שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 96

הגבוה קונה והבעה"ב שליח דגבוה כמו הקונה במעות הקדש. וניחא מה שהלקוח נכנס בקדושת מעשר. אך לר"י דס"ל ממון הדיוט ומותר למוכרו שישאר המעשר מעשר והחולין חולין. עיין ר"ש ריש מע"ש ואינו דומה לפירות שביעית שבמכירה נתפס המעות בקדושתו. כי פירות שביעית אסורין למכרן במה שלא יחול עליו קדושת שביעית דלאכלה כתיב ולא לסחורה] וה"ה לקוח במעות מע"ש שישאר המעות בקדושתו והחולין חולין. א"כ דכשלוקח בכסף מעשר שיצאו המעות לחולין והלקוח יתפס בקדושה לאו ע"י המכירה הוא בעצם כי כבר אפשר שישארו המעות מע"ש ואעפ"כ יקנם המוכר. רק משום שמתכוין לחלל המעות על האוכל הנמכר ויכול לחלל בירושלים טבעא אפירי כדאיתא בפ"ג דמע"ש ע"ש. ואם מועיל שאלה בחילול ישאל לחכם על החלול וישובו המעות לקדושתן והלקוח יחזיר חולין. ואי משום שהמוכר לא ידע ויאכל המעות בתורת חולין. הלא יכול לחלל מעות אלו על מעותיו ולמה ס"ל לר"י יקבר הלא ר"י הוא הסובר ממון הדיוט הוא. א"ו אין שאלה בחלול: יז) ועוד יש לברר ראי' זאת יותר [יען יש מקום לבע"ד לחלוק דמשנה עיקר הדין תני יקבר. ותקנתא לא קתני ואה"נ אם נשאל שפיר דמי] מסוגיא דפרק כל שעה (ל"ח.) בעי רשב"ל מהו שיצא אדם י"ח בחלה של מע"ש בירושלים אליבא דר"ע בחולין הוא דנפיק דאי מיטמא יש לה היתר במושבות. אבל תלה דאי מיטמא לית לה היתר לא נפיק. א"ד אמרי' הואיל ואילו לא קרא לה שם חלה ואיטמא אית לה היתר במושבות ונפיק בה. השתא נמי נפיק בה. איכא דאמרי הא ודאי לא תיבעיא לך דודאי אמרי' הואיל. כי תיבעי לך תלה הלקוח בכסף מע"ש ואליבא דר"י דאמר הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יקבר מי אמרינן הואיל ואי לא לקוח הוה והואיל ולא קרא לה שם ואיטמי יש לה היתר במושבות ונפיק בי' השתא נמי נפיק בי'. א"ד חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן ע"כ.

וכתב רש"י ז"ל וא"ת תלת מעשר גופי' נמי תרי הואיל איכא. הואיל ואי לא קרא לה שם והואיל אי מיטמי פריק לה ואית לה היתר במושבות. הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה' טומאה מיד ופריק לה: יח) וטרם נביא ראי' מדברי רש"י אלו נבארם. מ"ש שיש בידו משמע שלכתתילה יכול לעשות כן. וכ"כ הפנ"י. אך שהוא כתב הטעם דלא אשכחן שאסור לגרום טומאה למע"ש. והוא תימה דבירושלמי פט"ז דשבת הלכה ג' בכל קודש לא תגע לרבות התרומה. הוא תרומה. הוא מע"ש. והא קרא בכל קודש לא תגע בטבולת יום ארוך קאי שמותרת במעשר רק דילפינן מע"ש מתרומה. וה"ה לענין איסור גרמא דילפי' מדכחיב משמרת תרומתי נילף מע"ש מתרומה. וכן מפורש יותר סוכה (ל"ה:) שמע"ש בירושלים לא יטול. ובגמ' למ"ד גבי תרומה לא יטול מפני שמכשירה. הרי מכשירה. ופרש"י ומע"ש בעי שימור דקודש איקרי. הנה שאסור לגרום טומאה למע"ש. ומה זה שכתב רש"י שבידו. כיון שאסור לעשות כן מה"ת. וכן כתב מהר"ם חלאוה דמה שיכול לעשות באיסור לא חשיב יש לה היתר במושבות. אלא שהוא פי' דאפשר שיטמא מאליו אך רש"י פי' שבידו לעשות: יט) ע"כ נראה לפרש עפ"י הסוגיא דקדושין (ס"ב) האומר פירות אלו מחוברים יהי' תרומה לכשיתלשו מהני דבידו לא חשיב דשלב"ל. ה"נ יכול לחלל המע"ש לכשיטמא משום שבידו לגרום לה טומאה. ואחר החלול יגרום לה טומאה. ובשעת הטומאה יחול החלול. ושבו המע"ש חולין והרי גורם הוא לטמא חולין כיון דטומאתו וחלולו באים כאתת והקדושה חלה על המעות. ואינו גורם לטמא קודש אפי' רגע א'. וגם אינו גורם לחלל הקדושה כיון שהקדושה חלה על המעות ויקח בעדם חולין טהורים:) כ) והנה קשה לפרש"י הנ"ל דמה שבידו לא חשיב הואיל א"כ למה צריך הש"ס בחלה של מע"ש בירושלים להואיל. הא בידו לישאל על המע"ש.

אך לק"מ כמ"ש בתשו' רשב"א ח"ד סי' ר"ב בהא דאתרוג של תרומה טמאה פסול ולא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל משום דאי מיתשל הדרא לטיבלא ואינו יכול להפריש תרומה אחרת ביו"ט. ה"נ א"י להפריש מע"ש ביו"ט. והרי כתיב בכל מושבותיכם תאכלו היינו בליל יו"ט ואז אינה ראוי ליאכל כנ"ל כא) והא דכתב רש"י שבידו לעשות לגרום לה טומאה ולפדות. אף שאסור לפדות מע"ש ביו"ט. והא אפי' לפדות הבן בשבת ויו"ט אסור כמ"ש ריב"ש ותה"ד דדומה למ"מ. וכן כתב בש"ע או"ח סי' של"ט. וכ"ש פדיון מע"ש. וברמב"ם פ"ז מה' יו"ט בתה"מ פודין הקדשות מכלל ביו"ט אסור וה"ה פדיון מע"ש: כב) נ"ל דלא קשיא. דאין לאסור פדיון מע"ש משום לתא דמו"מ. ואינו דומה לפדיון הבן. דהנה בפרק לולב הגזול (דף מ':) דהקדש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול וכן בשביעית בפירי שביעית ע"ש. והענין דמקח היינו שמקדש מעות ונותנו לגזבר ועבור זה מוכר לו ההקדש. נמצא שהקדש המעות קודם בהכרח לקנין ההקדש. אך חילול הוא ענין שהקדושה פורחת מההקדש על המעות. והנה במע"ש לא שייך כלל שמקדיש למע"ש ועי"ז יקנה המעשר. דאין הקדש למע"ש. וגדולה מזו בירושלמי פ"ד דמע"ש והובא ברמב"ם פ"ה דמע"ש ה"ו המתפיס מעשר במעות יותר משויו לא קנה המעשר רק כפי שויו] רק חילול שקדושת המעשר יחול על המעות. והנה פדיון הבן שנותן המעות לכהן שיפדה בנו דומה למכר כמו הקדש דרך מכר שנותן מעות לגזבר שיקנה הקדש. כן זה נותן מעות לכהן לפדות בנו. וכן פדיון הקדש דמשכחת דרך מכר. וזה אסור משום לתא דמקח וממכר. ואפשר דכיון דמשכחת לה דרך מכר אסרו בכל ענין. אבל במע"ש דא"א כלל דרך מכר. היינו שיתן מעות למע"ש. ועי"ז יפדנו המעשר רק שקדושת מעשר יחול על המעות וזה אינו דומה למכר כנ"ל מהא דפ' לולב הגזול דמכר וחילול שני דברים נינהו.

אין לאסור משום לתא דמקח וממכר רק משום מתקן הפירות. שתחילה הי' אסורין משום חוץ לחומה או משום טומאה. אבל זה שניחלל בעודו טהור לכשיטמא ואח"כ גורם טומאה. הנה גמר התיקון נעשה במה שגורם לו טומאה ובזה אינו מתקנו כלל. דכשהי' טהור בירושלים הי' מותר באכילה ואף במה שמחצל תחילה לכשיטמא. ג"כ אינו דומה למתקן. שאם לא הי' מחללו לא הי' מטמאהו אח"כ. והי' טהור ומותר. ע"כ אין כאן מתקן והפדיון מותר. ומיושבים דברי רש"י שכתב שבידו לגרום לה טומאה ולפדות: כג) אבל אם ישאל ויחזיר לטבלו לא יוכל להפריש ממקום אחר. ובזה אין חילוק אף אם יפריש ממקום אחר קודם השאלה. כיון דחכם עוקר נדר מעיקרו ואיגלי מילתא שבעת הפרשה טבל הי' ומתקן הוא. אבל בלקוח בכסף מעשר דמבעי' לי' אי אמרינן תרי הואיל אי לא. יקשה אי מועיל שאלה בחילול בלא הואיל כלל יחשב יש לו היתר בכל מושבות אם ישאל על החילול וישוב חולין גמורים. א"ו אינו מועיל שאלה בחילול: כד) אשר תרצתי שהשאלה מפאת חיוב נתינה דומיא דמ"ע שאין כאן איסור רק חיוב נתינה. וע"ז הוקשה לו שודאי גם לגוף תרומה מהני שאלה. וע"ז הביא ראיות. ומי לא ידע בכל אלה והרי מפורש בגמ' דאי מיתשל עלה הדרא לטיבלא. אך אני אמרתי כי מפאת חיוב נתינה שיש בהפרשתו מועיל שאלה על ההפרשה. כי א"א שיהי' תרומה ולא יצטרך ליתנם. והוא דומה לאשה שנדרה והיפר לה בעלה מועיל השאלה על כל הנזירות אפי' על זג וחרצן שאין בהם עינוי נפש. ואפי' לר"י דאמר נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מיפר למתענה ואינה מפר לאינה מתענה. הכא מפר על כולו משום דאין נזירות לחצאין. כן הוא בנדרים (פ"ג) וה"נ כיון דאין תרומה לחצאין חל השאלה על כל ענינים שיש בהפרשה. וכ"ש הוא דהא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. משא"כ בהפרה דמיגז גייז.

ולא עלה בלבי שיפול ספק בדברים פשוטים כאלו: כה) מ"ש עוד דחיוב נתינה הי' קודם הפרשה. הנה המג"א סי' ח' סק"ב דחלה הוי דומיא דשחיטה שאינה רק תיקון עיסתו. והם דברי רש"י גיטין ס"פ השולח שאם רצה שלא להפריש ולא לאכול או למכור רשאי ואף כי הרבה פוסקים חולקים וס"ל דיש חיוב להפריש כמו שביארתי בחי'. אך שיהי' מקודם עליו מצות נתינה לא שמענו. ואף את"ל דלהפוסקים ההם גם חיוב נתינה יש תחילה. מ"מ כיון שחידש לאו בהפרשה שפיר הוי נדר. ועוד מה טעם אינו בבל תאחר תחילה משום דליכא תרי קראי. ופי' בחי' הר"ן משום דלא שייך בהו בי גזא דרחמנא איתא. א"כ יותר מסתבר לאוקמי קרא לכבר הפריש. ולשון הש"ס ר"ה (דף ו') אפריש כו' אבל אמר כו' דיבורא לאו כלום. וה"נ במעשר טפי איכא חיוב בשכבר הפריש. וא"כ שפיר הוי נדר שעתה חיוב יותר וזה פשוט: כו) מ"ש על העצה לחלל על שוה פרוטה דאחרונים כתבו דלכתחילה מה"ת אסור. אפשר שהוא כן. אך אינו מוכרח. אך מ"ש בשם ספר טורי אבן בטעם התוס' דרק בעלים יכולים לחלל על שוה פרוטה וכתב בט"א שהטעם משום שיכולים לישאל. וא"כ בנ"ד אם נאמר שלא יועיל שאלה לא יועיל גם החילול. כבר השגתי על הט"א בזה מכרם רבעי דכתבו התוס' ריש פ"ו דברכות וכל הפוסקים דמחללין על שוה פרוטה ובתוס' תמורה (כ"ז:) מפורש דאפי' בזה"ז אחר אין יכול לחלל. ע"כ מדמחללין כרם רבעי בשוה פרוטה אף דלא שייך בי' שאלה מוכח שאין הטעם כמ"ש בט"א. אך על העצה הזאת יש כמה השגות אחרות ולא נמצא אצלי בהעתק כמעט שאינני זוכר אם כתבתי' ואם כתבתי' הי' לסניף בעלמא. והעיקר להתיר מחמת טעמים ראשונים. ולפי מה שנתחדש במכתבו זה קנין נשתנה הדין במקצת כנ"ל:. כז) בדבר הט"א כבר כתבתי שהשגתי עליו מכרם רבעי דמהני חלול בפרוטה.

עתה בא מכתבו שכתוב כן באבני שוהם אשר לא ראיתיו אז ועתה ראיתי כי הרגיש בעצמו שם מכרם רבעי. וניחא לי' כיון דכל עיקר כרם רבעי ממע"ש ילפינן לה. וכיון דמע"ש פודין בעלים בפרוטה. הה"נ לכרם רבעי שלא יהי' הלמד חמור מן המלמד עכ"ד. והם תמוהין הרבה דכרם רבעי דטעון פדיון בגופי' כתיב. דכתיב הלולים אחלי והדר אכלי. עיין פ"ו דברכות. וע' תוס' קדושין (נ"ד:) ד"ה גמר. ואף לפרש"י בחומש דטעון פדיון כמעשר. משמע דממע"ש יליף. ועיין רא"ם בפי' התורה. מ"מ לא נלמד האיסור ממע"ש דהאיסור ודאי בגופי' כתיב קודש. רק ההיתר פדיון נלמד ממע"ש. ומה זה שכתב שלא יהי' חמור מן המלמד. הלא האיסור א"צ ללמוד ממע"ש. וכשלמדין גז"ש ממע"ש לפי שיטתו דכל עדיפות דבעלים משום שהם הקדישו. אין ללמוד בעלים דכרם רבעי רק מן אחרים דמע"ש דילפי' לא הקדישו מלא הקדישו. א"ו אין הטעם משום זה: כח) וכל הלחץ זו הדחק שדחקו להט"א לומר כן הוא מחמת הקושיא מבכורות דפטר חמור דבשויו פודין אותו בכל דבר דלא חמיר מהקדש. וא"כ מה"ט בדיעבד יהי' פדוי אפי' בפרוטה. אכן אין קושיא קלה כמות שהיא כדאי ליכנס בפירצה דחוקה. דפשיט י"ל הלא הטעם דפדאו בפרוטה מחולל משום דאין אונאה להקדש. כדאיתא בפרק הזהב ובתמורה (כ"ז.) אבל פטר חמור דממון כהן הוא יש אונאה להדיוט. ובזה הדיוט חמור: כט) אולם ודאי לא נעלמו דברים פשוטים אלה מהט"א. רק סברתו כיון דיכול לפדות בשה. א"כ אין לכהן זכות בפטר חמור רק כמו שווי שה. וא"כ לסגי לפדותו בשווי שה. ולמה דווקא בשל חמור. אך גם הוא לא תברא. והנה הדבר ברור שאם אין הבעלים רוצים לפדותו נותנו לכהן והכהן פודהו בשה או בשוייו והחמור והפדיון לעצמו כמ"ש הטור ואסור לו לערוף החמור כמ"ש ראב"ד שערופה עבירה דמפסיד ממון כהן. וראי' לדבר.

הא דכתבו התוס' בע"ז (דף כ') בהא דלהקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי הלא אפי' לישראל אינו מצווה כך. וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא הי' נכרים מצויים ביניהם ולגר שוה הרבה כשאר בשר וא"כ פטר חמור זה שלבעליו לערוף אינו שוה כלום שאחר ערופה אסור בהנאה ולכהן שוה כל דמיו שפודהו ולוקח הפדיון לעצמו ודאי מחויב ליתנו לכהן ולא יהי' כהן כג"ח. נמצא יש לכהנים זכות בו שאם לא ימצא שה לפדותו יהי' כל החמור לכהן. והנה ב"ק (ק"ה:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכפר מי אמרי' עפרא בעלמא כפר לי' כו' ומסקנת דחשיב כפירת ממון הואיל אי מיתביד יתחייב לשלם לו ממון חשיב כפירת ממון אע"ג דהשתא איתנהו. ה"נ חשיב זכות לכהן בכל שווי' הואיל אי לא משכח שה. וכשפודהו בפחות משויו הוא מאנה לכהן. ואף שדחוק קצת ואפשר לחלק בין הא דב"ק. מ"מ טוב לנו לומר כן ולא נחלוק על כל הפוסקים בכרם רבעי כי תירוצו אינו כלום כנ"ל: ל) ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם באיבעיא דמהו לפדות בנדמה שבדיעבד אם פדאו פדוי. וטעם הב"י אינו מובן כלל. ולפמ"ש מיושב היטב דכיון שספק הוא והדין שפודהו והפדיון לעצמו ואין לכהן שום זכות עוד וסגי בפרוטה דלא חמיר מהקדש הרי השה הנדמה כפרוטה. הנה נתבאר שאין דברי הט"א מספקים על דברינו שבתשו' הראשונה. אך אתפלא על מעלתו. הלא הט"א כתב שני תי'. ולתירוץ הא' אף בבא לידי גזבר יכול לפדותו פחות משויו. ולמה נטה לכתוב בשמו רק התירוץ דבעלים יכולים לישאל כדי להשיג עלי ולקפח אותי בהלכה. הוא מחויב לעשות תשובה ע"ז. ואנכי מוכרח לכתוב דברים אלו לקיים הוכח תוכיח את עמיתך: הדו"ש הק' אברהם. סימן רצב לרב אחד. א) בדבר איש א' שחלה חולי כבד והרופאים כמעט אמרו נואש לחליו.

ונטלה אשתו נזמי' ומסרתם לאיש אחד ואמרה כי מנדרה אותם עבור כלה עני' אם יקום בעלה מחליו. ולא פירשה אז לאיזה כלה. רק אומרת עתה שדעתה הי' לפלונית קרובתה. אח"כ נתחזקה חליו ונדר גם הוא מאה רו"כ. וכאשר נודע לו מנדר אשתו שתק. ואינו זוכר אם נדרו הי' קודם לשמיעה או להיפוך. וזאת ברור לו שאם הי' אומרים לו בעת נדרו הלא נדרה אשתך נזמי' הי' חוזר מנדרו. וכן להיפוך אם הי' אומרים לו בעת שמיעתו הלא כבר נדרת לא הי' שותק. וזכרונו נוטה יותר כי שמיעת נדר אשתו הי' קודם לנדרו. והאיש קם מחליו. והאיש שקיבל הנזמים החזירם לה כי אמר מה לי להחזיקם תחת ידי עשה אתה בהם מה שתרצה. והכלה שהי' במחשבתה ליתן לה נשאת אח"כ. והאיש כבר שילם ס"ה רו"כ על נדרו לעניים ועוד ידו נטוי' לשלם המותר. והמק הנזמים אומר כי לא קיבלם שיהי' הוא גזבר עליהם שיעשה הוא בהם כרצונו רק מה שתאמר לו היא יעשה ואפי' תרצה לקחתם בחזרה וכן עשה באמת. והנה האיש הנ"ל אבד כל נדונייתו. ושואל דבר הנזמים אולי יש היתר עליהם מחמת שלא הי' רצונו בשני הנדרים יחד: ב) תשובה אפי' הי' שמיעת נדר אשתו מאוחר מ"מ מה שאומר אלו הי' זוכר מנדרו לא הי' שותק. מ"מ צריך שאלה לחכם. ובנדרים אלו בעת צרה הא לא מהני שאלה אפי' ע"י פחח. כמבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ח. ועוד שהרי דעתו נוטה יותר ששמיעה הי' קודם לנדרו: ג) אך גוף הענין אשתו נדרה והוא שתק יש לעיין בו. והנה באהע"ז סי' צ' סעיף יוד כתב רמ"א אשה שצוותה בעת חלי' לתת כך וכך ממלבושי' לעניים ונתרצה הבעל. אינו יכול לחזור בו. ובט"ז שם מ"ש נתרצה היינו דאמר בפירוש אין אבל סתמא לא הוי נדר. עוד שם קודם זה ברמ"א ראה שמכרה ושתק לה לא איבד משום זה זכותו.

עוד שם בכנה"ג הובא בבאה"ט שם אשה שנתנה מתנה לבנה בפני בעלה ושתק בעלה בין הי' נכסי מלוג בין הי' נכסי צ"ב בין הי' מתנה שנתן בעל לאשתו מתנה גמורה אין במתנתה כלום. הא כל הני מוכחי דלא אמרינן בזה שיועיל שתיקה כהודאה לחלות הנדר או הקנין ולכאורה ה"נ בנ"ד: ד) אך בנמק"י פ"ק דב"ק [וברמ"א חו"מ סי' רפ"ז] היכא דיהיב חד מן האחין מתנה לאינש אחרינא מתפיסת הבית ושתקו האחין מחילה הוי. וצריך לחלק דאח עכ"פ ידו כיד שאר האחין. ע"כ הוי מעשה מתנה לומר בה שתיקה כהודאה. אבל נשואה אפי' בנכסי מלוג בחזקת בעל קיימי. ואם מכרה כתב רמ"א שם סעיף ט' דהמכר בטל לאלתר. ע"כ אין מעשי' כלום. ואף שרמ"א כתב הדין באשה שצוותה בחלי' לתת מלבושי' לעניים ללובשם ויש לדמותם לנתינת אחד מאחין מ"מ כיון שהצוואה על לאחר מיתה ועל אח"כ לא הי' לה שום זכות גם בחיי'. שהרי אלמנה שמין מה שעלי' עי' סי' צ"ט דלא אקני לה אלא למיקם קמי' כל זמן שהזוג ביחד. אבל לאחר מיתה שנפרד הזוג אין לה שום חלק וכאינש דעלמא דמיא ואין אומרים בו שתיקה כהודאה: ה) ולפי"ז יש לעיין בנ"ד שנדרה אותם בחיי' וחיי הבעל שיש לה בהם זכות ללובשם אי דומה לאחד מן האחין שנתן מתנה לאינש אחרינא ושתקו האחין ואמרינן בה נמי שתיקה כהודאה: ו) ואף דבנזמים קי"ל סי' צ"ט וסי' צ' סעיף ט"ו גרושה שמין אותם. וכן הקדש ובע"ח גובה אותם בחובו. וכן יכול למוכרם. והטעם בתשו' הרי"ף סי' ר"ט שכלי זהב ובדולח אדם קונה על דעת שתתקשט אשתו בהם ואם יצטרך יתפרנס מהם. משא"כ בבגדים שהם כלים ונפסדים ואין דעתו עליהם הלכך בע"ח גובה מכלי זהב ובדולח ע"כ. וא"כ אין לה בהם זכות שהרי יכול הבעל למוכרם:

ז) הא ליתא דנזמים מסתמא הם מה שנתן החתן מתנה לכלה [או שנתן אביו עבורו דחשיב כאלו הוא עצמו נתן] והרי הם שלה ללובשם כל זמן שהיא תחתיו עכ"פ. ואף שכתב הריב"ש דאף מתנות שחתן שולח לכלה ומכריז שהם מתנות. שמין לאלמנה דלא למתנה גמורה אכוין רק ללובשם כל זמן שהיא תחתיו. מ"מ אהני מה שנותן לשם מתנה דאפי' כסף וזהב אין שמין לגרושה ואינו יכול למוכרם. ועיין בית מאיר סי' צ"ט ס"ב דתכשיטי כסף וזהב שנתן לה במתנה אינו יכול למוכרם. [ובאמת ברמ"א לא הובא רק באלמנה ששמין לה תכשיטין שנתן לה במתנה. אך בב"י בשם ריב"ש דאף גרושה שמין לה תכשיטי כסף וזהב שנתן לה במתנה. ולפי"ז אף הבעל יוכל למוכרם. כי גרושה ואינו יכול למוכרן אחת הוא כמ"ש הב"ש סק"ג סק"ג. ובאמת כי מסתבר כב"מ שהרי מתנה נתן לה רק שתאמר שלא נתנם לה רק להתנאות בהם לפניו. אבל כל זמן שהיא תחתיו הם שלה. וכן גרושה ותכשיטי כסף וזהב שלעולם שמין. היינו בלא נתן מתנה רק שלקחם עבורה בזה אמרי' דוקא בגדים שעשויין לבלות הקנם לה לגמרי כל זמן שהיא תחתיו. אבל תכשיטים לא נתנם לה רק כל זמן שלא יצטרך להם. וכן הטעם בתשו' הרי"ף. אבל מתנה שאם לא הי' תכשיטין הי' שלה לגמרי [כנכסי מלוג] רק משום שהם עשויין להתקשט אמרינן שלא נתנם לה רק כל זמן שהיא תחתיו. אבל כ"ז שהיא תחתיו שוב הם שלה. ואם תאמר שאם ירצה יוכל למוכרם אינו רק שאלה ולא מתנה] וכיון שיש לה זכות בהם ללובשם כל זמן שהיא תחתיו שוב יהי' דומה לאחד מאחין שנתן מתנה לאחד מתפיסת הבית ואחרים שתקו כנ"ל: ח) מ"מ לדעת הרא"ש בתשו' הביאו הטוח"מ סי' רי"ב דגמר בלבו בצדקה לא מהני דדברים שבלב אינו דברים ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו [דכתיב לבטא בשפתים. ה"נ כתיב בפיך זו צדקה] ע"כ. א"כ מה בכך דשתיקה כהודאה וידעינן שכך גמר בלבו.