שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 94

יג) נחזור לדברי הר"ש והעולה ממה שכתבתי לשיטת הר"ש דשאובין בכלי שאינו מקבל טומאה אינם פוסלים אפי' ברובא מה"ת כל שהי' רביעית מתחילה במקוה. אלא דקשיא ע"ז הא דכתב הר"ש בזה"ל ש"מ שאובין דאורייתא. ולכה"פ כולו שאוב. ואפשר דשאיבה בכלל כלי אבנים וכלי אדמה דפוסלין מקוה רק מדרבנן. והא דפריך בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובין דאורייתא בתמי' דמשמע דכולו שאוב מדרבנן מדלא מוקי לה בכולו שאוב דאורייתא היינו משום דסתמא קתני כו' פוסל את המקוה משמע כדקי"ל אפי' בשלשת לוגין עכ"ד. והנה צריך להבין למה הוצרך לדחוק בההיא דצינור. הא לדידי' היא שאובה דאורייתא רק בכלי המקבל טומאה וצינור שחקקו ולבסוף קבעו אינו מקבל טומאה כדתנן פי"א דכלים כל מחובר לקרקע טהור. ואפילו בנעשה בתלוש על דעת מחובר טהור אפי' עד שלא חיברו. ועי' בתוס' חדשים פ"ו משנה (י'). וצ"ל משום דלא פסיקא לי' להר"ש דכלים שאינם מקבלים טומאה אינם פוסלים במקוה מה"ת. ובלשון אפשר כתבו כנ"ל לשונו. וע"כ הוצרך לתרץ כן, אולם לפמ"ש אכתי הי' יכול לתרץ כיון שאינו מקבל טומאה שוב אינו פוסל אפי' לא הי' בו רק רביעית מים אינו מה"ת. דלשון פוסל את המקוה משמע שהי' בתחילה מקוה מה. וכמו שתירץ הר"ת ז"ל לשיטתו וכמ"ש הר"ן בשמו בפ"ב דשבועות: יד' אמנם נראה דלק"מ דאף דמחובר לקרקע טהור היינו בנעשה מתחילה על דעת מחובר. אבל בלא"ה אינו עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה. ובמה שחיברו לא חשיב שינוי מעשה כבש"ס שבת (דף נח:) טבעת של בהמה ועשאו לדלת אעפ"י שקבעו במסמורים טמא שאינם עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה. וכבר ביאר זה הנוב"י סי' ע"ג עיי"ש: סימן רפז א) פ"ב מ"ה מקוה שיש בו ג' גומות שלמים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא הגיע לגומא השלישית כשר. ואם לאו פסול.

ק"ל דבסוף פ"ג אמרינן דג' לוגין אינם מצטרפים אלא אם התחיל השני עד שלא פסק הראשון עיי"ש. הרי דאם נפל בזה אחר זה בהפסק אין פוסלין. וה"נ המים שבגומא שני' לא נפל עד שיגיעו הגשמים לגומא השני' והשלישית עד שיגיע לשלישית. והאיך מצטרפין. וא"ל דשאני הכא שהפסולים כבר הי' במקוה והמניעה הי' מצד הכשרים. דהא ריש פ"ג אמרינן שני מקואות שאין בכל אחד מ' סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים. ולכאורה קשה דהא עכשיו יש במקוה ג' לוגין מים שאובין. וצ"ל דלא נפלו הג' לוגין בבת אחת דאפי' נפלו הג' לוגין לשני מקואות בבת אחת. מ"מ לכל מקוה לא נפל רק לוג ומחצה רק בשעת העירוב יש בכל מקוה הלוג ומחצה שנפל לחברתה ג"כ. נמצא שהג' לוגין נפלו בזה אחר זה. ואף דהמניעה הי' רק מצד הכשרים שלא נתערבו ודומה למשנתינו: ב' ונראה לתרץ דהא דבעינן שיפלו בבת אחת היינו דאל"כ אמרינן קמא קמא בטיל. משא"כ במשנתינו שהכשרים בעת ביאתן לעולם הי' בתערובות ובכה"ג לא אמרינן ביטול וכדברי המרדכי ביבמה שרוקה דם. ומבואר בחוו"ד דהעיקר תלוי אם המבטל בא בתערובות וכמדומה שכ"כ גם בנוב"י] אולם דברי החוו"ד תמוהין לי משמעתא דמנחות (ס"ט:) בהא דפשיט בעיא דר"ש בן פזי עיי"ש: ג) שו"ר דמתני' דרפ"ג הטעם כפשוטו דתיכף כשהי' ג' לוגין שאובין הם ארבעים סאה ביחד ובמ' סאה אין ג' לוגין פוסלין. וזה מדוקדק בלשונו נקרא עליו שם פסול פי' שלא נקרא שם לוגין עד שהי' מ' סאה ואז אין ג' לוגין פוסלין: ד) ונראה ראי' לזה דהיכא שבא הג' לוגין שאובין עם המ' סאה כשרים ביחד כשר. ממשנה ג' פ"ז הי' בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו למראה מים. ולכאורה קשה דכל זמן שלא שפך לתוכה המקוה פסולה בשינוי מראה. וכיון שלעת עתה המקוה פסול אמאי אין ג' לוגין פוסלו.

וצ"ל משום דכל זמן שאין המקוה חוזר למראה מים אף השאובין שנותן לתוכה חזר להם מראה יין ואין פוסלין כבמשנה ה' שם ג' לוגין מים שנפל לתוכו קורטוב יין ונפלו למקוה לא פסלוהו. וברגע שחזרו למראה מים הרי יש מ' סאה מים כשרים ואין ג' לוגין פוסלו. הרי דהיכא דהג' לוגין שאובין והמ' סאה כשרים באים כאחת כשר ודו"ק: סימן רפח א) פ"ה מעין שהעבירו על גבי השוקת פסול העבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לה פי' הר"ש כל שהוא שחוץ לשוקת על גבי שפתה כשר להטביל בה מחטין וצנוריות. ועיין בהרע"ב שפירש כשר חוצה לה על שפתה וגם לאחר שיצא מן השוקת מההיא דתוספתא שהביא הר"ש במשנה ב' במעיין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה דמים מועטין מטהרין המרובין. וכן פסקו כל הפוסקים במשנה דאם העביר על גבי שפתה כשר חוצה לה כההיא דתלמי לאחר שיצא מהשוקת. ולכאורה צ"ע על הר"ש שלא פירש כן: ב) ונראה דהנה הש"ך הקשה על דין זה דהא אין מי מעיין המועטין מטהרין השאובין המרובין לטהר בזוחלין כבפרק א' משנה ז'. ותירץ דשאני הכא שאף המים היוצאים מהשוקת מעיין היא שהרי השוקת מחובר למעיין שהמעיין מקלח לתוכה אלא שנפסל בשאוב. ממילא שפסול שאוב אזלא לה ע"י מים מועטין שחוץ לבריכה. ממילא מעיין היא בעצמו עכ"ד הש"ך בתוספות ביאור קצת. והדברים יקרים מפז: ג) אלא דק"ל קצת דהא הר"ש והרא"ש הוקשה להו אמאי אין מטבילין בשוקת כיון שמחובר למעיין. ותירצו דלא אתי לאטבולי כשאין בהם כשפופרת הנוד ומשום גזירה זו אין מטבילין בשוקת. וא"כ אף בהעבירו על גבי שפה שייך גזירה זו לענין זוחלין דאם לא יהי' חיבור יפסול בזוחלין. אולם לדעת מהרי"ק אפי' בלא חיבור למעיין מעיין הוא בעצמו כשעדיין זוחל מחמת המעיין: ד) ואכתי ק"ל לדעת הש"ך במשנה שאח"ז העבירו על גבי כלים ר"י אומר הרי היא כמקוה.

ופי' הר"ש שם על גבי כלים נקובים ואחרים מפרשים על גבי אחורי כלים. הרי דאף שאינו כשאובין. מ"מ בטיל מיני' שם מעיין וצ"ע: סימן רפט א משנה ב' העבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל ר' יהודה אומר הרי הוא כמו שהי' ר' יוסי אומר הרי היא כמקוה. והקשה בתוי"ט הא העביר המקוה ע"י דבר המקבל טומאה וכההיא דנוטפין שעשאו זוחלין דלקמן ובש"ך תירץ שאני הכא דמחובר למעיין: ב) ולפענ"ד כיון דעל גבי אחורי כלים אסור לטבול. ולדעת הרבה פוסקים אפי' בדיעבד לא עלתה לו טבילה משום גזירת מרחצאות. נמצא שיש הפסק בין המעיין שאחורי כלים מפסיקין. וכן צ"ל בשיטת הרא"ש לעיל במעיין שהעבירו על גבי השוקת דמפורש כיון שאין המעיין מקיף את השוקת מכל צד גזרינן דילמא לא יהי' חיבור כשפופרת הנוד והא לענין פסול שאיבה סגי בחיבור מצד א' כדלקמן פרק ו' משנה ג' ולא גזרינן. וא"כ אמאי פסול חוצה לה. ולשיטת הר"ש נמי קשה דהא כתב לקמן פ"ו מ"ח דלענין פסול שאיבה סגי בכחוט השערה. וא"כ אין לגזור דלמא לא יהי' חיבור השוקת למעיין כשפופרת הנוד לענין מים שחוצה להן. וע"כ לומר כיון שבתוך הכלי אסור לטבול. הרי יש הפסק בין המעיין למים שחוצה להן ופסולין משום שאובין שאין המעיין מטהרן. ה"נ באחורי הכלים כיון שאחורי הכלים גופייהו פסול משום גזירה וממילא מים שחוצה להן אין המעיין מטהרן: ג) ולולא דברי המפרשים הי' נ"ל דר' יהודה ור' יוסי אזלי לטעמייהו מ"ה דפליגי בנוטפין שעשאן זוחלין. כאשר אבאר בעזה"י. דהנה הב"י הקשה על הרמב"ם שלא חילק בפ"ו ה"ח בסילון בין תלוש למחובר בין עץ למתכות ואף שמקבל טומאה. ומ"ש מנוטפין שעשאן זוחלין דקאמר ר' יוסי כל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו: ד) ונלפע"ד דהנה במשנה דנוטפין שעשאן זוחלין יש ג' פירושים. פירוש ר"ש שסותם הנקב שלא יהי' זוחלין.

פי' הרא"ש שממשיך המקוה למקום אחר ע"י מקל או קנה ואוחז המקל בידו. וטעם ר' יוסי כיון שאדם האוחז מקבל טומאה. פי' הרמב"ם דקאי על המשנה דלעיל דנוטפין היינו שיורד טיפין טיפין מן המעיין ונותן בנתיים פשוטי כלי עץ שיעברו מי המעיין עליו ויהי' זוחלין. וע"כ לשיטת הרמב"ם אין ראי' מכאן כלל שיהי' אסור לעשות מקוה בדבר המקבל טומאה. כאשר אבאר בעזה"י: ה) והנה יסוד דבר זה בזבחים (דף כ"ה) נתן ידו או רגלו כדי שיעברו המים לחביות פסולין דכתיב אך מעיין ובור מקוה מים יהי' טהור הוייתה ע"י טהרה תהי'. והנה גבי מלוי מים לחטאת עצם המלוי עושה הטהרה ואם באו המים לחבית מאליהן הי' פסולים. ע"כ בעי שיהי' ע"י טהרה. אבל במקוה אין הטהרה משום שבאו לכאן רק משום שעכשיו הוא מקוה מים. וא"כ אין ראי' כלל משם. רק לשיטת ר"ש ורא"ש יש ראי' ממתני' דהכא [ועוד יתבאר לקמן הראי' לפי' הר"ש]. אבל להרמב"ם י"ל דהכא משום שעושה מעיין ע"י דבר המקבל טומאה ונמצא הטהרה שבאו לכאן מהמעיין שבמקום שהיא עכשיו אין לו מעיין דמה"ט אם הי' נוטפין הם כמקוה. נמצא שעצם הטהרה היא ממה שבאו לכאן. וע"כ פסול בדבר המקבל טומאה. אבל במקוה שטהרה מצד שהיא עכשיו מקוה לא איכפת לן מה שבאו לכאן ע"י דבר המקבל טומאה. וזה ברור ונכון בסברא: ו) ובהכי ניחא לי מה דר' יהודה מתיר וכי לית לי' לר' יהודה הא דנתן ידו או רגלו כדי שיעברו המים לחביות פסולין. והא משנה סתמא היא מס' פרה. דא"ל דטעמא דר' יהודה משום דפשוטי כלי עץ אין מקבל טומאה אלא מדרבנן. דהא איפכא שמעינן לי' מס' סוכה (דף כ"ג.) גבי העושה סוכתו על גבי בהמה דר' יהודה פוסל משום דלא הוי סוכה הראוי' לשבעה דאסור לישב בה ביו"ט מדרבנן ועיי"ש. אך לפי הנ"ל ניחא. דהנה גבי מלוי מי חטאת דכשר בכלי חרס ובשאר כלים המקבלין טומאה.

ועי' בתוס' ריש יומא. וע"כ לומר דלא קפדינן רק שלא יבא לכלי ע"י דבר המקבל טומאה. אבל מה שהיא עכשיו בדבר המקבל טומאה לית לן בה. וע"כ דרק על תחילת הווייתו קפדינן. וע"כ בנ"ד שסומך דבר המקבל טומאה שיעברו המעיין עליו נמי לא קפדינן במה שהמים מונחים ע"ג דבר המקבל טומאה רק מה באו לכאן ע"י דבר המקבל טומאה: ז) ולכאורה קשה לפמ"ש לחלק בין מקוה למעיין דרק במעיין פסול משום שהטהרה רק משום שבאו לכאן. הלא במעיין הא אפי' הי' נותן ע"ג כלי מים במקום אחר ומחבר המים שלמטה למעיין הי' מועיל מטעם השקה כההיא דמעיין שמשך כנדל דרבה עליו והמשיכה הרי היא כמו שהי' אף שיש שאובין רוב. והיינו משום שהשאובין עצמן נעשים כמעיין. ולמה יאסור להזחיל בדבר המקבל טומאה. הלוא הם בטלין בהמעיין: ח) וראיתי להכ"מ בפ"ט מהלכות מקואות הלכה י"א ד"ה ומלשון רבינו נראה עיי"ש כל הדיבור ותוכן דבריו דמלשון הרמב"ם נראה דהא דמעיין שהוא משוך כנדל כשריבה בגומת המעיין עצמו קאי. וא"כ אין הנוטפין בטיל במעיין ואם הי' שאובים אפי' באשבורן אין מטהר כיון דאין הנוטפין בטיל במעיין והוי כאילו כולו שאובים. ובסוף מסיק דלאו דוקא גומת המעיין. ולא אתי הרמב"ם לאפוקי אלא אם נתן המים שאובים מבחוץ והמשיכו עד שנגע במעיין. דבכה"ג אפי' נגע בגומת המעיין אינו מטהר אבל אם נפלו בתוך המעיין אין שאובין פוסלין אותו דמעיין כל שהוא דינו כמקוה שיש בו מ' סאה שאין שאובין פוסלין אותה. ולכאורה דבריו תמוהין אפי' המשיכו מבחוץ נמי כיון שמעיין כל שהוא דינו כמקוה שיש בו מ' סאה ומקוה שיש בו מ' סאה מטהר אפי' בנוגע מבחוץ. כדמפורש פ"ו מ"ג. אמנם טעם דבריו הוא עפימ"ש הרמב"ם פ"ח הלכה י"ב שאין הזוחלין מערבין השאובים עם מי המעיין:

ט) וע"כ ניחא נמי במשנתינו שהמים קטפרס מן ההר ולמטה אינו מערב מי המעיין עם המים שלמטה לולי שבא מהמעיין עצמו. וע"כ פסול בדבר המקבל טומאה. אבל ר"י לשיטתו דס"ל שם גבי שלשה גוממיות שבנתל וכן ברגליו של ראשון נוגעת במים שאפי' קטפרס חיבור. ע"כ ס"ל כאן בדבר המקבל טומאה מזחילין בו: י) וע"כ ניחא נמי במשנתינו דהעבירו על גבי אחורי כלים בכלים שמקבלים טומאה דייקא עסקינן, וא"כ הרי המה כמקוה. דלענין מקוה לא איכפת לן בכלים המקבלים טומאה כנ"ל אות ה' (ובזה מיושב קו' הב"ח על הרשב"א בתשו' לפי פי' הב"י דפירש במעיין שהעבירו על גבי השוקת דרק בתוכו אסור לטבול אבל משיצא ממנו כשר ויש לו דין מעיין והקשה הב"ח מסיפא דהעבירו ע"ג אחורי כלים יש לו דין מקוה. ולפמ"ש ניחא משום דסיפא יש לו דין מקוה] אולם ז"א לדעת הרשב"א לשיטתו דהעושה מקוה בדבר המקבל טומאה פסול: סימן רצ הלכות נדרים ב"ה יום א' וישב תרנ"ה לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה דוד הכהן נ"י האבד"ק דאברי. דבר שנים שנתעצמו בדין ואמר תובע לנתבע אמור בהן צדק שהאמת אתך ואתן שמונה רו"כ לבהמ"ד והנתבע נתרצה לזה. ונתן התובע תיכף השמונה רו"כ ליד כבודו והנתבע אמר בהן צדק כנ"ל. ועתה התובע נתחרט ורוצה לישאל על נדרו. אך עומד כנגדו המבואר בש"ע יור"ד רנ"ח דהנודר צדקה משבא ליד גבאי שוב א"י לישאל עליו. ושם סעי' ח' לענין מעמד שלשתן דאדם חשוב שבעיר כגבאי דמי. ויען שהנודר אינו עשיר רק איש בינוני חיפש כבודו למצוא לו היתר עפ"י דברי אחרונים. ואי"ה יבואר בסוף דברינו. ונבא למקור הדין. ויען הדין נוגע לכמה פרטים הן תרומה לאחר שבא ליד כהן. הן הקדש בדק הבית משבא ליד גזבר. הן הקדש צדקה משבא ליד גבאי. נבאר אחת לאחת. כפי מיעוט שכלי בעזר החונן לאדם דעת:

א) הנה מקור דינים אלו הוא תרומה ביד כהן דמפורש בנדרים (נ"ט) דלא מצי למיתשל עלה ופי' הרא"ש כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקיע שם תרומה מינה ע"י שאלה. ויש לדקדק מה טיבה של נתינה שעי"ז לא יועיל שאלה להפרשה. הלא הפרשה ענין אחר הוא זולת הנתינה. והרי הכהן צריך להפריש תרומה אף שאין בה מצות נתינה כמפורש ברש"י בכורות (י"א) וז"ל דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינו נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה. והרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שורש י"ב מונה ההפרשה והנתינה לשתים. במנין המצות. ועיין בפרשת דרכים דרוש ו' וא"כ מה שייכות נתינה להפרשה, ב) ונראה ליישב עפימ"ש הרא"ש נדרים (י"ב) גבי כחלת אהרן ותרומתו. דהוי מתפיס בדבר האסור דאע"ג דמיתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנידור. דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר השירים מידי טבל. וא"כ למה יועיל בתרומה שאלה כמו בהקדש. הא לאו הקדש דידי' הוא וכנ"ל. וכן קשה לטעם הר"ן [ולפי' הרמב"ם משום דאינו בא בנדר ונדבה רק מחמת שמחויב. אינו יכול להתפיס בו מה שהי' חולין גמורים בלא חיוב שיעשה קודש ונדר ניחא. איברא דהקשה ע"ז בעצמו ממתפיס בחטאת ואשם ותירץ דבאים בנדבה בנזיר. וק"ל ע"ז מזבחים (קי"ז) נזירות חובה הוא ע"ש פרש"י. ולמסקנא אף ר"מ מודה בחטאת ואשם דחובה הוא וצע"ג] דכיון דאיסור שבו אינו חשוב נדרו רק איסור תורה איך יועיל שאלה: ג) והנראה בזה דשאלה אינו מפאת האיסור שיש על התרומה לזרים ולטמאים. רק מחמת חיוב נתינה לכהן שנתחדש בהפרשתו ועובר עליו בבל תאחר כמו בנדרים. וחיוב זה עשה הוא בהפרשתו. דקודם שהפריש לא עבר עליו בבל תאחר כמ"ש בתוס' ר"ה (ד'.) ועיין חי' הר"ן שם.

ותדע שאין השאלה על האיסור שבו שהרי כתב הרמב"ם פ"ד מ' תרומות הלכה י"ז שגם על מעשרות מועיל שאלה. ונכלל בדבריו גם מעשר עני אף שחולין גמורים הם. וע"כ השאלה מחמת חיוב נתינה שבו. כמו כן בתרומה מחמת חיוב נתינה שבו השאלה. ומפאת מצות נתינה שחידש בהפרשה נקרא נדר והקדש שיועיל שאלה. מעתה לאחר שכבר נתן התרומה לכהן דמצות נתינה אזדא לה לא נשאר רק האיסור. וזה לא חשיב נדרו רק איסור תורה ולא שייך ע"ז שאלה. והכי ברירא דהא מילתא: ד) ונעתיק עצמינו לדין הקדש בה"ב שבא ליד גזבר דכתב בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ט"ו בשם חי' רשב"א פרק גט פשוט. דלאחר שבא ליד גזבר לא מהני שאלה. ובתשו' הרשב"א למד זה מתרומה לאחר שבא ליד כהן. ולפי האמור יש לחלק דנהי דמצות נתינה שלו עברה שכבר נתן ליד גזבר. מ"מ גוף ההקדש קיים. ושפיר יכול לישאל על הקדשו ולא דמי לתרומה שהאיסור תרומה איסור תורה הוא. ולא הקדש שלו כנ"ל: ה) ונראה הטעם דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה. כמ"ש ש"ך סי' רנ"ה. משום שהגזבר קנה עבור ההקדש במשיכה. ולא יהא כח הקדש קל מכח הדיוט. ודוקא על הקדש דיבור מועיל שאלה דאתי דיבור ומבטל דיבור. אך יש לפקפק דהתינח אם הי' תחילת הקדשו במסירתו לגזבר. אבל אם תחילה התנדב ואח"כ מסר לגזבר יוכל לישאל על תחילת הנדבה. וממילא בטלה המסירה שלא התכוון רק למסור נדבתו וכשאין כאן נדבה בטלה המסירה. לזה למד הרשב"א מבא ליד כהן. דקשה מ"ש ממי שנתחייב שני נזירות ומנה ראשונה ונשאל על הראשונה עלתה לו המנין להשני'. ומקשה בשבועות (כ"ח) דליהוי כאכלה כולה דאין נשאלין עלי'. ואסיק ר' אשי דכיון שנשאל ועלתה המנין לשני' ונמצא שלא מנה כלל הראשונה ושפיר מהני שאלה לראשונה ע"ש. וה"נ דכיון שנשאל ולא הי' תרומה כלל. והוא לא נתכוין ליתן לכהן רק תרומה.

וכשבטלה ההפרשה בטלה הנתינה ושפיר מהני שאלה. וע"כ לומר דאף אם יתבטל התרומה לא יתבטל הנתינה. ולא הוי הנתינה קנין בטעות כיון שהי' בידו שלא ישאל ולא יתבטל התרומה. ודומה להא דפ"ב דקדושין (נ'.) בזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ולבסוף לא רצה לעלות לא נתבטל המכר. כיון שהי' בידו לעלות לא חשיב מכירה בטעות ה"נ בנ"ד. וע"כ ה"נ לא חשיב המסירה לגזבר בטעות אף אם יפקיע בשאלה נדבה ראשונה. ועל המסירה גופה פשיטא דלא מהני שאלה כסברת הש"ך הנ"ל: הן אמת דאכתי יש לחלק בנתן לכהן. הרי נתכוין להקנות לכהן. אבל הכא בשעת מסירה לגזבר לא נתכוין כלל להקנות להקדש שהרי אז לא הי' דעתו לישאל וחשב שכבר הוא להקדש משעת נדבה. ודומה לעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא קנה משום דלא נתכוין לקנות מחדש. ה"נ לא נתכוין להקנות מחדש. ואפשר לומר לרבה דאמר הואיל אי בעי מיתשל עלה ממוני' הוא. לא קיים חיוב נתינה במסירתו לגזבר אם לא יקנהו מחדש כיון שעדיין יכול לישאל וחשיב ממוני' וכאילו לא שילם ולא תאחר לשלמו כתיב גם בנדבה. וע"כ בודאי נתכוין להקנות במסירה: ז) וכמ"ש נמצא דעת קדושים תוס' פסחים (מ"ו): שהקשו בהא דאתה רואה של גבוה לימא הואיל דאי בעי מיתשל עלה. ותירצו שאני התם דכתיב קודש לד' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תירץ ר"י היכא דאתא הקדש ליד גזבר לא אמרי' הואיל כו'. ודבריהם נעלמים מאוד אי ס"ל דמהני שאלה בבא ליד גזבר למה לא נאמר הואיל. ואי ס"ל דלא מהני שאלה. היל"ל בפשיטות כשבא ליד גזבר לא מהני שאלה. אך לפי האמור דין אתא ליד גזבר דלא מהני שאלה תלוי בדין הואיל. שאם לא נאמר בהקדש דין הואיל. א"כ לא נתכוין להקנות להקדש. ושפיר מהני שאלה על הנדבה ראשונה שהי' בפה לבד. אך אי אמרי' הואיל לא יצא במסירה אא"כ נתכוין להקנות להקדש.