שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 92

ועוד דלא אמרי' גוד במקוה רק להעלות מקוה או להוריד מקוה לא להוריד שאובים ועי' ברש"י סוכה (ד:) ד"ה הכא: ח) ולענין אם החיבור הוא באשבורן אם שייך פלוגתא דגוד אחית וגוד אסיק בזה הדין עם בעל נפש חי' דבזה לכ"ע הוי חיבור. לא מבעיא למה שפי' בריב"ש להדיא דהפלוגתא אם להכשיר הקטפרס ע"י גוד. אך גם למ"ש הכ"מ פ"ת מה' מקואות ה"ח דסובר הרמב"ם דר"מ ור"י פליגי בגוד אבל חכמים טעמייהו משום דאין הזוחלין מערבין. מבואר דלר"מ ור"י אין הטעם משום זוחלין דהיינו קטפרס. מ"מ אין ענין לכאן דודאי אם הכל אשבורן הרי יש כאן מקוה שלמה. מה נ"מ אם היה למעלה או למטה סוף סוף מחובר היטב. אך בחרדלית של גשמים עוברת שאין מקוה מטהר בזוחלין וא"כ אין כאן מ' סאה אשבורן ביחד בזה צריכין לגוד לחבר העליונים ותחתונים שלא יפסוק החרדלית שאינו מטהר. אבל אם הכל אשבורן פשוט שא"צ לגוד כלל: ט) ומ"ש מריב"ש שכתב בהא דאם רגליו של ראשון נוגעות במים דזה חשיב אשבורן הואיל וסופו לירד ואעפי"כ מקרי גוד אסיק. הרי מפורש בריב"ש וז"ל דאם נאמר דטעמייהו דרבנן בהא כו' משום דלא אמרינן גוד אחית אפילו כה"ג עי"ש (ודחה דוקא בזה חשיב זוחלין ע"ש] ומה ראיה גם לפי"ז שיחשב זוחלין אם נאמר דאפילו באשבורן לא אמרינן גוד אחית. א"ו באשבורן לא שייך לאסור משום דלא אמרי' גוד אחית רק הוא גופה שרואין כאילו היה למטה ולא חשיב זוחלין הוא גופה קרי לה גוד אחית וזה פשוט: אך מטעם אחר אין רצוני להכשיר בתחבולה זו כי חושש אני לדברי ריטב"א מכות בשם הרא"ה ובשם רבותיו של רא"ה וגם הריטב"א הסכים דלא מהני השקת שאובים במעין כיון דאי אפשר להיות כמוהו דמעין מטהר בזוחלין והמים שבאו שם לא יטהרו דנוטפין שרבו על זוחלין לא מהני. והביאו הבדה"ב בלי חולק. ואף שלא העתיקו בש"ע.

כפי הנראה בשעה שחיבר הש"ע לא היה לפניו ס' הריטב"א וע"כ לא הביאו בב"י: יא) ואף שהדבר פשוט במעין כ"ז שיש בו מ' סאה ששופכין לתוכו שאובין וחוזרין ולוקחין ממנו וחוזרים ונותנים בו שאובין וכו' ואם אין מעין מטהר את השאובין נמצא טובל במקוה שרובה שאובים. יש ליישב דלא מבעיא אם בתחילה נותנים בה הרבה שאובים יותר ממי המעין דנטהרו השאובים בהשקה. שמי המעין בטלין במים שאובין לענין שלא יטהרו בזוחלין דלענין זה לא מהני השקה כנודע ושוב נטהרו השאובין בהשקה דכל טעם הרא"ה שמי מעין אין מטהרים משום דאי אפשר להשאובין ליעשות כמו מעין שמי מעין מטהרין בזוחלין והם לא יטהרו בזוחלין. והכא גם המי מעין אינם מטהרין בזוחלין שנתבטלו לענין זה במים שאובין ושוב נטהרים המים שאובין בהשקה שיתבטל מהם תורת שאובין. וא"ת ממנ"פ אימת יטהרו קודם שנתבטלו מי מעין הא אין מי מעין מטהרים בהשקה ולאחר שנתבטלו הלח כולם שאובים. לק"מ דאפשר להם להתבטל לענין שיעשו שאובים. שהרי בבכורות (כב.) במים טמאים שנתבטלו ברוב ציר וניתוסף עליו מים טהורים דחוזר וניעור משום דמים טמאים מטמאים את הטהורים והו"ל טמאים רובא] ואף שכבר נתבטלו ואיך יכולים לטמא צ"ל כיון שאם יפסוק הביטול יהי' הטמאים רוב שוב נפסק הביטול. דביטול לא אמרינן רק אם אפילו לא יתבטל המיעוט יהי' רוב. וה"נ בנ"ד הרי מי מעין מחולקים מהשאובים בשני דברים הא' שמי מעין מטהרין בזוחלין והשאובין אינם מטהרין בזוחלין. וזה אינו מחמת שהם שאובים רק משום שאינם מי מעין. והב' שמי מעין אינם שאובין והם שאובין. וכיון שנתבטל מהם תורת מי מעין ומטהרים אחרים בהשקה. שוב אינו מתבטל לגבי שאובין שיחשבו אף הם כשאובין. שהרי אם לא יתבטלו לענין זה יטהרו גם השאובים בהשקה ויהי' הכל מים כשרים.

וע"כ מתבטל תורת מי מעין ולא מתבטל מה שאינם שאובים: יב) אך אף אם אינו שופך הרבה מים יותר ממי מעין ואח"כ שאב מתוכה וחזר ונתן עד שהרוב שאובים ומלבד השאובים לא ישאר מ' סאה ולא יוכל לטהר את השאובים בהשקה אף אם יתבטל מהם תורת מי מעין. י"ל לא מבעיא במקומות שעושין רצפה ותחתי' מי מעין הרבה מאד והרצפה נקובה כשפופרת הנוד דשפיר מטהרין מי מעין המועטין שנתבטל מהם תורת מי מעין את השאובים. כיון שמחוברים בכשפופרת הנוד למי מעין המרובים וחשיב כאילו היה בהם מ' סאה. ואף שהמעין שלמטה מהרצפה אינה יכולה לטהר השאובין. מ"מ מי מעין שלמעלה שנתבטלו חשובים כאילו היה בהם מ' סאה כיון שמחוברים למ' סאה: יג) ומנא אמינא לה מהא דיומא (ט"ז.) בפרה דצריך הכהן לראות פתחו של היכל בשעת הזאת הדם וקאמר שם בפשיטות שאם רואה חצי אמה די [ע"ש שהקשה האיכא פלגא דאמתא דמתחזי פתחא] ואף דבכל מסכת עירובין דאין פחח פחות מארבעה טפחים ובעירובין (דף ע"ו) דארבעה על ארבעה חשיב פתח אבל פלגא דאמתא הא פחותה מד'. מוכח מזה דכשפתח עצמה כשיעור שוב כל פורתא שם פתח עלי' [ואף דלענין תקיעות קי"ל שמע מקצת תקיעה לא יצא. לא קשיא דבפסחים (מ"ה.) לענין צירוף אמרינן היתר ואיסור בבת אחת דוקא מצטרפי אבל בזאח"ז אינו מחשיב ההיתר לאיסור כאילו הי' בו בעצמו כשיעור. ה"נ בפתח שכולו בבת אחת כשיעור מחשיב זה לזה כאילו הי' כולו פתח. משא"כ בקול שופר שהקול בא במשך זמן וה"נ כיון שיש מ' סאה מחשב זה לזה כאילו הי' במים שעל הרצפה מ' סאה יד) אך גם במקומות שאין עושין רצפה למעלה מן המעין הרבה. מכל מקום לדעת ראבי"ה דכשיש מ' סאה במקום אחד וגומא פחות ממ' סאה סמוכה לה אף שאין ביניהם כשפופרת הנוד חשובה מ' סאה. וה"נ מי מעין הרי מחוברים בגידין דקין לכלל המים שבעולם וחשובים מ' סאה.

ואף שהחכ"צ חולק ע"ז (ובאמת רוב פוסקים חולקים ע"ז] הלא דעת רא"ה הנ"ל ג"כ רוב פוסקים חולקים עלי' ונוכל לצרף ראבי"ה הנ"ל לדעת רוב הפוסקים שלא נחוש להרא"ה בזה: טו) ויש תימה על המחבר שבריש סי' ר"א פסק דלאדם אף במעין בעינן מ' סאה וכפסק הרא"ש בה' מקואות שהוא מפרש כפרש"י דהא דחגיגה (כ"ב.) דארעא חלחולי מחלחלא במעין קאי. ומזה מוכיח דאפי' במעין בעינן באדם מ' סאה. ובסעיף נ"ב פסק כדעת ראבי"ה דכל שסמוך לנהר גדול מצטרף בחלחולי מחלחלא. וא"כ כל מעין כיון דארעא חלחולי מחלחלא ומחובר לכלל המים הרי יש כאן מ' סאה. והדבר ברור בעיני דלדעת ראבי"ה די במעין בכל שהו גם לאדם: טז) וקצת ראי' לראבי"ה מהא דמעין שרבו עליו מים שאובין שוה למעין לטהר בכל שהו וכמקוה לטהר באשבורן ותמה הר"ן בנדרים דמ"ש. והוצרך ליכנוס בפירצה דחוקה יע"ש. ולדברי ראבי"ה א"ש בפשיטות דנהי שדינו כמקוה מ"מ מטהר בכל שהוא משום חיבור דארעא חלחולי מחלחלא: יז) דרך השני לעשות ב ר מקוה גדולה שאובה שהמשכוה ובצידה מקוה קטנה מי גשמים שיבואו לה ע"י צינור ממתכת חדש למקוה ג"כ ע"י המשכה דרך זה נכון בעיני אך צריך לדקדק אשבורן ממש דבניקב אף שאין זחילה ניכרת מפקפק החת"ס קצת בסי' רי"א. ובמקוה צריך לצאת ידי כל הדיעות שיהי' כשר בלי פקפוק. גם צריך לראות שלא יחסר ארבעים סאה במקוה הקטנה כי אם יחסר אף שהי' פעם אחת מחובר למ' סאה יש דיעות ותלוי במחלוקת בנתן סאה ונטל סאה: הק' אברהם סימן רפג ב"ה יום ב' חקת התורה רס"ח לפ"ק פה אטוואצק. לכבוד בני הרב מוהר"ש שליט"א. י מכתבך הגיעני אתמול לעת ערב דבר המקוה שדרך צינור של מתכת יורדין המים מגג למקוה ובסוף הצינור הגדול תחוב בו צינור קטן משם יורד המים לצינור המקוה. ופעמים מטלטלין הצינור הקטן ועוקמין אותו לצד אחר לביב שתחת הבית.

ועתה הספק כיון שמטלטל מקבל טומאה. והרי יורד למקוה ע"י דבר המקבל טומאה: ב' הנה לא ידעתי ציור צינור המקוה. אם תוך הצינור הוא ג"כ מכלל המקוה. או עומד ביושר נגד המקוה. דכהאי גוונא אויר מקוה כמקוה דמי כמו פרק ב' דזבחים אויר כלי ככלי דמי. וכן משמע בב"י דמקלח לתוך אויר המקוה חשיב מקלח לתוך המקוה אך אם אינו מכלל המקוה ואינו עומד ביושר על אויר המקוה פשוט שכשר כיון שצינור המקוה מפסיק בין המקבל טומאה למקוה. אך אם הוא באופן הראשון צ"ע: ג והנה לכאורה נראה להקל מפי"ב דכלים משנה א' ומייתי לה ריש פרק ה' דשבת טבעת בהמה וכלים טהורים אף של מתכות. ואין טמא רק משמשי אדם. וא"כ הצינור עקום אף בשעה שמטלטל הא אינו משמש רק המקוה שהוא קרקע ד) אך פרק י"ב משנה ה' מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו טמא. והיינו פותח ונועל את הדלת. הנה שאף שמשמש את הקרקע כיון שאינו מחובר לקרקע טמא. וכן בתשו' הרא"ש מסתפק במונחים ואינם מחוברים. הנה דבמה שמשמש המקוה לא נטהר ואם מטלטל פשיטא דטמא. מ"מ י"ל כיון דעפ"י רוב תחוב בצינור המקוה. רק לפעמים כשמצטרך מטלטלין אותו ומהפכין עקמימותו לצד אחר כהאי גוונא בטל לקרקע המקוה: ה) ובפרק הישן בהא דפקק החלון בזמן שאינו קשור ותלוי אין פוקקין בו מפרש בש"ס משום דמבטל לי' ע"כ אסור להוסיף על אוהל עראי. ושאלתי את אדוני אבי זצ"ל אי מבטל לי' מאי טעמא חשיב לי' עראי. ובתוס' שבת (מ"ד:) שאם ביטלו חייב משום בונה. ותירץ דהכא אינו מבטל להיות שם תמיד ולא יטלנו משם. אלא שמבטל לי' לבית להיות פעמים פקוק פעמים פתוח חשיב ג"כ מבטל לי' [מ"מ חשיב עראי כיון דפעמים ניטלו] הנה דכהאי גוונא בשעה שפקוק בטל לכותל וחשיב מכותל עצמו. ה"נ בטל לקרקע בשעה שפקוק והוה לי' מקרקע עצמו:

ואין לומר דמ"מ בשעה שאינו תחוב לא הוי כמחובר וחל עליו תורת קבלת טומאה ואיך יפקע. דליתא דכל טומאת כלי כשהוא כלי תשמיש. ובשעה שמשמש הרי דינו כקרקע. כ"ש שבשעה שאינו תחוב ואינו משמש כלים שטהור. וזה הטעם ג"כ בנעשה לצורך מחובר אף תחילה אינו מקבל טומאה כיון דכל תשמישו בשיהי' מחובר. ובספר תפארת ישראל פרק י"א דכלים משנה ב' אות י"ד דאפי' רגיל להסירן ולטלטלו אפי"ה אינו מקבל טומאה יע"ש. באופן שמשורת הדין נ"ל להכשיר המקוה הזאת: ז) מכל מקום כמ"ש הרא"ש בתשובה בדין הסילון והרוצה לצאת ידי ספיקא שלא יהי' נדנוד איסור יעשה פי סילון חוץ למקוה. כן אני אומר בנ"ד דאף שנידון הרא"ש ממש כבר נתפשטה בכל ישראל ושוב אין נדנוד איסור. מ"מ נ"ד שאינו מפורש רק מסברא יש לדון ולהכשיר ואנן כאצבעתא בקירא לסברא. ראוי לתקן שיעשה צינור חדש על דעת שישאר בשינוי מראה דעלמא. והא דג' לוגין מים שנפל לתוכו קורטוב של יין היינו בשינוי מראה דעלמא. ומסקנת דבריהם בדם צפור אם לא הי' ממשתו ניכר הי' בטל ברוב. והדבר יפלא דא"כ למה בג' לוגין מים שנפל לתוכו קורטוב יין אפי' בחזותא בעלמא יחשב יין. ולא עוד אלא שגם המים יהפכו ליין: ז) והנראה לי בזה עפ"י מה דאיתא בבכורות (כ"ב.) בלוקח ציר מע"ה ורובו ציר ומיעוט מים דמיעוט מים בטלי ברוב ציר. מ"מ לקדירה מצא מין את מינו וניעור. דמים טמאים שבציר מטמאים המים שבקדירה והו"ל רוב מים טמאים. ואף דקודם שמטמאים המים טמאים בטלו ברוב ציר. ואיך יטמאו. אך כיון שאם יפסק הביטול לא יהי' רוב טהורים. אזיל הביטול עיש"ה. והיינו מתני' דריש מקואות ע"ש. וה"נ כיון שהמים יש בהם מראה יין ומראית עצמם אין להם (שמים הם נעדרי מראה) כנודע חשיב כולו יין.

ממילא לא שייך שיתבטל היין במים שהרי מעתה אין כאן מים שכולו נעשה יין ולא שייך ביטול. [ועוד עדיף מהא דבכורות רק את"ל כיון שהיין בטל לא שייך שהמים יהפכו אליו שבטל הוא. אף אם תאמר כן. מ"מ שוב לא שייך ביטול שבלא הביטול הי' נחשב כולו יין). אבל במצורע דכתיב בדם הצפור ובמים החיים. אי אפשר לומר שאף המים יהפכו לדם. דא"כ לא יקויים ובמים החיים. וע"כ גלי קרא שהמים נשארים מים. ע"כ בעינן שיהי' ממשות הדם ניכר. שאל"כ יהי' הדם בטל ברוב מים. וחתן בתי ר' צבי נ"י אמר שבזה יתיישב קושית התוס' בזבחים הא דיליף מב"מ לא בטיל מולקח מדם הפר ומדם השעיר דנימא רואין דם הפר כאילו הי' מים ודם השעיר ניכר בו. דליתא דהתם ע"כ נקרא דם הפר דהא כתיב ולקח מדם הפר עכ"ד]: ח) ובעלמא דם קדשים שנתערב בדם חולין אמרי' רואין דנתהפך כולו להיות דם קדשים. כמו טעם כעיקר דכתב ר"ת נהפך היתר להיות איסור. וכן העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם חטין יוצא ידי מצה. כתב הרא"ש כולו נהפך להיות מצה. וה"נ כיון שהי' ניכר מראהו אם הי' מים ואמרו רבנן בחותא כמו בטעמא כולו נהפך להיות קודש. משא"כ דם פר ודם שעיר שניהם קודש זה של כהנים וזה של ישראל. שום אחד אינו מתהפך שפיר יתבטל דם השעיר אי לאו משום מין במינו דלא בטיל. וע"כ לא הביאו הפוסקים גבי כסוי דברי תוס' זבחים (ע"ז) בדיהה מראהו לא יברך לחוש לדברי תוס'. ותוס' דזבחים (ע"ז) דצריך מראה דם גמור יש לומר דאזלו לשיטתם שהקשו בדם שנתערב במים אכתי איך יזרוק גם המים הא הוי חולין בעזרה ולא ס"ל שם כר"ת דנהפך (וגם תוס' לא ס"ל דר"ת כמבואר למעיין). אך אנן קי"ל כר"ת כמבואר בש"ך סי' צ"ח סק"ו דלמ"ד טעם כעיקר דאורייתא היינו דנהפך עיש"ה.

וע"כ לא חשו לדברי תוס' דבדיהה מראהו יפטור סוף דבר להלכה דאפי' דיהה מראה חלב נעשה כולו חלב ופוסל מדאורייתא גם במעיין: ט) ובהא דבעל משכנות יעקב דשאיבה פוסלת במקואות דידן מדינא דלא חשיב מעין כיון שבין הנהרות אנו יושבין וחיישי' שמא בא מנהר והביא דברי מהרי"ט. כבר כתבתי בתשובה לעיל סי' רע"ח שבמחכ"ת שגג בזה דחופר בצד הנהר הא חשיב מי תמציות שלא פסקו. ולפי דברי מהרי"ט שם מטהר שאיבה מקו"ח דמטהר מים טמאין. ומהרי"ט אמר רק במקואות שרובן פוסקות בימות הקיץ דבהו חיישי' שמא בא מליחות הארץ שבלעה גשמים והא חשיב כמי תמציות שפסקו ובהו שאיבה פוסל נמצא שמקואות שאין פוסקות לעולם גם בימות הקיץ אין לחוש רק שמא מנהר ובהו אין שאיבה פוסל. גם לדעת מהרי"ט. אך לענין שינוי מראה כיון שאינו מעין נפסל. וע"כ בעומד בין בצעי המים ונהרות יש לחוש בשינוי מראה. אך בזה יפה כתב מעלתו דחשיב ספיקא דרבנן. ובאמת מבואר כן בבעה"נ וז"ל אבל שאר משקין לא גזרו אלא משום שינוי מראה לבד מאסמכתא דקרא. עוד שם על מקרא זה [דמים ולא שאר משקין] סמכו לדברים הפוסלים אותו כשינוי מראה: י) מיהו בנ"ד שנראה כמראה חלב כבר כתבתי שפסול אחר יש בהם. ומ"ש מעלתו שמא רק בשולי הקרקע הי' חלב משום שמא לא נכשיר ספיקא דאורייתא. ועוד דעכ"פ רגלי' הי' בתוך החלב חוץ למקוה ואפי' שער אחד חוץ למקוה מעכב מה"ת סוף דבר לא מצאתי כעת היתר לנשים שטבלו אז. יא) אשר הקשה על משכנות יעקב בשם מהרי"ט מתוס' חגיגה דחלחולי מחלחנא הנה המהרי"ט עצמו דחה ראיית תוס' דמעיין נפסל בשאיבה מהא דחלחולי כו' ודחה מהרי"ט לפי דרכו. בטח אין לו תשו' מהרי"ט. שוב כופל בחכמה ובטוב טעם ודעת יצדקו כל דבריו וחזק ואמץ בתורה ולאילנא רבא תתעביד: הדו"ש הקטן אברהם.

סימן רפב ב"ה יום ועש"ק טו"ב למטמונים תרס"ב לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג ואלופי הקהל דק"ק קאנין כל אחד בשמו יבורך בכ"ט א) המתנתי עד כה חשבתי אולי יהי' ידועה מכם איך עשו בלאדז וכאשר עד כה לא בא אשיבכם כך. הנה במקוה שאתם רוצים לעשות שיהי' שתי מקואות אחת מ' סאה מי גשמים. והשנית שאובה שהמשכוה ונקב ביניהם שתהי' המקוה מי גשמים מטהרת את השאובה. ושאלתם אם צריך שיהי' הנקב פתוח בשעת טבילה. כבר אמרתי להמשולחים שא"צ. וכן מפורש בש"ע סי' ר"א סעיף נ"ב. אף שבש"ך שם ס"ק קי"ב בשם רי"ו שנסתפקו המפרשים בדבר. אפי' כולו שאוב גמור אין זה ספק תורה שהרי בנתן סאה ונטל סאה בשאובין כשר עד לעולם. (ואף שטובל במקוה שרובו שאובין כדאיתא בש"ע שם סעיף כ"ד ומשום דנטהר כבר בהשקה [וכ"כ הרא"ש וכל הפוסקים דטהרת שאובים משום השקה. וכשם שבהשקה כשהשיק פעם א' פרחה טומאתו ואינו חוזר כן פסול שאובין] ה"נ בזה אפי' נסתם אח"כ. אך טעם רי"ו שגם בנתן סאה ונטל סאה דעת הרמב"ם שאינו כשר רק עד רובו. אך מבואר בב"י שם שהטעם משום מראית עין בעלמא. ה"נ בדין זה כשסתם נסתפק אם יאסר משום מראית עין. וא"כ ספיקא לקולא. ואף שהש"ך כתב טוב להחמיר לכתחילה. כבר כתב החת"ס סי' רי"ב דלית מאן דחש לדברי הש"ך ההם. ובנ"ד שהשאיבה ע"י המשכה דלכמה פוסקים כשרה בעצמותה. גם הש"ך יודה דאין לחוש אף לכתחילה וזה פשוט: ב) ולענין קטפרס אם הוי חיבור. הנה מהא דמטהרין העליון מן התחתון כתב הר"ש דמשום דשאוב דרבנן אפשר דמקילין בקטפרס אך י"ל דהיינו דוקא בנפסל בג' לוגין לא בכולו שאוב דלכמה פוסקים מה"ת. אך נראה דבשאיבה שהמשכוה כולה אף להפוסלים אינו אלא מדרבנן.

שהרי טעם הפוסלים מה"ת משום בידי אדם דיליף בת"כ מה מעין בידי שמים יצא בידי אדם וזה ששפך ע"ג צנור ומשם יוצא למקוה מרחוק דומה להא דחולין (ק"ז.) אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו דלא חשיב מכח גברא ע"ש פרש"י וה"נ בנ"ד: ועוד דהא הר"ש מותיב אהא דכולו שאוב דאורייתא מהא דפ"ק דפסחים במשקי בי מטבחיא בכלים טמאין בקרקע טהורין משמע דאף ששפך מכלי לקרקע הוה מקוה מה"ת. ותירץ הר"ש משום דכששפך לקרקע מתפשט ע"ג הרצפה והו"ל שאובה שהמשכוה וטהורה ממילא להפוסלין שאובה שהמשכוה כולה. או יסברו כולו שאוב דרבנן. או לא יפסלו בהמשכה רק מדרבנן. ונהי דהרא"ש כתב תירוץ אחר בשם הר"ש. הר"ן פ"ב דשבועות כתב כן בשם הר"ש והר"ש שלפנינו יכריע. בשגם שתירוץ הרא"ש לפי פירושו דחוק מאוד דבכלים היינו שהי' פעם אחת בכלים. בקרקע שלעולם הי' בקרקע. ואין זה משמעות הלשון: ד) שו"ר בתשו' מהרי"ט ח"ד סי' י"ז שלמד ממשנה הנ"ל דשאובה שהמשכוה כולה מטהרת בחיבור קטפרס משום דשאיבה כולו אינו אלא מדרבנן וכ"כ בתשו' דברי אמת דשאיבה שהמשכוה כולה אינ ולא מדרבנן. שו"ר בתוס' ב"ב (ס"ו:) כתבו בהא דמשקי בי מטבחיא שני התירוצים. תירוץ הרא"ש ותירוץ הר"ן בשם הר"ש. וכתבו דאפשר המשכוה כולה מדרבנן. וכתבו בלשון אפשר. אך הם בשיטת ר"ת דשאיבה כולה מתחילתה לא ע"פ המים דאורייתא. אך הפוסקים לא חששו רק לסברת הראב"ד דבידי אדם דאורייתא ולסברת הר"ש דבכלים המקבלים טומאה מדאורייתא משום דאין הווייתו ע"י טהרה. ובשאובה שהמשכוה אין כאן משום מקבל טומאה כמפורש בזבחים (כ"ה:) ובש"ע סעיף מ"ח שאם יש הפסק מעט בין הדבר המקבל טומאה ובין המקוה לית לן בה. ומשום בידי אדם לא כנ"ל מהא דאריתא דדלאי: ה) והנה אף שהר"ש בלשון אפשר כתבו.