שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 95

ובודאי נתכוין להקנות להקדש ולא מהני שאלה כנ"ל. וע"כ לא הי' יכולים לומר בפשיטות דלא מהני שאלה שהרי לתירוץ הראשון דגבי הקדש לא אמרינן הואיל משום דכתיב בי' קודש שפיר מהני שאלה. אך כתבו דלא אמרי' הואיל. דממנ"פ אם תאמר הואיל נמצא שאינו מועיל שאלה כלל כנ"ל. ואי לא אמרינן הואיל. הא לא אמרינן. וממנ"פ לא אמרינן הואיל היכא דאתא לידי גזבר ודו"ק היטב: ח) ועתה נעתיק עצמינו להקדשות דידן שהם לעניים שבאו ליד גזבר שאין הטעם משום שכבר קיים את נדרו בנתינה ואין כאן על מה לישאל. דאדרבה אם יחול השאלה יחזיר הממון לעצמו ולא קיים הנתינה ושפיר יש על מה לחול וכההוא דמנה שני נזירות. רק הטעם כמ"ש הש"ך משום דהגזבר קנה עבור העניים ולא גרעי עניים מאנשים דעלמא. רק שלא תאמר בשנתחייב תחילה בנדר ואח"כ שילם להגזבר ושואל על עיקר חיובו יתבטל המסירה. זה נלמד מאתא ליד כהן. דאף אם ישאל על הפרשה לא יתבטל הנתינה. דאי אמרת דכשתתבטל ההפרשה יתבטל הנתינה ותחזיר לבעליו שפיר יוכל לישאל על ההפרשה כההוא מי שנדר שתי נזירות וע"כ דמ"מ הנתינה לא יתבטל. ה"נ בזה דאף אם ישאל על עיקר נדרו. מ"מ המסירה לגזבר לא יתבטל. ועל המסירה גופה פשיטא דלא מהני שאלה כיון דנקנה להם: ט מעתה אני אומר דזה בצדקה לעניים. אבל בנודר לבהמ"ד דהיינו שיקנו נרות ללמוד או לחזק בהמ"ד שזה מצוה. לא מצד שנעשה של בעה"ב היושבים בבהמ"ד. דמה שמקנה להם אין שום מצוה דעשירים הם. והמצוה הוא לקנות נרות או לחזק הבהמ"ד. ואילו הי' עושה כן לבהמ"ד שלו ג"כ מצוה הוא. נמצא שבנתינת המעות לא הקנה לשום אדם. דלא נתכוין להקנות לבני עיר כלל דאין בו שום מצוה. רק שהקצה אותם למצוה (ואף דהזמנה לאו מילתא. מ"מ נעשה נדר כמ"ש בט"ז או"ח סי' קי"ג סק"ב] ושפיר יכול לישאל ע"ז.

מאי אמרת הלא כבר שילם נדרו ואין כאן עוד נדר שישאל עליו. ליתא שאם יפקע נדרו ותחזור הממון לבעליו ולא שילם שפיר יש על מה לישאל. וכהא דמי שנדר שתי נזירות תירץ ר' אשי וכנ"ל. הא חדא להיתרא: י) ועוד נראה לפענ"ד. דנ"ד שתלה אם שכנגדו יאמר בהן צדקו הוי אסמכתא. שלא הי' תכלית כוונתו שיאמר והוא יתן. רק שלא יאמר. ועי"ז יתברר שהאמת אתו והוי אסמכתא. אך הב"י סי' ר"ז מחודש ל"ט הביא תשו' הרא"ש דבהקדש לא שייך אסמכתא. ושם בתשו' מבואר שסמך עצמו על דברי ר"מ בתשו' יע"ש. ודברי ר"מ אלו הובא ביתה יוסף שם מחו' מ"א ובמרדכי פרק שור שנגח ד' וה' דאסמכתא מועלת בהקדש. דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו כמסירה המועיל בהדיוט. ושם במרדכי הביא ראי' מהאומר אם יבא דבר זה לידי אתננו להקדש מחויב ליתן. אף דדבר שלא בא לעולם גרע מאסמכתא. שאין יכול ליתן להדיוט בשום פנים. מ"מ אמרינן בי' אמירתו לגבוה כיון דאילו אמר כשבא לעולם הי' קונה. מהני בהקדש תחילה שיעשה נדר. כ"ש אסמכתא דמהני בב"ד חשוב דמהני בהקדש יע"ש באריכות: יא) והנה דבריו נעלמים מאוד. שהרי בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אך בקיבל חיוב על עצמו שהוא בעולם לא חשיב דשלב"ל כלל. וע' בתשו' רשב"א ח"ג סי' ס"ה הובא בב"י ח"מ סי' ס' בקיצור. שהמחייב עצמו ליתן לאחר כל מה שיוציא הדקל מחויב ליתן. ולא חשיב דשלב"ל כיון שהחיוב על עצמו שהוא בעולם אף שתלה בדשלב"ל וא"כ אזדא לה ראיית הר"מ מהאומר לכשיבוא לידי אתננה להקדש. שהרי אף בהדיוט קונה כה"ג. אך מ"מ אין מזה קושיא על הר"מ. ואטו גברא אגברא קרמית. והר"מ סובר דכל שתלה חיובו בדשלב"ל חשיב לא בא לעולם. ועיין תוס' כתובות (מ"ב) שאם יחד כלי לאחר לגבות ממנו קנס כשיעמוד בדין ויתחייב לו.

חשיב דשלב"ל אף שהכלי בעולם כיון שתלה חיובו בדשלב"ל ה"נ בזה שגופו בעולם כיון שתלה חיובו באם יבוא לידי אתננה חשיב דשלב"ל: יב) אך נראה ראי' לדעת הרשב"א מדברי ירושלמי פרק האשה. המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר. למ"ד בעלי חיים נדחים צריך להביא פסח אחר. ומבואר דחל הקדש פסח קודם שנתגייר אף שתלה הקדשו בדשלב"ל. שאילו הקדיש גוי פסח ולא אמר לכשאתגייר פשיטא דלא אמר כלום. כיון שאין הגוי מחויב בפסח ואין פסח בא בנדבה [ובנדרים (דף ו') ה"ז לחטאתי אם הי' מחויב חטאת דבריו קיימים אבל אם לא הי' מחויב אין בדבריו כלום]. מ"מ כשאמר לכשאתגייר חל ההקדש מעכשיו כיון שהשה בעולם אף שתלה בדשלב"ל ה"נ כיון שהכלי בעולם חל השיעבוד על הכלי אף שתלה בדשלב"ל. וה"ה המתחייב לכשיוציא דקל פירות ליתנם לפלוני דחל החיוב כיון שגופו בעולם אף שתלה בדשלב"ל. ואזדא לה ראיית הר"מ: יג) עוד כתב שם המרדכי בשם הר"מ דנדר ושבועה ות"כ חיילי אפי' באסמכתא דרובם באסמכתא אם נתון תתן את העם הזה בידי אם יהי' אלקים עמדי כו'. וגם דברים אלו אינם עולים לפמ"ש בתשו' רשב"א תתקל"ג וז"ל בחמלת ד' עלי מצאתי ענין שכל הלכות אסמכתא תלויים בו. דכל דאי שאמרו דרך קנס הוי אסמכתא והובא בב"י סי' ר"ז ע"ש באריכות. ותוכן דבריו דתנאי הוא שרצה שיתקיים התנאי ויתקיים המעשה. אבל אסמכתא הוא שלא רצה בקיום המעשה הוי אסמכתא. וכ"כ החינוך פרשת בהר מצוה י"ב דאין אסמכתא אלא מה שהוא בדרך קנס. נמצא כי נדרים אלו אם יהי' אלקים עמדי רצה בתנאי שיהי' אלקים עמו ויתן מעשרות. וכן ישראל רצו שיתן העם בידם ויחרימו עריהם. אין ענין לאסמכתא כלל: יד) מ"מ בהקדש אסמכתא אף שלפי הירושלמי נדחה ראיית הר"מ. מ"מ הדין דין אמת. שהרי בנדרים (דף ל') האומר יהי' הקדש לאחר ל' א"י לחזור דכמסירה מעכשיו דמי.

ומפורש בפרק איזהו נשך דא"ל קני מעכשיו לא הוי אסמכתא. ואף שר"ח סובר דוקא כשהשכינו בקרקע מיד הרי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כמסר לו מיד. והיכא דמסר לו מיד וגם אמר מעכשיו לכ"ע לא הוי אסמכתא כדמוכח הא דאיזהו נשך. וגם בשבועה ות"כ כיון שא"י לחזור כדמוכח בנדרים (פ.) באומרת קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ דמיפר דהוי עינוי נפש דממנ"פ דהיכי תעביד כו' ואי יכולה לחזור קודם שרחצה הא יכולה לחזור. ולמה לה הפרה. ומוכח שא"י לחזור דכמעכשיו דמי. ואף דלא שייך בשבועה כמסירה. מ"מ הא במעכשיו לבד כמה פוסקים דלא הוה אסמכתא. ובשבועה ובת"כ בדאורייתא הלך אחר המחמיר: טו) מ"מ מ"ש בטעם צדקה לא הוי אסמכתא משום דכמעכשיו. הנה הר"ן שם בשם הרשב"א דלרבא ואביי דקי"ל כוותייהו אפשר דלא הוי כמעכשיו ופלוגתא הוא בירושלמי קדושין פ"ג ה"א באומר ה"ז עולה לאחר ל' יום ומכרה בתוך ל' ר' אבהו בשם ר"י אם לא חזר ולקחה בתוך ל' אינו קדוש דלא הוי כמעכשיו ר' בא בשם ר"י אמר מכירתו אינו מכירה כלומר לבטל ההקדש עולה ע"ש ומשום דהוי כמעכשיו. ומהא דהנאת רחיצה עלי אם ארחץ דחשיב כמעכשיו. אין ראי' לה"ז עולה. דיש חילוק בין הרי זו להרי עלי. וכן מפורש בירושלמי נזיר פ"ב ה"ט. גם הא דאמירתו לגבוה אם הוא בצדקה אין הכל מודים. ודעת ר"ה גאון ורשב"א בתשו' דלא אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בהקדש עניים. וא"כ הא דצדקה אין בו משום אסמכתא יש בו הרבה חילוקים: טז) אך אפי' לר"מ נראה ברור דמהני שאלה דכבר בארנו שכל הטעם באתא ליד גבאי לא מהני שאלה כמ"ש הש"ך סי' רנ"ה דלא יהי' כח הקדש קל מהדיוט. והכא בהדיוט כה"ג הוי אסמכתא ולא קני (וכי מיתשיל ונשאר כדין ההדיוט הא אסמכתא לא קני).

ואף שבסמ"ע סי' ר"ז ס"ק י"ג בעשה שבועה וקנין באסמכתא מהני השבועה לקנין וחייבים היורשים לקיים. הא מבואר שם הטעם משום דשבועה כמו ב"ד חשוב. וקנו מידו בב"ד חשוב מהני לדידן. אבל השלשה לבד בב"ד חשוב לא מהני. והטעם בזה ברור דהא ב"ד חשוב אינו מועיל כשאמר בפי' שלא מעכשיו וע"כ בקנין שאם אין כוונתו מעכשיו לא מהני כלל על לאחר זמן. דהדרא סודרא למרי' והוא כשחוק ולא עביד אינש דמחכך בבי דינא. ודאי כוונתו מעכשיו. וה"ה בשבועה בודאי כוונתו מעכשיו. אבל בלא קנין אין ראי' דמעכשיו. וב"ד חשוב בלא מעכשיו לא מהני. שהרי אם אמר בפירוש שלא יחול מעכשיו לא מהני. ועי' סמ"ע סק"מ: יז) ואין להקשות עוד מהא דסי' קכ"ה הולך במתנה אם הי' המקבל עני אינו יכול לחזור בו ולא מהני שאלה. נאמר ג"כ ע"י שאלה דינו כהדיוט דהולך לאו כזכי. דלק"מ דכיון שנדר הוא חוב עליו ובחוב הולך כזכי. דכיון שחשב שהוא חוב עליו כוונתו הי' כזכי. ואף ע"י שאלה נפקע החוב. מ"מ הוא הי' כוונתו לזכי שהרי חשב שחוב הוא: יח) אך מ"ש כבודו להתיר עפ"י דברי הנב"י שפי' טעם רשב"א משום שאינו נאמן על הפתח וחרטה דמעיקרא. ובנ"ד שלא הי' כוונתו על הנדר בעצם. והוא כעין נדר ליתומים אם נטלתי מכתובתי יאסרו כל פירות שבעולם דכתב במיוחסת להרמב"ן דמועיל חרטה דהשתא וא"צ להאמינו. יפה אמר עפ"י סברת הנב"י. אך עיקר הסברא לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. שהרי הגמ' אמר דמש"ה לא חשיב יש לו מתירין. והרי לענין איסור יהי' נאמן וא"כ האיסור יש לו מתירין. א"ו אין זה סברת הרשב"א: יט) זולת זה מה שהאריך בדקדוקים שאין כן דעת הרמב"ם. אין נ"מ כי לא נניח דעת רשב"א וטוש"ע המפורשים בשביל דקדוקים. ואם באנו לסתור דברי הש"ע לא נדע שום דין. אך אם יהיבנא לי' דרמב"ם פי' בתרומה הבאה ליד כהן שלא כרשב"א ורא"ש.

כבר כתבתי דהא דלא מהני שאלה בתרומה הבאה ליד כהן. הוא עפ"י היסוד דאיסור תרומה לא חשיב נדרו והוא עפ"י פירוש הרא"ש והר"ן. אך לפירוש רמב"ם שם משום שהוא חובה והא מועיל שאלה בחטאת ואשם. וא"כ הרמב"ם לשיטתו שפיר סובר דמשבא ליד כהן מ"מ מועיל שאלה. ודברי הרמב"ם ההם תמוהים מש"ס זבחים הנ"ל וא"כ אין ראי' מרמב"ם. ואפי' לר"א ממיץ. מ"מ י"ל שמודה בצדקה והקדש שבא ליד גבאי מטעם ש"ך סי' רנ"ה. וטעמו קלורין לעינים לא כמ"ש הנב"י שהוא דוחק: הדו"ש הק' אברהם. סימן רצא שנית להנ"ל. ב"ה אור ליום ב' ויחי י"א טבת תרנ"ה א) מכתבו שנית קבלתי. ושם נאמר כי חיסר פרט אחד במכתבו הראשון. שהי' קנין. וא"כ אזיל טעם דאסמכתא. ובאמת גם טעם ראשון אזיל לי' שכל הטעם הי' שלא נתכוין להקנות לבני עיר רק שנדר נדר מצוה כגון לנרות ות"ת. ואילו הי' נודר נרות שילמוד בעצמו אצלם ג"כ הי' נדר למצוה כמבואר בתשובתי. אך אם הי' קנין ע"כ נתכוין להקנות לבני עיר ואין כאן שום היתר: ב אך גם במכתבו זה קיצר ולא ביאר איזה קנין. אם קנין סודר או קנין אגב. וק"ס אינו כלום. דאין מטבע נעשה חליפין אם לא שקיבל חיוב על עצמו. אבל אם הקנה בק"ס המעות שהשליש אינו כלום אך אם הקנה באגב יש מקום להתיר השאלה משום אסמכתא. ואי משום שהקנה בב"ד חשוב. הלא הר"ן בפרק השותפין כתב הטעם משום דק"ס אם לא כיון מעכשיו אינו כלום דהדרא סודרא למרי' ולא מחייב אינש בבי דינא בכדי ודאי כוונתו מעכשיו אבל אם הקנה לו אגב קרקע אף שמקנה לו הקרקע היום ומטלטלין לאחר זמן אם הקרקע לא יצאה מרשות מקבל מתנה אפשר דמהני. ומאחר שהקנה על אחר זמן שוב יש בו משום אסמכתא: ג) האמנם כי בנמק"י ב"ב (מ"ד:) בהא דמכר מטלטלין מעיד לו עלי' דלא שייך מעמידה בפני בע"ח. דמטלטלי דלוקח לא משתעבדי ומקשה דילמא אג"ק שיעבד לו.

ומשני שלקח ומכר לאלתר. ומקשה דילמא דאקני כתב לי'. ומשני שלא הי' לו קרקע מעולם. וכתב בנמק"י מדאיצטריך למימר לעולם ולא אמר שלא הי' לו קרקע בשעה שקנה מטלטלין אלו. מוכח ששיעבוד ראשון חל אמטלטלי שיקנה אפי' לאחר שמכר הקרקע. ודעת הרמב"ן לומר הטעם לפי שדאקני משעה ראשונה חייל שיעבודו. ע"ש. הנה שאם לא הי' חל שיעבוד המטלטלין רק אחר זמן לא הי' משתעבד אג"ק שנשתעבד לו תחילה וא"ל הטעם משום שמכר הלוה הקרקע דמה בכך הלא שעבוד הקרקע לא נפקע בכך ועדיין שעבוד הקרקע קיים. ומ"מ לא הי' יכול לשעבד אגבו מטלטלין אח"כ: ד) אך בחי' רמב"ן אחר שכתב טעם זה כתב וז"ל ואיכא למימר טעמא משום דקנה קרקע וחל עליו שעבודא דמלוה. אע"ג דזבני' מיקני לי' הני מטלטלי אגב ההוא ארעא דאכתי בשעבודא דהך מלוה איתא ע"כ. וא"א לומר שהוא המשך דבריו ראשונים. דלפי הטעם שאמר תחילה משום דחל למפרע א"צ לטעם דאכתי בשעבודא דהך מלוה. אך צריך לפרש שזה טעם אחר. ואפי' הי' חל שעבוד דאקני אח"כ נמי הי' מועיל משום שעדיין שעבוד הקרקע קיים [ומ"ש הרמב"ן אח"כ ומה שאמרו א"י לחזור בו שעבוד שאני שייך לטעם ראשון ולשון מסורס הוא בדפוס ושבקא לספרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי'] אך בנמק"י מבואר להיפוך:. ה) ואפשר דתלוי במחלוקת ראשונים במשוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר ל' יום. ועדיין הבהמה בסימטא בסוף ל' דלר"פ לא קנה. דאף דאכתי קיים במקום הראוי למשיכה. מ"מ גוף המשיכה הי' תחילה וגוף המשיכה פסקה. וה"נ אף שעדיין קנין ושעבוד הקרקע קיים. מ"מ הקנאת הקרקע אינו עכשיו בשעת הקנאת המטלטלין. ולדעת הר"ן פרק הכותב דקנה אם עומדת עדיין בסימטא. ה"נ אם הקרקע קיימת עוד ביד מקבל מתנה קנה המטלטלין: ו) והנה בש"ע סס"י קצ"ז קי"ל דלא קנה וא"כ ע"כ כוונתו מעכשיו.

מ"ח יבל בשלמא בקנין סודר דהדרא סודרא למרי' בזה אמדינן הכל יודעים דלאח"ז אינו כלום. אבל באגג לאח"ז כיון שלדעת הר"ן מהני אפשר שהוא חשב ג"כ דמהני. דמי איכא מידי שהפוסקים נחלקו ונאמר הכל יודעין טפי מהר"ן. וכח"ג כתב הר"ן פ"ק דקדושין הובא בב"ש ס"ק ט"ז בספק לא אמרינן שבעל לשם קדושין. מיהו המגיד שם חולק: ז) ואם הי' קנין סודר לחייב עצמו. ושוב השליש המעות ג"כ. יש מקום לומר נהי דהקנין סודר ע"כ הי' מעכשיו דאל"כ הדרא סודרא למרי'. מ"מ השלשה הי' אפשר שיקנה לאח"ז. ואולם הרמ"א סעיף ט"ו דנהיג עלמא דמהני קני בב"ד חשוב אפי' בלא השלשה ואולם הט"ז חולק על הסמ"ע וכתב דקני בב"ד חשוב לא מהני בלא פירש מעכשיו ואף דאמירתו לגבוה הוי כמעכשיו שוב יועיל שאלה כיון דרק מחמת גבוה ובהדיוט כה"ג לא קנה וכנ"ל בתשובתי הראשונה: ח) מ"מ סיום דברי ט"ז אין בנו כח להוציא ממון נגד האחרונים. ונראה דהוא אצלו ספיקא דדינא ואין להוציא ממון אך בנ"ד דקודם שאלה הא אין בהקדש דין אסמכתא רק ע"י שאלה וספק אם הועיל שאלה. דלדעת הפוסקים דלא הוי אסמכתא אינו מועיל שאלה. והרי נידר זה בא להוציא. מ"מ אינו מוכרח. די"ל שאלה הועיל לבטל הנדר. ולענין ממון העניים באים להוציא ממנו ובכיוצא בזה טוב לעשות פשרה אחר השאלה: ט' סוף דבר לדינא. אם הי' קנין סודר על המעות בעין אינו כלום. ומהני שאלה. אם הי' קנין סודר על החיוב יעשו פשרה. (ואם הי' קנין אגב יש שני צדדים. שיטת הר"ן פ"ק דקדושין וגם הט"ז שחולק על הסמ"ע. והמיקל בזה לא הפסיד. או יתן לבהמ"ד חלק רביעי): י) זולת זה מה שהאריך להשיב על דבריי וביקש ממני להשיבו. טריח טרחי' להאי גברא לאבד הזמן בחזרת דבריי הראשונים. בכל זאת מאחר שהוכרחתי להשיב שנית בעיקר הדין. שנשתנה מחמת הקנין שוב מוכרת אני להשיב גם על השאר.

עי' ב"ב (צ"ד.): יא) ואשר רוצה ליישב הנוב"י דמתוך שאינו נאמן לממון אינו נאמן לענין איסור כמו האומר של מע"ש הם אינו נאמן גם לאיסור כיון דהוי אפוקי ממונא. אינו דמיון כלל, דמע"ש ממון גבוה הוא. וא"כ איסור מע"ש רק משום ממון גבוה. וכיון דאינו נאמן להוציא מיד בעליו ונשאר ממון הדיוט אין איסור כנ"ל. אבל איסור תרומה אין משום שהוא ממון כהן דאין קדושה בממון כהן יותר מבממון ישראל. ואידי ואידי חולין גמורין. וא"כ מה יועיל הא דממון כהן לאיסור אם לא שיאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אך זה לא שייך רק בדבר שצריך משפטי עדות. ועי' ברא"ש מכות בשם ראב"ד דילפי' לה מנמצא אחד קרוב או פסול. אבל באיסורין דאפי' עבד ושפחה נאמנים לא שייך זה כלל: יב) הקשיתי על הרא"ש דתרומה לא הוי דבר הצידור משום דמעיקרא הי' אסור משום טבל איך יועיל שאלה. וע"ז תמה מאד שבאמת תרומה איסור דידי' והחליף איסור טבל של תורה באיסור תרומה דידי'. וע"כ כיון שבלעדו הי' אסור משום טבל לא הוי דבר הנידור. אבל מ"מ מועיל שאלה על איסור דידי'. ואין קושיא איך יחול שאלה על איסור תורה. שהרי נשאר טבל כשהי'. הנה מעלתו כתב בשמי מה שלא עלתה על לבי. כי לא הקשיתי כלל איך יועיל שאלה על איסור תורה דודאי נשאר טבל כשהי'. רק הקשיתי הא לאו הקדש דידי' הוא. ומ"ש מעלתו דבאמת תרומה הקדש דידי' רק משום שתחילה הי' אסור משום טבל והוא החליף איסור תורה באיסור דידי' לא חשיב דבר הנידור. יראה מעלתו אם יש טעם בריר תלמות: יג) אך סברת הרא"ש שהוא לא חידש איסור רק תחילה הי' האיסור תרומה מעורב [ולשון הש"ס נדה ז' טבל פתיכא בה תרומה] בכל הכרי ואוסר כל הכרי כעין שכתב הר"ן נדרים פ"ד ז"ל תרומה בדין שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה בדין שתאסר תערובתה.

דכיון דע"כ צריך לתרומה להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם עכ"ל. ואיסור טבל אפי' לכהנים שהתורה לא התירה לכהנים עד לאחר הרמה. וכן לשון הש"ס שבת (כ"ו.) מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך. (ואפשר ליתן טעם בדבר שתחילה שקודש וחול הי' מעורבים דומה לכלאים כהא דמכות (כ"ב) בשור פסולי המוקדשין ופרש"י שם] וא"כ הוי איסור תורה והוא לקח האיסור מכל הכרי למקום אחד הוא התרומה שהפריש. ועיין ט"ז שכ"ד ס"ק ט"ו תשו' מהר"א שהביא דבדרבנן יש ברירה. ע"ש. הנה שהתרומה בירור. ובדרבנן אמרי' הוברר למפרע. ואם הי' דבר מחודש מה ברירה הי' שייך בזה. רק שאינו רק בירור הקדושה מכל הכרי למקום אחד: יד) ובתוס' גיטין (ס"ו) דכשם שמופלא סמוך לאיש יכול לתרום כך יכול לחלל מעשר. ואם הי' בתרומה איסור מחודש ע"כ חשיב נדר. מה ראי' זה לחילול שהוא רק העתקת הקדושה ממעשר על המעות. אך באמת גם התרומה אינו מחודש ומופלא סמוך לאיש יכול להרימה. דכשם שיכול לעשות איסור מחדש כך יכול לברר ולהעתיק ממקום למקום ה"ה בחלול מעשר: טו) אך מ"מ אין ללמוד מזה שיועיל שאלה לבירור הקדושה. דבשלמא לענין מופלא סמוך לאיש כיון שבכחו לחדש איסור. כ"ש שיהי' בצאו להעתיק ממקום למקום. אבל לענין שאלה ודאי כל שהיסוד איסור תורה חזק יותר. ותמורה חמור לכמה דברים ומפורש בזבחים (מ"ט) הטעם משום דתמורה מכח קדשים קאתיא. וניקל לחול יותר עיש"ה. וה"נ חל יותר שלא יופקע ע"י שאלה [וגם לענין זה חמור שחל אפי' בטעות ואין נשאלין על התמורה וכיון שאין ללמוד זה בקו"ח מנדרים ובעצמו אינו נדר איך יועיל שאלה: טז) ובחילול אינו עולה בזכרוני שיהי' נמצא בשום מקום שיועיל שאלה. ויש להביא ראי' דלא מהני שאלה בחילול. מלקוח בכסף מעשר לר"י יקבר. והנה ענין הלקוח בכסף מעשר לר"מ דס"ל ממון גבוה.