שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 93

והיינו משום דיש לדחות דמתני' ר"מ דמכשיר בחגיגה ולהרמב"ם בפי' המשנה דמפרש לה לענין להשלים השיעור מוכרח לומר דמתני' ר"מ. וכן לפי' הרא"ש דכתב דמשום שהי' תחילה כשפופרת הנוד סגי בשאח"כ הוא כשערה מוכח דלענין להשלים השיעור. דאי לטהר שאובין כיון שנטהר פעם אחת לא הי' צריך אח"כ אפי' כשערה שהרי כתב הרא"ש בה' מקואות דהכשר שאובין משום השקה כמו לטהר מטומאה. וכשם שבטומאה אם נתחבר פעם אחת למי מקוה טהורין אפי' הוציאו ממקוה. כן בזה. ול"ל שאח"כ יהי' כשערה. א"ו לענין השלמה לכשיעור. וע"כ הא דמהני בקטפרס משום דמתני' ר"מ. מ"מ הרמב"ם בהלכותיו שפסק להא דמטהרין מקואות העליון מן התחתון ופסק בשלש גמומיות כרבנן דאין מטבילין לא בעליונה ולא בתחתונה ע"כ מתני' לענין הכשר שאובין ומהני בי' קטפרס ועיין מ"ש לעיל סי' רפ"ט: הדו"ש הק' אברהם. סימן רפג ב"ה יום ב' חקת התורה רס"ח לפ"ק פה אטוואצק: לכבוד בני הרב מוהר"ש שליט"א. א' מכתבך הגיעני אתמול לעת ערב. דבר המקוה שדרך צינור של מתכת יורדין המים מגג למקוה ובסוף הצינור הגדול תחוב בו צינור קטן משם יורד המים לצינור המקוה. ופעמים מטלטלין הצינור הקטן ועוקמין אותו לצד אחר לביב שתחת הבית ועתה הספק כיון שמטלטל מקבל טומאה. והרי יורד למקוה ע"י דבר המקבל טומאה: ב) הנה לא ידעתי ציור צינור המקוה אם תוך הצינור הוא ג"כ מכלל המקוה. או עומד ביושר נגד המקוה. דכהאי גוונא אויר מקוה כמקוה דמי כמו פרק ב' דזבחים אויר כלי ככלי דמי. וכן משמע בב"י דמקצת לתוך אויר המקוה חשיב מקלת לתוך המקוה. אך אם אינו מכלל המקוה ואינו עומד ביושר על אויר המקוה פשוט שכשר כיון שצינור המקוה מפסיק בין המקבל טומאה למקוה. אך אם הוא באופן הראשון צ"ע:

ג) והנה לכאורה נראה להקל מפי"ב דכלים משנה א' ומייתי לה ריש פרק ה' דשבת טבעת בהמה וכלים טהורים אף של מתכות. ואין טמא רק משמשי אדם. וא"כ הצינור עקום אף בשעה שמטלטל הא אינו משמש רק המקוה שהוא קרקע: ד) אך פרק י"ב משנה ה' מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו טמא. והיינו פותח ונועל את הדלת. הנה שאף שמשמש את הקרקע כיון שאינו מחובר לקרקע טמא. וכן בתשו' הרא"ש מסתפק במונחים ואינם מחוברים. הנה דבמה שמשמש המקוה לא נטהר ואם מטלטל פשיטא דטמא. מ"מ י"ל כיון דעפ"י רוב תחוב בצינור המקוה. רק לפעמים כשמצטרך מטלטלין אותו ומהפכין עקמימותו לצד אחר כהאי גוונא בטל לקרקע המקוה: ה) ובפרק הישן בהא דפקק החלון בזמן שאינו קשור ותלוי אין פוקקין בו מפרש בש"ס משום דמבטל לי' ע"כ אסור להוסיף על אוהל עראי. ושאלתי את אדוני אבי זצ"ל אי מבטל לי' מאי טעמא חשיב לי' עראי. ובתוס' שבת (מ"ד:) שאם ביטלו חייב משום בונה. ותירץ דהכא אינו מבטל להיות שם תמיד ולא יטלנו משם. אלא שמבטל לי' לבית להיות פעמים פקוק פעמים פחות חשיב ג"כ מבטל לי' [מ"מ חשיב עראי כיון דפעמים ניטלו] הנה דכהאי גוונא בשעה שפקוק בטל לכותל וחשיב מכותל עצמו. ה"נ בטל לקרקע בשעה שפקוק והוה לי' מקרקע עצמו: ו) ואין לומר דמ"מ בשעה שאינו תחוב לא הוי כמחובר וחל עליו תורת קבלת טומאה ואיך יפקע דליתא דכל טומאת כלי כשהוא כלי תשמיש. ובשעה שמשמש הרי דינו כקרקע. כ"ש שבשעה שאינו הקוב ואינו משמש כלים שטהור. וזה הטעם ג"כ בנעשה לצורך מחובר אף תחילה אינו מקבל טומאה כיון דכל תשמישו בשיהי' מחובר. ובספר תפארת ישראל פרק י"א דכלים משנה ב' אות י"ד דאפי' רגיל להסירן ולטלטלו אפי"ה אינו מקבל טומאה יע"ש באופן שמשורת הדין נ"ל להכשיר המקוה הזאת:

ז) מכל מקום כמ"ש הרא"ש בתשובה בדין הסילון והרוצה לצאת ידי ספיקא שלא יהי' נדנוד איסור יעשה פי סילון חוץ למקוה. כן אני אומר בנ"ד. דאף שנידון הרא"ש ממש כבר נתפשטה בכל ישראל ושוב אין נדנוד איסור. מ"מ נ"ד שאינו מפורש רק מסברא יש לדון ולהכשיר ואנן כאצבעתא בקירא לסברא ראוי לתקן שיעשה צינור חדש על דעת שישאר תמיד במקוה ולא יטלטלו אותו לחוץ. רק יהפכו אותו פעמים בצד המקוה פעמים לצד הביב ועל טבילות שעברו אין להרהר כלל כנ"ל] ולא יהי' שום פקפוק בטהרת עם הקודש: אביך הדו"ש הק' אברהם סימן רפד ב"ה יום ד' תצוה רס"ט כבוד הרה"ג המפורסם חו"ב כש"ת מו"ה יחזקאל נ"י הגאב"ד דק"ק קאליש. בדבר המקוה שכתב שני אופנים האחד להמשיך ע"י סילונות שנמשכין לקרקע ומחוברין לקרקע ובסוף יעשה המשכה בקרקע ג' טפחים. הב' ע"י כפור שיטילו למקוה בכלים מנוקבין ואח"כ יעשה פעולה שיפשר השלג כעין שכתב החת"ס. וכשיתפשר גם הש"ך מכשיר: א) האומנם כי הרמב"ם מכשיר ברסקו למים עכ"פ והראב"ד בספר בעהנ"פ הובא בב"י שתי' לאנשי מידבא דס"ל עושין כל המקוה משלג א"כ ס"ל שלג כמים. וקשה למה לא יפסול בו שאובין. ותי' שאין מכשירין אלא כשיפשר. אבל כל זמן שהוא שלג אינו כשר. הנה מבואר דעכ"פ כשיפשר יוכשר אף בכולו. וכן מסתבר כיון שאין שאיבה פוסל בשלג ולא נפסל השלג. לכשיעשה מים למה לא יוכשר אף בכולה: ב) אך בבעהנ"פ בעצמו מבואר דלת"ק בכולו אף לכשיתפשר לא מהני וז"ל וא"ת לרבנן כיון דחשבו להו משקה לענין השלמה אמאי אין פוסלין. ונ"ל משום דהוה דבר שאין עושין מקוה לכתחילה דאין מעלין את המקוה קאמרינן דמיעוטא מצטרף לגבי רובא אבל לא כל המקוה. ואפי' לכשיתפשר ויהי' מים הואיל ובשעת נפילה לא הי' ראוי לטבילה עכ"ל.

וכן כתב שם לר"י שדן לפני רע"ק לומר שאין מעלין אפי' לכשיתפשר אמר אין מעלין מ"ט בשעת נפילה אוכל חשיב לי'. אך באנשי מידבא כתב דאינהו לכשיתפשר מכשורים: ג' והנה דבר זה מחלוקת ת"ק ור"י עם אנשי מידבא דת"ק ור"י ס"ל דאחר ההפשר נדון כמים. והדברים האלו בבעה"נ תחילת שער המים ובסוף שער המים לענין הלכה זה לשונו ואלו מצטרפים לשיעור מקוה השלג והברד כו' ואפי' מדדין בכלי ונותנן למקוה מצטרפין. ובלבד שיהי' רוב המקוה כהלכתו. והנה הוא מעתיק לשון ת"ק דפסק כמותו. ואפי' לאחר ההפשר אינו מותר בכולו. דאי לאחר ההפשר הי' כשר בכולו הלשון מגומגם ואולי ט"ס נזרק בו] ממילא הי' פוסל לכתחילה משום שאיבה משום דאפי' לאחר ההפשר אינו מותר בכולו. ואם הי' פוסק כאנשי מידבא דלאחר ההפשר מותר בכולו הי' פוסל קודם הפשר אפי' במיעוטא משום שאובים. ואיך פוסק אפי' מדדן בכלי ונותנן למקוה מצטרפין ובלבד שיהי' רוב המקוה כהלכתו. אי קודם הפשר אפי' במיעוטא פסול משום שאיבה ואי לאחר ההפשר אפי' בכולו כשר: ד) ולבי אומר לי שהש"ך שפסק להכשיר לאחר ההפשר לא ראה גוף ספר בעה"נ רק בב"י. ולולא כן לא הי' מיקל כנגד ספר בעה"נ שהרשב"א כתב שהראב"ד בירר דיני מקואות כמשה מפי הגבורה לכן אין לעשות לכתחילה המקוה בדרך זה לפענ"ד כיון שאפשר בדרך אחר: ה) אך דרך ראשון על ידי צינורות שאין מקבלים טומאה שנעשו לשם מחובר. והם מחוברים. אך לא ביאר במכתבו מאין יבואו המים לסילונות. ופשיטא שלא יבואו ממים שאובים. דנהי דסילונות אין פוסלין מ"מ אין מכשירין. ואי משום המשכה שיעשה בסוף הלא שאיבה שהמשיכוה כולה פסולה כמי שהזכיר גם מעכ"ת בתוך דבריו. ונכון שיביא מבור מי גשמים ויתן לתוך הסילונות בכלים נקובים כשפופרת הנוד. או שיבואו המים מאליהן לתוך הסילונות:

דברי פלפול אין הזמן גורם לכתוב. ע"כ לא כתבתי רק טעם הלכה בקצרה: הדו"ש הק' אברהם סימן רפה א) מס' מקואות משנה א' מי גבאים שתה טמא ושתה טהור נימא. יש לעיין דהאיך מקבלים מים שבפיו טומאה מן הטפה. הא מחוברים עדיין למי המקוה הגבים ועיין באלי' רבה סי' ת"ר בהא דכתב השל"ה לאכול חולין בטהרה בעשי"ת ונתן עצה לזה לאכול פת שלא הוכשר ולשתות מים מהבאר. וכתב אלי' רבה דלא נטמאו המים בפיו משום דמחוברים לבאר שאינו מקבל טומאה וה"נ כיון שמחובר לגבא שאינו מקבל טומאה לפי' הר"ש והראב"ד ז"ל [ועי' רא"ש ספ"ח דטהרות]: ב) וא"ל דבאר שהיא מקוה טהרה שאני דאפי' מים שנטמאו מכבר מטהרים בהשקה במקוה. משא"כ מי גבא כיון דאין בה מ' סאה אינו מטהר בהשקה. דמה"ט לא נטהרה הטפה וכמ"ש הר"ש. ה"ה דלא מהני למים שבפיו שלא יקבלו טומאה דהא ליתא דהא כתב הר"ש פ"ב משנה י' בסוף הדיבור לדחות הראי' שהביא דמים שבראשו אינם פוסלים את המקוה מההיא דאם הי' רגליו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור. וזה לשונו ומיהו לא דמי דהתם בשלא נעקר מן המקוה ואף דהתם בלא מים שבראשו ליכא מ' סאה וכי חשבת למים שבראשו שאובים בציר להו מ' סאה ואי אפשר שיטהרו השאובים מהמקוה ואעפי"כ כיון שמעולם לא נתלשו לא נעשו שאובים כלל. ה"נ כיון שמעולם לא נתלש לגמרי לא יחשבו תלושים ולא יקבלו טומאה: ג) ונראה דהכא הטעם משום דכשסגר פיו נטמאו אז המים שבפיו. ואף שבמלא לוגמיו ליכא כי אם רוב רביעית. מלא לוגמיו הוא כדי שיסלקנו לצד אחד. אבל מלא פיו אפשר דהוי רביעית ויותר ואכתי צ"ע: סימן רפו א) פ"ב מ"ג בפירוש ר"ש הביא ראי' מתוספתא דקתני צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול. ואם יש בו רוב מים כשרים כשר שזה ספק מים שאובין למקוה.

מוכח מזה דכולו שאוב מן התורה ע"כ ספיקו אסור. רק אם רוב כשרים מכאן ואילך הוא מדרבנן וספיקו לקולא: ב) וקשה לי דהא דעת הר"ש לקמן פ"ח מ"ב דמקוה שיש בו מ' סאה אינו נפסל אפי' נפל בו מים שאובים כמה אפי' נטל אח"כ עד שאינו נשאר לפי חשבון מ' סאה במקוה כשר. וע"כ דעתו כדעת התוס' פ"ק דמכות (דף (ד:) והרא"ש בהלכות מקואות דמים שאובין יצאו מתורת שאובין במקוה בהשקה והובא בתוי"ט פ"ב מ"ו. וריש פרק ה' כתב הר"ש להדיא דה"ה אם מחוברים למעיין כל שהוא כשרים אפי' לטבילת אדם. עיי"ש שכתב ומיהו תימה לומר כו' עיי"ש. וכן פסק בש"ע סי' ר"א סעיף ט"ו וסעיף מ']. ואף לפי מה שרצה לומר שם דמעיין כל שהוא פסול לאדם. מ"מ כיון דהוי מקוה להטביל כלים ה"ה דמהני לטהר מים שאובים וכן קי"ל בש"ע. א"כ מן התורה דרביעית מים כשרים לכלים ודינו כמעיין ממש לשיטה זו דמעיין כ"ש פסול לאדם. וא"כ למה לי רוב כשרים אפי' הי' בו רק רביעית מתחילה כשר מה"ת. רק מדרבנן פסול כיון דבטלה לרביעית דמקוה. וא"כ שוב הוי ספק בדרבנן: ג ונראה שבאמת זה דעת ר"ת שהביאו הרא"ש והר"ן בהלכות מקואות דג' לוגין שאובין בתחילה פוסלין מהלכה למשה מסיני ועל פני המים פוסלין רק מדרבנן עיי"ש. ונראה דהוא מטעם זה דמה"ת על פני המים כשר דנטהרו בהשקה במקוה של רביעית מים כנ"ל: ד) וליישב דברי הר"ש נראה עפ"י דברי תה"ד סי' רכ"ד והובא בטו"ז סי' ר"א סק"ג ליישב הא דאמר בש"ס נדרים (מ') שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ומ"ש ממקוה של מ' סאה דאינו נפסל ברוב מים שאובין. וכתב ליישב ותוכן דבריו כיון דהכשר מים שאובים במקוה מטעם השקה כדברי הרא"ש והשקה לא מהני אלא לשווי' תלוש כמחובר ועיי"ש. וע"כ כיון שהר"ש ס"ל דשאובים בכלים המקבלים טומאה פסול משום דהוייתו ע"י טהרה בעינן כדמבואר בדבריו.

ולפסול זה לא מהני השקה דהשקה לא מהני אלא לשווי' תלוש כמחובר ומקוה שעשאו בדבר המקבל טומאה אף במחובר פסול כההיא דנוטפין שעשאו זוחלין לקמן. והוא דעת יש מי שאינו מחלק בכך שהובא בש"ע סי' ר"א סעיף מ"ט. והא דלא פסל שאובים בכלים המקבלים טומאה במקוה של ארבעים סאה. היינו משום דלא מקרי הוויית טהרה כיון דבלא זה הי' כאן מקוה כשירה אף לאדם: ה וראי' מדברי הרא"ש לקמן פ"ה מ"ה נוטפין שעשאן זוחלין וכו' כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו. ומתחילה רצה לומר דמיירי אפי' כשיצאו המים ישאר במקוה מ' סאה [ולבסוף חזר בו] מ"מ פסול דהשתא מיהו טובל גם במים העליונים. ולבסוף חזר בו וכתב בזה"ל והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי בסמך בדבר המקבל טומאה שלא יצא מימיו משום דשיעור הכשר מקוה נעשו ע"י דבר המקבל טומאה. אבל אם ישאר במקוה מ' סאה ואינו סותם אלא להרבות לא מסתבר שיפסול משום דבר המקבל טומאה עיי"ש. הרי דכיון דבלא זה הי' מ' סאה לא מיפסל משום דבר המקבל טומאה. אבל כשלא הי' מ' סאה דלהוי הויית טהרה לאדם פסול ובהשקה לא מהני לזה: ו) והא דכתב הר"ש רפ"ה מ"ב דשוקת מטהר [אי לאו מטעם גזירה ע"ש] ע"י חיבור מים כל שהוא. היינו משום דשוקת אינו מקבל טומאה דשל אבן הוא כמ"ש פ"ה דפרה מ"ז דשוקת היא אבן חלולה ועוד דמחובר הוא כמ"ש הר"ש לקמן. וע"כ לא מיפסל משום דבר המקבל טומאה רק משום שאובין גרידא דתלושין הן (לא זכיתי להבין למה יחשבו שאובין אחר שהשוקת הוא מחובר. וצריך לומר דמיירי שחקקו ולבסוף קבעו. המגיה] ע"כ כשר גם בחיבור מעיין. ולפי זה הא דפסק בש"ע סי' ר"א סעיף ט"ו דמעיין כ"ש אפי' לכתחילה יכול לשאוב וליתן בתוכו כל מה שירצה והוא מדברי הרא"ש בתשובה.

ולפמ"ש בכלים המקבלים טומאה אסור והרא"ש לטעמי' דגם בענין הוי' בדבר המקבל טומאה מועיל השקה כמבואר בש"ע סעי' מ"ט: ז) ומ"מ הא דכתב הרמ"א סעיף מ' בענין שאיבת המקוה לנקותה צריך לשואבה בכלי מנוקב דבדיעבד אם שאבו בכלי שאינו מנוקב במעיין אין לחוש כי העיקר כהאומרים דאין שאיבה פוסלת במעיין בזה י"ל אפי' לפמ"ש דבכלים המקבלים טומאה פוסל אף במעיין מ"מ י"ל דשוב אינו פוסל דג' לוגין רק בשרובה נעשה כך כיון דפסול שאובין נטהר בהשקה שוב לא פסול אלא ברובא. כמ"ש כיוצא בזה בס' בעה"נ להראב"ד בענין מקוה הנעשה בידי אדם שלא ע"י כלי דאינו פוסל אלא ברובו ולא בג' לוגין והובא בטו"ז ס"ק כ"ט עיי"ש. ה"נ י"ל בפסול עשיית מקוה בדבר המקבל טומאה]: ה) והא דכתב הר"ש פ"ז דמקוה שיש בה מ' סאה אפי' נתן סאה ונטל סאה כשר אפי' ביותר מרובו. ואף בכלים המקבלים טומאה. ונמצא שעכשיו רוב המקוה נעשה בכלים המקבלים טומאה. ולכאורה יש לדמותו לההיא דסנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנו וחזר ונפסקה אחרת דטהור דפנים חדשות באו לכאן. ומינה דייק בעירובין (כ"ד.) דפרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ליותר מעשרה דחשיב מוקף לדירה. אף דבשעה שגדר לא הי' פירצה ביותר מעשר עיי"ש. ה"נ אף דבשעה שנתן מן הכלים למקוה כבר הי' מ' סאה. מ"מ עכשיו נמצא שע"י כלים אלו באו המקוה: ט) ונראה ליישב דהנה בזבחים כ"ה:) בהא דנתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים למקוה פסולים. דייק מינה דאויר כלי ככלי דמי. דאי לאו ככלי דמי נמצא שלא בא מהכלי בלא הפסק למקוה. ומינה דייק הרא"ש ז"ל בתשו' דאם נתן דבר המפסיק בין כלי המקבל טומאה בין המקוה כשר וכיון שאינו פוסל אלא שתיכף בצאתו מהכלי המקבל טומאה נעשה מקוה.

והכא אין כאן הויית המקוה מחדש עד אחר שנטל סאה דמקודם כבר הי' בו מ' סאה ונמצא שבשעה שהי' מים ראשונים כשרים מפסיקין בין הכלי להויית המקוה מחדש וכשר. כן נ"ל לשיטת הר"ש ודו"ק היטב. אך עי' תוס' פסחים (כ') ד"ה ובשעת: י) ולפמ"ש נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם והראב"ד בס' בעלי הנפש דנתן סאה ונטל סאה דכשר רק עד רובו במים שאובים מיירי. והקשה הרא"ש מההיא דשני מקואות זו למעלה מזו בעליונה יש מ' סאה ובתחתונה אינו כלום נותן לעליונה עד שירדו לתחתונה מ' סאה. הרי אף שלא נשאר בעליונה רוב כשרים כשר ועיי"ש. ונלפע"ד דהנה דעת הראב"ד בס' בעה"נ דתרי גוונא שאובין נינהו. חדא בנשאבו בכלי ובזה פוסל אף שלא באו ע"י אדם למקוה. והב' כל שבא ע"י אדם למקוה ובזה פוסל אף שלא נשאבו בכלי והפסול השני הוא מה"ת. וכן כתב הר"ן בשמו בפ"ב דשבועות. ועיי"ש. וע"כ ס"ל להרמב"ם והראב"ד דבענין השני היינו מה שנעשה ע"י אדם לזה לא מהני השקה כיון דפסול זה לאו משום תלוש הוא. דהא דעת הרוקח והובא בש"ך סקמ"ו דאפי' לא הגביה הכסות מהמקוה כיון שסחט בידים פסול. הרי דאף כשהי' מחובר נפסל כשסחט בידים וכיון דפסולו לאו משום מחובר שוב לא מהני השקה כתה"ד הנ"ל. וע"כ בנתן סאה ונטל סאה פסול כמו גדר אמה ופרץ אמה בעירובין דחשיב מוקף לדירה. ה"נ חשיב עשיית המקוה בידי אדם ודו"ק. (ובזה לא שייך תירוץ שכתבתי לדעת הר"ש בענין כלי המקבל טומאה]. אבל בשני מקואות דבעליונה מ' סאה ובתחתונה אין כלום דשופך לעליונה ניחא דהתחתונה כשירה דרובו מים כשרים כיון דבתחילת העירוי רובא דרובא בעליונה כשרים והם ירדו לתחתונה ובסוף ג"כ לא פחות ממחצה כשר בעליונה כמובן. והם ירדו לתחתונה. נמצא שבתחתונה רובו כשר. (ואם נחשוב כל המעיין מהכשר כמו שמחשבין בנתן סאה ונטל סאה דמחשבין כל הנטילות מן הכשרים.

כ"ש שכל התחתונה כשרים). ורק הקושיא מעליונה. וע"כ הקשה הרא"ש באמת רק מעליונה כמבואר בדבריו: יא) ולפמ"ש בעליונה נמי ניחא דכשרה דפסול שאובה נטהר בהשקה. ומשום שנעשו בידי אדם אין לפוסלו. דהרי בתחילה הי' ג"כ מ' סאה דלא דמי להא דגדר אמה ופרץ אמה. דהתם כיון שפרץ אמה אח"כ נמצא שאם לא הי' גודר מתחילה הי' פרצה יותר מעשרה. וע"כ מיקרי שעשו היקף. משא"כ הכא דמעשה אחת הן נתינה לתוכה ומה שירד ממנה ולולי הנתינה לא ירד ולא הי' נחסר והי' כאן מקוה שלם. נמצא שבנתינתו לא עשה מקוה כלל. משא"כ בנתן סאה ונטל סאה דהנטילה מעשה אחרת היא. ונמצא שאלולי הנתינה לא הי' כאן מקוה ודמי שפיר להא דגדר אמה ופרץ אמה וחשיב מקוה בידי אדם. כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל יב) ונלפענ"ד דהרא"ש דמותיב שפיר מותיב דאזיל לטעמי' שכתב בפ"ב דעירובין בענין הרחיק מן המחיצה ד' ועשה מחיצה הועיל. דבעשה מחיצה יותר מעשר אמות סגי. דבעשיית מחיצה החדשה סותר הישנה והוי כפרץ אמה וגדר אמה ועיי"ש הרי דאף דמעשה אחת הבנין והסתירה ואלולי הבנין לא הי' סתירה אעפי"כ חשיב היקף לדירה. א"כ ה"נ בשני מקואות דחשיב מקוה בידי אדם ויפסל. אבל הרמב"ם לטעמי' שהוא אינו גורס הועיל. רק הוי מיעוט ואינו ענין לכאן. ואפי' שאר פוסקים דגרסי הועיל מ"מ בעשיית מחיצה שלימה א"צ לטעמא דסותר הישנה רק בלא עשה רק עשרה אמות דבזה צ"ל דחשיב כעשה כל המחיצה משום דבלא גדרתו הי' נקרא פרצה צריך לטעמא דסותר הישנה כדי שיקרא פרצה בלא מחיצה שעשה. והוי כעשה כל המחיצה. אולם דברי הרא"ש אלו דבעשיית עשר אמות סגי אינם מוכרחים בגמ' ואין קושיא לרמב"ם וראב"ד ז"ל ודו"ק היטב בכל זה: