ומה שכתבת עוד וגם איך מפלפל שם על מה שאינו לוקה תיפוק לי' דהוי לאו שאין בו מעשה. אלא ודאי משום דלענין מלקות עקימת שפתיו הוי מעשה ולענין חטאת בעינן מעשה טפי. הנה כתבנו דמפורש בסנהדרין שגם לענין חטאת עקימת שפתיו הוה מעשה.

אך הא דמחמר בקול פטור משום דמחמר בקול משכחת לה בלא עקימת שפתיו כדאמרינן בעלמא נזהא דתורא הו הו. ואותיות אלו אין בהם עקימת שפתים, ועיין ברי"ף סנהדרין שם (דף ס"ה) ושוב אף שמחמר בקול שיש בו עקימת שפתים, או אפילו מחמר במקל פטור. משום דבחטאת כתיב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה. וכל שמשכחת לה בלא מעשה פטור אף בעושה מעשה. וכמו שכתב בחידושי הר"ן סנהדרין (דף ס"ה.) אבל לענין מלקות הא משכחת מחמר בעקימת שפתים לר"י. ומחמר במקל לדברי הכל, דלענין מלקות אף שמשכחת בלי מעשה. מכל מקום כשעובר במעשה חייב. דבמלקות לא כתיב אחת, ועל כן הקונה חמץ בפסח לוקה] וכמו שכתב בחידושי הר"ן שם: ד) ואשר הקשה ר' עקיבא איגר ז"ל במכות (דף כ"א:) דמקשה ולילקי נמי משום זורע, ומשני אין חילוק מלאכות ליום טוב והקשה ר' עקיבא איגר דלילקי נמי משום מחמר. ואמרת דהא בשבת המסקנא דלא הוה לאו גמור. יפה אמרת. ואף דלכאורה לדידן דקיימא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, אי אפשר דקרא דאתה אתא שלא יהי' לאו גמור ללקות. דבלאו הכי לא לקי. ליתא דלמאן דאמר איסור מחמר נוהג ביום טוב. יש לומר דקרא ליום טוב אתא. וגדולה מזה אמרינן בעלמא אם אין ענין כו'. ובודאי כוונת ר' עקיבא איגר דמכל מקום יקשה לרב"ח דמחייב בשבת סקילה. אך גם זה אינו קושיא, דמכל מקום כיון שכתובין בפסוק אחד, אחת הם וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצות וכן משמע בחי' רמב"ן ור"ן שם דהמוציא בעצמו או על ידי בהמתו אינו חייב לרב"ח אלא אחת: ה) עוד כתבת להקשות בהא דמקשה רב חסדא לרבה דאמר הואיל. מיש חורש תלם אחד אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור. ונימא דהמלקות משום מחמר. לפי מה שכתבו התוס' דלצורך כיסוי הוה מלאכה שאין צריך לגופה, וזה לא שייך במחמר.

אינך יודע מה אתה סח, דמחמר היינו דעביד מלאכה בבהמתו והוא בחורש דעביד חרישה בבהמתו וכיון דחרישה אין צריכה לגופה אין כאן מחמר, דפשוט דמחמר דהחיוב משום שהוא מחמר, בעינן מלאכת מחשבת כמו במלאכת עצמו. ומלאכה שאין צריכה לגופה פטור. והייתי מסתפק בשביתת בהמתו אם יש בו פטור מלאכה שאין צריכה לגופה, כיון דבהמה לאו בת מחשבה אך בתוס' שבת (דף נ"ג:) בדיבור המתחיל כמאן משמע. דגם בשביתת בהמתו בעינן צריכה לגופה, מוכח דגם בבהמה שייך מלאכת מחשבת שיחשב עלי' האדם. מכל מקום במחמר הדבר פשוט כיון דהחיוב הוא מחמת האדם. שהרי אפילו מחמר בבהמת גוי חייב. שוב בעינן מלאכת מחשבת: ו) אשר הקשה הפרי מגדים על הרמב"ם דחיוב חובל משום מפרק. מה משני רב אדא בר אהבה שבת (דף קל"ו ע"א) אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא. מכל מקום מפרק הוא. ותרצת משום דבחובל בעינן כגרוגרות רק במילה המצוה מחשיבו ואי נפל ולאו מצוה שוב פטור משום דלא הוי כגרוגרות. הנה נטית מדרך הפשט מחתך בבשר ולאו משום דהוי חצי שיעור, ולמה העלמת עין בדברי הגמרא במקומו אמר אביי כתנאי [פרש"י הא דרב אדא בר אהבה] דמר סבר חי הוא ומר סבר מת. ומה בכך דחי הוא. מכל מקום כיון דליכא מצוה [כדמקשה היכי מהלינן] שוב הוי חצי שיעור. והגם שהרשב"א כתב שי"א פירוש אחר. הרי דחהו וכתב שפרש"י עיקר: ז) גם מה שהוקשה לך במילה איך יש בו חילול שבת הא אין בדם כגרוגרות, הוא הבל. ולמה לא דקדקת ברמב"ם שכתב והוא שיהי' צריך לדם וכו' ואינו חייב עד שיהי' בדם כגרוגרות. במה דברים אמורים בחובל בבהמה כו' אבל בחובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק חייב. ומי שאין עיניו תרוטות יראה דמה שכתב שאינו חייב אלא אם כן יהי' כגרוגרות.

היינו במקום שאינו חייב אלא אם כן צריך לדם, ואם אין בו שיעור גרוגרות פטור. אבל בחובל בחבירו דחייב אפילו אין צריך לדם כלל. מה שייכות גרוגרות. ועל כן כתב הרמב"ם האי במה דברים אמורים אחר שכתב דין שאינו חייב עד שיהי' כגרוגרות. וזה פשוט מאוד. ועל כן במילה שאין צריך לדם רק למצוות התינוק מה שייכות גרוגרות. וכמו בחובל בחבירו ונתכוין להזיק חייב אפילו אין בדם כגרוגרות. הכי נמי במל לצורך מצוה. והי' יכול לומר בפשוט דכשאין מצוה לא תיקן בהוצאת דם, אך צריך לומר דקושיות הש"ס מימהל היכי מהלינן לר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב [ועל כן נמי אין שייך שיהי' כגרוגרות כיון דאין צריך תיקון כלל. ועל כן כתב הרמב"ם דין דצריך שיהי' כגרוגרות. אחר שכתב דמקלקל פטור. ובזה עוד צריך עיון קצת, ולדעת רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה:) דשיעור שבת כגרוגרות משום מלאכת מחשבת. הדבר פשוט דבמקום דמקלקל חייב ואין צריך מלאכת מחשבת כבש"ס כריתות (דף י"ט:) ממילא אין צריך כגרוגרות, אך למה שכתב רמב"ם בלאו דלא תגוז בכור צאנך דאינו חייב אלא אם יש בו כשיעור. דלא יהי' חמור ממעשה שבת. יש לעיין, דמלשון רמב"ם הנ"ל משמע דבמקום דמקלקל חייב אין צריך שיעור. ואין להאריך]: ח) ועיקר קושיות הפרי מגדים שכתבת. לדידי לא קשה מידי. דהא בפרק חביות מבואר דאין חיוב מפרק אלא במפרק משקה מאוכל. וגם מבואר דמה דאינו חשיב משקה לענין טומאה אינו חייב עלי' בשבת משום מפרק. והנה דם מגפתה של אדם אמרינן בחולין (דף ל"ה:) דהוי משקה משום דכתיב ודם חללים ישתה מה לי קטלה כולה. מה לי קטלה פלגא. ועל כן במילה אי חי הוא חשיב המילה דם מגפתה דהוי דם חללים. אבל אי מת הוא מחתך בבשר מת הוא. ולא הוי הדם היוצא ממילה דם חללים ולא הוי משקה.

ואף שהחובל בבהמה חייב גם כן אף שדם מגפתה של בהמה לאו משקה, ולרמב"ם בהלכות טומאות אוכלין אפילו הקיז לשתי' לאו משקה. נראה דאזיל בשיטת הרי"ף רבו שהביא במלחמות בפ' חביות דחולב אפילו לקדירה שיש בה אוכלין, נמי הוי מלאכה, וביום טוב מותר משום אוכל נפש. ומכל מקום מלאכה הוי משום דבהמה בחייה לאו אוכל. וכן מבואר בחי' בראיות דרמב"ם בשיטת הרי"ף בתשו' הנ"ל. דלא כמגן אברהם סימן ש"ה. מכל מקום לא שייך זה במילה למאן דאמר מת הוא. ועוד דדם אדם סתמא לאו אוכל הוא. ומיושבים דברי רמב"ם ט) אשר נתקשית בתוס' חולין (דף מ'.) שהקשו בשוחט חטאת בחוץ לע"ז איך חייב משום שבת הא מקלקל, והוקשה לך דילמא מיירי במסוכנת. ופלפלת במסוכנת אי מותר לגבוה. והדבר מביא לידי גיחוך. דאפילו חולה פסול לגבוה וזיל קרי בי רב הוא והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה, ובמשנה דבכורות (דף מ"א) חשיב בהדי מומין, הזקן והחולה והמזוהם. ומאי תיבעי לך במסוכנת. מה שתמהת על הפנים מאירות יפה תמהת. וכבר ידוע ומפורסם שדברי הפנים מאירות אלו תמוהים: סימן נח. שנית להרב הנ"ל. א) מה שכתבת בענין מכבה ומבעיר שלא הבנת דברי. באמת הדברים פשוטים אפילו לבר בי רב דחד יומא. לא ידעתי מה אוסיף דברים. מכל מקום אכתוב שנית אולי תבין עתה. המכבה ומבעיר ברוח פיו, על כרחך נחשב שהוא פעל הכיבוי וההבער דאם לא כן הי' נחשב גרמא ושרי. ועל כרחך נחשב שהוא פעל המלאכה והמלאכה הוא מעשה. אבל מחמר הוא הוציא קול לבד. רק התורה אסרה שהבהמה לא תעשה מחמתי'. ומכל מקום לא נחשב מעשה דידי'. רק התורה אסרה אף דלאו מעשה דידי'. ומכל מקום חטאת אינו חייב רק במעשה דידי'. ובחסמה בקול לריש לקיש דסבירא לי' עקימת שפתיו לא הוי מעשה. אף שהבהמה מגבהת ראשה כדברי התוס', מכל מקום הוי מעשה בהמתו.

ולא מחייב על ידי' מלקות אף שהאיסור אפילו בלא מעשה: ב) אגב אבאר לך דברי התוס' אולי תבין על ידי זה יותר] סנהדרין (דף ס"ה:) דלא חשיב עקימת שפתיו מעשה אלא היכי דבדיבורו קעביד מעשה שהבהמה זוקפת ראשה, ואינו מובן דאם כן למה לי עקימת שפתיו, ובאמת גבי מימר דבדיבורו עביד מעשה לא נזכר עקימת שפתיו. ואני רגיל לפרש דברי התוס' דלמלקות בעי לאו שיש בו מעשה. היינו שיהי' העבירה מעשה. וכן שהוא יעשה המעשה. ועל כן עקימת שפתיו לחוד לא מהני. דאף שהוא עושה מעשה. מכל מקום אין זה העבירה רק החסימה. וכן מה שהבהמה מגבהת ראשה ואינה אוכלת לבד לא מהני. דזה לאו מעשה דידי'. על כן צריך תרתי. והוא עיקם שפתיו שהוא מעשה והעבירה הוא החסימה שהבהמה מגבהת ראשה גם כן מעשה. וכן בעדים זוממים צריך עקימת שפתיו. וגם שמתחייב על ידם. דאילו משום עקימת שפתים. זה אינו העבירה, רק הקול שמוציא לפני בית דין והקול לאו מעשה. ומה שמתחייב על ידם שהוא העבירה שהעונש עלי' שאין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין. מכל מקום הם אינם עושין המעשה ובגרמא דידהו מתחייב. וכן לשון הש"ס ריש מכות שכן לא עשו מעשה ונהרגים ונהי דבהכי חייביהו רחמנא. מכל מקום לענין חטאת הא בעינן מעשה דידהו. אך בצירוף שניהם מקשה הש"ס דיחשב מעשה שהם העקימת שפתים. ובנידון דידן נמי מעשה בהמה לא מהני לחייב חטאת. אף דבהכי חייבי' רחמנא כרת וסקילה לרב"ח. מכל מקום חטאת אינו. והקושיא מעקימת שפתים כבר ישבתי: ג) מה שכתבתי דמה שפועל ברוח פיו חשיב כחו מהא דתרנגול ששבר ברוח שבכנפיו, והוקשה לך דרוח שבכנפיו ודאי חשיב מעשה כמו הקשת זרועותיו לא דקדקת בדבריי להבינם. כי אנכי לא הבאתי כלל דהוה מעשה דלא מצאנו בנזיקין כלל שיצטרך מעשה.

רק דחשיב כחו אף שפעל ברוח, והרי התרנגול אף שמנענע בכנפיו מכל מקום לא הזיק רק ברוח, והרי חזינן דהיזק ברוח חשיב שהוא פעל זאת וכחו הוא. מה נפקא מינה לענין שיחשב כחו מה שמנענע בכנפיו. כיון דסוף סוף לא הזיק רק ברוח. וכן הראי' שהבאתי מהך דתקע באזנו דחשיב מעשיו. ואתה העתקת דחשיב "מעשה" ושנית הכוונה. כי כוונתי הי'. שחשיב מעשה דידי' כלומר שהוא פעל זאת. אבל לא הבאתי ראי' משם דהוי מעשה, סוף דבר אני הבאתי דחשיב כחו כגופו. וכיון דחשיב שהוא עושה הכיבוי וההבער. ממילא חשיב מעשה שעשה הכבוי וההבער הנה הארכתי הרבה יותר מדאי. יותר מזה איני יכול לבונן את האבנים: ד) ומה שהאריך לדחות הראיות מנזיקין. לומר שחשיב רק גרמי לדעת הפוסקים דחייב על גרמי בהמתו. הוא דבר שפתים אך למחסור. והרי הפוטרים גרמי בנזקי בהמתו. צריך לומר דהוי כחו, ולמה לנו לעשות מחלוקת בחנם. וכן מהא דחייב בשן ועין לפי מה שכתב הטור בשם הרמ"ה סימן ש"ח דאינו חייב בגרמי רק בנזק ולא בד' דברים עיין שם בקצות החושן. נראה שגם בשן ועין אינו חייב הגורם רק העושה בידים ואם כן מוכח דהוי מזיק ממש. אך בלא זה אטו הברייתא דמחייבא בכבוי והבער צריכה ראי' לדברי' ממקומות אחרים. וגוף השאלה שאינו מעשה לחייב חטאת הוא שיבוש כמו שכתבתי דכיון שחשיב ראוי לחייב סקילה. ממילא הוי מעשה דידי' הכבוי והבער. ואינו דומה למחמר מעשה בהמתו: ה) והנה בגוף הדבר דפשיטא לך דגרמי בשבת פטור אף שחייב בנזיקין, אין כן דעת אבן העוזר סימן שכ"ח, אלא דמה דחייב בנזקין כל שכן דחייב בשבת. וראייתו מהא דזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין כהאי גוונא חשיב גרמא ופטור. ומכל מקום בשבת חייב משום מלאכת מחשבת. כל שכן מה שחייב בנזקין דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת. אך דעתי אינו כן ומזורה ורוח מסייעתו אינו ראי'.